זו כן אותה המדינה. בערך.

שוו בנפשכם ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. וגם שידוד המערכות הקיצוני בזירה הבינלאומית עם מלחמת העולם השנייה, קריסת האימפריאליזם, המלחמה הקרה.  אף שנדמה שאנו עדיין חיים בזמנים של שינוי מהיר, בפועל כנראה העולם האט מאז (באופן מקביל להאטת השינויים הטכנולוגיים וכפי שכתב רוברט גורדון וסיקרתי בפוסט ישן)

פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים. הדיבורים הפשרניים בקרב המרואיינים המשכילים הערבים, וטענתם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי היהודי ובפועל הפגינו נאמנות ללאומיותם הקנאית הלא מתגמשת.  הציטוטים המשיחיים של המתנחלים הימניים, והטענה שלהם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי השמאלני ובפועל היו הרבה יותר שפויים..

עשורים בכור ההיתוך

ובכל אופן ארבעה עשורים הם הרבה מאוד זמן. משהו זז. כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. ספק אם גם מישהו עוד חושש שבתום הכיבוש ישובו המזרחים לעבודות השחורות שבהן החליפו אותם הערבים. יש עובדים זרים לשם כך. אותות הזמן ניכרות גם בניואנסים. ספר שיחות שכזה בימינו ודאי היה נותן ייצוג שווה לנשים וגם פתחון פה ללהט"בים, בני אדם שהיו ממש מחוץ לחוק בזמן כתיבתו. העליה הגדולה מרוסיה הייתה מצוינת בדרך כזו או אחרת, בטח בפרק על אשדוד. הזרים והמסתננים היו תופסים לפחות כמה דפים. גם ספק אם בימינו היטלר היה מוזכר באופן כה בולט כנימוק לסבול את קיום החרדיות בתוכנו.

שגריר ישראל בפלסטין

גשמי חורף תחילת 83' נשכחו ואינם, אך הפנינים שבספר עודן רלוונטיות. למשל האופן שבו הציק עוז בחוכמה למרואיין ערבי ישראלי כששאלו האם יעדיף להיות שגריר פלסטין בישראל או שגריר ישראל בפלסטין.

ואתה רואה את עצמך יושב, נניח בבניין השגרירות הישראלית בבית חנינא? תחת התמונה של הרצל? ומקבל את פני המשלחת הפלשתינית שתבוא לברך אותך בקבלת הפנים שאתה עורך לכבוד יום העצמאות, למשל?

המרואיין פרץ בצחוק גדול ובחר בזהות הישראלית.

בעצם.. כן, למה לא? אבל מה.. זה יהיה משונה. אני מודה. משונה נורא.

עוד 37 שנות כיבוש

גדעון סער, בסבירות גבוהה ראש הממשלה הבא, אומר שבעיית הכיבוש בעצם נפתרה בתקופה שחלפה מאז "פה ושם בארץ ישראל". הפלסטינים קיבלו הגדרה עצמית במסגרת הסכמי אוסלו וההתנתקות.  מעוררת מחשבה העובדה ששינוי מהותי זה לא שינה כמעט את השיח בשאלת ההכרעה על חלוקת הארץ והדברים של עוז והמשוחחים עמו יכולים היו להיאמר גם בימינו ולהישמע רלוונטיים באותה מידה. ובכל אופן חל שינוי. תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. עוז עצמו מוביל את הקורא להשקפותיו בעדינות מבלי לסלף בגסות את דברי בני הפלוגתא שלו או להתנשא עליהם באופן צורם. הוא נותן מקום מכובד לנקודת מבטם. ועדיין אני מוצא עצמי מופתע מכך שבמבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית.  יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.

14 תגובות על ״זו כן אותה המדינה. בערך.״

  1. מענין , רק לא כל כך מדוייק יהא לטעון ש :

    במבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית. יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.

