יש ז'אנר ספרים שאני מאוד אוהב – אנשים מספרים על עצמם, על עולמם הפנימי, על רגשותיהם ועל חוויותיהם. במילותיהם שלהם, בלי מסכות ובלי מגננות, אם כי לעתים קרובות בשם בדוי. בני אדם הם בעיניי היצירה המפוארת ביותר של הטבע, ולהתוודע למי שהם מבפנים באופן הכי אותנטי תמיד נראה לי חוויה שהיא פשוט נשגבת. לכן אף פעם לא זלזלתי בביקור אצל רופא שיניים שבו אפשר לקרוא "לאישה" בחדר ההמתנה. עיתוני נשים רצופים בכתבות כאלו, אבל ישנם גם ספרים מסגנון זה ואפילו ממש איכותיים.
רק חיבוק
חלוצת הגישה בארץ ומי שכתבה ספרים רבים בסגנון זה היא עמיה ליבליך, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה ומהחוקרות המובילות בעולם במחקר האיכותני, שלא מודד אנשים כמותית אלא נותן להם לגולל את סיפוריהם. לאחרונה קראתי את ספרה האחרון של ליבליך, "רק חיבוק" שעוסק באהבה רומנטית בגיל מבוגר. כשאנשים מדברים על הקשרים הבין אישיים המשמעותיים שלהם הם מדברים על אחד הדברים החשובים בחייהם, אם לא החשוב ביותר – וזה נוגע בליבת מי שהם וגם תמיד מעניין, נוגע ומשמעותי לי כקורא.
ליבליך כתבה את הספר על רקע מגפת הקורונה, ויש חשיבות מיוחדת ללמוד על חייהם של מבוגרים בתקופת המגפה. הבחירות שהחברה המערבית ברוב המדינות לקחה בתקופת המגפה, להטיל סגרים והגבלות קשות ולעודד חיסונים, זכו לזלזול ולביקורת כי הרי המגפה הורגת מעט צעירים יחסית. אבל גם לחייהם של זקנים יש ערך. הם יוצרים, והם אוהבים והם שמחים והם חווים רגעים נפלאים גם בגילם, והספר יכול לשכנע את מי שיעלה על דעתו לפקפק בכך. למרות ששמו של הספר רומז אחרת, הרבה מהמרואיינים מדווחים שהם אינם מסתפקים בחיבוקים ויש להם חיי מין פעילים. אחת המרואיינות אפילו אמרה שהרשתה לעצמה בשנות השבעים לחייה לבטא את צרכיה הפיזיים בזוגיות פרק ב' כפי שלא העזה מעולם.
מהספר אפשר ללמוד על דינמיקות מעניינות של זוגיות מבוגרת. כמובן הכימיה עם הילדים חשובה. אישה אחת עזבה את הגבר שמצאה כי נכנס עם הבן שלה לוויכוח פוליטי שעבר לפסים אלימים בזמן "צוק איתן". מנגד, הבן שלה היה זה שחיפש עבורה שידוך חדש, במין היפוך תפקידים לעומת מה שמקובל בחברות מסורתיות שבהן ההורה מחפש עבור הילד את זיווגו. מההיבט הכלכלי – יש חשדנות של הילדים כלפי ההיבט הכספי, והסכמי ממון וצוואות הם חלק בלתי נפרד מההסדרים.
ישנם זוגות שבוחרים להישאר לגור בגפם, ולא חושבים שחיים יחד מתאימים לחייהם בשלב זה. בכלל הגמישות של זוגיות מבוגרת היא עצומה. ותמיד מרחף החשש הבריאותי, כי בקלות בן זוג יכול להפוך לסוג של מטפל.
ישנה הדינמיקה של בתי אבות. הגברים מבוקשים בהרבה מהנשים, כי הדמוגרפיה אומרת שלנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר. מכאן שהגברים ששרדו והם במצב בריאותי טוב הם מבוקשים במיוחד. "נשים היו תמיד הרוב. כשהגיע גבר בודד, מייד הייתה עליו התנפלות שלא תיאמן". הפועל "להתנפל" נשנה בספר, כשהוא מתאר את גישתן של נשים מבוגרות כשהן נתקלות בגבר פנוי בן גילן.
מצאתי עניין בדעת מיעוט של מרואיינת אחת שפסלה את כל קונספט האהבה בגיל מבוגר.
יש מחיר לזוגיות המאוחרת הזאת שאת כותבת עליה. זה שונה אם זה בעלך 50 שנה ואתם מזדקנים יחד. אבל להתאהב בגיל כזה – הרי אי אפשר להפריד את הגוף מהנפש… לדעתי זה בלתי אפשרי להתאהב באיש חדש בגילנו. אולי אפשר להידלק, להתאהב ככה בסערה, אבל זה לא יחזיק. אני ממשיכה לחלום על חתיך צעיר, בן 50 לכל היותר, חטוב וחזק. אם אפשר – שגם יודע לתקן כל דבר בבית, אבל חתיך שכזה לא ירצה מציאה שכמוני.
