בחירות 22' מהפרספקטיבה של המסמלצים

יש לי חיבה גדולה לתיאוריית הסימולציה של גאון הפילוסופיה השוודי ניק בוסטרום. בוסטרום העלה את האפשרות שהעולם שבו אנו חיים הוא סימולציית מחשב שנוצרה בידי יצורים תבוניים אחרים.  יוצרי הסימולציה עוקבים בריתוק אחר מהלך העניינים, כפי שכל נער מרותק למשחק האסטרטגיה שהוא משחק בו במחשבו, לפעמים עמוק לתוך השעות הקטנות של הלילה, כשיתר המשפחה כבר נמה.

אם כך, משמעות חיינו היא בסופו של דבר לעניין את יוצרי הסימולציה. תיאוריית הסימולציה היא אתאיסטית, אבל ניתן לראות אותה גם כמתכתבת עם טקסטים דתיים. למשל, מה משמעות החיים לפי ספר איוב? איוב סבל סבל נוראי, איבד את רכושו, את משפחתו ואת בריאותו, ולשם מה? התשובה התנ"כית ברורה: הוא השתתף שלא בטובתו בניסוי מטעם אלוהים והשטן, שרצו לדעת האם יש רף של צער שיגרום לאיוב לאבד את אמונתו. דהיינו גם אלוהי המקרא מעוניין לשחק במציאות ולערוך סימולציות כדי לצבור ידע על התנהגות בני האדם בנסיבות קיצון.

מכאן לבחירות 22' שעומדות לפתחנו. אפשר לשאול: איזו תוצאה תהיה הכי מעניינת מבחינת הצופה מבחוץ, איזו תוצאה תביא להתפתחויות המרתקות ביותר? במה יבחרו יוצרי הסימולציה או אלוהים, אם הם באמת עסוקים בלטלטל את עולמנו, כשמטרתם העליונה היא שיקרו דברים מעניינים? נראה שממש כפי שבחירת טראמפ ב-2016 הייתה מרתקת ומלמדת בהרבה מאשר הבחירה האלטרנטיבית השגרתית יותר בהילארי, כך גם בבחירות האלו אצלנו לא כל האופציות מסעירות באותה מידה.

61 ומעלה לגוש השמאל – אם גוש השמאל יזכה ב-61 מנדטים ומעלה, נעמוד לפני אפשרות מרתקת שלפיד ינסה להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. שני הצדדים יידרשו להתגמש לשם כך. האם המשותפת מסוגלת להצביע בעד תקנות יו"ש או הארכת חוק האזרחות? זה לא נראה סביר, אבל לא מזמן גם התנהגות דומה של רע"מ נראתה לא סבירה. ברם, המשותפת, שלא כמו מנסור עבאס, מעולם לא התחייבה להתעסק רק בבעיות הפנים של ערביי ישראל. מה יעשו סער, אלקין, כהנא ושרן השכל שאצל גנץ אם המשותפת תנווט את הממשלה? האם ישתכנעו לערוק לגוש ביבי, או שנאמנותם הרל"ביסטית תגבר על הכול. והאם גם החמאס יסכים להרגיע כדי שממשלת המשותפת-לפיד תשרוד?

תיקו 60-60 – זו האפשרות המתסכלת ביותר לכאורה מהזווית של המסמלצים. במקרה של תיקו כזה לא נפיק שום ידע חדש ונישאר תקועים באותו הלופ. אבל לא בדיוק. מבחינות מסוימות זו האפשרות המעניינת ביותר. חייב להיות סף כלשהו שבו גם הביביסטים האדוקים יתהו האם לא הגיע הזמן מבחינת ביבי לפרוש כבר ולהותיר את המושכות לחייל נאמן, אולי יריב לוין. וגם למשולש ביבי, שרה, יאיר חייב להיות סף כלשהו בטרם יאוש. האם הסף ייחצה בטרם בחירות 6,7,8,9..? זו שאלה ממש מעניינת. שאלה על הפסיכולוגיה של משפחת נתניהו וגם זו של החברה הישראלית, זו של הליכודניקים המסורתיים וזו של החרדים והדתיים הלאומיים וגם זו של הרל"ביסטים, שאולי בלית ברירה בסופו של דבר יתנו לביבי עוד צ'אנס כדרך שגנץ נתן בעבר ונכווה. ייתכן שאם מישהו עושה דוקטורט ביקום אחר על לולאות פוליטיות אינסופיות, זה העולם שלנו שהוא מסמלץ.