    הרבה תלוי בנקודת ההתבוננות . באם אפילו היינו מניחים שאכן ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים , גברה על זו של עמוס עוז סימבולית , הרי שכך קרה , לא בגלל דיאלקטיקה או עימות חזיתי בין שני השקפות עולם או המשגות ,אלא , בגלל תהליכים חיצוניים , משמע : כישלון אוסלו כמובן , והאירועים העוקבים מכללא . אבל , הרטוריקה השולטת ניתן לטעון , בשני הצדדים , הינה זו החילונית , הרציונלית , ולא זו המשיחית . המשיחית קנה לה אחיזה מסויימת , בתהליך של פוסט רציונליזציה , משמע : אחרי תחושת כישלון , הואקום התמלא בתפיסות תיאולוגיות ( במובן הרחב ) . אבל , אסור לשכוח , שגם הימין , ואפילו המשיחי, משתמש בהמשגה ורטוריקה חילונית רציונלית , בשביל , להצדיק את התפיסות התיאולוגיות שלו . הימין פונה לציבור החילוני , וגורס תדיר : חלאס , כמה אפשר ? כמה ניסינו ? הצד השני לא בנוי לכך . כמה פתאים נהיה עד אשר נבין . זוהי רציונליזציה חילונית " עוזית " בעיקרון . שהרי במבחן אובייקטיבי / סובייקטיבי , כלל לא משנה מה הצד השני , אלא רק : שהארץ הזו הינה הבטחה אלוהית, ואין מה להוסיף על כך הרי . נמחיש בצורה באמת פשוטה , בנט , מצטט :

    אני חושב שמסכימים שעידן הנסיגות החד-צדדיות, שאנחנו בורחים משטח, מקווים שיהיה טוב ואז יורים עלינו 10,000 טילים מאותו שטח, זה קרס. למיטב הבנתי, לשמאל נגמרו האופציות. הוא לא מציע תוכנית אופרטיבית, רק ממשיך להגיד: שתי מדינות. שמנו תוכנית על השולחן.

    עד כאן הציטוט :

    אם כך , התפיסה הרציונלית , טבועה בדבריו . שהרי , אם בהבטחה אלוהית עסקינן ( ואין ויכוח על כך לגבי אדם מאמין ) מה זה משנה , עם , בלי נסיגות , עם טילים , בלי טילים , עם טרור , בלי טרור . לא מעלה ומוריד הרבה . אבל :

    בכל זאת , הוא מנסה להישמע רציונלי ושקול ומפוכח ( כפי הרוב בימין למעשה ) . אז לא בטוח שניתן לטעון , שעמוס עוז , ידו על התחתונה ( עוז כסימבול כמובן ) .

    לא נישאר צעירים . רק לדברי בנט , כאן :

    http://www.news1.co.il/Archive/001-D-349297-00.html

    להתראות

    אהבתי

  2. אכן הימין הדתי משחק משחק כפול. אבל שני השיקולים הלאומניים הדתי והחילוני רחוקים מלהיות מבודדים סטרילית זה מזה. כישלון התפיסה היונית ביטחוניסטית נוסח רבין מחזק את הביטחון של בעלי התפיסה הניצית-דתית בעמדתם והופך תהיות מוסריות וביטחוניות שהיו אמורים להתמודד איתן ללא רלוונטיות.

    אהבתי

  3. תמריץ ,המינוח "משחק כפול " , לא לגמרי הולם כמובן . הם אסטרטגים ורטוריים ומנסים לייצר מניפולציות ( לגיטימיות כמובן ) כלפי הציבור החילוני . זה מחד , מאידך : הם גם קוקיסטים ( הרב קוק ) בעיקרון . משמע : הם מחוברים למציאות . הם מאמינים שהגאולה הינה מעשה ידי אדם גם . מלכות השמיים לגבי דידם , לא תרד מעצמה .מאפס מעשה , לא יצמח מעשה לגבי דידם . לכן , ההתחברות למציאות הגיאו פוליטית והכללית , ההשפעה המעשית על הדינמיקה של המציאות , היא טבע הדברים מבחינתם . זה לא בדיוק נניח ליצמן או יהדות התורה , שמצידם שמאל ימין , שמאל ימין , בטקס השבעה בכותל , ובפוליטיקה , אותו הדבר . העיקר שיהא כסף לישיבות , ולא יהא חילול שבת במדינה .הם אמונים אידיאולוגית , על השפעה ממשית , פוליטית , על כניסה במלוא הקיטור למשחק . אז המינוח " משחק כפול " קצת לא מדוייק פה, כי זה הטבע הטבוע שלהם גם .

    להתרואת

    Liked by 1 person

  4. א. " … ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. … "
    __________________
    אני תוהה באיזו מידה סוגיות היסוד הבסיסיות ביותר של העם היהודי הושפעו מהאירועים הסופר דרמטים של השואה ושל הקמת מדינת ישראל.
    אני חושדת שהם השפיעו הרבה יותר על יהודי ישראל מאשר על שאר יהודי העולם.

