האם בנימין נתניהו יהיה ראש ממשלת ישראל בסוף יוני 2019? שאלה זו כמעט שקולה לשאלה האם הוא יעקוף את שיא זמן הכהונה האגדי של דוד בן גוריון, דבר שצפוי לקרות אם ימשיך לכהן ביולי.
באתר ההימורים הבינלאומי פרדיקטאיט נותנים 57 אחוזים כרגע להמשך כהונת ביבי. שווה לעקוב ומלמד יותר מכל פרשנות פוליטית שהיא.
מה ייחשב ניצחון של הליכוד בבחירות?
כנסת שבה ישנם 61 ח"כים שמוכנים לתמוך בנתניהו גם אחרי הגשת כתב אישום. זאת אומרת 61 ח"כים לגוש הימין לפני ספירת כחלון ואורלי לוי-אבקסיס. לא לחינם ביבי התאבד על הכנסת הכהניסטים שיסייעו לו במטרה זו.
כי אז ביבי יוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה גם אחרי הגשת כתב אישום?
סביר להניח שביבי יפרוש בכל מקרה אחרי כתב אישום. ראש ממשלה במשפט פלילי זה בלגן גדול מדי. אבל עם 60 ח"כים לצידו נתניהו יוכל להוציא מהיועץ המשפטי (ומבג"ץ שאישורו יידרש) עסקת טיעון מקלה שתשחרר מכולם אנחת רווחה ותחלץ אותו מעונש מאסר. אחר כך ילך לעשות לביתו.
ואם, כמו בכנסת הנוכחית, לנתניהו יהיו 61 ח"כים רק עם כחלון?
גם אז זהו ניצחון יפה של הליכוד ולדעתי סביר להניח שתמורת תיק האוצר יסכים כחלון לשמור על נאמנות לנתניהו גם אחרי כתב אישום. אבל כחלון התחייב אחרת וכך השתמע גם מאורלי לוי ולכן הסיטואציה תסתבך.
מה עושים אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, המכהן כראש הממשלה ואין 61 ח"כים המוכנים להמשיך לתמוך בו?
זו סיטואציה שנתניהו חושש ממנה מאוד. במצב זה כמעט מתבקש שגדעון סער ינסה לארגן פוטש, אבל ביבי הפך אותו כבר לחשוד המיידי, כך שייזהר מאוד. האם הכנסת תלך לבחירות חוזרות במהרה כצאן לטבח רק כי ביבי נאחז בקרנות המזבח? או שתקום התארגנות חוצת גושים כדי לאפשר ממשלה חלופית ולמנוע מח"כים טריים לאבד קריירה פוליטית בדמי ימיה? אולי למשל ממשלת גנץ-לפיד-עבודה-כחלון-ליברמן-חרדים? נתניהו היה בוודאי מעדיף להיות במצב שבו 61 ח"כים תומכים בו ללא סייג מאשר לסמוך על נכונותם של החרדים לא לערוק לגוש גנץ אלא ללכת לבחירות נוספות למענו. וייתכן שתהיה זו גם השעה עבור בנט ושקד לנקום על כל מה שחטפו מביבי ושרה ולסייע בהקמת ממשלה חוצת גושים להחלפת ראש ממשלה חשוד בפלילים.
כוח המיקוח של נתניהו בסיטואציה זו אינו גדול כל כך. הדבר מקטין את הפיתוי עבור היועץ המשפטי להציע לו עסקת טיעון חלומית ועבור שופטי בג"ץ לאשר אותה.
ואם יווצר גוש חוסם של 60 ח"כים במרכז-שמאל-ערבים?
זה תסריט בלהות אמיתי מבחינת נתניהו. הפיתרון הסביר לסיטואציה כזו היה צריך להיות ממשלת רוטציה נתניהו-גנץ (יש להניח שלא רוטציה משולשת: נתניהו-גנץ-לפיד. יש גבול לכל תעלול.). ברם, בשל הסיטואציה המשפטית נראה שאין היתכנות לכך שגנץ, לפיד או גבאי יישבו עם נתניהו. לכן תיתכן ממשלת גנץ-לפיד-עבודה-כחלון-ליברמן-חרדים שמטרתה הוצאת נתניהו מהמשחק ומניעת פיזור מיידי של הכנסת. ממשלה כזו תשנה צורה כשהליכוד יבחר לעצמו יו"ר חדש (ככל הנראה גדעון סער) ויוכל להצטרף אליה. נתניהו יושלך לגורלו המשפטי. ואולי בנט ייכנס גם הוא ברגע האחרון כדי למנוע פיזור הכנסת. ברית האחים בנט-לפיד 2 אינה נראית דבר מופרך.
