החיסכון הנכון

גם אורי כץ כותב על משבר הפנסיה

http://orikatz.wordpress.com/2013/08/22/pension/

קודם כל הוא מבקר את שאול אמסטרדמסקי, וזה טוב, כי מהכתיבה של אמסטרדמסקי אני תמיד מזהה ערגה למזרח גרמניה או מדינות מסוגה, מה שקראו לו בעיתון על המשמר "העולם המתקדם", מדינות שבהן שנאו את העשירים כמו שצריך ונתנו למדינה לנהל את כל העניינים הכלכליים כמו שצריך, ובאמת הקפידו על מה שחשוב באמת:שוויון, שוויון, שוויון.

אבל לגופו של עניין – גם בפוסט של אורי כץ, אני לא אוהב את הקריאה לחיסכון המוני. בחיסכון יש טעם כשהוא הופך לבזבוז של השני. אם כולם חוסכים ביחד, אין בכך שום טעם, והדבר יוצר שפל כלכלי.  אם כולם יחסכו יותר, לא נרוויח כלום.  לכן, אם ממליצים לאנשים לחסוך, צריך להמליץ להם לעשות זאת בצורה שבה החיסכון שלהם יהפוך לבזבוז של השני. וחיסכון כזה לא יכול להתבצע על ידי קניית אג"ח ממשלתיות. אם קנית אג"ח ממשלתיות, הכסף שהשקעת לא הופך להיות הבזבוז של אדם אחר. בקניית מניות, לעומת זאת, הכסף שהשקעת יכול להפוך תיאורטית לבזבוז של אדם אחר, חברות יכולות לשלם יותר כסף לעובדים כי ערך מניותיהן עלה, ומשקיעים יבזבזו ברוחב לב על גאדג'טים כי רשמו תשואות טובות בבורסה.

לכן, אם אנחנו ממליצים על חיסכון כפיתרון לבעיית הפנסיה, בוא נמליץ על החיסכון הנכון – במניות ולא באג"ח ממשלתי.

מודעות פרסומת

אמור לי מי חבריך

דה מרקר מפרסם שסיכוייו של צבי אקשטיין לזכות במינוי לנגיד גברו. כלכלנים אמריקניים מפורסמים ממליצים עליו.

http://www.themarker.com/news/1.2101442

אלא שמבט ברשימת הממליצים של אקשטיין עושה חושך בעיניים, ומבהירה שאולי, אם יתמנה, יהיה נגיד גרוע מאוד. לפחות שניים מהממליצים, רוברט לוקאס ואדוארד פרסקוט, הם כלכלנים ימניים קיצוניים. יש לי חיבה לכלכלנים ימניים משום שבדרך כלל עצותיהם הם בכיוון שתורם לתמריצים כלכליים נכונים – יותר חופש כלכלי ומרחב פעולה ליזמים ופחות משנאת העשירים המבחילה והלא פרודוקטיבית של השמאל. אבל לוקאס ופרסקוט הוכיחו עצמם כימניים במובן הרע של המילה, אלו שמתנגדים למדיניות שמזרימה כסף לשווקים, וכך מחבלים בעצותיהם בצמיחה הכלכלית של העולם ובולמים את היציאה ממדיניות הצנע ההרסנית. האם תמיכתם היא סיבה להתפעל מאקשטיין? ממש לא.

האם זהו מקרה של "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"?  לא יודע, אבל מכל הסימנים עד עתה נראה שאין סיבה להתפעל מאקשטיין. מריו בלכר מסתמן כמועמד טוב בהרבה.

המאמר הנפלא ביותר שפורסם על מדיניות מוניטרית

מאמר קצר ומופלא פורסם בשבוע שעבר, והוא אולי הטוב ביותר שפורסם על מדיניות מוניטרית. וזה המאמר

http://www.project-syndicate.org/blog/protestants-will-never-understand-monetary-policy-by-christopher-t–mahoney#QBiBbbHjcbhxArKG.99

המחבר, לשעבר בכיר בתעשייה הפיננסית האמריקנית, כותב מתוך תסכול שרבים שותפים לו. לכאורה אין דבר קל ופשוט יותר מאשר לפתור את המשבר הפיננסי של השנים האחרונות. פשוט צריך להדפיס כסף. תמיד מזהירים מפני צעדים פופוליסטים, קלים מדי, מתחנפים לציבור. אבל מה קורה כאשר בכירי הכלכלנים, הרציניים שבהם, אלו שנבואותיהם מתגשמות אמפירית, מאמינים שדווקא הפיתרון הפשוט והפופוליסטי הוא הנכון. האם אין זה מתבקש שקובעי המדיניות ירימו את הכפפה ופשוט ידפיסו כסף, כפי שהם חייבים לעשות?