61 ומעלה לגוש הביביסטי – זו האפשרות המעניינת ביותר. מה מעניין בכך? הרי ביבי היה ראש ממשלה כבר 15 שנה. נכון, אבל מעולם לא היה במצב שבו מערכת התמריצים שלו ושל כל שאר שותפיו מוכוונת למלחמת חורמה קיצונית באליטות האשכנזיות שמנהלות את המדינה. האם באמת אפשר להחזיר אחורה את המהפכה השיפוטית? לבטל משפט מתנהל של ראש ממשלה? איך ישראל תתמודד עם היותה מדינה מצורעת בעיני הממשל האמריקני? ובאיזה צעדים קיצוניים תנקוטנה האליטות האשכנזיות כדי שלא תלך להן המדינה? והאם באמת כל זה יחולל שיפור כלשהו בהתמודדות עם הפשיעה הבדואית או עם הטרור הפלסטיני או אפילו עם האיום הגרעיני האיראני? ממש ממש מרתק.

61 ומעלה לביבי כי איילת שקד עוברת – זו האפשרות המשעממת ביותר. למזלם של יוצרי הסימולציה, הסקרים אומרים שהיא רחוקה מאוד. אם תתגשם, זו תהיה הפתעה גדולה, אבל בזה יתחילו ויגמרו הסנסציות, כי כל השאר מוכר ושחוק לעייפה. לביבי כבר היו מספיק ממשלות ימין, שבהן היה מי ששם מקלות בגלגלים ומנע ממנו להסתער על האליטות הישנות ולהחריבן עד היסוד (ברוב המקרים המונע היה זהירותו של ביבי עצמו). איילת שקד תרסן את ביבי, הוא יתנהל לפי הנוסחה הישנה, ואנחנו נקבל עוד מאותו דבר, עד שמשפט ביבי יגיע לנקודת הכרעה, ואז יהיה אולי מעניין שוב.

למי תועיל איילת הפורשת?

האם ייתכן שפרישת איילת שקד, אם תפרוש, תועיל דווקא לשמאל?

מבחינה הגיונית-לוגית אין מצב. שקד רצה כחברה בגוש הימין, אפילו אם גוש הימין לא שש לקבל אותה לחיקו. אין היגיון רב בכך שמצביעים שלה, שמצביעים ביודעין למישהי שתהפוך את ביבי לראש ממשלה, יעברו פתאום לגנץ או ללפיד.

אבל ייתכן שרגש ושבטיות משפיעים לא פחות מאשר לוגיקה. ימינה ושקד היו בציר של גוש השינוי בממשלה האחרונה, ומצביעי שקד, לפחות בחלקם, הם עם רגל אחת בגוש השינוי, אולי קרובים בלב למתן כהנא וחילי טרופר.  האיבה של רבים ממצביעי שקד לסמוטריץ' ולבן גביר היא עמוקה ממש, לא פחות משנאת הביביסטים והרל"בים זה לזה. והליכוד היא מפלגה מזרחית מדי, אמסלמית מדי, מירי רגבית מדי, שלמה קרעי מדי, לרבים מהם. למעשה השאלה הזו היא מבחן עליון לתיאוריה של אבישי בן חיים. אם איילת שקד פורשת ויתברר שרוב מצביעיה יעברו לשמאל, בניגוד להיגיון לוגי, זו תהיה הוכחה מזהירה שהסיבה ההגיונית היחידה להתנהגותם היא רצון לדבוק ברשימות של "ישראל הראשונה".

יש גם אקס-פקטור, שסיכוייו נמוכים אך לא אפסיים, וקשור לחוקי הבחירות לכנסת. רע"מ, חד"ש ואולי אפילו העבודה או מרצ מתנדנדות על אחוז החסימה. הרף של אחוז החסימה עולה ככל שגדלים הקולות הכשרים. כל מצביע פוטנציאלי לשקד, שישים פתק לבן או יישאר בבית אם לא תרוץ, מקל על כניסתן לכנסת של הרשימות האלו. יש להזכיר כאן שאם פייגלין היה פורש, אז הימין החדש בוודאות היה נכנס לכנסת ה-21 והיינו כיום בשנתה השלישית של ממשלת ימין יציבה. לא בגלל שמצביעי פייגלין היו בהכרח מצביעים לבנט. אפילו אם כולם היו נשארים בבית או מטילים פתק לבן, רף אחוז החסימה היה יורד, והימין החדש היה עובר. אפילו אם רק מצביעי "גשר" של אורלי לוי (למי שזוכר) היו נשארים בבית ולא מצביעים, הימין החדש היה עובר!

בקיצור, איילת יקרה, תישארי במירוץ ותני לי את העונג לשים את הפתק שלך במעטפה. לא ברור שהפרישה שלך תעזור למי שאת רוצה לעזור לו. ואולי את בכלל רוצה בחירות 6 או סיכוי לממשלה שאינה ממשלת ימין צרה. או אז בהפוך על הפוך אולי יש לך סיבה טובה לפרוש…

על אייקיו והצבעה

שאלת ההשתתפות בהצבעה בבחירות נתפסת כקריטית להכרעה בבחירות לכנסת שיתקיימו בעוד שבוע וחצי. כרגיל בבלוג זה נשאל מה יעשו בעלי האייקיו הגבוה. ובכן, מחקר בריטי מ-2008 השווה בין ציוני אייקיו של ילדים לבין השתתפותם בבחירות מאוחר יותר בחייהם. אלו שבחרו להצביעו היו בעלי אייקיו ממוצע 104, ואלו שבחרו שלא להצביע היו בעלי אייקיו ממוצע 99. ההבדל משמעותי. ההחלטה להצביע היא החלטה אינטליגנטית, דבר מפתיע כי היא לכאורה לא החלטה אינטליגנטית. סתם תבזבז את הזמן בתור לקלפי, ומה הסיכוי שהצבעתך תשנה משהו?

