Archive for אוגוסט, 2014

חוב במטבע מקומי אינו נטל על הדורות הבאים

31 באוגוסט 2014

זהו פוסט שאני כותב בעקבות דיון בתגובות לבלוג של אורי כץ (שהוא אגב בלוג מצוין, בלוג המקרו-כלכלה הטוב ברשת העברית).  בפוסט זה אנסה להתמודד עם הטיעון שלפיו ממשלה שנוטלת חוב מעמיסה אותו על הדורות הבאים שיצטרכו להחזירו ולהסביר מדוע איני מקבל את הטיעון הזה. לדעתי, חוב אינו מעמסה על הדורות הבאים. החוב שאני מתייחס אליו נקוב במטבע מקומי, כמו החובות של ישראל שנקובים בשקלים, החובות של ארה"ב שנקובים בדולרים, החובות של בריטניה שנקובים בלירות שטרלינג.  החובות בגוש האירו מעוררים שאלות יותר מסובכות, מאחר שהמדינות שלוות בגוש האירו אינן לוות במטבע משלהן, אלא במטבע האחיד של הגוש. כבר התייחסתי לא פעם להבדל בין חוב במטבע מקומי לחוב במטבע זר, ואף הזכרתי תמיכה מחקרית בקיומו של ההבדל הזה.

ובכן, מדוע חוב במטבע מקומי אינו נטל על הדורות הבאים? האינטואיציה הפשוטה שגורמת לאנשים לחשוב שחוב הוא נטל על הדורות הבאים, נובעת מהקבלה בין נטילת חוב בידי מדינה לבין נטילת חוב בידי אדם פרטי. ברור שאותו אדם שלווה כסף יצטרך בעתיד להחזיר את החוב ולצמצם את רמת החיים שלו לשם כך. אבל ההקבלה הזו שגויה. ההקבלה הנכונה יותר היא בין אדם שלווה כסף ויש לו בחצר עץ שמצמיח שטרות ללא הגבלה לבין מדינה. אדם כזה שלוקח הלוואה אינו מעמיס על עצמו עול עתידי, כי תמיד יוכל להחזיר את הכסף בנקל. גם למדינה יש עץ שמצמיח שטרות ללא הגבלה – מדפסת הכסף של הבנק המרכזי. מכאן שמדינה לעולם לא תעמוד במצב של מחסור עתידי בכסף שימנע ממנה להחזיר את החוב. הדורות הבאים לא יהיו חנוקים בשל מחסור בכסף להשיב בו את ההלוואה. כסף יהיה להם תמיד די והותר.

אבל התשובה הזו אינה כל כך משכנעת למעמיקי מחשבה. הרי ניתן להקשות: נכון, למדינה יש תמיד אפשרות טכנית להדפיס כסף. אבל זה לא דבר שניתן לעשות לאינסוף. בשלב מסוים תפרוץ אינפלציה גבוהה ואם נמשיך ונמשיך, אזי אפילו אינפלציה מטורפת.  ועל כך יש להשיב: נכון, אבל אם אנחנו מסכמים שהבעיה בנטילת חוב מקומי אינה החשש ממחסור בכסף שייווצר אצל אנשי הדורות הבאים, אלא אינפלציה, הרי שאין כל סיבה להניח שזו תהיה בעיה של הדורות הבאים דווקא, זו תהיה בעיה של הדור הנוכחי. אם נטלנו חוב רב, כסף רב יזרום לשוק כבר בהווה הקרוב למדי ולא בעתיד הרחוק, הכסף הזה ייצור לחצים אינפלציוניים ויעלה מחירים.