הייתי מצפה לשמוע דעה כזו ממרואיין גבר, כי הפיזיות הבריאה והיפה של בת זוג נתפסת חשובה במיוחד אבולוציונית לגברים, והיה מעניין שדווקא אישה צוטטה כבעלת גישה זאת. בספר היה נראה שדעתה של אותה מרואיינת היא היוצא מהכלל. גברים ונשים בגילאים מבוגרים עדיין מסוגלים למצוא עניין זה בזו ואולי זה באמת פלא אבולוציוני.
איפה החברות שלנו
ספר נוסף שקראתי לאחרונה שעוסק בקשרים בין אישיים החיוניים כל כך לאושר שלנו ורצוף מונולוגים של נשים, מעניין לא פחות ואפילו חדשני, הוא "איפה החברות שלנו" של חני לרמן. לרמן היא אמא לילדים ונשואה לבעל אוהב. יש לה אפילו אחות שהיא קרובה אליה מאוד, ובכל אופן חשה חסך עצום בחייה כאשר החברות שלה התרחקו. התנתקות של חברה אחת שחשבה לקרובה הייתה שבר ענק, קשה מפרידות זוגיות שהיא חוותה. היא עשתה מאמץ נואש למצוא חברות חדשות בשלל דרכים והגיעה למסקנה שזה דבר קשה ביותר. אבל הקושי הגדול ביותר שלה היה נעוץ בתחושה שהחברה נתנה לה שלהתעסק בצער על העדר חברות עם נשים אחרות זהו דבר הזוי, מופרך ולא מקובל חברתית. היא תולה זאת בהסבר מעניין מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית – בני אדם נותנים העדפה לדברים הבסיסיים ההכרחיים לקיום ולהישרדות – התפרנסות, בן זוג להקים איתו משפחה, ילדים. דברים גבוהים יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו נדחקים הצידה, אבל גם הם יכולים להיות חיוניים לאושר. בסופו של דבר הקימה מיזם של קבוצות שאליהן נשים באות במוצהר כדי למצוא חברות חדשות, וההיענות הדהימה אותה ופוגגה את תחושותיה שהיא הזויה ושתזכה לבוז על תוכניותיה.
יש לי סימפתיה עמוקה למי שמתגבר על התחושה שהוא אדם הזוי שראוי ללעג ועושה בעולם דברים פורצי דרך ובכלל הספר מעניין ביותר ורצוף תובנות מרתקות. למשל שאחרי גיל האוניברסיטה (ואולי עד הדיור המוגן) אין כל כך דרכים מקובלות חברתית למצוא חברות עמוקה. מביך לנסות זאת, והפחד מדחייה ומלהיתפס מוזר, כמו תמיד, משתק אנשים. תובנה קריטית אחרת היא על האופן שבו גירושים ואובדן הורסים גם חברויות, וכך אישה מאבדת את סביבת התמיכה שלה דווקא ברגע שבו היא נזקקת לה יותר מכול. למשל, כשנשים מתחילות לחשוש שחברתן הגרושה תפתה את הבעל.
חברות קריטית בכל גיל, אבל כמו בספר של ליבליך, אפשר למצוא בספר חומר מרתק וחשוב על הקריטיות של הקשרים הבין אישיים בקרב נשים בגיל המבוגר, נושא שחשוב גם מפרספקטיבה דמוגרפית וכפי שציינתי לעיל, נשים מטבען מאריכות חיים יותר מגברים ועלולות למצוא עצמן לבד. למשל במונולוג היפה הבא מפי אישה בת 71:
כל חברותיי בעיר החדשה אלמנות או גרושות וחיות לבדן. זה מרכיב חשוב בקשר. אנחנו ערות מאוד אחת לצרכים של השנייה, מתעניינות זו בזו בחגים ובשבתות, בודקות שאף אחת לא נשארת לבד. אפילו הגדרנו בינינו שאנחנו רואות את עצמנו כסוג של משפחה. את חולה? תרימי טלפון שנבוא לעזור לך. אנחנו נותנות גיבוי, קרבה ומענה למצבי לחץ אחת לשנייה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית לגמרי. הן כל כך מרכזיות בחיים שלי, שכשהבנתי שאחת מהן עוברת לעיר אחרת, היה לי ממש שבוע של כעס ואבל.
חשוב מאוד להגיד שאנחנו ישירות לגמרי זו עם זו. אף אחת לא משחקת משחקים, וזה לא מובן מאליו. לא מתחשק לי לצאת לסרט? אני אגיד "לא מתחשק לי" לזו שיוזמת. יש לי סבלנות לדבר? יופי, בואי! ואם התעייפתי אני אומרת "אני צריכה את הלבד שלי", וזה מאוד עוזר.
תמריץ 