אבל אנשים אינטליגנטים מודעים לצורך להתנהל לפי הוראותיהם המוסריות של הלל הזקן ועמנואל קאנט – לעשות בחייך הפרטיים מה שהיית רוצה שכולם יעשו בחייהם שלהם. נכון שהסיכוי שהצבעתך תשנה משהו הוא נמוך, ועדיין היית רוצה שכולם ייצאו ויצביעו למפלגה האהובה עליך, ולכן גם אתה צריך לשאת בנטל.

ומכיוון אחר: הצבעה היא לא אינסטינקט אבולוציוני, ולכן היא נפוצה יותר אצל בעלי אייקיו גבוה. זאת בעוד שדברים שהם כן אינסטינקט אבולוציוני, כמו קיום יחסי מין בגיל הנעורים למשל, הם נפוצים יותר אצל בעלי אייקיו נמוך.

האם גם שאלת אופן ההצבעה מושפעת מהאייקיו? כאן לקוראי הבלוג לא מצפה הפתעה. המחקר הבריטי מצא שהמצביעים למפלגת הירוקים הם בעלי אייקיו 108 גבוה במיוחד. זו מפלגה שמקבילה בערך למרצ אצלנו. מהצד השני המצביעים למפלגה של נייג'ל פאראג' היו בעלי אייקיו נמוך (99). אבל כמובן, בפרספקטיבה של 15 שנה, אין לזלזל בבעלי האייקיו הנמוך. הם הצליחו להגשים את הבלתי ייאמן ובסופו של דבר הוציאו את בריטניה מהאיחוד האירופי.

מחסור אמיתי ומחסור דמיוני

יש שני סוגים של בעיות בכלכלה – בעיות של מחסור בכסף ובעיות של מחסור בדברים אמיתיים. בעיה של מחסור בכסף רדפה את העולם בעשור שאחרי המשבר הפיננסי הגדול ב-2008. ספרי החשבונות של המוסדות הבנקאיים השתבשו כליל. יוון סבלה כל כך בעשור הזה, לא בגלל אובדן הידע לייצור האוזו, וירוס בעצי הזית או התייבשות הבריכות בריזורטים לתיירים. העולם הפיזי היה מסוגל לספק את צרכיהם של היוונים די והותר. עדיין יוון סבלה כי נקלעה למצוקה פיננסית, למחסור בכסף בחשבון הבנק. מאחר ששיעבדה את עצמה לחשבונאות באירו, לא הייתה יכולה להדפיס את הכסף בעצמה, וכך המחסור באירו יצר ליוונים שנים של טראומה מיותרת לחלוטין.

בכהונתו של דונלד טראמפ, במגפת הקורונה ובתוכנית התמריצים שפתחה את כהונת ביידן נפרד העולם מהבעיה המלאכותית של המחסור בכסף. סוף סוף הדפיסו מספיק כסף, ולמען האמת קצת יותר מדי. כתוצאה מכך התחילה אינפלציה, ואפשר היה להניח שהיא אירוע זמני, עד שהעולם יחזור לסדרו משיבושי המגפה. או אז החליט ולדימיר פוטין לפלוש לאוקראינה ולטלטל את האנושות, ובעיקר את אירופה. זרימת הגז הטבעי הזול שפירנסה את התעשיה הגרמנית פסקה באבחה חדה. חשבונות החשמל המריאו, והגרוע מכול – חורף 2023 עדיין לפנינו ויהיה קושי לספק את צרכי החימום של אירופה. אחד הפרשנים המליץ לממשלות באירופה להתחיל לסבסד מזרנים חשמליים מחממים.

כשנפרדנו מהמחסור בכסף, התוודענו מחדש למחסור בדברים האמיתיים. כשיש מחסור בכסף, הפתרונות הנכונים לבעיות הם פופוליסטיים ונדיבים, פשוט לחלק כסף לכולם, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל עתה יש מחסור אמיתי באנרגיה, ולחלק כסף סתם רק ישפוך דלק על מדורת האינפלציה, ולא יפתור שום בעיה. אין טעם לחלק לצרכנים כסף, כאשר הדברים שהם ירצו לקנות איתו פשוט לא נמצאים בכמות מספקת. כמוהם כמי שמגיעים לצרכניה קומוניסטית עם הרבה שוברי מזון אבל המדפים ריקים. זהו רק מקור לתסכול.

