פרסמתי בעבר פוסט באשר לטענה של נתניהו שלמופתי יש אחריות לשואה וכתבתי שהיא נובעת לדעתי מדרך חשיבה השואפת למצוא תיאוריה אחת שמסבירה הכול. אם המופתי אשם בשואה, האיסלאם הקיצוני אשם בכל תחלואי מאה השנים האחרונות. אבל דרך חשיבה מבוססת תיאוריה אחת לא עובדת. המציאות מסובכת מכדי שתיאוריה אחת תסביר הכול. אין מנוס מלצלול לפרטים וכל מקרה לגופו. האיסלאם הקיצוני הוא האיום העיקרי במאה ה-21, אבל השפעתו על התרחשות השואה באמצע המאה הקודמת הייתה זניחה.
פסק דין זדורוב, שעליו הגבתי אתמול בבלוג, החזיר אותי לסוגיית המופתי או בעיית התיאוריה האחת. זדורוב הודה גם בפני מדובב וגם בפני החוקרים, והודאתו היא הבסיס לאשמתו. אני אכן משוכנע שהוא באמת אשם והסברתי בפוסט הקודם ובתגובות לו מדוע. אבל גם מי שהורשע ברצח חנית קיקוס, סלימאן אל עביד, הודה בפני מדובב ובפני החוקרים וקשה לי מאוד להאמין שהוא אשם. לכן נראה לי שתיאוריה אחת ויחידה – חיובית או שלילית – באשר ליכולת של הודאה להוכיח אשמה תעשה עוול למציאות המסובכת גם בעניין זה.
אל עביד זכאי
אני מתקשה להאמין שאל עביד אשם ברצח חנית קיקוס. לדעתי ישיבתו בבית הכלא היא חרפה למדינת ישראל ולמערכת המשפט שלה. היא מוכיחה לצערי שאפשר לתת בהן הרבה פחות אמון משניתן היה לקוות. יש שתי סיבות מדוע איני מאמין באשמתו. ראשית, מהנמקת פסק הדין הראשוני בעניין אל עביד עלה ניבוי קונקרטי של ממש – הגופה נמצאת באתר הטמנת הפסולת שבו עבד. בפועל שנתיים אחר הרצח נמצאה הגופה במקום אחר לגמרי. אחרי הגילוי שקלה התביעה לוותר על התיק ולשלוח את אל עביד לחופשי, אך לרוע המזל האגו של מישהו במערכת המשפט גבר עליו, וזה לא קרה ולהיפך אל עביד הורשע בשנית.
שנית וחשוב הרבה יותר, המשטרה הגיעה לאל עביד במקריות שגויה. מישהו שהיה שכן של משפחת הנרצחת, חשב שעמית לעבודה של אל עביד קיים יחסי מין עם בחורה בליל הרצח באתר עבודתם. מהון להון החקירה הגיעה איכשהו לאל עביד עצמו. בסופו של דבר העילה שהביאה את המשטרה לחקור את חברו של אל עביד התבררה כלא כלום. אם נאמין שאל עביד הוא הרוצח, שיחק למשטרה מזל מטורף, משהו שלא ייאמן ממש. במקרה היה שכן של משפחת הנרצחת שעלתה בראשו סיבה שגויה להפליל מישהו מבין מאות אלפי תושבי הנגב. במקרה איכשהו אותו נשוא הפללה שגויה היה עמית קרוב של הרוצח האמיתי, וידע להכווין את המשטרה אליו. זה מאוד לא סביר. סביר לאין ערוך שהמשטרה פשוט ננעלה על מישהו לא נכון, עד שהצליחה לשלוף ממנו הודאה.
