ההולכים להיעשק מברכים אותך יועץ ההשקעות

יש אנשים שכל החברים שלהם מצביעים למרצ, ומופתעים כל פעם מחדש לגלות שבספירת הקולות המפלגה בקושי חוצה את אחוז החסימה. סביבתי דווקא מגוונת פוליטית, אבל רגע ההפתעה שלי, הרגע שבו אני מגלה שמושגים שנראים לי מובנים מאליהם ונחלת הכול ולאו דווקא אליטיסטיים, זרים לחלוטין לעולמה של רוב האוכלוסיה, הוא כשאני שומע מחברים ומקרובי משפחה שזה עתה שבו מיועץ ההשקעות ומבקשים אישור וסקנד אופיניין.

קורים שם בחלל הקטן בבנק מול היועץ דברים אבסורדיים לחלוטין. מי ששב משם מחזיק בידו למשל רשימה של קרנות מניות חו"ל מומלצות עם דמי ניהול שנעים בין 2% ל-3%, כשאין שום סיבה רציונלית להניח שאת אחת מהקרנות האלו מנהל איזה עילוי פיננסי שיצדיק זאת.  על קרנות המשקיעות במניות יתר בארץ לפעמים מוצדק לשלם דמי ניהול גבוהים, בשל הסחירות הנמוכה וחוסר היעילות, אבל על קרן שבה ברנש מקומי כלשהו מתחרה בטובי המשקיעים בחברות הגדולות של אמריקה ואירופה? למה לא לקנות פשוט תעודת סל או קרן מחקה שגובות דמי ניהול אפסיים ושעוקבות אחרי מדד ה-s&p 500 או אחרי מדד ארצי או עולמי מרכזי אחר?

מי שחי מפיו של היועץ גם לבטח לא ילך להתמקח על דמי ניהול ניירות הערך השערורייתיים שגובה הבנק, צאצאי דמי השמירה מהתקופה שבה איפסנו תעודות מניה בכספות. שילוב של קרן גזלנית ודמי ניהול שלא נעשה סחר סוסים לגביהם, יותירו את הלקוח עם מינוס 3% בשנה עוד בתחילת המשחק. איזה סיכוי לתשואה נותר אחרי שוד ראשוני כזה?

בתקופת הריבית הנמוכה שבה אנו מצויים קרנות האג"ח הן סיפור בפני עצמו. כבר הסברתי פעם למה ההשקעה באג"ח לאור תשואות העבר היא טרגדיה. תשואת העבר לא מוכיחה שתהיה תשואה בעתיד, להיפך – היא מבטאת את הקניבליזם של תשואות העתיד בידי העבר. היום התשואה נטו על אג"ח ממשלתית לעשר שנים היא רק קצת יותר מאחוז.  תורידו יותר מאחוז על דמי ניהול של קרן נאמנות בתוספת דמי השמירה של הבנק, ומה יישאר? רק הפסד בטוח. השקעה בקרנות של אג"ח קונצרני אולי נותנת אופציה לרווח מזערי כלשהו, אבל כמובן גם הסיכון עולה משמעותית.

במקום שיחה עם יועץ ההשקעות מהבנק אפשר לחפש בגוגל את דבריו של יועץ ההשקעות מספר אחת של הדורות האחרונים, וורן באפט.

כך אמר ללברון ג'יימס:

לפעמים מציעים לספורטאים להשקיע במסעדות או בנדל"ן, אבל עדיף להשקיע בקרן צמודה למדד המניות עם דמי ניהול נמוכים, ולהחזיק בצד מספיק מזומן במידה שתיתן לך תחושת ביטחון.

הערת סיום: קרן צמודה למדד המניות האמריקני כמו שממליץ עליה באפט תבוא בארץ בשתי גרסאות. האחת מנוטרלת מטבע, והשניה אינה מנוטרלת מטבע. בניגוד למה שאולי נדמה, דווקא הקרן מנוטרלת המטבע היא היותר ספקולטיבית, מאחר שהיא מכניסה אלמנט בלתי צפוי של משחקי מטבע בין השקל לדולר. אם יהיה פיחות משמעותי או תהיה אינפלציה משמעותית בערך השקל, המשקיע בקרן מנוטרלת מטבע ייפגע.

 

 

מודעות פרסומת

האינדיקטור הכוזב

יש כלי ישן וטוב להערכת שוויו של שוק מניות – מכפיל הרווח, היחס בין שווי החברות לרווחים שלהן. בשוק יקר למדי כפי שנראה שוק המניות העכשווי, היחס גבוה. בשוק זול היחס נמוך ועומד על 15 או פחות.