בדרך כלל מפלגות הימין ממוצבות היטב להתמודדות עם מחסור בדברים אמיתיים. הן מורידות חסמים רגולטוריים, מחלישות איגודי עובדים, לא שומעות לצעקות אוהבי הסביבה, מעודדות שוק חופשי, הפרטה ותחרות. בתחום האנרגיה ניכר ההבדל בין ממשל ביידן שרוצה שהסעודים יספקו לו נפט, אבל מונע מהאמריקנים לעשות זאת, לבין ממשל טראמפ שניסה לבטל כל מגבלה על תעשיית הנפט.

באופן מסורתי, עוד מזמן הניו דיל, מפלגות השמאל הן אלו שעל ידי גרעונות, מענקים לאזרחים וקצבאות רווחה נדיבות היו מסוגלות להקל על האזרח בזמנים שבהם זהו הכסף שחסר, ולא המוצרים הפיזיים.  בשנים האחרונות היתרון הזה שלהן טושטש. ממשל טראמפ הימני-פופוליסטי היה נדיב מאוד בחלוקת כסף. ליז טראס השמרנית ניסתה גם להרעיף כסף (במקרה שלה טעות איומה, כי מה שמתאים בתקופה של מחסור בכסף, לא מתאים בתקופה של מחסור בדברים אמיתיים). הבריטים כמהים לשובו של הלייבור, לפי הסקרים, אבל מה יש ללייבור להציע? הפתרונות למחסור באנרגיה הם הוצאת עוד אנרגיה מהאדמה, דבר שהשמאל שונא.

תודה לאל, אנחנו פה פטורים ממשבר האנרגיה ותודה לתשובה, שטייניץ, ביבי וכל העוסקים במלאכה. בוז עמוק לכל מי שניסה להערים עליהם מכשולים.  אבל הנסיבות הדמוגרפיות הן כאלו שמחסור אחר ממשי ואמיתי בדברים פיזיים, מחסור בדירות, ימשיך לרדוף אותנו בעשורים הקרובים.

סמוטריץ' כבר לא מאותגר הפשטה

לפני שנים כתבתי פוסט ובו טענתי שבצלאל סמוטריץ' הוא מאותגר הפשטה. סמוטריץ' טען אז שערבי שמבצע פיגוע הוא טרוריסט, ויהודי שמבצע פיגוע הוא לא. דברים שהשתמע מהם שסמוטריץ' נטול את היכולת של האדם בעידן המודרני להבין דברים בצורה מופשטת. להבין שכללים אינם אמורים לחול רק על סיטואציה קונקרטית, שבה רואים למשל ערבי יורה לעבר יהודי, אלא על כל הסיטואציות הדומות לזו, גם אם זהות היורה משתנה וגם אם זהות הקורבן משתנה.

הערב תיקן סמוטריץ' את הרושם הרע שיצר אז, בכך שהגה את הפיתרון המופשט היחיד לבעיית משפט נתניהו. כל ההצדקות שהביביסטים נותנים לביבי על רקע משפטו לוקות בחוסר כישרון הפשטה משווע. הטענות שלהן נתפרות במיוחד עבור ביבי ונסיבות חטאיו. הן לא היו עולות בדעתם בכלל אם על דוכן הנאשמים היו יאיר לפיד או נפתלי בנט. הביביסטים רוצים לתפור את הטיעונים המדויקים שיזכו את ביבי ואז לשכוח מהם לנצח. לא עולה על דעתם וגם לא מעניין אותם שמערכת משפט עובדת בצורה מופשטת וכללית, וכל תקדים סלחני שיקבע במשפט נתניהו יוכל לשרת מושחתים למשך דורות.

אבל סמוטריץ', כך התפרסם, בא בגישה חדשה. הוא רוצה לבטל את העבירה המרכזית שעומדת לביבי לרועץ – מרמה והפרת אמונים. מהשוחד אולי יתחמק ביבי, לאור הקשיים במשפט על תיק אלף, העדות ההפכפכה של שלמה פילבר ועוד בעיות. אבל אין מצב שיהיה שופט שיזכה כליל את ביבי ממרמה והפרת אמונים, פן כל איש שלטון בכיר ימצא לו חבר מיליונר שיספק לו זרם של מתנות יקרות, או ידרוש סיקור אוהד מבעל עיתון שיש לו השפעות רגולטריות בענייניו העסקיים.

סמוטריץ' ראוי לשבח על כך שהגישה שהציג זו גישה מופשטת. היא תחול על כולם, על ראש עיריית עפולה, על יו"ר החברה הממשלתית ועל חבר המועצה בשלומי. הבעיה של העדר השוויון לפני החוק תעלם לה. כל פקידי הציבור יהיו זכאים להיות מושחתים באותה מידה, לא רק אדם אחד. זהו באמת פתרון לבעיית משפט נתניהו – הכלל המשפטי קובע שאם החוק שונה אחרי ביצוע העבירה לטובת הנאשם, דנים אותו לפי החוק החדש. ומה יהיה עם מבול השחיתות הצפוי? פתרון אחד הוא לחוקק חוק נגד שחיתות קונקרטי יותר, וכפי שהציע המכון הישראלי לדמוקרטיה. אבל בכך לא נציל את ביבי ממשפטו, כי קשה לדמיין חוק שמתיר לקבל סיקור עיתונאי אוהד על פי דרישה או כמויות גדולות של סיגרים ושמפניה. אפשרות אחרת היא שנוותר על החוק ופשוט נסתגל לשחיתות כמו שהרוסים הסתגלו, אמנם עם אותן השלכות עגומות.