דמיינו לעצמכם שהיינו חיים במדינה דתית שבה מאמינים שכוח עליון עוזר לחקירה. אנשי המשטרה היו נוטלים פתק עם שם אדם מתוך ערימה ענקית של פתקים והולכים לאורו, כי אלוהים בטח לא הטעה אותם לגבי הפתק הנכון. כך היו חוקרים עד דק את האדם נשוא הפתק, ואם לא היו מצליחים לחלץ אשמה ממנו, היו מחפשים אותה אצל מישהו בסביבתו הקרובה. הרי אלוהים אוהב את החוקרים. הוא בטח לא רצה שהם יתאמצו יותר מדי. זה פחות או יותר מה שקרה בתיק סלימן אל עביד. כמובן ייתכן שעל אף צירוף המקרים הבלתי נתפס, אכן אל עביד הוא הרוצח. הוא הרי הודה ושחזר. אבל כדי שנאמין שצירוף מקרים כזה הוביל לאשמה, צריך ראיות קיצוניות בעוצמתן. אולי דגימת דנ"א שנמצאה על הגופה ונבחנה בנסיבות שבהן אנו נטולי כל חשש שזוהמה במעבדה. בפועל מה שהיה אצל אל עביד זה אך ורק דבר אחד – הודאה שחזר בו ממנה ושלא הובילה לגופה שהייתה במקום אחר לגמרי, במקום שכלל לא ברור איך הייתה לאל עביד גישה אליו.
זדורוב כנראה אינו זכאי
לאור סקירת העניינים במקרה אל עביד, מתבקש לקבוע כלל לפיו הודאה אינה שווה את הנייר עליו מתמללים אותה, אפילו אם היא בפני מדובב. אפילו אם השופטים מצליחים לדוג ממנה פרט כזה או אחר שנראה להם כמוכמן. אבל זה קיצוני מדי. רוב הדברים שאנו יודעים על בני אדם נובעים ממה שהם מספרים על עצמם, ואנו מניחים בחיי היומיום שבני אדם נורמטיביים אינם מספרים סיפורי מעשיות מפורטים על עצמם שלא היו ולא נבראו. לכן לכאורה הודאה היא ראיה טובה.
בכל אופן ברור לי שאי אפשר היה להסתמך עליה כדי להרשיע את אל עביד, בעוד שסביר להסתמך עליה כדי להרשיע את זדורוב. ראשית, יש בהודאה של אל עביד פגם קיצוני, שיכול היה לפסול אותה מלכתחילה. חלקים ממנה הוקלטו ותועדו וחלקים אחרים לא. דבר זה מראש צריך היה להפוך אותה לחסרת ערך.
אבל יש גם נושא מהותי עוד יותר שאפרט והוא נוגע בסוגיה סטטיסטית – הבה ננסה לתת סבירות לכך שאדם בכל אופן יתפתה להודאת שווא מפורטת ומשוכללת המלווה בשחזור. נאמר שזו סבירות נמוכה, אך לא אפסית. אולי חמישה אחוזים. ייתכן שזו סבירות מספיק נמוכה כדי להתעלם מהאפשרות שתקרה וכדי להרשיע על פי הודאה. זאת בפרט כאשר היא מלווה בעוד פרטים מחשידים משמעותיים כפי שאירע בפרשת זדורוב, וכאשר הנאשם הוא החשוד המיידי או לפחות אחד מרשימה קטנה של חשודים מיידיים. כאשר רצח בשיסוף אירע בבית ספר, ברור שאיש התחזוקה בבית הספר, בעל עניין בסכינים ומסתובב איתם, נמצא ברשימה הקטנה של חשודים מיידיים. הוסף לכך את הודאתו וקבל משהו שקשה לגבור עליו. הוסף לכך גם מכנסיים שנעלמות, עדות של מורה שראתה התנהגות חריגה בחדר המורים ושחזור שיש בו פרטים מוכמנים, וקבל הרשעה.
אבל אם נלך עם אותה סבירות לפרשת אל עביד, נבין במהרה שלא יעלה על הדעת להרשיע איתה, אפילו עוד לפני שנמצאה הגופה במקום שאינו מתאים להרשעה, ועל אחת כמה וכמה אחר כך. המשטרה הגיעה לאל עביד בנסיבות מקריות לחלוטין. אפשר בקלות לשער שיכולה הייתה להינעל לפחות באותה מידה על מאות אנשים אחרים בנגב. הרי אל עביד אפילו לא היה נשוא ההינעלות האקראית האידיאלי. אין בעברו עבירת מין או אלימות. אם היו יכולים להינעל באקראי על 500 אנשים, אז לפי ההסתברות ששיערנו (5%), עשרים וחמישה היו מודים. במילים אחרות – העובדה שאל עביד הודה אינה מוכיחה דבר. בכל חקירה שבה המשטרה הייתה ננעלת על המון אנשים, היו מוצאים כאלו שהיו מוכנים להודות בלי שום קשר לאשמתם. אל עביד אמנם היה מהראשונים שהמשטרה ננעלה עליהם. נראה שנפילתו למלכודת נבעה מכך שמלכתחילה היה אדם רפה שכל, חלש ופגיע במיוחד למניפולציית שוטרים. אולי חקירות אחרות נותרו לא מפוענחות, כי לא היה לחוקרים בהן את המזל להינעל בשלב מוקדם על דמות כה חלשה. בפרט זכור רצח אסף שטיירמן שבו החוקרים ננעלו שוב ושוב על אנשים לא קשורים, אך אלו סירבו להישבר על אף כל הלחצים. חברו של אל עביד שעליו ננעלו עוד לפניו אמר:
"עצרו אותי כמה פעמים קודם לכן. הכרתי את התרגילים של השוטרים ולא נתתי להם להפיל אותי. סלימאן פחד משוטרים פחד מוות. זו היתה פעם ראשונה שלו במשטרה, בגלל זה הצליחו להפיל עליו תיק שלא עשה."
ומה עם רוצחי דני כץ?
רוצחי דני כץ, הילד תושב שכונת דניה בחיפה, הורשעו על ידי הודאתם, הודאה שהתגלגלה לה בשלל גרסאות, שקרים וסיפורים עד שהתגבשה למשהו שסיפק את החוקרים. מאוד חשוד. איך השוטרים הגיעו מלכתחילה לנאשמים? בערימת אשפה ליד המערה שבה הוטמנה גופתו של דני כץ, באזור סכנין, נמצאה אשפה עם שמו של נער ערבי מסכנין. בחקירתו של אותו נער נמצא שהוא באמת עובד בשכונת דניה. צירוף מקרים די מדהים, והפעם דווקא לצד המפליל. הנער נשבר והודה והפליל גם חברים שלו, ואף הם הודו לבסוף. מה הקשר בין האשפה שהושלכה, רחוק מפחי האשפה של העיר סכנין, לגופה שנמצאה? נראה שהרוצח רצה לבנות מגדל אשפה שיסתיר את המערה ולשם כך החליט לערום את האשפה ליד המערה, ולא הבין שכך דווקא מפליל את עצמו. ובכלל יש בכך מימוש טיפוסי של הכלל שהרוצח חוזר לאזור הפשע. אחרי שקראתי את פסק הדין בעניין דני כץ נחה דעתי שהשופטים הבינו את חשיבות העניין, בעוד שדווקא הסניגוריה לא ממש נתנה לו מענה.
הרוצחים המורשעים של דני כץ, קבוצת ערבים ישראלים, חזרו בהם מהודאתם ועד היום מסרבים להודות ובשל כך לא מקבלים קיצור שליש, יותר משלושים שנה אחרי הרצח. אף שאני כאמור נוטה להאמין שהם קשורים לרצח דני כץ, מניעת קיצור השליש נראית לי בעייתית ושגויה. בהנחה שמערכת המשפט עושה טעויות, שיטה כזו שמונעת קיצור שליש ממי שמסרב להודות תוביל בהכרח להחמרה קיצונית דווקא בעונשם של אלו החפים מפשע העומדים על חפותם, בעוד שהרוצחים האמיתיים יודו וישתחררו בתום שני שלישים מעונשים. אותו דבר נכון גם לגבי משה קצב, שבקרוב יחלפו שני שלישים מזמן מאסרו, אך ישתחרר רק אם יודה באשמה. ממה שמצאתי ברשת, אותו דבר נכון גם לגבי סלימאן אל עביד שאינו חופשי עד עצם היום הזה, רק כי מסרב להודות באשמתו.
תמריץ 