למי שאינו מסתפק בכלל אצבע פשוט אחד העניק וורן באפט בעבר עוד כלי מהיר ונוח לאומדן מצב השוק – היחס בין התמ"ג האמריקני לבין השווי הכולל של המניות האמריקניות. מדי פעם כל מיני מנתחי ערך שבים ליחס הזה, לרוב כדי לתאר כמה יקר השוק ולנבא את נפילתו. גם משה שלום התייחס אליו לאחרונה.

ברם, בניגוד למכפיל הערך ששמר על ערכו, הקורא צריך לשים אל לבו לדעתי שיחס התמ"ג לשווי השוק הפך מזמן לחסר משמעות לחלוטין בגלל הגלובליזציה. מדדי המניות האמריקניים כוללים חברות שמוכרות מוצרים ומעסיקות עובדים בכל העולם, לא רק בארה"ב, ולפיכך כבר אין הרבה קשר בין התמ"ג האמריקני לבין שוויין. אפילו מס על רווחיהן בחו"ל הן לא משלמות לארה"ב ומעדיפות להותיר את הכסף כלוא בחשבונות בחו"ל.

גם ההיפך קורה. מכל העולם באות חברות לשוק האמריקני להציע בו תוצרתן. מי שבאמת מאמין שיחס התמ"ג לערך המניות האמריקניות אומר משהו, בעצם הופך את שיקולי ההשקעה שלו למשועבדים לשאלות טכניות חסרות חשיבות מבחינתו. למשל האם טבע תרכוש חברה אמריקנית ותהפוך אותה לישראלית (עיין ערך החטיבה הגנרית של אלרגן). האם חברות אמריקניות ימשיכו לרשום עצמן באירלנד ובמדינות נוחות דומות משיקולי מס. ההחלטות הטכניות האלו עשויות להפוך את יחס התמ"ג לשווי השוק של המניות האמריקניות למפתה יותר, ושלא בצדק.

הנקודה החשובה עוד יותר היא שמדד שאולי עבד היטב כאשר מדינות כמו סין והודו החזיקו בחלק זניח מהעושר העולמי כבר אינו רלוונטי. שוויין של המניות האמריקניות יקבע גם ובעיקר לפי מה שיקרה בבתים, בבתי העסק ובמשרדים שבשנחאי ובדלהי, בבנגקוק ובהאנוי, בלונדון ובתל אביב. התמ"ג של ארה"ב כבר אינו יכול להוות לכך אמת מידה.

השימוש בתמ"ג כדי לטעון שהמניות יקרות, דומה לשימושים מפוקפקים אחרים בו שהעליתי לגביהם ספק במרוצת חיי הבלוג (למשל מדד הפריון של גיא רולניק). ניתן לשייך את כל אלו לתופעה נפוצה שהייתי מכנה תמ"גוגיה, שימוש בתמ"ג לשם הכרזת טענות שאינן לעניין.

לא יקרה ב-2016

בתחילת השנה האזרחית ניסיתי את כוחי בניבויים ל-2015. לא היה משהו. כישלון הוא לא נורא אם מפיקים ממנו לקחים. במקום לנבא מה יקרה, אנסה לנבא מה לא יקרה בשנת 2016.

דונלד טראמפ לא ייבחר לנשיא ארה"ב

לבנים טיפשים הם ציבור גדול באמריקה, וטראמפ נוחל בקרבו הצלחה שלא תיאמן. אבל רוב האמריקנים הם לא לבנים טיפשים. יש לבנים חכמים. יש היספנים. יש שחורים. יש אסייתים. יש יהודים. יש מוסלמים, שהפכו לשעיר לעזאזל של טראמפ. כולם לא יצביעו עבורו.

דאעש לא יכבוש את בגדד, דמשק או רבת עמון

דאעש אמנם מצליח לשרוד לעת עתה את ההפצצות של מדינות המערב ושל רוסיה, אבל תנופת ההתפשטות שאפיינה אותו בשלב מסוים כבר נעלמה. יש גבול מה יכולים לעשות כמה אלפי מוסלמים ברברים רכובים על טויוטות כשחילות האוויר הטובים בעולם מטווחים אותם בצוותא חדא.

רומן זדורוב לא יקבל משפט חוזר או דיון מורחב בעליון

כפי שהסברתי בפוסט לגבי משפט זדורוב, התיק שלו נראה די סגור. אין עוד איזו שאלה גדולה שחייבת להיפתר.

סין לא תקרוס לתוך משבר עצום פוליטי או כלכלי

מנהיגי סין יודעים את אומנות הדפסת הכסף וההליכה מבועה לבועה, ויצליחו להרגיע את ההמונים.