על כן כשממשלה מגדילה את הגרעון שלה ונוטלת חובות, היא צריכה לעקוב מקרוב אחרי נתוני האינפלציה, כדי לוודא שהגרעון אינו מעודד התפרצות אינפלציונית. אבל זו בעיה שעלולה להיראות מהר מאוד, אין שום סיבה להניח שתחכה לדורות הבאים. ממשלות ישראל שהתנהלו בצורה מופקרת בשנות השבעים והשמונים עוררו אינפלציה באותה תקופה. החובות שנטלו אז אינם אלו שגורמים אינפלציה בתקופתנו. כשבנק ישראל עצמו מביע חשש לאינפלציה, הוא מביע את החשש הזה בגלל תקציבי הממשלה כאן ועכשיו, לא בגלל תקציבי הממשלה כפי שהיו בשנות השמונים.

המסקנה היא אם כך שחוב במטבע מקומי אינו נטל על הדורות הבאים דווקא. אם הוא נטל, הוא נטל כבר בתקופה הנוכחית. ואם אינו נטל, אינו נטל לא בהווה ובעתיד.

נ.ב מי שכל הפלפולים הכלכליים האלו לא משכנעים אותו – פשוט יסתכל על הטבלה שפרסמתי בעבר ויסיק מסקנה מפתיעה אך מוכחת: כמה שיותר חוב, כמה שפחות נטל.

מודעות פרסומת

לפיד מנסה להציל את הכלכלה מהכלכלנים

27 באוגוסט 2014

דבר מעורר שמחה במוצאי המלחמה – אנחנו נמצאים בנקודת זמן שבה אנחנו יכולים להיות באמת גאים גם בראש הממשלה שלנו, שלמרות כל הביקורות וזעם הטוקבקיסטים תיפקד בצורה האופטימלית במהלך המלחמה, לא נסחף ולא התלהם לכיוונים מסוכנים למדינת ישראל. אנחנו יכולים להיות גם גאים בשר האוצר, שמפגין תפקוד מופתי כשמנסה להציל את הכלכלה של אחרי המלחמה מהכלכלנים. הכלכלנים מנסים לחנוק את הכלכלה על ידי העלאות מס ושמירה על היעד הקדוש אך המופרך לחלוטין של 3% גרעון, שקועים עמוק בעבודת האלילים הנומרולוגית שמקדשת מספר סתמי כלשהו – 3%, בלי להסתכל על המציאות ודרישותיה. לא חיבבתי את פועלו של לפיד כשר אוצר בתחילת כהונתו, אבל צריך להודות שהוא עבר מהפך של 180 מעלות וכיום הוא מבין היטב איך צריך להיראות תקציב 2015 – תקציב של הרחבה ולא של מחנק.

התנהגותה של קרנית פלוג שיושבת ביציע ודורשת להקטין את הגרעון מגוחכת בעיניי. פלוג היא לא יושבת יציע, אלא שחקנית מרכזית. אם כל כך חשוב לה לשמור על 3% גרעון (ובאמת שאיני יודע למה זה כל כך חשוב), זה לחלוטין בידיים שלה – אם היא תקנה מט"ח באגרסיביות ותקרב את השקל לשער של ארבעה שקלים לדולר, תעשיות היצוא שהן ליבת המשק יזנקו ולא יהיה כל קושי לשמור על שיעור גרעון של 3% ואף פחות מזה.

איך ייפתר הסכסוך עם הפלסטינים, ואיך לא

26 באוגוסט 2014

אם ממציא גאון יפתח מכונת זמן ויקפוץ איתה מאתיים שנה קדימה לעתיד, אולי הוא יגלה שהסכסוך הישראלי פלסטיני עדיין פעיל ומבעבע. לחילופין ייתכן שהוא יגלה שהוא דעך והסתיים. הסכסוך יכול להסתיים במגוון דרכים, חלקן קשה להעלות על הדעת (פגיעת אסטרואיד? הגעת המשיח? מדינה אחת יהודית – ערבית שמתקיימת בשלום, אחווה ושגשוג?). חלקן נראה סביר יותר:

  • ייתכן שייחתם הסכם שלום שיספק דרישות שני הצדדים והם יחיו זה לצד זה באושר ובעושר בשתי מדינות ריבוניות.
  • ייתכן שהאישה היהודיה תשמור לאורך דורות על שיעור פריון גבוה מהאישה הפלסטינית (אולי בתוספת גלי עלייה) וכך אפשר יהיה לבלוע בסופו של דבר את הפלסטינים במדינה אחת כאזרחים שווי זכויות, אך תוך שמירת הרוב היהודי המוצק.
  • ייתכן שמדינת ישראל תושמד לחלוטין והיהודים בארץ ייהרגו או יוברחו. מיעוט קטן אולי יישאר נתון לחסדי הערבים.
  • ייתכן שהפלסטינים יגורשו מהארץ, ככל הנראה במהלך מלחמה קשה, ולא יינתן להם לשוב.

איזו אפשרות היא הסבירה ביותר?  ניתן לספק מגוון טיעונים בעד ונגד כל אחת, אבל אלו יריות באפלה. איש לא יכול לנבא את העתיד. מה שאנו כן יכולים לעשות הוא להסתמך על ניסיון העבר. ניסיון זה מלמד אותנו שעד עתה כל הניסיונות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים על ידי חתימת הסכם שלום כשלו לחלוטין ואף החמירו את המצב. זאת בעוד שאופציית הטרנספר לערבים נחלה הצלחה גדולה במהלך מלחמת העצמאות ואפשרה את הקמת מדינת ישראל ונחלה הצלחה מעניינת נוספת במלחמת ששת הימים בחזית רמת הגולן שפונתה מתושביה הסוריים. מכאן אני נוטה להסיק שאף שאופציית השלום נראית קוסמת וסבירה בהרבה לבני תרבות נאורים, דווקא לאופציית הטרנספר יש היתכנות משמעותית על בסיס העבר.  איני אומר זאת כקריאה בעד טרנספר. להיפך, לדעתי זהו פתרון נוראי שכרוך בסבל אנושי עצום ושהנסיבות שיאפשרו אותו יהיו כאלו שצריך לעשות הכול להימנע מהן, אבל כניתוח קר של העתיד, אי אפשר לשלול את האפשרות שזה יהיה הפתרון שיחתום את הסכסוך.

ההבנה שטרנספר לפלסטינים הוא פתרון אפשרי לסכסוך אבל כזה שיהיה כרוך בנסיבות נוראיות, הביאה את חבר הכנסת משה פייגלין ואחרים לגבש רעיון קוסם לכאורה – טרנספר מרצון בתנאי לוקסוס. במקום שהפלסטינים ידורבנו לעזוב במהלך מלחמה אכזרית, יינתן להם מענק עזיבה נדיב שישכנע אותם לעזוב מרצונם. האם זו פרדיגמה מהפכנית חדשה לפתרון הסכסוך או רעיון חסר שחר? בחינה אובייקטיבית מגלה לדעתי שהכף נוטה לצד השני.

דווקא מהבחינה הכספית גרידא זהו רעיון די מבריק. ישראל היא מדינה מאוד עשירה. הפלסטינים מאוד עניים. הנזק שנגרם לישראל בגין הסכסוך הוא גדול. מכאן שמשתלם לישראל להוציא סכומי עתק מכיסה כדי לפתור את הסכסוך בדרך כספית שתיטיב עם כולם. כפי שהציע אחד המגיבים בפוסט הקודם, אם ישראל הייתה מחלקת את יתרות המט"ח של בנק ישראל להמונים הפלסטינים בתמורה לעזיבתם, אפשר היה לתת לכל משפחה פלסטינית סכום די מפתה. למשל אם נניח שיש חצי מיליון משפחות פלסטיניות שפינויין יחתום את הסכסוך ונניח שישראל יכולה לקחת 200 מיליארד ש"ח מיתרות המט"ח של בנק ישראל ללא קושי אמיתי, אזי אפשר לתת יותר ממאה אלף דולר לכל משפחה. זה סכום די מפתה במונחים פלסטינים ושקול, מבחינת מספר המשכורות הממוצעות שגלומות בו, ל-2 מיליון ש"ח במונחים ישראלים. אם סכום זה אינו מספיק אפשר גם להכפיל ולשלש אותו, כי נראה שמשתלם לישראל להקריב סכומי עתק ואף, במידה מסוימת, לשעבד לשם כך את הדורות הבאים ובלבד שהסכסוך ייפתר ותובטח שליטתה הביטחונית ביהודה ושומרון.