בין קייב לביירות

טקטיקות ההרס שנוקטת רוסיה נגד אוקראינה בימים האחרונים דומות לטקטיקות ההרס שישראל מאיימת שתנקוט נגד לבנון – הפצצות נרחבות של תשתיות שמובילות לפגיעה המונית באזרחים, השמדת תחנות כוח. התגובה הקשה של העולם למעשיה של רוסיה יכולה להעלות תהיות האם האיומים של ישראל אמינים, האם העולם והיועצים המשפטיים פה יאפשרו לישראל לנהוג כמו הרוסים.

אבל עולה גם שאלת התועלת. ההערכה של הפרשנים הצבאיים במערב, שנשמעת רצינית אבל אולי היא גם משאלת לב, היא שפרץ ההרס והחורבן נטול כל ערך אסטרטגי. אין הוא מאפשר הכרעה בשדה הקרב. אם יהיו הפסקות חשמל ואם ימותו זקנים וילדים בקייב, הדבר לא ישנה את אופיה של החזית עצמה שבה ארטילריה אמריקנית תמשיך לחסל כלים משוריינים רוסיים.

אף על פי כן, האמת היא שמה שעושים הרוסים באוקראינה הוא בדיוק המרשם הנכון עבור ישראל במלחמה נגד לבנון. זאת משתי סיבות.

ראשית, אם ישראל תפעל כפי שתפעל, היא רק תגיב להתנהגות דומה של חיזבאללה שינסה לפגוע בתשתיות אזרחיות ישראליות. לא ייתכן שידי צד אחד יהיו כבולות בעוד השני מבצע טרור כאוות נפשו.

שנית, מערכת התמריצים שונה בתכלית. מטרת המלחמה הרוסית היא כיבוש אוקראינה. הרס וחורבן שיומטרו על מדינה עדיין לא ישכנעו את אזרחיה לוותר על ריבונותם ולהשתעבד לפוטין. אם פוטין יתחיל להשמיד ערים אוקראיניות כפי שהושמדו הירושימה ונגסקי, לאוקראינים לא תהיה ברירה אלא להיכנע. אבל ההרס הספוראדי של טיל פה וטיל שם אינו מהווה תמריץ להתאבדות לאומית ולהשתעבדות לפולש אכזר.

מטרת המלחמה הישראלית, לעומת זאת, תהיה פשוט לגרום לחיזבאללה להניח לנו לנפשנו. מטרה צנועה כזו ניתן להשיג עם ההרתעה שמקנים כמה סבבי הרס ואימה. בפאראפראזה על המשפט הידוע: אם הלבנונים יניחו את נשקם לא תהיה מלחמה. אם האוקראינים יניחו את נשקם לא תהיה אוקראינה. מאמיתות אלו נגזרות גם תובנות אסטרטגיות. ספק אם הרוסים ישיגו הרבה על ידי הפצצותיהם, אבל דוקטרינת הדאחיה של גדי אייזנקוט, שמשמעותה המטת חורבן על תשתיות אזרחיות בביירות, הייתה ונותרה הדרך עבור ישראל לנצח בלבנון.

בנט, אל תפקיר עמדה

לפי הייעוץ המשפטי אין מניעה שנפתלי בנט ימשיך בתפקידו כראש ממשלה חלופי אחרי הבחירות גם כאשר לא יהיה חבר כנסת. אמנם מלשון החוק המפורשת נראה שהדבר בלתי אפשרי, אבל המשפט הישראלי כבר אינו כל כך פורמלי ומעדיף להסתכל על התכלית הכללית, ולא לדקדק במילים. במקרה כאן בצדק רב. הכנסת נתנה אמון בממשלת בנט-לפיד ולא מתקבל על הדעת שממשלה זו תהפוך פתאום אחרי הבחירות לממשלת לפיד לבדו, ממשלה שלא קיבלה את אמון הכנסת.

רק מה, בנט עצמו לא בעניין. נראה שהישארות בתפקיד שלטוני לא ביצועי אחרי שהרוח יצאה מהמפרשים ומטרות החיים כבר שונות, יכולה להיות לא נעימה. בנט כבר רואה עצמו מרוויח הון עתק בהרצאות, ואין לו חשק להסתפק בתפקיד הלא מספק של ראש ממשלה חלופי. יצחק רבין בזמנו לא מצא שום עניין בתפקיד ראש הממשלה הזמני, אחרי שפרש מהפוליטיקה בשל חשבון הדולרים. הוא נאבק ביועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, בדרישה שזה יניח לו פשוט להתפטר.