יפן לא תקרוס למשבר חובות

אחת התחזיות שכן צדקתי לגביהן בשנה שעברה הייתה שהין יתחזק לעומת האירו. אני לא אהמר אם הוא יתחזק גם השנה, אלא רק על מה שלא יקרה – גם השנה לשווא יחכו מעריציו של קייל בס לעלייה חדה בריבית על החוב היפני או לקריסת הין לרמה של 200 ין לדולר.  נראה שהיה כבר פיצוץ מבוקר של ערכו של הין. יפן היום עשירה פחות מישראל בתמ"ג לנפש. הנתון הזה נראה לי מוזר מכדי להיות נכון. על אף הבעיה הדמוגרפית יפן מדינה עם תשתיות אנושיות ופיזיות נפלאות. קריסה קשה לי לראות שם, רק התאוששות.

מחירי הדירות לא יצנחו

על אף הגידול במספר התחלות הבנייה, המגמות הדמוגרפיות, גם מבחינת הילודה וגם מבחינת העלייה, דורשות עוד הרבה יותר בנייה. לכאורה צניחה במחירי הדירות יכולה לבוא גם מעלייה בריבית, אבל אין סיבה להניח שהריבית תעלה דרמטית. קרנית פלוג מאוד זהירה, והלחצים הדיפלציוניים שמחליפים בעשור הזה את הלחצים האינפלציוניים של העשורים הקודמים לא ייעלמו ככה סתם.

לא יהיו בחירות

מתברר שממשלה של 61 ח"כים יכולה להיות יציבה במידה מפתיעה. אף חבר כנסת מהימין, אפילו אורן חזן, אינו מתאבד שיעי שימוטט עליו את ממשלת נתניהו.

המופתי, זדורוב וסלימאן אל עביד

פרסמתי בעבר פוסט באשר לטענה של נתניהו שלמופתי יש אחריות לשואה וכתבתי שהיא נובעת לדעתי מדרך חשיבה השואפת למצוא תיאוריה אחת שמסבירה הכול. אם המופתי אשם בשואה, האיסלאם הקיצוני אשם בכל תחלואי מאה השנים האחרונות. אבל דרך חשיבה מבוססת תיאוריה אחת לא עובדת. המציאות מסובכת מכדי שתיאוריה אחת תסביר הכול. אין מנוס מלצלול לפרטים וכל מקרה לגופו. האיסלאם הקיצוני הוא האיום העיקרי במאה ה-21, אבל השפעתו על התרחשות השואה באמצע המאה הקודמת הייתה זניחה.

פסק דין זדורוב, שעליו הגבתי אתמול בבלוג, החזיר אותי לסוגיית המופתי או בעיית התיאוריה האחת. זדורוב הודה גם בפני מדובב וגם בפני החוקרים, והודאתו היא הבסיס לאשמתו. אני אכן משוכנע שהוא באמת אשם והסברתי בפוסט הקודם ובתגובות לו מדוע. אבל גם מי שהורשע ברצח חנית קיקוס, סלימאן אל עביד, הודה בפני מדובב ובפני החוקרים וקשה לי מאוד להאמין שהוא אשם. לכן נראה לי שתיאוריה אחת ויחידה – חיובית או שלילית – באשר ליכולת של הודאה להוכיח אשמה תעשה עוול למציאות המסובכת גם בעניין זה.

אל עביד זכאי

אני מתקשה להאמין שאל עביד אשם ברצח חנית קיקוס. לדעתי ישיבתו בבית הכלא היא חרפה למדינת ישראל ולמערכת המשפט שלה. היא מוכיחה לצערי שאפשר לתת בהן הרבה פחות אמון משניתן היה לקוות. יש שתי סיבות מדוע איני מאמין באשמתו. ראשית, מהנמקת פסק הדין הראשוני בעניין אל עביד עלה ניבוי קונקרטי של ממש – הגופה נמצאת באתר הטמנת הפסולת שבו עבד. בפועל שנתיים אחר הרצח נמצאה הגופה במקום אחר לגמרי. אחרי הגילוי שקלה התביעה לוותר על התיק ולשלוח את אל עביד לחופשי, אך לרוע המזל האגו של מישהו במערכת המשפט גבר עליו, וזה לא קרה ולהיפך אל עביד הורשע בשנית.