הסיכויים לגוש חוסם נגד נתניהו פחתו כנראה בשל ריצתה הנפרדת של אורלי לוי. היא הייתה חשובה לגנץ הרבה יותר מאשר איחוד עם לפיד, והוא לא השכיל להבין זאת.
האם תיתכן ממשלת שמאל-מרכז טהורה?
לא. אין אלקטורט שמאל-מרכז מספיק גדול בישראל. האם ייתכן שכחלון, אורלי לוי-אבקסיס, העבודה, מרצ וכמובן מפלגת גנץ-לפיד יצליחו לאגור יחד 61 מנדטים? לא. אבל אולי בנסיבות מסוימות החרדים יצטרפו ומרצ תתמוך מבחוץ, הערבים ייעדרו מהמליאה פה ושם ויווצר רוב קואליציוני. פשוט זה לא יהיה.
אז מה בעצם התוצאות האפשריות של הבחירות?
ניצחון גדול לנתניהו (61 ח"כים בגוש שלו ללא כחלון ולוי), ניצחון קטן לנתניהו (61 ח"כים יתמכו בו בהסתייגות, כולל כחלון ולוי) או הקמת ממשלה זמנית, מוזרה ולא ממש מתפקדת בראשות גנץ, שתאחד חרדים עם לפיד ומירב מיכאלי עם ליברמן או שאפילו תישען במידה כזו או אחרת על הערבים. גם אם תקום ממשלת גנץ צרה יש להניח שכעבור זמן הליכוד יחליף את נתניהו בגדעון סער והוא יקים עם גנץ ממשלת אחדות במסורת ממשלות שמיר-רבין-פרס של שנות השמונים.
נניח שהיה בישראל חוק שלפיו ראש הממשלה יבוא רק מהמפלגה הגדולה ביותר. אפילו אם לחבר כנסת יש 61 ממליצים בפני הנשיא, הוא לא יוכל להתמנות אם אינו חבר במפלגה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר. בנסיבות אלו האיחוד בין גנץ ללפיד היה הגיוני ומחויב המציאות כדי לאפשר למפלגתם להפוך לגדולה ביותר. אבל הרי אין חוק כזה וכך למרות ש"28 זה יותר מ-27" לא ציפי לבני נבחרה לראש ממשלה ב-2009.
לאור זאת התנהלותו של גנץ היא הזויה ממש. הוא ויתר על כהונה מלאה כראש ממשלה. הויתור הזה אינו סתם ויתור פוליטי אלא מקרין גם פקפוק במנהיגותו ומחליף התנהלות פוליטית סטנדרטית, שבה תמיד יש מישהו בראש שלוקח אחריות, בדיל מוזר. המחויבות שלו ללפיד גם מקטינה מאוד את היכולת שלו להתמקח עם החרדים, רכיב בלתי נמנע בכל קואליציה. היא תעמיד אותו בבעיה אם יבחר להצטרף לממשלת נתניהו כשר ביטחון או שר חוץ אחרי הבחירות. לפיד לא יהיה רצוי שם. היא תרחיק ממפלגתו את אלו שאינם מסוגלים לסבול את לפיד, ואינם חושבים שהוא כשיר לכהן כראש ממשלה, בניגוד לגנץ, הרמטכ"ל לשעבר. אפילו במקרה הטוב שבו כן יווצר סחף מצביעים לכיוון המפלגה המאוחדת – הדבר רק יסכן את גוש השמאל, למשל אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה.