אם בנט היה מעביר את המושכות לשקד, אז ניחא. אבל אין דרך חוקתית שבה בנט יעביר את תפקידו לאיילת שקד (שגם היא כנראה לא תהיה חברה בכנסת הבאה). אם בנט פורש, אזי לפיד הופך לראש ממשלה יחיד. אין שום ביטחון שכהונת לפיד כראש ממשלת מעבר תסתיים במהרה. הרי יכולות להיות בחירות 6, 7 ו-8. בתקופה זו ייתכנו מלחמה בלבנון או מבצע באירן. משבר כלכלי חריף או אפילו רעידת אדמה איומה. מי יודע. אולי הקורונה אפילו תחזור בווריאנט קטלני כמו המוות השחור. לא הצבעתי לבנט כדי להפוך את לפיד למחליט יחידי בסוגיות לאומיות קריטיות. מעולם לא חשבתי שלפיד כשיר לכך, ואני מניח שגם שאר בוחריו של בנט לא חשבו על לפיד אחרת.

אולי הדבר מבאס, אולי ראשו של בנט כבר במקומות אחרים, אבל אין לו לגיטימציה לעזוב את התפקיד. זו סטירת לחי לציבור (הדי קטן, למען האמת) שהאמין לכל אורך הדרך שהקמת הממשלה לא נבעה מאמביציות אישיות, לפחות לא רק מהן, אלא גם מראיית טובת המדינה. בשפה הצבאית שבנט אוהב אפשר לדרוש ממנו לא להפקיר עמדה.

האייתולות טובים ליהודים?

יש תסכול במעקב אחרי המחאות באירן נגד הרפובליקה האיסלמית. האומץ של המוחים מעורר הערצה, אבל הסוף הרע ידוע מראש. בשורות הכוחות המזוינים האיראנים נמצאים תומכים פנאטים של האייתולות, ובסוף הרי רק תת המקלע שבידם יקבע. מתישהו גם העריצות האיסלמית תיפול, מן הסתם אחרי שכשלונותיה ורשעותה ימחו כל ניצוץ של דתיות פנאטית מהעם האיראני, אבל אין שום סיבה להניח שהדבר יקרה בדור הקרוב (אלא אם יהיה נשיא אמריקני שיקח זאת על עצמו כפרויקט). כדי להקל על התסכול חשבתי לכתוב על צד מפתיע אך אמיתי של הסוגיה. שלטון האייתולות אינו רק רע. יש תועלות אסטרטגיות עמוקות שהחברה הישראלית מפיקה מקיומו.

איום חיצוני מאחד

אין ליהודים בישראל כל כך הרבה במשותף. אלו חילונים ואלו דתיים. אלו אשכנזים ואלו מזרחים. אלו ביביסטים ואלו רל"בים. מה שבכל אופן מאחד הוא תחושת האיום המשותפת. האויבים שלנו מסמנים את כולנו יחד ולא מבחינים בינינו. אירן ושלוחותיה רוצות להרוג יהודים בישראל מכל הסוגים. תחושת האיום על ישראל תקטן מאוד אם יפול שלטון האייתולות. האנרגיה שתתפנה תוקדש מן הסתם לקטטות פנימיות ולהעצמת מחלוקות על סוגיות חברתיות.

הפחתת הלחץ למימוש פתרון שתי המדינות

אירן מחזקת את החמאס ואת הג'יהאד האיסלמי, ואלו בתורם ממחישים לישראלים שאין פרטנר בצד הפלסטיני, ושעל כל כברת אדמה שתימסר לפלסטינים תשתלט גרורה של אירן. אבל אם אירן תישלט פתאום בידי כוחות פרו מערביים, מה יעלה בגורלם של ארגוני הטרור? הם ייחלשו מאוד, וייראו פתאום הרבה פחות מאיימים. שוב יגבר הלחץ הבינלאומי וגם הלחץ הפנימי לתת לפלסטינים מדינה. אבל מדינה פלסטינית, אם תקום, תקום להרבה דורות, שבהם ייתכנו שינויים גיאו-פוליטיים שיהפכו אותה שוב לסכנה עצומה. וגם יש לזכור שבשנות אינתיפאדת אל אקצה שבהן נרצחו אלף ישראלים אירן שיחקה תפקיד משני מאוד. הפלסטינים לא באמת זקוקים לה כדי לרצוח.

ללא תחושת קץ ההיסטוריה

נפילת השלטון הפנאטי באירן, בפרט אם תלווה בנפילת שלטון פוטין ברוסיה, יכולה ליצור תחושה כללית, בארץ ובעולם, של הגעת "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה וניצחון הכוחות הליברלים והדמוקרטים. אבל יש אמת רבה במכתם: "מנהיגים חזקים מביאים זמנים טובים, זמנים טובים מביאים מנהיגים חלשים, מנהיגים חלשים מביאים זמנים רעים, זמנים רעים מביאים מנהיגים חזקים.."