שנית וחשוב הרבה יותר, המשטרה הגיעה לאל עביד במקריות שגויה. מישהו שהיה שכן של משפחת הנרצחת, חשב שעמית לעבודה של אל עביד קיים יחסי מין עם בחורה בליל הרצח באתר עבודתם. מהון להון החקירה הגיעה איכשהו לאל עביד עצמו. בסופו של דבר העילה שהביאה את המשטרה לחקור את חברו של אל עביד התבררה כלא כלום. אם נאמין שאל עביד הוא הרוצח, שיחק למשטרה מזל מטורף, משהו שלא ייאמן ממש. במקרה היה שכן של משפחת הנרצחת שעלתה בראשו סיבה שגויה להפליל מישהו מבין מאות אלפי תושבי הנגב. במקרה איכשהו אותו נשוא הפללה שגויה היה עמית קרוב של הרוצח האמיתי, וידע להכווין את המשטרה אליו. זה מאוד לא סביר. סביר לאין ערוך שהמשטרה פשוט ננעלה על מישהו לא נכון, עד שהצליחה לשלוף ממנו הודאה.

דמיינו לעצמכם שהיינו חיים במדינה דתית שבה מאמינים שכוח עליון עוזר לחקירה. אנשי המשטרה היו נוטלים פתק עם שם אדם מתוך ערימה ענקית של פתקים והולכים לאורו, כי אלוהים בטח לא הטעה אותם לגבי הפתק הנכון. כך היו חוקרים עד דק את האדם נשוא הפתק, ואם לא היו מצליחים לחלץ אשמה ממנו, היו מחפשים אותה אצל מישהו בסביבתו הקרובה. הרי אלוהים אוהב את החוקרים. הוא בטח לא רצה שהם יתאמצו יותר מדי. זה פחות או יותר מה שקרה בתיק סלימן אל עביד. כמובן ייתכן שעל אף צירוף המקרים הבלתי נתפס, אכן אל עביד הוא הרוצח. הוא הרי הודה ושחזר. אבל כדי שנאמין שצירוף מקרים כזה הוביל לאשמה, צריך ראיות קיצוניות בעוצמתן. אולי דגימת דנ"א שנמצאה על הגופה ונבחנה בנסיבות שבהן אנו נטולי כל חשש שזוהמה במעבדה. בפועל מה שהיה אצל אל עביד זה אך ורק דבר אחד – הודאה שחזר בו ממנה ושלא הובילה לגופה שהייתה במקום אחר לגמרי, במקום שכלל לא ברור איך הייתה לאל עביד גישה אליו.

זדורוב כנראה אינו זכאי

לאור סקירת העניינים במקרה אל עביד, מתבקש לקבוע כלל לפיו הודאה אינה שווה את הנייר עליו מתמללים אותה, אפילו אם היא בפני מדובב. אפילו אם השופטים מצליחים לדוג ממנה פרט כזה או אחר שנראה להם כמוכמן. אבל זה קיצוני מדי. רוב הדברים שאנו יודעים על בני אדם נובעים ממה שהם מספרים על עצמם, ואנו מניחים בחיי היומיום שבני אדם נורמטיביים אינם מספרים סיפורי מעשיות מפורטים על עצמם שלא היו ולא נבראו. לכן לכאורה הודאה היא ראיה טובה.

בכל אופן ברור לי שאי אפשר היה להסתמך עליה כדי להרשיע את אל עביד, בעוד שסביר להסתמך עליה כדי להרשיע את זדורוב. ראשית, יש בהודאה של אל עביד פגם קיצוני, שיכול היה לפסול אותה מלכתחילה. חלקים ממנה הוקלטו ותועדו וחלקים אחרים לא. דבר זה מראש צריך היה להפוך אותה לחסרת ערך.

אבל יש גם נושא מהותי עוד יותר שאפרט והוא נוגע בסוגיה סטטיסטית – הבה ננסה לתת סבירות לכך שאדם בכל אופן יתפתה להודאת שווא מפורטת ומשוכללת המלווה בשחזור. נאמר שזו סבירות נמוכה, אך לא אפסית. אולי חמישה אחוזים. ייתכן שזו סבירות מספיק נמוכה כדי להתעלם מהאפשרות שתקרה וכדי להרשיע על פי הודאה. זאת בפרט כאשר היא מלווה בעוד פרטים מחשידים משמעותיים כפי שאירע בפרשת זדורוב, וכאשר הנאשם הוא החשוד המיידי או לפחות אחד מרשימה קטנה של חשודים מיידיים. כאשר רצח בשיסוף אירע בבית ספר, ברור שאיש התחזוקה בבית הספר, בעל עניין בסכינים ומסתובב איתם, נמצא ברשימה הקטנה של חשודים מיידיים. הוסף לכך את הודאתו וקבל משהו שקשה לגבור עליו. הוסף לכך גם מכנסיים שנעלמות, עדות של מורה שראתה התנהגות חריגה בחדר המורים ושחזור שיש בו פרטים מוכמנים, וקבל הרשעה.