ניסיון העבר גם מעיד שאין מצביעי שמאל-מרכז רבים שיושבים בבית ולא מצביעים בשל העדר גוש גדול להצביע לו. אבל ייתכן שיש מצביעי ימין שמתנהגים באופן זה. רק כך ניתן להבין את התוצאה המפתיעה בבחירות 2015, שבהן העימות ביבי-בוז'י הזניק את כוח הליכוד. לעומת זאת, בחירות שבהן השמאל מפוצל והעימות בין הגושים רדום הן טובות לשמאל. בבחירות 2013 שהיו כאלו הימין השיג 61 מנדטים רק ברגע האחרון בחסדי קולות החיילים.
ההחלטה המטופשת של גנץ מצטרפת להחלטות אחרות מוזרות שלו – לנטוש את הממלכתיות, אחד הנכסים הגדולים שהוא מציג בפני הציבור, בהתקפה גסה ונטולת תוכן על ביבי. גם צירוף ניסנקורן, איש ההסתדרות והוועדים הגדולים, לא ברור לאיזה אלקטורט יקסום.
נתניהו לעומת זאת הבין מה חשוב – הגוש הכללי של הממליצים, והתמקד באופן אובססיבי, על אף המחיר הלא פשוט בתדמיתו ובתדמית המדינה, בהכנסת הכהניסטים לכנסת כדי שקולות תומכיהם, בחסידות חב"ד ובהתנחלויות הקיצוניות, לא ילכו לאיבוד. עבור ביבי זו לא רק שאלה פוליטית אלא בחירה בין כלא לבין חופש. בין צחצוח השירותים בתא המאסר לבין מתן הרצאה באותו רגע ממש כאדם פרטי באיזה כנס יוקרתי בצפון אמריקה תמורת מאה אלף דולר. אם יהיו לו 61 ח"כים בכיסו, הוא יכול להשיג איתם הרבה מאוד, גם במישור המשפטי האישי.
החודש, פברואר 2019, הוא חודש גדול בדמוגרפיה של מדינת ישראל. בסיומו, בהתאם לרישומי הלמ"ס, תעמוד אוכלוסיית ישראל בדיוק על 9 מיליון נפש. אנחנו לא צומחים לבדנו במספר הנפשות. על פי תחזיות האו"ם, בסוף המאה ה-21 יחיו בעולם 11 מיליארד בני אדם. האו"ם מניח שגם במדינות שבהן הילודה בירידה וגם במדינות שבהן הילודה בעלייה, היא תתייצב בסופו של דבר ברמה שאינה מאוד רחוקה מ-2 ילדים לאישה. כך בישראל שבה הילודה עולה על 3 ילדים לאישה, באו"ם מצפים שכבר בשנים הקרובות תחל ירידה אל מתחת לרמת ה-3 עד שבשלהי המאה היא תתקרב אל ה-2 ילדים לאישה מלמטה.
באיטליה וביפן, לעומת זאת, צפוי תהליך הפוך, שבו הילודה תעלה לה באיטיות עד שתגיע לאזור ה-1.8 ילדים לאישה. במדינות כמו סומליה, סודן ומוזמביק הילודה תצנח אבל תעלה על 3 ילדים לאישה אפילו ב-2050. התהליכים האלו יובילו את אוכלוסיית אפריקה לגדול. זה שינוי דרמטי בהרכב אוכלוסיית תבל. כיום חיים 1.2 מיליארד אפריקנים. בסוף המאה, על פי האו"ם, יחיו למעלה מ-4.5 מיליארד אפריקנים. בקונגו לבדה יחיו 400 מיליון, כמעט כמו בארה"ב. מה תהיה השפעתם של 400 מיליון הקונגולזים על העולם? לא ברור האם תהיה שונה בהרבה מהשפעתם הדלה של 80 המיליון שחיים במדינה הזו כיום בעוני מחפיר.
עם זאת, הנחות האו"ם אינן תורה מסיני. לאחרונה פורסם ספר מעניין על דמוגרפיה, אשר מציע תזה אחרת. גם היא אינה סותרת את צמיחת אפריקה ואת הידלדלות המערב, אך היא כופרת בתפיסת מומחי האו"ם כאילו הדמוגרפיה תשאף לאיזון לקראת סוף המאה ולא לדלדול.
