החודש, פברואר 2019, הוא חודש גדול בדמוגרפיה של מדינת ישראל. בסיומו, בהתאם לרישומי הלמ"ס, תעמוד אוכלוסיית ישראל בדיוק על 9 מיליון נפש. אנחנו לא צומחים לבדנו במספר הנפשות. על פי תחזיות האו"ם, בסוף המאה ה-21 יחיו בעולם 11 מיליארד בני אדם. האו"ם מניח שגם במדינות שבהן הילודה בירידה וגם במדינות שבהן הילודה בעלייה, היא תתייצב בסופו של דבר ברמה שאינה מאוד רחוקה מ-2 ילדים לאישה. כך בישראל שבה הילודה עולה על 3 ילדים לאישה, באו"ם מצפים שכבר בשנים הקרובות תחל ירידה אל מתחת לרמת ה-3 עד שבשלהי המאה היא תתקרב אל ה-2 ילדים לאישה מלמטה.
באיטליה וביפן, לעומת זאת, צפוי תהליך הפוך, שבו הילודה תעלה לה באיטיות עד שתגיע לאזור ה-1.8 ילדים לאישה. במדינות כמו סומליה, סודן ומוזמביק הילודה תצנח אבל תעלה על 3 ילדים לאישה אפילו ב-2050. התהליכים האלו יובילו את אוכלוסיית אפריקה לגדול. זה שינוי דרמטי בהרכב אוכלוסיית תבל. כיום חיים 1.2 מיליארד אפריקנים. בסוף המאה, על פי האו"ם, יחיו למעלה מ-4.5 מיליארד אפריקנים. בקונגו לבדה יחיו 400 מיליון, כמעט כמו בארה"ב. מה תהיה השפעתם של 400 מיליון הקונגולזים על העולם? לא ברור האם תהיה שונה בהרבה מהשפעתם הדלה של 80 המיליון שחיים במדינה הזו כיום בעוני מחפיר.
עם זאת, הנחות האו"ם אינן תורה מסיני. לאחרונה פורסם ספר מעניין על דמוגרפיה, אשר מציע תזה אחרת. גם היא אינה סותרת את צמיחת אפריקה ואת הידלדלות המערב, אך היא כופרת בתפיסת מומחי האו"ם כאילו הדמוגרפיה תשאף לאיזון לקראת סוף המאה ולא לדלדול.
אם נשות ארצות כה רבות, אפילו ארצות עניות כמו ברזיל והודו, גילו את תכנון המשפחה, מזדהות עם טלנובלות שבהן לנשים יש ילד אחד או שניים, מוכוונות קריירה ורווחה כלכלית, הולכות לרופאים כדי שיוודאו שלא יוכלו להיכנס עוד להריון, מדוע שהתהליך יתהפך? בסעודיה רק שני אחוזים מהנשים ידעו קראו וכתוב לפני שני דורות. היום הנשים שם עדיין מוגבלות, אבל משכילות ושיעור הילודה בהתאם – קרוב ל-2 ילדים לאישה. גם בטורקיה שיעור הילודה מגיע לרמה שתייצב את האוכלוסיה בטווח הארוך, אם לא יירד עוד.
בפרט המעבר לערים הופך ילדים מנכס לנטל. בעוד שבחוות חקלאיות הם מהווים שוליות נחוצות, בתוך העיר הם רק עולים כסף. לעיר יש יתרונות עצומים, כלכליים ותרבותיים וגם אקולוגיים: המקום שהכי פחות פולט פחמן דו חמצני ביחס לנפש בארצות הברית הוא העיר ניו יורק, מקום שבו אנשים מצטופפים ונעים בעיקר ברכבת תחתית, לא במכוניות.
אולי תהליך העיור יואץ, והבשורה תגיע אפילו למדינות העניות ביותר באפריקה. אם כך יקרה אוכלוסיית העולם לעולם לא תגיע ל-11 מיליארד. היא תגיע לשיאה עוד לפני לידת האדם ה-9 מיליארד. העולם כולו ידמה לבולגריה, מדינה שאוכלוסייתה נמצאת בנסיגה מתמדת. תהליכי צמצום ילודה שלקחו לאירופה שתי מאות מתחוללים בברזיל ובהודו בפרק זמן בן שני דורות. באוכלוסיות קטנות, כמו ילידי האי מאן (הידוע בעיקר מתכנוני מס), שיעור הילודה שמתחת לתחלופה מאיים לחסל תרבות ושפה. אי כזה הוא אולי הקנרית שממחישה סכנת כיליון תרבותי-דמוגרפי שעמה מדינות קטנות בעלות שיעור ילודה נמוך עוד יתמודדו.
הספר, שמחבריו קנדיים, מתעכב על המודל הקנדי כפיתרון לדעיכה דמוגרפית: קליטת הגירה בהתבסס על שיקולים אנוכיים. 90% מהמהגרים לקנדה אינם פליטים המתקבלים מטעמים הומניטריים, אלא בעלי מקצוע מבוקש ובני משפחותיהם. בשוודיה, המקבלת אנשים מתוך רגשי אשמה, להגירה המונית יש השלכות אחרות לגמרי מאשר בקנדה.
מעניינות כמה מהתובנות שבספר שלא קראתי במקומות אחרים. למשל ההצבעה על כך שהידלדלות האוכלוסייה מגיעה לאוכלוסיות ילידיות עניות במדינות מערביות. המאורים בניו זילנד, האבוריג'ינים בקנדה, האינדיאנים באמריקה. כל אלו שהיו רגילים להקים משפחות עם 6 ילדים בעבר הלא רחוק מסתפקים במשפחות קטנות. בדומה לכך, מהנתונים האחרונים ממש של הלמ"ס על הילודה בישראל רואים שמספר התינוקות הערבים שנולדים בישראל כמעט שלא השתנה מאז שנת 2000.
הערה אחרונה: בניגוד למומחה הדמוגרפיה אריק קאופמן, מחברי הספר מתעלמים כליל מהאפשרות שהמגמות הדמוגרפיות הן כאלו שהדתיים יירשו את הארץ. האם מי שיש לו אלוהים שהוא חש צורך לחולל ילדים עבורו, ינצח את האבולוציה? השקפה זו נראית לי סבירה והיא אולי תבשר את חזרתו של אלוהים להיסטוריה היהודית ולהיסטוריה המערבית בכללותה, אבל עליה עוד לעמוד במבחן רב דורות. הספר מתעלם ממנה כליל, אבל כותביו במילא אינם מתיימרים להרחיק מעבר לדורות הקרובים. גם לגביהם המגמות הדמוגרפיות שמעבר לימי חיינו הן תעלומה רחוקה.