אבל אם נלך עם אותה סבירות לפרשת אל עביד, נבין במהרה שלא יעלה על הדעת להרשיע איתה, אפילו עוד לפני שנמצאה הגופה במקום שאינו מתאים להרשעה, ועל אחת כמה וכמה אחר כך. המשטרה הגיעה לאל עביד בנסיבות מקריות לחלוטין. אפשר בקלות לשער שיכולה הייתה להינעל לפחות באותה מידה על מאות אנשים אחרים בנגב. הרי אל עביד אפילו לא היה נשוא ההינעלות האקראית האידיאלי. אין בעברו עבירת מין או אלימות. אם היו יכולים להינעל באקראי על 500 אנשים, אז לפי ההסתברות ששיערנו (5%), עשרים וחמישה היו מודים. במילים אחרות – העובדה שאל עביד הודה אינה מוכיחה דבר. בכל חקירה שבה המשטרה הייתה ננעלת על המון אנשים, היו מוצאים כאלו שהיו מוכנים להודות בלי שום קשר לאשמתם. אל עביד אמנם היה מהראשונים שהמשטרה ננעלה עליהם. נראה שנפילתו למלכודת נבעה מכך שמלכתחילה היה אדם רפה שכל, חלש ופגיע במיוחד למניפולציית שוטרים. אולי חקירות אחרות נותרו לא מפוענחות, כי לא היה לחוקרים בהן את המזל להינעל בשלב מוקדם על דמות כה חלשה. בפרט זכור רצח אסף שטיירמן שבו החוקרים ננעלו שוב ושוב על אנשים לא קשורים, אך אלו סירבו להישבר על אף כל הלחצים. חברו של אל עביד שעליו ננעלו עוד לפניו אמר:

"עצרו אותי כמה פעמים קודם לכן. הכרתי את התרגילים של השוטרים ולא נתתי להם להפיל אותי. סלימאן פחד משוטרים פחד מוות. זו היתה פעם ראשונה שלו במשטרה, בגלל זה הצליחו להפיל עליו תיק שלא עשה‭."‬

ומה עם רוצחי דני כץ?

רוצחי דני כץ, הילד תושב שכונת דניה בחיפה, הורשעו על ידי הודאתם, הודאה שהתגלגלה לה בשלל גרסאות, שקרים וסיפורים עד שהתגבשה למשהו שסיפק את החוקרים. מאוד חשוד. איך השוטרים הגיעו מלכתחילה לנאשמים? בערימת אשפה ליד המערה שבה הוטמנה גופתו של דני כץ, באזור סכנין, נמצאה אשפה עם שמו של נער ערבי מסכנין. בחקירתו של אותו נער נמצא שהוא באמת עובד בשכונת דניה. צירוף מקרים די מדהים, והפעם דווקא לצד המפליל. הנער נשבר והודה והפליל גם חברים שלו, ואף הם הודו לבסוף. מה הקשר בין האשפה שהושלכה, רחוק מפחי האשפה של העיר סכנין, לגופה שנמצאה? נראה שהרוצח רצה לבנות מגדל אשפה שיסתיר את המערה ולשם כך החליט לערום את האשפה ליד המערה, ולא הבין שכך דווקא מפליל את עצמו. ובכלל יש בכך מימוש טיפוסי של הכלל שהרוצח חוזר לאזור הפשע. אחרי שקראתי את פסק הדין בעניין דני כץ נחה דעתי שהשופטים הבינו את חשיבות העניין, בעוד שדווקא הסניגוריה לא ממש נתנה לו מענה.

הרוצחים המורשעים של דני כץ, קבוצת ערבים ישראלים, חזרו בהם מהודאתם ועד היום מסרבים להודות ובשל כך לא מקבלים קיצור שליש, יותר משלושים שנה אחרי הרצח. אף שאני כאמור נוטה להאמין שהם קשורים לרצח דני כץ, מניעת קיצור השליש נראית לי בעייתית ושגויה. בהנחה שמערכת המשפט עושה טעויות, שיטה כזו שמונעת קיצור שליש ממי שמסרב להודות תוביל בהכרח להחמרה קיצונית דווקא בעונשם של אלו החפים מפשע העומדים על חפותם, בעוד שהרוצחים האמיתיים יודו וישתחררו בתום שני שלישים מעונשים. אותו דבר נכון גם לגבי משה קצב, שבקרוב יחלפו שני שלישים מזמן מאסרו, אך ישתחרר רק אם יודה באשמה. ממה שמצאתי ברשת, אותו דבר נכון גם לגבי סלימאן אל עביד שאינו חופשי עד עצם היום הזה, רק כי מסרב להודות באשמתו.

