זו כן אותה המדינה. בערך.

שוו בנפשכם ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. וגם שידוד המערכות הקיצוני בזירה הבינלאומית עם מלחמת העולם השנייה, קריסת האימפריאליזם, המלחמה הקרה.  אף שנדמה שאנו עדיין חיים בזמנים של שינוי מהיר, בפועל כנראה העולם האט מאז (באופן מקביל להאטת השינויים הטכנולוגיים וכפי שכתב רוברט גורדון וסיקרתי בפוסט ישן)

פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים. הדיבורים הפשרניים בקרב המרואיינים המשכילים הערבים, וטענתם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי היהודי ובפועל הפגינו נאמנות ללאומיותם הקנאית הלא מתגמשת.  הציטוטים המשיחיים של המתנחלים הימניים, והטענה שלהם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי השמאלני ובפועל היו הרבה יותר שפויים..

עשורים בכור ההיתוך

ובכל אופן ארבעה עשורים הם הרבה מאוד זמן. משהו זז. כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. ספק אם גם מישהו עוד חושש שבתום הכיבוש ישובו המזרחים לעבודות השחורות שבהן החליפו אותם הערבים. יש עובדים זרים לשם כך. אותות הזמן ניכרות גם בניואנסים. ספר שיחות שכזה בימינו ודאי היה נותן ייצוג שווה לנשים וגם פתחון פה ללהט"בים, בני אדם שהיו ממש מחוץ לחוק בזמן כתיבתו. העליה הגדולה מרוסיה הייתה מצוינת בדרך כזו או אחרת, בטח בפרק על אשדוד. הזרים והמסתננים היו תופסים לפחות כמה דפים. גם ספק אם בימינו היטלר היה מוזכר באופן כה בולט כנימוק לסבול את קיום החרדיות בתוכנו.

שגריר ישראל בפלסטין

גשמי חורף תחילת 83' נשכחו ואינם, אך הפנינים שבספר עודן רלוונטיות. למשל האופן שבו הציק עוז בחוכמה למרואיין ערבי ישראלי כששאלו האם יעדיף להיות שגריר פלסטין בישראל או שגריר ישראל בפלסטין.

ואתה רואה את עצמך יושב, נניח בבניין השגרירות הישראלית בבית חנינא? תחת התמונה של הרצל? ומקבל את פני המשלחת הפלשתינית שתבוא לברך אותך בקבלת הפנים שאתה עורך לכבוד יום העצמאות, למשל?

המרואיין פרץ בצחוק גדול ובחר בזהות הישראלית.

בעצם.. כן, למה לא? אבל מה.. זה יהיה משונה. אני מודה. משונה נורא.

עוד 37 שנות כיבוש

גדעון סער, בסבירות גבוהה ראש הממשלה הבא, אומר שבעיית הכיבוש בעצם נפתרה בתקופה שחלפה מאז "פה ושם בארץ ישראל". הפלסטינים קיבלו הגדרה עצמית במסגרת הסכמי אוסלו וההתנתקות.  מעוררת מחשבה העובדה ששינוי מהותי זה לא שינה כמעט את השיח בשאלת ההכרעה על חלוקת הארץ והדברים של עוז והמשוחחים עמו יכולים היו להיאמר גם בימינו ולהישמע רלוונטיים באותה מידה. ובכל אופן חל שינוי. תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. עוז עצמו מוביל את הקורא להשקפותיו בעדינות מבלי לסלף בגסות את דברי בני הפלוגתא שלו או להתנשא עליהם באופן צורם. הוא נותן מקום מכובד לנקודת מבטם. ועדיין אני מוצא עצמי מופתע מכך שבמבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית.  יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.