אם נשות ארצות כה רבות, אפילו ארצות עניות כמו ברזיל והודו, גילו את תכנון המשפחה, מזדהות עם טלנובלות שבהן לנשים יש ילד אחד או שניים, מוכוונות קריירה ורווחה כלכלית, הולכות לרופאים כדי שיוודאו שלא יוכלו להיכנס עוד להריון, מדוע שהתהליך יתהפך? בסעודיה רק שני אחוזים מהנשים ידעו קראו וכתוב לפני שני דורות. היום הנשים שם עדיין מוגבלות, אבל משכילות ושיעור הילודה בהתאם – קרוב ל-2 ילדים לאישה. גם בטורקיה שיעור הילודה מגיע לרמה שתייצב את האוכלוסיה בטווח הארוך, אם לא יירד עוד.
בפרט המעבר לערים הופך ילדים מנכס לנטל. בעוד שבחוות חקלאיות הם מהווים שוליות נחוצות, בתוך העיר הם רק עולים כסף. לעיר יש יתרונות עצומים, כלכליים ותרבותיים וגם אקולוגיים: המקום שהכי פחות פולט פחמן דו חמצני ביחס לנפש בארצות הברית הוא העיר ניו יורק, מקום שבו אנשים מצטופפים ונעים בעיקר ברכבת תחתית, לא במכוניות.
אולי תהליך העיור יואץ, והבשורה תגיע אפילו למדינות העניות ביותר באפריקה. אם כך יקרה אוכלוסיית העולם לעולם לא תגיע ל-11 מיליארד. היא תגיע לשיאה עוד לפני לידת האדם ה-9 מיליארד. העולם כולו ידמה לבולגריה, מדינה שאוכלוסייתה נמצאת בנסיגה מתמדת. תהליכי צמצום ילודה שלקחו לאירופה שתי מאות מתחוללים בברזיל ובהודו בפרק זמן בן שני דורות. באוכלוסיות קטנות, כמו ילידי האי מאן (הידוע בעיקר מתכנוני מס), שיעור הילודה שמתחת לתחלופה מאיים לחסל תרבות ושפה. אי כזה הוא אולי הקנרית שממחישה סכנת כיליון תרבותי-דמוגרפי שעמה מדינות קטנות בעלות שיעור ילודה נמוך עוד יתמודדו.
הספר, שמחבריו קנדיים, מתעכב על המודל הקנדי כפיתרון לדעיכה דמוגרפית: קליטת הגירה בהתבסס על שיקולים אנוכיים. 90% מהמהגרים לקנדה אינם פליטים המתקבלים מטעמים הומניטריים, אלא בעלי מקצוע מבוקש ובני משפחותיהם. בשוודיה, המקבלת אנשים מתוך רגשי אשמה, להגירה המונית יש השלכות אחרות לגמרי מאשר בקנדה.
מעניינות כמה מהתובנות שבספר שלא קראתי במקומות אחרים. למשל ההצבעה על כך שהידלדלות האוכלוסייה מגיעה לאוכלוסיות ילידיות עניות במדינות מערביות. המאורים בניו זילנד, האבוריג'ינים בקנדה, האינדיאנים באמריקה. כל אלו שהיו רגילים להקים משפחות עם 6 ילדים בעבר הלא רחוק מסתפקים במשפחות קטנות. בדומה לכך, מהנתונים האחרונים ממש של הלמ"ס על הילודה בישראל רואים שמספר התינוקות הערבים שנולדים בישראל כמעט שלא השתנה מאז שנת 2000.
הערה אחרונה: בניגוד למומחה הדמוגרפיה אריק קאופמן, מחברי הספר מתעלמים כליל מהאפשרות שהמגמות הדמוגרפיות הן כאלו שהדתיים יירשו את הארץ. האם מי שיש לו אלוהים שהוא חש צורך לחולל ילדים עבורו, ינצח את האבולוציה? השקפה זו נראית לי סבירה והיא אולי תבשר את חזרתו של אלוהים להיסטוריה היהודית ולהיסטוריה המערבית בכללותה, אבל עליה עוד לעמוד במבחן רב דורות. הספר מתעלם ממנה כליל, אבל כותביו במילא אינם מתיימרים להרחיק מעבר לדורות הקרובים. גם לגביהם המגמות הדמוגרפיות שמעבר לימי חיינו הן תעלומה רחוקה.