    בכל מקרה, הרלוונטיות של החשיבות שיוחסה ב 1920
    1. לקשר עם העם – הלאום היהודי
    2. לקשר עם הדת היהודית
    3. לסוג הקשרים עם שאר העמים (הערכת חשיבות האנטישמיות / נסיון ההטמעה, הנסיון לשנות את העמים האחרים ו"לשפרם")
    די דומה לחשיבות המיוחסת להם ב 2019.
    כלומר, הרלוונטיות נשארה גבוהה משמעותית מאפס,

    כאשר צופים בימנו בקצב ההיעלמות / ההיטמעות / ההתבוללות של רוב יהודי ארה'ב וקנדה בקרב הרוב שבתוכו הם חיים – אי אפשר שלא להיזכר בתשוקת יהודי גרמניה ושאר מרכז אירופה, במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20, להשתלב (ולמעשה להיבלע) בקרב "העמים הנאורים" שבתוכם הם חיו.
    רוב אלו כרוב אלו דחו את הרעיון הציוני, שלפיו על היהודים לבדל את עצמם מ"האחרים", ולהפוך לעוד עם / לעוד לאום המשתוקק לחיות במדינה משלו. זהות קוסמופוליטית קסמה (וקוסמת) לרובם יותר מזהות פרטיקולרית כלשהי. במקום השני – פטריוטיות למדינה בה הם חיים*, ורק במקום השלישי (אם בכלל) מדינת היהודים.

    [ * לדוג' – הנרי קיסינג'ר, הפטריוט האמריקאי הדגול, ממוצא יהודי, שטען שלא יקרה לעולם שום אסון נורא אם ימותו 6 מיליון יהודים נוספים. אלו שחיים כרגע בשטחי מדינת ישראל. דברים שכמותם ניתן למצוא בימנו בשפע גם בעיתון הארץ ובעיתונים "פרוגרסיביים" נוספים בעולם]

    גם המשיכה של בעלי המוצא היהודי לרעיונות של "תיקון עולם" נותרה בעינה. אם כי אז האופנה נטתה יותר לקומוניזם, ואילו בימנו אופנתי יותר לחתור לרב תרבותיות ולהגנה על "זכותו המולדת" של כל אדם להגר לכל מדינה שבה יחפוץ לחיות.

    #####################

    ב. " … פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). …"
    ___________
    מצטרפת להמלצת תמריץ על סיפור על אהבה וחושך.
    גם לטעמי זהו ספרו המעניין ביותר של עמוס עוז.
    הוא מאפשר היכרות עם פיסת היסטוריה ארץ ישראלית חסרת תחליף.

    להערכתי חלקים מספר זה עוד יהפכו בעתיד לקנוניים. לדוגמא הקטע בו הוא מתאר את מה שקרה במשפחתו, בשכונת כרם אברהם בירושלים (ובשכונות הערביות שבעיר), בערב כ'ט בנובמבר, שבו שודרה ברדיו עצרת האו'ם שבה נערכה ההצבעה על הקמת מדינת ישראל.

    #########################

    ג. " זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים … "
    _____________________________
    הייתי צעירה מדי ב 1982 מכדי לזכור את התקופה, אך אני זוכרת לא רע את שנות התשעים ואילך.
    ניסיתי לחשוב מה באמת השתנה – ונדמה לי שהשוני המרכזי הוא לא בנושאי הדיון אלא בעוצמת התנודות הרגשיות. בעוצמות התקוות ובעוצמות הייאוש והפחדים. עוצמת האהבות לאלו שנתפסו אז כ"בני האור" ועוצמת השנאות ל"בני החושך".
    כאילו בשנות התשעים ובתחילת המאה הנוכחית ישראל סבלה ממחלת נפש קולקטיבית של מאניה – דפרסיה. תקופות של חשיבה סופר אופטימית ואפילו מגלומנית שהתחלפו בתקופות של שקיעה לתהומות הפחד, הייאוש ותחושות חוסר אונים.
    זכורים לי היטב החלומות האוטופיסטים של "אחרי הסכם אוסלו", אך זכור לי גם ביקור במתחם המלונות החשוכים והכמעט נטושים בירושלים בזמן האינתיפדה השניה. דנו ברצינות מפחידה בשאלה כמה שנים נוספות ישראל עוד תצליח לשרוד, ומה נעשה לאחר שתתפרק.
    (אני מניחה שגם בעלי החזונות הדתיים – משיחיים, ששמעו פעמי גאולה, התמתנו משמעותית מאז חשיפת המחתרת היהודית וההתנתקות מגוש קטיף. )

    נראה לי שכיום רוב הישראלים מאוזנים יותר מתונים יותר ובוגרים יותר. כאילו די הצליחו לרפא עצמם מהתנודות המאניות דפרסיביות.
    אבל אני תוהה האם מי שהתבגר והתמתן מאז שנות התשעים זו רוב אוכלוסיית ישראל או בעצם אני (שמשליכה מעצמי אל הכלל).