אבל ההיתכנות הכספית היא הצד המעשי היחיד ברעיון זה. מכל בחינה אחרת זהו רעיון מופרך. ראשית, צריך יהיה למצוא מדינה לשם שיכון הפלסטינים המפונים. איזו מדינה מערבית או ערבית תשתף פעולה עם פתרון שהוא בעצם טיהור אתני? שנית, מאות אלפי דולרים הם פיתוי, אבל החיים עדיין חשובים יותר. כל פלסטיני שייענה להצעה יסתכן ברצח בידי בני עמו הלאומניים שיראו בכך מעשה בגידה חמור. הגירה שכזו אינה פעולה שניתן יהיה להסתירה. שלישית, מדינת ישראל תותקף בחריפות על עצם מימוש הרעיון. אף שזהו טיהור אתני רך, זהו עדיין טיהור אתני וקרוב לוודאי שיביא לאובדן ידידותה של ארה"ב ולנקיטת סנקציות חריפות נגד ישראל, כפי שהונהגו בזמנו על דרום אפריקה.

בקצרה, אין פיתרון מבוסס פיצוי כספי לסכסוך הישראלי – פלסטיני. זו עוד מסקנה מעיקרון כללי שכבר התייחסתי אליו בעבר: אי אפשר לשנות התנהגות פוליטית של אנשים ושל עמים על ידי תמריצים כספיים אישיים.

קרנית פלוג פטריוטית

25 באוגוסט 2014

קרנית פלוג ראויה לשבח על ההחלטה להוריד את ריבית בנק ישראל ל-0.25%, שזו, קרוב לוודאי, תהיה הריבית הנמוכה ביותר שאי פעם בנק ישראל יירד אליה. בזמן מלחמה לא פשוטה פלוג נוקטת בצעד כלכלי חשוב ואמיץ ומפגינה פטריוטיות.

נ.ב אחת המשמעויות של המהלך היא שבנק ישראל מפסיק להפסיד הפסדי עתק על רזרבות המט"ח שלו וייתכן שבקרוב יתחיל להרוויח עליהן. הריבית שהוא מקבל על הדולרים שקונה משתווה לריבית שמשלם לקוני השקלים.  ספק אם להפסדים הגדולים של בנק ישראל הייתה משמעות אמיתית, אבל כמה פרשני כלכלה השתמשו בהם שלא בצדק כדי לנגח את בנק ישראל.

האיוולת של גוש האירו והחזרה לשפל הגדול

22 באוגוסט 2014

בוושינגטון פוסט התפרסם מאמר מרתק על מצבו של גוש האירו. מסקנת המאמר היא שמצבן הכלכלי של מדינות גוש האירו כיום גרוע מהמצב בשפל הגדול בשנות השלושים ולמעשה אירופה נמצאת בשפל גדול שני, פחות מתשעים שנה לאחר הראשון. כמו במקרה הראשון, גם במקרה השני שורש המשבר הוא חוסר הנכונות להדפיס כסף. לכאורה הרעפת כסף על ההמונים הייתה אמורה להיות הדבר הכי קל, מה  שפוליטיקאים פופוליסטים יהיו להוטים לעשות. ובכל אופן גם באירופה של שנות השלושים וגם באירופה של העשור הנוכחי נוצרו מנגנונים חזקים מאוד שמקשים על הדפסת הכסף. בשנות השלושים היה זה בסיס הזהב, שחייב קיבוע יחס המרה קשיח בין מטבע לבין אונקיית זהב. שררה אז אמונה שכסף לא יכול להתקיים רק על בסיס אמון בממשלה וחייבת להינתן האפשרות להמירו לזהב בכל רגע נתון. כאשר חייבים לשמור על יחס המרה קבוע לזהב, לא ניתן כמובן להדפיס כסף ללא הגבלה. דבר זה מנע את האפשרות לצאת מהשפל על ידי הדפסת כסף והאריך את המשבר. המשבר הסתיים בסופו של דבר רק כשמדינות אירופה ויתרו על בסיס הזהב. אבל השלכותיו ניכרו גם אחר כך. גרמניה נטשה את בסיס הזהב בשנות השלושים, אבל היטלר כבר הצליח לנצל את ההרס שבסיס הזהב זרע כדי לעלות לשלטון וההמשך ידוע.

בזמננו האיוולת של בסיס הזהב ננטשה מזמן, אך היא הוחלפה באיוולת גדולה לא פחות – שימוש במטבע אחיד שאף מדינה אינה יכולה להדפיסו בעצמה, ואילו הבנק המרכזי האירופי, בעל סמכות ההדפסה, עצמו חנוק משפטית מבחינת יכולתו להנפיק כסף בנדיבות. 

האם אירופה תוכל אי פעם לצאת מהמשבר ללא פירוק גוש האירו? לא בטוח. אפילו אם תתאושש בתוך כמה שנים, האיוולת שנעוצה בכבילת מדינות שונות בכותונת המשוגעים של מטבע אחד היא כה גדולה, שלבטח תמיט משברים חדשים שוב ושוב. האם יש סיכוי פוליטי לעלייתה לשלטון של תנועה שדוגלת בנטישת האירו? לכאורה דבר כזה בלתי נמנע, ואני הייתי בטוח שיקרה מזמן. ועדיין, מדינות שהסבל שלהן נוראי, כמו יוון וכמו ספרד וכמו פורטוגל וכמו אירלנד, ערכו בחירות והמפלגות שזכו הצהירו על מחויבות בלתי מתפשרת להמשיך במצעד האיוולת ההרסני הזה. 

ההיסטוריונית ברברה טוכמן מנתה שלושה תנאים כדי להחשיב מדיניות כאיוולת. חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמן שבו היא מונהגת, חייבת להיות דרך פעולה חליפית, והמדיניות הנדונה חייבת להיות מדיניות של קבוצה ולא שיגיונו של יחיד. כל התנאים האלו מתקיימים בעליל במקרה של ההיצמדות לאירו. אולי לא במקרה – מפלגות המיעוט שמתנגדות לאירו הן לעתים, כמו בהולנד ובצרפת, גם אלו שמתנגדות לעוד איוולת שהאליטה האירופאית ממיטה על עמה, מדיניות הגירה שהולכת ומגדילה את חלקם של המוסלמים באוכלוסיה. מצד שני, גם מדיניות ההגירה הנדיבה וגם המטבע המשותף נתפסים בידי האליטות האירופאיות כאות לקידמה ולתחכום, וההמונים באירופה עדיין לא הגיעו לנקודת משבר שתביא אותם למאוס בשלטון האליטות.

האם ייתכן שבארה"ב תהיה הריבית גבוהה יותר?

18 באוגוסט 2014

נתוני ההאטה במשק עלולים לחייב את בנק ישראל להורדת ריבית נוספת, קרוב מאוד אל רצפת האפס המוחלט, בעתיד הקרוב. בו בזמן נראה כי ארצות הברית הולכת ומתאוששת מהמשבר הפיננסי הגדול שהחל ב-2008, ואנו מתקרבים להעלאת ריבית שם, במוקדם או במאוחר. מצב זה יכול להוביל לסיטואציה אבסורדית לכאורה וחסרת תקדים – הריבית על הלוואות ממשלתיות אמריקנית תהיה גבוהה מהריבית הממשלתית הישראלית. האם הדבר הזה ייתכן? ריבית הלוואות הרי משקפת את עוצמת הסיכון שנוטל המלווה. אם כך, הכיצד ייתכן שפרמיית הסיכון של מעצמת על המתפרשת על פני יבשת תהיה גדולה מזו של מדינת זעירה במזרח התיכון שמאות מיליונים מפנטזים לראות בהשמדתה.

ובכן, מי ששואל את השאלה הזו מתעלם מהשגיאה בעצם השאלה – השוואת הריבית האמריקנית והריבית הישראלית כמוה כהשוואת תפוחים ועגבניות. זה פשוט לא אותו הדבר. הריבית האמריקנית שמדובר עליה נקובה במטבע דולרי, בעוד שהריבית הישראלית שמדובר עליה נקובה במטבע שקלי.

בהלוואות שתיטול ישראל בדולרים, תמשיך הריבית שתשלם על הלוואות אלו להיות גבוהה יותר מזו שמשלמים האמריקנים. גם אם ארה"ב תקח הלוואות באירו וישראל תקח הלוואות באירו, אין ספק שהריבית שתידרש מישראל תהיה גבוהה יותר. אפילו אם משרד האוצר של ארה"ב היה מחליט לעשות דבר מוזר מאוד וליטול הלוואות בשקלים, גם אז אין סיבה להניח שהריבית שהיה משלם הייתה גבוהה מזו שהייתה ממשלת ישראל משלמת.

רק כאשר אנו דנים בפער ריביות בין הלוואה אמריקנית במטבע אמריקני לבין הלוואה ישראלית במטבע ישראלי, יכול להיווצר מצב שבו הריבית האמריקנית היא גבוהה יותר. יכול להיות ששווה להפקיד שקלים בישראל ולקבל עליהם ריבית נמוכה מזו שהיינו מקבלים על דולרים בארה"ב. למה? כי עדיף להחזיק שקלים מאשר להחזיק דולרים. דבר זה יהיה הגיוני כאשר שקל ייחשב למטבע שערכו נשמר יותר מאשר דולרים. מצב כזה נראה באופק: בעוד שיו"ר הבנק הפדרלי האמריקני מחויבת למדיניות שלפיה הדולר יאבד את ערכו בקצב איטי אך קבוע (2% בשנה), נראה שנגידת בנק ישראל משלימה עם מצב שבו השקל אינו מאבד ערך בכלל (האינפלציה בישראל נעצרה כליל).

מדוע נוהל חניבעל מוסרי?

12 באוגוסט 2014

אורי משגב כתב בבלוג שלו באתר הארץ רשומה זועמת על האופן שבו יושם נוהל חניבעל ברפיח כאשר עלה החשד לחטיפת הקצין הדר גולדין ז"ל. במטח האש חסר האבחנה לאחר שהתבררה החטיפה נהרגו כ-150 פלסטינים, חלקם מן הסתם אזרחים. בנוסף ובמה שנראה חריג עוד יותר, צה"ל החל במטח האש על אף שהיה צפוי להרוג את הקצין החטוף. הדבר נראה כאילו צה"ל הורג חייל צה"ל במכוון על מנת למנוע ממנו לשמש קלף מיקוח.

האם זו התנהלות מוסרית? השאלה היא איך נבחן מוסר של פעולות – במבט שטחי על הפעולות כשלעצמן, או במבט מעמיק יותר על ההשלכות ועל התמריצים שהן מחוללות.

במבט שטחי, נפילה בשבי של חיילים היא חלק בלתי נפרד מהמתרחש במלחמה. היא אינה יכולה להצדיק נקיטת אמצעים קיצוניים כדוגמת המטרת אש כבדה בשטח אזרחי צפוף ללא התראה או יצירת מצב שבו נראה כאילו הצבא מנסה להרוג חייל משלו. באופן כללי ניתן לומר ששבויים אינם גורם המכריע מערכה לכאן או לכאן. זאת מאחר שהדרך להרתיע צבא יריב אינה דווקא באמצעות לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים, אלא באמצעות כיבוש שטחיו והמטת הרס על מדינתו.

אבל בסכסוך בין ישראל לחמאס הדברים קצת מבלבלים. משום שהחמאס מתקיים בשני כובעים. ברצועת עזה הוא מתקיים כצבא יריב. לעומת זאת, ביהודה ושומרון הוא מתקיים כארגון טרור. ארגון טרור כן מרתיעים על ידי לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים. אין דרך אחרת לטפל בארגון טרור. אין לו שטחים שניתן יהיה לכבוש ממנו, אין לו מדינה שניתן יהיה להרוס אותה. הדרך היחידה להתמודד איתו היא בהחזקת אנשיו כלואים. אם נוותר על כליאת טרוריסטים, איזה תמריץ יהיה לערבי שחי ביהודה ושומרון שלא לבצע פעולת טרור?

חטיפת חייל בעזה יכולה להיות מנוצלת אם כך על ידי החמאס כדי למוטט את האסטרטגיה הישראלית להתמודדות איתו ביהודה ושומרון. על ידי התמקחות על החייל החטוף בעזה יוכל החמאס להביא לשחרור כמות עצומה של אסירים ביהודה ושומרון. לדבר זה יש משמעות אסטרטגית הרסנית, שחובה למנוע בכל מחיר ומכאן ההצדקה לנוהל חניבעל שיושם ברפיח.

אפשר כמובן לטעון שיש פיתרון אחר לבעיה – המדינה לא תהיה קיצונית כל כך במניעת חטיפה, אבל פשוט תסרב לשחרר מחבלים רבים תמורת החטוף לאחריה. אבל לדעתי, מי שבאמת מאמין בכך מוליך שולל את עצמו. דמיינו את החייל החטוף יושב באיזשהו בור חושך לאורך שנים על גבי שנים, מדי פעם יוצאים ממנו סרטונים קורעי לב, משפחתו מתייפחת מול המצלמות.  האם ראש ממשלה כלשהו יוכל להתעלם מגורלו? הרי אז יגידו שהשארתו בשבי היא הרסנית למוטיבציה בצה"ל, שכן חיילים ילמדו שהמדינה עלולה להפקיר אותם.

בנוסף ישנה גם הסכנה השנייה, שראש ממשלה מיליטנטי שיסרב לשחרר אסירים תמורת החטוף, ינקוט במקום זאת בצעדים קשים נגד החמאס, שיביאו לפריצתה של מלחמה. הרי ההסלמה הנוכחית החלה במבצע צבאי לשחרור חטופים.

 


 

עדכון: כדאי לקרוא את הפוסט המעניין של עמית סגל על נוהל חניבעל. כצפוי לאור השקפת העולם שהגיע איתה סגל מבית אבא, הוא מביע עמדה מגוננת לגביו.

המלחמה יכולה לתרום לכלכלה

5 באוגוסט 2014

המלחמה תחייב ללא ספק את הגדלת תקציב הביטחון. צה"ל יצטרך עוד כיפות ברזל, שרביטי קסמים, מעילי רוח ונגמ"שים חדישים ואולי גם תרופות פלא כנגד מנהרות תקיפה. לשר האוצר לפיד יש שתי אפשרויות – לממן את הגדלת תקציב הביטחון על ידי מסים וקיצוצים, או לממנו על ידי הגדלת מסגרת התקציב והגדלת הגרעון. האפשרות הראשונה עלולה להשקיע את המדינה במיתון. האפשרות השנייה יכולה ליצור מצב פרדוקסלי שבו בלחץ החמאס יעשה האוצר סוף סוף את מה שהיה צריך לעשות ממילא בנסיבות שמחות יותר – להפגין יותר נדיבות בהרעפת כסף על הכלכלה הישראלית. במקרה כזה נוכל לומר שלפחות במישור הכלכלי המלחמה העגומה של קיץ 2014 תרמה משהו וביכולתה ליצור מצב כלכלי טוב יותר משהיה בלעדיה.