איכשהו זה באמת קורה בסופו של דבר. נגידי הבנקים מציפים את השווקים בכסף. אבל תמיד באיטיות, בהיסוס, בזהירות יתר ובפחדנות. מדוע? כאן מאשים מחבר המאמר את המוסר הפרוטסטנטי. מוסר שטוען שאין מתנות חינם, ושכל צרה נעוצה באיזשהו חטא יסודי, לא באיזשהו קלקול קל שניתן לפתור בצורה הנעימה ביותר האפשרית. פרוטסטנטים לא מסוגלים לשאת את המחשבה שאפשר לפתור משבר בכלכלה באמצעות הדפסת כסף ולא בייסורי תופת. לכן, הוא חותם ואומר, כלכלה היא עסק לקתולים וליהודים, לא לפרוטסטנטים.

בלי ילודה, מה יקרה עם הפנסיה?

בכתב העת האינטרנטי המרשים מאוד אלכסון, פורסמה כתבה מאוד מעניינת על הסיטואציה הדמוגרפית בגרמניה. נשים גרמניות ממעטות ללדת, והתוצאה היא שאוכלוסיית גרמניה בהידלדלות. אומרים שעד סוף המאה הנוכחית בישראל יהיו יותר ילדים מאשר בגרמניה, על פי הקצב הדמוגרפי. כמובן שהנבואה ניתנה לשוטים, ואולי כשהגרמנים יהיו עם הגב אל הקיר הם יצליחו להוציא מעצמם נחישות לאומית. שיעורי ילודה הם דבר שמשתנה בקצב מפתיע בין הדורות.

הסיטואציה הדמוגרפית מעוררת שאלות על עתידה של גרמניה ושל התרבות הגרמנית, והאם בסופו של דבר, אם כי אולי לא בימי חיינו, תהפוך גרמניה למדינה שבה הגרמנים מיעוט ומהגרים, חלקם מוסלמים, הרוב.

מה שחשוב להגיד הוא שמבחינה כלכלית לא באמת בטוח שמגמה דמוגרפית המראה על ילודה מועטה היא מתכון לאסון או למחסור נורא בידיים צעירות. יפן תעיד – מחסור קשה בידיים צעירות הוא לא הבעיה שם, אף שאין שם הגירה בכלל. תמיד אפשר לבנות רובוטים.

כשטוענים שאם לא יהיו הרבה צעירים, תהיה מצוקה ומחסור בעובדים ואיך יפרנסו את הפנסיונרים, שוכחים שמצד שני, לא יהיה צורך בבניית תשתיות ציבוריות חדשות, והנדל"ן יהיה בשפע וזול מאוד (כפי שהוא באמת בברלין), ולא יצטרכו לבנות תחנות כוח ולא להרחיב תחבורה ציבורית וכבישים.. בקיצור, כל הבעיות של מחסור בתשתית שיש לנו בארץ, לא יהיו להם. גם ההשקעה בחינוך, דבר שנוטל תקציב ניכר מכל מדינה, תהיה מצומצמת.

בשורה התחתונה, המחקרים נוטים להגיד שבסיטואציה של הידלדלות דמוגרפית, יש פחות בעיית מחסור ויותר מהבעיה ההפוכה – עודף קיבולת.

הורדת קצבאות הפנסיה ב-10% תורמת למחלה, לא לתרופה

העיתונים מבשרים בהתרגשות גדולה, מהולה בזעם, על הכוונות להוריד את קצבאות הפנסיה ב-10%. הסיבה לכך שמתעורר צורך להוריד את הקצבאות היא הריבית הנמוכה על אג"ח ממשלתיות, שפוגעת בתשואת קרנות הפנסיה.

אני מפקפק בהיגיון שבדבר – לדעתי הרצון להוריד את גובה הקצבאות הוא דוגמה למה שקורה כשמסתכלים על התרחשות כלכלית מנקודת מבט חשבונאית צרה, ולא לוקחים בחשבון את התמונה הרחבה.