    ########

    Liked by 1 person

  5. (המשך)

    ד. " … כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. …"
    __________________
    נדמה לי (כלומר איני בטוחה) שקו הקונפליקט העיקרי בבית שמש הוא בין החרדים (מחרדי ש"ס עד לחרדים אולטרא קיצוניים) לבין החילוניים + המסורתיים הוותיקים של העיר + הדתיים לאומיים + "החרדים אמריקאיים".

    כלומר בשני צידי המתרס נלחמים זה לצד זה גם מזרחים וגם אשכנזים.

    מה שמוכיח שאין כמו אויב משותף בהווה בכדי ללכד את השורות עם אויבי האתמול.

    #############################

    ה. " … תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. … אני … מופתע מכך ש… ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית. יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו…."
    ____________________________________

    לתפיסתי לא גברה על עוז ושות' ידם של המתנחלים "המשיחיים" אלא ידם של "הפסימיסטים". ניצחו צופי השחורות, שרבים מהם מתגוררים במרכז הארץ, מסתובבים ללא כיפות ושביסים, ואפילו לא יודעים למה הכוונה בחזונות גאולה.

    נצחו אלו שטענו שלא יושג עם הערבים ו/או עם המוסלמים שום שלום, ושלא תיווצר שום השלמה היסטורית. תהיה אשר תהיה הגישה הלוחמנית או הפשרנית מצידנו.
    המשיחיים מתקוע ועופרה פשוט נצבו, מסיבות ייחודיות להם, לצד המחנה שהסתבר שצדק. למעשה, הם נהנים מניצחון מההפקר.

    חשוב להוסיף שהמוני הערבים, שנצבו כגוש אחד לצד הישראלים הפסימיסטים ביותר – הם אלו שהביאו להם את הנצחון על מחנה האופטימיים של עוז ושות'. הם אלו שבמעשיהם הכריעו את הויכוחים הפנימיים ביננו. לא טיב הטיעונים והנימוקים.

    בן גוריון טען פעם שבארץ ישראל לא ריאליסטי לא להאמין בניסים (או משהו דומה לכך).
    נראה לי שאמת גדולה יותר היא שבכל הנוגע ליחסי יהודים ערבים – מגלים פעם אחר פעם שהפסימיסטים צדקו והאופטימיסטים טעו. וזה מה שארע לעוז ומה שארע לאנשי תקוע ועופרה.

    Liked by 1 person

  6. הקשר של אנשי עפרה לעמדה הניצית אינו מקרי כמובן. המסורת מקשרת בני אדם לתפיסה העתיקה והאלימה של העולם. אהבתי עם זאת את הצגת הדברים.

    אהבתי

  7. אגב עוד משהו שמראה על שינוי שבכל אופן חל ב-37 השנים מאז הספר. עוז לא חושש להשתמש בביטוי "אוטיזם מוסרי". ואיש לא עשה ממנו דודו אמסלם על כך.

    אהבתי

  8. בכתבה על כלכלת ישראל דווקא התרשמתי מנתון אחד שמראה כמה מגוחכת הביקורת נגד כחלון על הגרעון והסכנה לדירוג האשראי וכו'. הריבית ארוכת הטווח של ישראל נמוכה מזו של ארה"ב.

    אהבתי

  9. מה בדיוק רע בירידה בצמיחה? נניח שהצמיחה לנפש תהיה אפס במשך 100 שנים – מה יקרה? בעוד 100 שנים יחיו באותה רמת חיים שאנו חיים כיום. זה הכל.

    אהבתי

  10. האנשים של 1900 (כזכור זמן שהררי טוען שלפניו עדיפים היו חיי לקטים ציידים) לא התאבלו על כך שאינם חיים בתנאי שנת 2000. אבל אם היו מכירים אנשים שחיים בתנאי 2000 בארצות אחרות, בוודאי היו מתאבלים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s