דהיינו, היעלמותם של איומים גיאו-פוליטיים יכולה ליצור תחושות של שאננות ודקדנטיות שיקדמו את הופעתן של סכנות חדשות, אולי אפילו חמורות מקודמתן.

קפיטליזם

החשש מאירן ומחיזבאללה מסייע לשמור על הרוב הימני בישראל. יש השקה בין ימין מדיני לימין כלכלי. אם השמאל יעלה לשלטון, הוא יכול להתבטא במנהיגותו של יאיר לפיד, שהוא גם כן קפיטליסט אבל קצת פחות (זכרו את עניין הגז הטבעי), או חלילה במנהיגים מסוגה של שלי יחימוביץ', שבכלל תעשה פה שמות בכלכלה. אירן עוזרת לישראל לשמור נתיב בימין, והדבר מתבטא גם במדיניות הכלכלית.

ההתקרבות לציר הסוני המתון

התנועה הציונית נקלעה לעימות עם האומה הערבית על כברת ארץ במזרח הים התיכון. כדי לשווק טוב יותר לעולם את עמדתה בסכסוך המציאה האומה הערבית את הפלסטינים. ערבים שחיו באזור שהציונות התעניינה בו הפכו פתאום מסתם ערבים לבני העם הפלסטיני. כל זה הוא סתם הונאה.. אין ספק שערבים שחיו ביפו או לוד סבלו אם נקלעו לנכבה, אבל זה אינו באמת סבל של אומה שלמה. הערבים באזור אינם נבדלים בתרבות, בדת ובשפה מכל הערבים האחרים מסביבם, וגם לא ראו את עצמם באופן היסטורי שונים מהם במאומה.

במובן האמיתי, אם כך, השלמה של הציונות עם האומה הערבית פירושה סיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, גם אם הרכיב הדמיוני והמומצא שלו, העם הפלסטיני, עוד ישמיע עוד שנים רבות זעקות שבר. בסופו של דבר הזנב לא יוכל לכשכש בכלב לנצח. המנוע של ההתקרבות בין ישראל לבין העולם הערבי הוא הסלידה והאימה של הערבים מפני אירן. אירן פרו מערבית ופחות תוקפנית יכולה לפגוע בתהליך ההתקרבות הזה, שאולי עדיין לא הגיע לנקודה לא הפיכה. הרי עדיין אין שגריר ישראלי בריאד.

חשש מסוריה הג'יהאדיסטית

בזכות פוטין ובזכות אירן נשלטת כיום סוריה ביד שליט חילוני רציונלי שישראל יכולה לשמור על סטטוס קוו יציב איתו, בשאר אסאד. אם שני עמודי התמיכה האלו יקרסו, קשה לראות את אסאד שורד. מי יחליף אותו? לא ילדי פרחים, אלא ג'יהדיסטים סונים מהסוג של דאעש או אל קעידה. אלו הרי האנשים שמנהלים את מובלעת אידליב. אין ביטחון שישראל תוכל לנהל יחסים תקינים עם שלטון ג'יהדיסטי בסוריה, ויש חשש גדול שלא כך יהיה.

קריסת מודל השליט החזק

כל פעם שקורה איזה אירוע חשוב בעולם, כל צד לוויכוח משתמש בו כדי להוכיח שצדק לאורך כל הדרך. זה לא מעניין. מעניינים המקרים ההפוכים, שבהם אדם שנקט לאורך השנים בגישה מסוימת, בא ומודה שאירוע רב משמעות שבקע מתוך ההיסטוריה מחייב אותו לחשיבה מחודשת ושכבר אינו דבק באותה עמדה. כאלו היו פיגועי ההתאבדות האיומים שבאו אחרי מתווה קלינטון והוויתורים של אהוד ברק. הרבה שמאלנים התפכחו בעקבותיהם. גם לכישלון ההתנתקות היה אפקט דומה. מנגד, ההתנהלות של נתניהו בשנים האחרונות שכנעה אותי שצדקו אלו שלאורך השנים התריעו, כמו בן כספית, על הסכנה שאישיותו ומשפחתו מציבים למדינה. תמיד זלזלתי בדבריהם וטעיתי.

ישנו בלוגר העוסק בתחום מדעי המדינה ומייצג גישת ימין אמריקני בדלני, ריצ׳ארד חנניה. בטרם המלחמה באוקראינה היה משוכנע, כמו רבים, שרוסיה תנצח אותה בקלות. אתמול הוא כתב פוסט התפכחות עם טענה מאוד מעניינת: 2022 היא השנה שמוכיחה שפוקויאמה צדק אחרי הכול. נכון שאנחנו עדיין רחוקים מ״סוף ההיסטוריה״, אבל גם פוקויאמה לא באמת טען שאנחנו שם. מה שהוא כן טען הוא שמודל הדמוקרטיה הליברלית הופך למודל היחיד שמדינות יכולות לחקות, וכל מודל אחר ידוע לכול ככישלון מהדהד.