הסיבה לכך שהריבית נמוכה היא, בסופו של דבר, המיתון העולמי ורצונם של הבנקים המרכזיים לדרבן אנשים (ותאגידים) להיות פחות ממוקדים בשמירת כסף בבנק ויותר ממוקדים בניסיונות להפיק דברים טובים וחשובים מהעולם. מנקודת המבט של הבנקים המרכזיים, ככל שהריבית נמוכה יותר, כך שווה פחות סתם להפקיד את הכסף בבנק, וכך שווה יותר לעשות איתו דברים שיתניעו את הכלכלה.

אם מורידים כיום את קצבאות הפנסיה, המשמעות בעתיד היא שלעובד הפורש יהיה פחות כסף, אבל עיקר האפקט יהיה בעוד שנים רבות, ואין לנו שמץ מושג מה יקרה במדינה ובעולם עד אז, ואם ההורדה תתברר כנדרשת או לא.

אבל על ההווה אנחנו יודעים משהו – ברור שעל ידי הפחתת קצבאות הפנסיה העתידיות, אנחנו נותנים תמריץ לעובד לחסוך יותר בהווה, בשל רצונו לוודא שבכל אופן תהיה לו רמת חיים נסבלת בעתיד.   אבל הרי החיסכון בהווה הוא בדיוק ההיפך מה שבנק המרכזי רצה לעודד מלכתחילה!

אז מה כן אפשר לעשות עם קרנות הפנסיה דלות התשואה? אפשר פשוט לעודד את קרנות הפנסיה להשקיע יותר באג"ח קונצרניות ובמניות בבורסה, אפיקים בעלי תשואה גבוהה יותר, וכך לפצות על התשואה הזעומה של האג"ח הממשלתיות וגם לקדם, באמצעות ההשקעה בחברות, את הצמיחה במשק, בדיוק מה שנועדה הריבית הנמוכה לקדם. עם זאת, צריך להודות שהבורסה שלנו, במצבה הזוועתי, היא זירה לא טובה להשקעות. מה שרק מראה עד כמה חשוב לנסות לשפר את מצב הבורסה, ועד כמה דבר זה הכרחי כחלק מהתמודדות עם הסיטואציה הפנסיונית.

פיתרון אחר, שיש בו גם פיזור סיכונים מבורך, הוא לעודד את המוסדיים להגדיל את השקעותיהם באג"ח ובמניות בחו"ל, שגם הן צפויות להניב יותר מהתשואה העלובה הנוכחית של האג"ח הממשלתי.   אף שהדבר לא ברור אינטואיטיבית, גם בהעברת כספי פנסיה לחו"ל יש ברכה גדולה למשק שלנו, כי הדבר יפעיל לחץ כלפי מטה על שער השקל לעומת הדולר ויתרום ליצואנים, שהם העוגן של המשק, ומנגד יקטין את העול של הסקטורים הלא יצרניים. בתקווה, כל הפעולות האלו יסייעו לצמיחה, יביאו את בנק ישראל להגדיל את הריבית, וכך תיפתר גם בעיית התשואה הנמוכה של האג"ח הממשלתיות.

סוציאליזם? לא בחצר האחורית

מרצ אמורה להיות תנועה סוציאליסטית, תנועה ששמה בראש סדר העדיפויות את האינטרסים של אלו שאין להם. אז מדוע מרצ מעדיפה בצורה כה בוטה את האינטרסים של בעלי הבתים בפתח תקווה על פני האינטרסים של אלו שאין להם דירה וצמאים ליחידות דיור חדשות בפתח תקווה?

אז למה לפיד כל כך להוט לשמור על הריבית הנמוכה?

דה מרקר מספר שהאוצר שוקל לקצץ בקצבאות הפנסיה בגלל הריבית הנמוכה. כלומר במשרד האוצר מבינים שריבית נמוכה רעה לפנסיונרים, ולא תאפשר לממן את קצבאותיהם.

ואני הקטן לא מבין משהו – האם שר האוצר יאיר לפיד לא סיפר לנו שריבית נמוכה זה דווקא טוב, ואילו ריבית גבוהה היא הדבר הכי רע בעולם, וחייבים לקצץ בגירעון, פן חלילה יעלו תשלומי הריבית?

אנחנו על הגירעון משלמים ריבית. היא גבוהה ויקרה, ולכן במקום להוציא כסף על חינוך ורווחה אנחנו מוציאים על תשלום ריביות.

אז למה לפיד כל כך לא רוצה לשלם ריבית גבוהה, ומדוע הכביד מסים דרמטית רק כדי למנוע את עליית הריביות, חיזיון ביעותים מבחינתו – האם לפיד לא מעוניין שלפנסיונרים יהיה כסף לקנות צעצועים לנכדים?