בפודקסט בכלכליסט מתקיים דיון קצת סקפטי אבל לא כל כך רע יחסית בנושאים של חוב לאומי, גרעון, MMT, ההבחנה בין חוב שנקוב במטבע לאומי למטבע שנקוב במטבע מקומי ועוד נושאים דומים. נושאים שמירב ארלוזורוב ונערי האוצר עוד לא שמעו עליהם, אבל קיימים בבלוג הזה מאז שעמד על דעתו. תפוצתם העדכנית היא גם בזכות חברת הקונגרס האנטי ישראלית והשמאלנית קיצונית, אלכסנדרה אוקסיו קורטז.
לא לגמרי ברור מדוע דווקא השמאל הקיצוני דבק בהשקפת עולם נוסח MMT שבהיבטיה העיקריים היא פרו קפיטליזם ופרו שווקים ועומדת נגד הזיות שמנחות גופים ריכוזיים שמזלזלים בשווקים. למשל לראות אג"ח ישראליות שדורשות ריבית נמוכה מהאג"ח האמריקני ועדיין לטעון ש-4 אחוז גרעון זה מפלצתי וכהונת כחלון היא אסון גירעוני זו החלפת ההסתמכות על שוקי ההון בהסתמכות על מיתוסים.
אז אולי אוקסיו קורטז תהיה אתונו של המשיח הקפיטליסטי ותעזור למנוע משברים פיננסיים דוגמת זה מ-2007 (ומ-1929) באמצעות ביסוס תורת MMT? היא שקר אך תורתה אמת? עולה לראש המשפט האלמותי החביב עליי של רחל המשוררת על קבלת הגאולה מהמצורע.
שוו בנפשכם ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. וגם שידוד המערכות הקיצוני בזירה הבינלאומית עם מלחמת העולם השנייה, קריסת האימפריאליזם, המלחמה הקרה. אף שנדמה שאנו עדיין חיים בזמנים של שינוי מהיר, בפועל כנראה העולם האט מאז (באופן מקביל להאטת השינויים הטכנולוגיים וכפי שכתב רוברט גורדון וסיקרתי בפוסט ישן)
פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים. הדיבורים הפשרניים בקרב המרואיינים המשכילים הערבים, וטענתם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי היהודי ובפועל הפגינו נאמנות ללאומיותם הקנאית הלא מתגמשת. הציטוטים המשיחיים של המתנחלים הימניים, והטענה שלהם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי השמאלני ובפועל היו הרבה יותר שפויים..
עשורים בכור ההיתוך
ובכל אופן ארבעה עשורים הם הרבה מאוד זמן. משהו זז. כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. ספק אם גם מישהו עוד חושש שבתום הכיבוש ישובו המזרחים לעבודות השחורות שבהן החליפו אותם הערבים. יש עובדים זרים לשם כך. אותות הזמן ניכרות גם בניואנסים. ספר שיחות שכזה בימינו ודאי היה נותן ייצוג שווה לנשים וגם פתחון פה ללהט"בים, בני אדם שהיו ממש מחוץ לחוק בזמן כתיבתו. העליה הגדולה מרוסיה הייתה מצוינת בדרך כזו או אחרת, בטח בפרק על אשדוד. הזרים והמסתננים היו תופסים לפחות כמה דפים. גם ספק אם בימינו היטלר היה מוזכר באופן כה בולט כנימוק לסבול את קיום החרדיות בתוכנו.
שגריר ישראל בפלסטין
גשמי חורף תחילת 83' נשכחו ואינם, אך הפנינים שבספר עודן רלוונטיות. למשל האופן שבו הציק עוז בחוכמה למרואיין ערבי ישראלי כששאלו האם יעדיף להיות שגריר פלסטין בישראל או שגריר ישראל בפלסטין.
ואתה רואה את עצמך יושב, נניח בבניין השגרירות הישראלית בבית חנינא? תחת התמונה של הרצל? ומקבל את פני המשלחת הפלשתינית שתבוא לברך אותך בקבלת הפנים שאתה עורך לכבוד יום העצמאות, למשל?
המרואיין פרץ בצחוק גדול ובחר בזהות הישראלית.
בעצם.. כן, למה לא? אבל מה.. זה יהיה משונה. אני מודה. משונה נורא.