 

עזבו את זדורוב, הצילו את בני שמואל

בית המשפט העליון דחה את הערעור על הרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה. לא ברור למה דווקא תיק זדורוב הפך לנושא של סערה תקשורתית כזו. הראיות נגדו מאוד חזקות: הוא הודה גם בפני מדובב וגם בשחזור, הודאתו כללה תיאורים מפורטים ביותר של התנהגות (למשל זכר לציין שהסתיר האוזניות שלו כדי שלא ייספגו דם), לא רק תיאורים שטחיים. חשוב מכך, היא כללה פרטים מוכמנים (התא הספציפי שבו שהתה תאיר ומיקומה בו בזמן שנרצחה). היה לו מניע שאותו תיאר בפני המדובב (מאס בהצקות מצד אלו שתיאר כ"ילדים מרוקאים" שנסובו סביב מוצאו הרוסי). ההיסטוריה האישית שלו תאמה לפרופיל אפשרי של רוצח (מעשי אלימות בעבר, התעניינות רבה בסכינים ובאלימות). באורח פלא החליט להיפטר ממכנסיו דווקא ביום הרצח (הוא הסתבך בשקרים סביב סיבת השלכת המכנסיים. בין השאר טען שבדיוק אז גילה שהשמין.). נכון, יש גם נקודות חלשות – מחלוקת המומחים על טביעות הנעליים ועל הסכין המשוננת, היעדר דנ"א או טביעות אצבע בזירה (מקריאת פסק הדין אדם מבין עד כמה מצבו של מדע הזיהוי הפלילי טוב פחות משאפשר היה לצפות. הרבה דברים נותרים מעורפלים ושנויים במחלוקת.), העובדה שגם בהודאתו לא היה נראה שזדורוב מודע לדקירה בכף ידה של תאיר. אבל ככה זה בחיים – לא הכול נפתר עד הסוף כמו בספר של ארתור קונן דויל או אגאתה כריסטי.  כשקוראים את פסק הדין לעומקו, החלטתו של השופט דנציגר לזכות נראית תמוהה, כאילו נותר יותר סניגור מאשר שופט עליון. שום דבר אינו ודאי בחיים, אבל אם כל צל צילו של ספק היה מביא לזיכוי, אי אפשר היה לכלוא אף רוצח. הרי יש גם כאלו שאומרים שיגאל עמיר לא רצח. אני מתקשה להאמין ששופט כלשהו היה מזכה את זדורוב על סמך הראיות לבדן וללא השפעה כלשהי מהקרקס התקשורתי ומתיאוריות הקונספירציה.

לעומת זאת, לפני שנה כתבתי על פסק דין מופרך לחלוטין, סותר לחלוטין את כל מה שהמדע למד על זיכרון ועל היכולת להשתמש בו כדי למצוא אשמים – הרשעתו של בני שמואל באונס בתו עשרים ושמונה שנים קודם לכן בשל חלום שחלמה. זהו פסק דין שלא ייאמן שניתן בישראל. מי שמאמין בחזקת החפות ובזכויות נאשמים, מוטב שיפנה את מרצו לתיקון אותו עוול נורא.

הקץ לנפט

משקיע הערך ג'ים צ'אנוס, שנודע בתחזיותיו הפסימיות לגבי אנרון ומאוחר יותר לגבי כלכלת סין, ושהצליח לנבא (כמו כמה מבכירי משקיעי הערך בבלוגוספירה הישראלית) את קריסת תעשיית הברזל העולמית, מנבא עוד קריסה.

מדינות אופ"ק ירצו להוציא את הנפט מהאדמה עכשיו, כשהוא עוד שווה משהו, ולא עוד 15 שנה כשלא יהיה שווה כמעט כלום.

שימו לב לאופן שבו כלכלה עובדת – תחזית על מה שיקרה בשנת 2030 יכולה להוביל לכך שכבר עכשיו מדינות הנפט ירצו להציף את השוק וכבר עכשיו המחירים יוזלו.

מדוע הנפט צפוי לעתיד קודר שכזה? המכונית החשמלית נראית מכונית העתיד, בפרט אם יתגשמו התחזיות על המכונית ללא נהג הממשמשת וקרבה. רובו המכריע של הנפט מיועד להנעת מכוניות, ובעולם שבו חשמל מניע מכוניות, לא יהיה כל כך מה לעשות עם נפט. מחיריו עשויים להיות נמוכים במידה שנראתה דמיונית בתקופה שבה ריחף סביב 100 דולר.