ואכן בחזית הרוסית התברר שמודל השליט החזק אינו ערובה לצבא חזק, לחימוש חזק, לתעשיה צבאית חזקה, למודיעין איכותי, לקבלת החלטות שקולה ומחושבת. קריסת המודל הפוטניסטי נראית קטסטרופה שתהדהד עוד שנים. לא ברור איך רוסיה תתאושש מבריחת המוחות, מהסנקציות הבינלאומיות, מאובדן יצוא הגז ובעיקר מהתרסקות דימוי החוזק. מנגד, יש הפתעה ביכולת של המערב להרעיף תחמושת על האוקראינים ולסבול את המחסור באנרגיה. בעיניי הכי מרשימה העובדה שעם חילוני ופרו מערבי מוכן לסבול קורבנות כל כך קשים מבלי שרוח הלחימה שלו נופלת. יש אמת מסוימת בלעג של נסראללה לישראלים על כך שהם אוהבים את החיים ואילו הג׳יהאדיסטים אוהבים את המוות. חילוניות מערבית רציונלית רואה את מותו של הפרט כאסון מוחלט שגדולת האומה או גדולת אלוהים אינם יכולים לפצות עליו. לכאורה האוקראינים אמורים להיות מושפעים מהלך החשיבה המערבי הזה, ובכל אופן הם נלחמים.

מה בדבר האלטרנטיבה המשמעותית השנייה לסדר הליברלי – סין. כאן מציין חנניה שתי עובדות. עובדה ראשונה: נכון שסין חוותה לאורך השנים צמיחה כלכלית גדולה, אבל עדיין, בכל מקום שחיים בו בני הגזע הסיני, מאמריקה ועד סינגפור – הם עשירים מאחיהם בסין. סין היא המקום שבו חיים הסינים העניים ביותר. עובדה שנייה שהתבררה ב-2022: מדיניות גחמתית ביזארית של אדם אחד יכולה להרוס לאזרחים את החיים. אם ברוסיה זו המלחמה המיותרת, הרי שבסין זו מדיניות האפס קוביד. כל העולם כבר מזמן המשיך הלאה, ורק בסין ערים שלמות נסגרות ככלי התמודדות עם המגפה.

חנניה סבור שיש אלמנט של אוטיזם בהתנהלות הסינית. להבנתי הכוונה היא שאין בה מטבעה שום דבר מלהיב, מפתה, מדבק או מקסים. מדינות אחרות לא מוקסמות מסין כדרך שהן מוקסמות מארה״ב, מהוליווד, מרעיונות החופש והשפע. אבל לאוטיזם יש הרבה צורות – האוטיסט הגאון שבונה יכולות הנדסיות מופלאות אולי נותר בודד, אבל הוא נערץ. האוטיסט ההיפוכונדר שלא יוצא מהבית מחשש להידבק בנגיף הוא נלעג. האוטיזם הסיני פנה לכיוון הנלעג השנה.

נראה לי שעליונות הדמוקרטיה על עריצות האיש החזק תלויה בשני גורמים. ראשית, חוכמת ההמונים תעלה על חוכמת האיש החזק. אפילו שכידוע חוכמת המצביעים היא דבר שקשה להאמין בו אחרי שיחה בת חמש דקות עם המצביע הממוצע. אבל גם אינטלקטואלים גדולים ומרשימים יכולים להגיד (ולעתים קרובות אומרים) רעיונות הבל מוחלטים. גם אהוד אולמרט מן הסתם חכם בהרבה מן המצביע הממוצע. אולמרט אמר ב-2008, בעת שהיה ראש ממשלה, שצריך לסגת גם ממזרח ירושלים וגם מרמת הגולן. למרבה המזל ההמונים אזרחי ישראל היו חכמים ממנו וסלדו מרעיונות הנסיגה האלו.

שנית, האינטרסים של ההמונים תמיד חשובים מהאינטרסים של היחיד. גם בדמוקרטיה ייתכן שאינטרסים פרטיים של מנהיג יהפכו לחזות הכול. ראינו זאת בשנים האחרונות עם ביבי, והמדינה עדיין מתמודדת עם התופעה המוזרה הזו, אבל זהו מקרה יחיד. ואולי ניתן לטעון שגם במקרה שלנו אין המדובר רק בביבי, כי האינטרס הפרטי שלו, החלשת מערכת המשפט, התלכד עם אינטרסים עמוקים יותר של מפלגות הימין הקשה והחרדים. ובכל מקרה אולי השיטה באמת עבדה, ואכן לא ביבי הוא ראש הממשלה בדקות אלו.

עד שהתקדמות הטכנולוגיה והזמנים לא תביא לנו מודל שלטוני חדש (אולי מתן מושכות השלטון בידי אינטליגנציה מלאכותית?), ניתן לסכם ש-2022 הוכיחה את קריסת מודל השליט החזק לטובת הדמוקרטיה הליברלית, ופוקויאמה, אחרי הכול, צדק.