עוד 37 שנות כיבוש
גדעון סער, בסבירות גבוהה ראש הממשלה הבא, אומר שבעיית הכיבוש בעצם נפתרה בתקופה שחלפה מאז "פה ושם בארץ ישראל". הפלסטינים קיבלו הגדרה עצמית במסגרת הסכמי אוסלו וההתנתקות. מעוררת מחשבה העובדה ששינוי מהותי זה לא שינה כמעט את השיח בשאלת ההכרעה על חלוקת הארץ והדברים של עוז והמשוחחים עמו יכולים היו להיאמר גם בימינו ולהישמע רלוונטיים באותה מידה. ובכל אופן חל שינוי. תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. עוז עצמו מוביל את הקורא להשקפותיו בעדינות מבלי לסלף בגסות את דברי בני הפלוגתא שלו או להתנשא עליהם באופן צורם. הוא נותן מקום מכובד לנקודת מבטם. ועדיין אני מוצא עצמי מופתע מכך שבמבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית. יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.
| הסכנה
שהקול שלי.. |
הימין החדש | הליכוד | הליכוד כשסער יחליף את ביבי | כולנו | חוסן לישראל | נימוקים |
| יקדם טירוף נסיגה לגבולות 67' | אפס | אפס | אפס | נמוך מאוד | נמוך מאוד | האיחוד של יעלון עם גנץ חולל כאן שינוי דרמטי. גם אם חוסן לישראל תפתיע בגדול, לא יהיה בכנסת רוב לחלוקת ירושלים ודברים מסוג זה. אפשר לבטוח ביעלון, יועז הנדל וצבי האוזר שיתנגדו. |
| יקדם טירוף של סיפוח השטחים | גבוה | נמוך | בינוני | אפס | אפס | התעסקות בסיפוח השטחים מתאימה יותר לסער מאשר למדינאי שקול, מנוסה וזהיר כמו נתניהו. |
| יפגע בחופש הכלכלי | נמוך מאוד | נמוך | נמוך | גבוה | בינוני | לכחלון יכולות להיות כל מיני יוזמות נוספות בסגנון מס דירה שלישית וכדומה.
גנץ בעל אוריינטציה חברתית מעורפלת ואולי יצרף את אורלי לוי. יעלון כלל במהדורה האחרונה של ספרו המלצה להעלאת הגרעון באחוז. זו כשלעצמה תוכנית כלכלית פנסטסטית, אבל לעתים קרובות נלווה לתמיכה בהעלאת הגרעון סוציאליזם כללי. |
| יקדם הרפתקנות צבאית מסוכנת | גבוה מאוד | אפסי | בינוני | נמוך | נמוך מאוד | על ביבי ניתן לסמוך שיחסום כל מיני רעיונות הרפתקניים לא שקולים. היתר פחות מנוסים. |
| יקדם אקטיביזם שיפוטי לא מרוסן | אפס | בינוני – נמוך | בינוני – נמוך | גבוה | גבוה מאוד | נתניהו די שומר על בית המשפט העליון וגם נתון עכשיו לחסדי מערכת המשפט. בנט ושקד ששים יותר לעימות איתה. |
| יגדיל הפיצול בחברה הישראלית | גבוה | גבוה מאוד | בינוני | בינוני | נמוך | קדנציה של ביבי הנאבק בכתב אישום ומסרב לפרוש תעצים את הפילוג בעם. כחלון עלול לאפשר לו זאת, כפי שהסברתי בפוסט קודם. |
| יפגע בחופש הפרט מדת | גבוה | גבוה מאוד | גבוה | בינוני – גבוה | נמוך | ביבי נכנע לחרדים ללא מאבק, אחרים בגוש הימין אולי לפחות ינסו להתנגד טיפה. |
| יכניס לכנסת ח"כים מתנדנדים שעדיף בלעדיהם | לא ידוע, אבל צפויה רשימה איכותית | סכנה כמעט ודאית
|
לא ידוע, אבל כחלון צפוי לקחת אומרי כן הפעם | לא ידוע | במקומות 29-30 ברשימת הליכוד נמצאים מיקי זוהר (מקדם חוק צנזורת הפורנו) ואברהם נגוסה (מי שלוחץ להעלאת הפלשמורה). | |
תמריץ 