לעתים כאשר סחורה מסוימת נעשית מאוד זולה, הצריכה שלה גוברת וכך נוצר איזון ששב ומעלה את מחירה. יש שתי סיבות שמעוררות ספק אם הדינמיקה הזו יכולה להציל את הנפט. הסיבה הראשונה ששימוש בנפט יעורר התנגדות חריפה גם אם יוזל מאוד. זאת בשל השלכותיו הסביבתיות. הרי מדינות העולם התחייבו רק עתה בוועידת פריז להקטין מאוד את הפליטות הגורמות לאפקט החממה. הסיבה השנייה היא שבקרב בין נפט לבין חשמל שמקורו באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח, מסתבר שבטווח הארוך השמש והרוח ינצחו. שימוש בשמש ורוח להפקת אנרגיה אינו דומה לחיפוש נואש אחרי חומרי גלם מתכלים במעמקי האדמה. הוא פשוט עניין טכנולוגי, וטכנולוגיה מתפתחת במהירות מסחררת. כבר בשנים האחרונות אפשר היה לראות כיצד צנחה העלות של הפקת אנרגיה מתחדשת. כתוצאה מכך חלק נכבד מאוד מהאנרגיה החדשה בעולם היא מתחדשת.

רק לאחרונה דווח שתוספת הכוח לרשת החשמל ב-2014 בארצות הברית באה ברובה ממקורות מתחדשים. אמנם הנתון הזה קצת מתעתע מאחר שתוספת הכוח של רוח ושמש ניתנת לשימוש במלואה רק בחלק משעות היממה. זו בעיה חמורה שמייקרת את השימוש באנרגיות מתחדשות. הפקת אנרגיה משמש ומרוח אינה נמשכת ברציפות לכל אורך היממה וכיום אין דרך טובה לאחסן את החשמל שהניבו לצורך שימוש מאוחר יותר. על כן צריך להשתמש בתחנת כוח המונעת בגז טבעי כגיבוי ללילה או לזמן נטול רוחות. כך יוצא שהשמש והרוח אמנם חוסכות חלק ניכר מהגז הטבעי, אך אינן חוסכות את עלות ההקמה של תחנת הכוח המפיקה חשמל מגז. תחנת הכוח הרזרבית תתייתר רק כאשר בתחום אחסון האנרגיה תבוא פריצת דרך. יש כמה מישורים שבהם נמשך מחקר שיכול להניב פריצה כזו, בראש ובראשונה בטכנולוגיית הסוללות, אך גם בנושא המרת אנרגיה למימן.

ומה במזרח התיכון?

טלטלה במחיר הנפט יכולה להוביל למערבולת במזרח התיכון, שבמילא אינו יציב במיוחד. ערב הסעודית ומדינות המפרץ מבססות את כלכלתן על הטבות חינם לאזרחים ועל עבודה זרה שממומנות בכספי הנפט. באמצעות כספי הנפט הסעודים גם צוברים כלי נשק אמריקניים בסכומי עתק. הנפט ומוצריו מהווים למעלה מ-90% מהיצוא הסעודי. מה יקרה כשהנס של הנפט ייגמר וחממת ג'יהדיסטים כמו סעודיה תהפוך לעוד מדינה ערבית כושלת וענייה? מהצד השיעי של המתרס ניצבת האויבת הדמונית שלנו, איראן. פיסטוקים מהווים אולי 2% ביצוא האיראני ושטיחים עוד פחות. הנפט לעומת זאת, מהווה 85% מהיצוא של איראן. האם שלטון האייתוללות יוכל לשרוד את קריסת הנפט? ושמא דווקא יהדק את אחיזתו באווירת משבר כלכלי חריף?

אירן וסעודיה אמנם מחזיקות לא רק בנפט אלא גם בגז טבעי בכמויות עצומות, וגז טבעי יידרש לתחנות כוח גם אחרי שקרנו של הנפט תרד. אבל אי אפשר להשוות בין היכולת להפיק רווחים מנפט לבין היכולת להפיקם מגז טבעי.  כמו שכל סאגת הגז הטבעי בארצנו מלמדת, לא פשוט לייצא גז טבעי. אי אפשר פשוט להעמיסו על מיכליות. צריך להקים לשם כך תשתית מסובכת שהקמתה יקרה והיא מאוד מורכבת ופגיעה. התשתית הזו כה מסובכת שעד עתה עוד לא ממש הצליחו להקים אותה באירן ובסעודיה. בנוסף גז טבעי מאותגר באופן תמידי על ידי אלטרנטיבות, כמו האנרגיות המתחדשות שהוזכרו לעיל וכמו כורים גרעיניים ואף פחם. היכולת של האמריקנים להפיק גז טבעי מפצלים בעשור האחרון גם היא הקשתה מאוד על שוק הגז. מדינות שכבר התכוננו להקים תשתית לשם ייצוא גז לאמריקה גילו שכבר אין לאמריקנים צורך בכך. גם אוסטרליה רשמה התקדמות בהפקת גז טבעי, והגז שלה עוד יציף את שווקי מזרח אסיה.

