גיא רולניק כתב טור שבו הוא מפרט על המצב המזעזע של פריון העבודה בישראל
http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.1965671
ואכן הסטטיסטיקה לא משקרת – המצב של ישראל בטבלה המשורטטת שם עגום מאוד, או שמא הסטטיסטיקה כן משקרת?
היא משקרת. פריון עבודה לא נמדד על ידי אלפי מודדים חרוצים שבוחנים בקפידה את איכותו של כל תוצר שעובד ישראלי הנפיק, אלא על ידי חלוקה פשוטה של התמ"ג במספר שעות העבודה. בישראל, מסיבה שאינה ברורה לי כל צרכה, עובדים הרבה יותר מאשר ברוב הארצות המפותחות. דבר זה מעוות לרעה, באופן מלאכותי, את הפריון, שהרי ברור שהגדלת המכנה, מספר שעות העבודה, מקטינה את התוצאה.
ברור שהדרך הקלה ביותר לשפר את הפריון היא להקטין את מספר שעות העבודה בישראל. הרי אם נוריד את שעות הלילה המתות של קופאיות AM PM, ברור שהתמ"ג שיוצרת החנות יקטן רק בשיעור מועט, ואילו מספר שעות העבודה שלהן יקטן במידה דרמטית. כך, הרפורמה שמציע נפתלי בנט, חופש ביום ראשון, יכולה לשפר פלאים את הפריון, באמצעות הקטנת שעות העבודה, אבל האם באמת היא תגרום שיפור דרמטי בהתנהלותו של המשק הישראלי? ספק רב.
מה שבטוח, לבעיית הפריון, שמתבטאת בעיקר במספר רב של שעות העבודה, יש קשר מועט ביותר לחוסר תחרותיות כפי שמלין רולניק. למעשה, שעות ארוכות של עבודה יכולות להעיד ההיפך הגמור – על מאמץ מוגבר ואינטנסיבי שנעשה במקומות עבודה בישראל. ולכן הקשר שמותח רולניק בין הפריון לבין חוסר התחרותיות בישראל הוא מגמתי ומפוקפק. רולניק אולי מפחד להיות בנאלי, אבל במקום להתמקד בפרמטר סטטיסטי מפוקפק, מוטב לו להלין על הדברים הרעים שכל אחד יכול לשים לב אליהם בכלכלת ישראל – היצע הדירות הנמוך, הטפילות של סקטורים מסוימים, הבורסה הגוססת, תשתיות התחבורה הציבורית האיומות וכן הלאה.
תמריץ 