קריסת הנפט חוללה כאוס ברוסיה של שנות התשעים. לא היו לה השלכות גיאופוליטיות ישירות הרות אסון, אך בטווח הארוך תרמה להיקסמות של הרוסים מפוטין שכמו צ'אווס בונצואלה, היה בר מזל בכך ששלטונו נפל בדיוק על זמן התאוששות הנפט. לא ניתן לנבא מראש מה יניב משבר נפט במזרח התיכון, אך עם כל הסלידה מאיראן וממדינות ערב לא בטוח שאנחנו צריכים לייחל ליום שבו יוכלו לשתות מהנפט שלהם אם הם ירצו.  ניזהר במשאלותינו פן תתגשמנה. חוסר היציבות שתוליד מפולת הנפט אינו בהכרח מה שאנו מייחלים לו.

סוף עידן ריבית האפס

על פי כל ההערכות, הבנק המרכזי של ארה"ב  מתעתד להעלות את הריבית מעל רצפת האפס לראשונה מזה שנים. זה צעד מוזר. היעד של הבנק הוא להשיג אינפלציה של 2%, ואילו עתה בקושי קיימת אינפלציה באמריקה. יהיו שיאמרו שצריך להתעלם מהשפעת הצלילה המדהימה במחיר הנפט. זו אמנם משקולת חזקה על האינפלציה, אך היא נובעת מגורמים תזיזתיים שיכולים להתהפך במהרה. ובכן, גם אם מנכים את השפעת מחיר הנפט, האינפלציה עדיין נמוכה משמעותית משני אחוזים. גם האינפלציה המשוערת על פי הפרמיה שמוכנים הסוחרים בשוק לתת על אג"ח צמודות מדד לטווח הרחוק, נמוכה משני אחוזים.

מה שמנחה את הבנק המרכזי להעלות את הריבית זו תיאוריה פשטנית מאוד על כך שבשלב מסוים גידול בתעסוקה מוביל לאינפלציה, וכרגע אכן התעסוקה באמריקה גדלה במהירות. בקרוב העובדים ידרשו העלאות שכר, והמחירים יתחילו לעלות כדי לפצות על כך. אבל זו רק תיאוריה, וגם אם יש בה היגיון, המציאות לא תמיד מתיישרת עם התיאוריות. מה עוד שמצד שני אנו חיים בעידן של אוטומציה והתפתחות טכנולוגית  שנוגסות באינפלציה.

מה שנראה לי מטריד במיוחד הוא מותו של אחד הרעיונות האפקטיביים ביותר להתמודד עם משבר פיננסי כשהריבית היא אפס. במצב כזה כבר אין ממש לאן להוריד את הריבית ולכן הבנק המרכזי נותר חסר אונים, אלא אם נכנס לנתיב המוזר והלא פופולארי של הריבית השלילית. אבל גם במצב של ריבית אפס יכול הבנק המרכזי להבטיח הבטחות על העתיד. הוא יכול להבטיח שכאשר יבואו ימים שבהם האינפלציה תהיה גבוהה ויהיה צורך להעלות ריבית, יבחר הבנק שלא לעשות זאת. שווקים הם חכמים ויודעים לשקלל את העתיד הרחוק בתימחורים ולכן הבשורה על הקלה עתידית תעודד אותם גם כאשר אין פתח להקלה בהוווה.

לכל אורך זמן המשבר הפיננסי הקשה חיפש הבנק המרכזי תחת בן ברננקי דרכים להבטיח לשווקים הקלה עתידית כדי לעודדם בהווה. זו בעיה לא פשוטה כי השווקים מעריכים שהבנק תמיד ינהג באחריות וכיצד ניתן להתחייב מראש שלא תהיה אחראי ותיתן בעתיד לאינפלציה להשתולל קצת בלי להעלות ריבית. עתה הבעיה מחמירה: בהתנהלותו עתה תחת ג'נט ילן הבנק בעצם מראה שבילף בעבר. לא רק שהוא לא מוכן לסבול אינפלציה גבוהה כדי לפצות על נזקי המשבר, אלא שאפילו כשהאינפלציה נמוכה, הוא ממהר להעלות ריבית בשל תיאוריה מפוקפקת כזו או אחרת.
אם כך העלאת הריבית הנוכחית חושפת בלוף. בשל כך היא תקשה על ניסיון לשכנע את השווקים להתאושש בעת משבר פיננסי עתידי. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן.