מסקנות מניסיון הפיכה

השבוע ביבי ניסה לבצע הפיכה במדינה. להשתלט על השלטון בשעה שלפי לשון חוק היסוד המפורשת הוא אוחז רק בחצי שלטון. ניסיון ההפיכה דוכא וביבי התקפל בצורה שהביכה אפילו את נאמניו. המעשה רק הזיק לו. אפילו כאלו שמעריכים את ביבי ואת הישגיו הרבים ב-15 שנות שלטון מתחילים להרגיש שהמחיר של פולחן ביבי מתחיל להיות כבד מדי.

בחזית המשפטית אפשר לשמוע משופרות ימין כל מיני הצדקות ופלפולים לכך שבניגוד ללשון החוק המפורשת הפריטטיות לא מחייבת ותכסיסיו הנכלוליים של ביבי יכולים לעלות יפה. הדבר מזכיר את החלטתו של השופט אדמונד לוי בזמנו שההתנתקות לא חוקית. בדעת המיעוט שלו הוא שירת את עקרונות האמונה של הימין, אך הראה עד כמה צבועה ההתנגדות הימנית לאקטיביזם שיפוטי. הימניים מתנגדים רק לאקטיביזם שיפוטי שלא משרת אותם. אבל איזו טיפשות זו מצד ימין. זו טעות מצד הימניים לחרוג מהאמונה ששופטים (או יועצים משפטיים) צריכים להיצמד לטקסט הכתוב בהבנתו הפשוטה. שופטים תמיד יהיו בעלי חשיבה מופשטת ואליטיסטית יותר מאשר המון העם ולכן ייטו יותר שמאלה. אם כך מוטב לימין לקוות שלפחות הטקסט יגביל אותם. הנה החוק אומר מפורשות שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום, והימין הזדעק כשהיה נדמה שבית המשפט שוקל לחתור תחת לשון החוק.

בארה״ב השמאל מתעב את בית המשפט העליון הנוכחי בעל האוריינצטיה הימנית-שמרנית ותומך במינוי שופטים נוספים לבית המשפט העליון על ידי הנשיא המכהן. רעיון שאם יתממש יחסל בצורה ברוטלית את העצמאות השיפוטית באמריקה. וגם כאן איזה קוצר ראות הוא זה. האם חכם מצד השמאל לחרוג מאמונתו בעליונות המשפט רק בשל נסיבות זמניות? הרפובליקנים הרי יוכלו לעשות אותו דבר בהמשך הדרך.

נראה אם כך שהמחלוקת על אקטיביזם שיפוטי לא מעניינת כמעט אף אחד. המחלוקת היא על כוח. התמיכה באקטיביזם שיפוטי או הסלידה ממנו הם רק תירוצים. אציין עם זאת שלפי הפסיכולוגים הפוליטיים יש בדבר יותר מכך. מחקרים הראו שהימניים מטבעם מתעבים ערפול וחוסר קונקרטיות, בעוד ששמאלנים יותר מתחברים לכך. מחקר יפה הראה שסלידה מאמנות מופשטת קשורה לימניות. אם כך הרעיון שאפשר לחתור תחת כל משפט כתוב ולהפוך אותו על פניו אמור לעורר סלידה אינסטנקטיבית בנפש הימנית יותר מאשר בנפשו של שמאלן.

אם ימוסו עשירי אמריקה

מיסוי עשירים הוא רעיון רע, בפרט כשמדובר בהעלאת המס על השקעות. הוא מפחית את התמריצים ליזמות ולסיכון. הוא מגביר את התמריצים לעשות עיקופי מס ומחולל מפלצות מסורבלות ולא יעילות להחריד שבוקעות מתוך סיוטיהם של רואי חשבון אל לשכות המס. הוא מבריח אנשים טובים למקומות אחרים. אבל החשוב מכל: הוא לא מועיל כלום. כל מה שאפשר להרוויח ממיסוי עשירים, אפשר היה להרוויח מהדפסת כסף באותה מידה. המטרה של מיסוי היא להפחית לחצים אינפלציוניים. לכן יש טעם במיסוי מעמד הביניים, כדי להפחית את הלחצים האינפלציוניים על דירות, מכוניות ועגבניות. אבל עשירים פשוט לא מפעילים לחצים אינפלציוניים על דברים מעניינים, רק על מטוסים פרטיים ועל ציורים של פיקאסו, ולכן ריסון כמות הכסף שלהם אינו דבר חשוב.

כלכלני MMT, האסכולה שמזלזלת בחשיבות הגרעון, מבינים זאת. על כן למרות שהם לרוב הסמן השמאלי הקיצוני של הדיון הכלכלי, החכמים שבהם מאוד סקפטיים לגבי התועלת שבמיסוי עשירים.

ספק אם ג'ו ביידן יצליח לממש את תוכניתו האמביציוזית למיסוי עשירי אמריקה. השליטה שלו בסנאט ובבית הנבחרים מוגבלת, וחלק מחברי הקונגרס הדמוקרטיים מחובר לתורמים עשירים. אבל אם הוא כן יצליח, האם ניתן לצפות לקטסטרופה כלכלית כלשהי?

קשה להאמין. בכל מדינה אחרת שהייתה פועלת כמו ארה"ב, למשל צרפת כמו שתכננה לעשות תחת הנשיא הנשכח פרנסואה הולנד, מיסוי קשה של עשירים היה מוליד קטסטרופה. הם פשוט היו בורחים. ארה"ב היא שונה. היא ממסה על בסיס אזרחות ולא רק תושבות, קשה להיפטר מהאזרחות שלה, והיא מציעה הזדמנויות כלכליות כל כך גדולות לעומת כל מקום אחר – שגם לא משתלם לעשות זאת. אז נכון, אם יש אמריקנים שהשתקעו בישראל או יורדים ששקלו לחזור, הצעד של ביידן יתן להם בעיטה נמרצת בישבן. ככה גם לעוד כמה אמריקנים עשירים שמתלבטים בין ארצות הברית לארץ אחרת. נזק מסוים. אבל האם מדובר בנזק רחב היקף? לא.

מצד שני מיסוי עשירים נרחב יכול להועיל מאוד לכלכלה כי יתן לגיטימציה לממשל ביידן להוציא סכומי עתק על דברים מועילים כמו תשתיות או סיוע למשפחות. הוא לא באמת צריך את הכסף של העשירים כדי לעשות זאת, אבל הוא משלה את עצמו שהוא צריך. אז שיהיה.

ייתכן שיבוא יום שבו ארה"ב תצטרך להיאבק בשדים אינפלציוניים, כאילו היינו בשנות השבעים והשמונים. במקרה זה האשליה של מיסוי העשירים היא אסונית. היא גורמת לממשלה לדמות ששאבה מהעשירים מספיק מיסים כדי לממן תקציבים ציבוריים, בזמן שמה שהיא באמת שאבה מהמשק זה את התמריצים הטובים. תקופות האינפלציה הגדולות קראו לפעולות מהסוג שעשה שר האוצר בנימין נתניהו, שחתך בו זמנית במסי החברות ובקצבאות. אבל כל כך התקדמנו מאז אותן תקופות ביכולת לפתור מחסור ולשכפל מוצרים ללא גבול, שאני סקפטי אם זהו באמת התסריט הצפוי בעקבות התוכניות של ביידן.

אכן בין העשרים המובילות

התפרסם היום נתון מהמם: ישראל היא בין עשרים המדינות העשירות בעולם בתמ"ג לנפש. מקלקלי החגיגות ושונאי הביבי קפצו מייד להגיד שהדירוג הוא בנומינלי, בלי התחשבות ביוקר המחיה, ולכן לא שווה כלום. זה מאוד לא מדויק. 

קודם כל, ברור שאי אפשר להעלים עין מכמה שישראל יקרה, ועושר אגדי במקום שבו הדירות זולות וגם המילקי אינו דומה לעושר אגדי במדינה שבה גם יוקר הדירות אגדי. העושר והיוקר מתקזזים במידת מה.

ועדיין, נראה לי הגון להגיד שהאמת היא באמצע בין הנומינלי למותאם יוקר המחיה. ראשית, התאמת יוקר המחיה היא מלאכה לסטטיסטיקאים וגם אם נגיד שאלו עושים עבודתם בצורה סבירה, זהו מדד שנבנה בידי מומחים בניגוד למדד הנומינלי שמבוסס על מחירי שוק. ולמדדי שוק יש עדיפות על מדדים שנבנים על ידי מניפולציה סטטיטסטית מורכבת. כבר הערתי כמה פעמים שהתאמות יוקר המחיה שעושים הסטטיסטיקאים ביחס לישראל ולמדינות אחרות נראות מוזרות על פניהן (למשל כאן וכאן), ובכל חיפושיי באינטרנט לא הצלחתי למצוא שקיפות גדולה ביחס אליהן.

שנית, חלק גדול מהדברים בעולם הגלובאלי אנו רוכשים או יכולים לרכוש באמזון, באליבאבא, באסוס, באיביי, באפסטור או פשוט בטיול בחו"ל (כשתסתיים הקורונה). הלמ"ס אינה משקללת את כל הקניות האלו בחישובי סל המוצרים שלה ואינה מקטינה את יוקר המחיה בישראל בהתאם. השקל הישראלי קונה המון ברכישות האלו, ואי אפשר לבטל את חשיבותן. אני כותב שורות אלו לבוש בג'ינס שנקנה בחו"ל, בטי שירט שנקנה בחו"ל, מתבונן במסך במשקפיים שנקנו בחו"ל. לרגליי גרביים שנקנו בחו"ל, ואפילו הלבנים נקנו בחו"ל. גם אם אני קיצוני בחיבה למלתחה תוצרת חוץ, אני לא עד כדי כך חריג.

שלישית, מי שחושב שהתמ"ג הנומינלי הוא כלום, אינו מייחס חשיבות ליכולת של המדינה לפעול בעולם מעבר לרמת הצרכן הבודד – לרכוש נשק מחו"ל או חיסונים כמובן או להגדיל את יתרות המט"ח. כפי שכתבתי בבלוג אינספור פעמים, לגרעון במטבע מקומי אין כל חשיבות כי תמיד אפשר להדפיס את המטבע המקומי, אבל למאזן המט"חי מול העולם יש חשיבות עצומה. כשהתמ"ג הנומינלי גדול, העוצמה הכלכלית של המדינה ויכולתה לפעול כלכלית בעולם גדולה בהתאם.

זרע הפורענות של מרץ 2001

במרץ 2001 ביטלה הכנסת, בהצבעת למעלה מ-70 ח״כים, את הבחירה הישירה. עמותה שתמכה בכך הבטיחה במודעות ענק שבכך חוזרת הדמוקרטיה הישראלית למשפחת הדמוקרטיות הפרלמנטריות. השיטה תתייצב, השלטון יוכל לחזור לשלוט, הסחטנות הפוליטית תיקטן, כוחה של הכנסת ישוב אליה, והפלגנות והשנאה יסולקו מתוכנו.

רגע לפני הבחירות החמישיות או לפני הפיכתו של מנהיג של שבעה מנדטים לראש ממשלה עצוב להיזכר בהבטחות השווא האלו. ובכלל כשחיים רמון היה נמצא בצד אחד (בעד הבחירה הישירה) ויוסי ביילין בצד השני (נגדה), רק שוטה היה בוחר בצד של ביילין.

הכשל בהנהגת השיטה הפרלמנטרית בישראל הוא ההונאה והולכת השולל. בחירות בעידן המודרני הן אישיות, אין מה לעשות. אנשים מצביעים בעד המנהיג או נגדו. העמדת הפנים שהבחירות הן מפלגתיות מוליכה לסיטואציה הבלתי אפשרית שאנו מצויים בה שנתיים. הציבור הישראלי אינו מסוגל להכריע: בעד ביבי או נגדו משום שהשיטה עצמה מתכחשת לצורך לקבל כזו הכרעה.

וכאן צריך לומר מילה טובה על נפתלי בנט או על יריב לוין. אם אחד מהם יקים ממשלה ממרומי שבעת המנדטים של בנט או משפל הכריזמה האפסית של לוין, הוא יממש סוף סוף את רוח החלטת הכנסת ב-2001 לבטל את הבחירה הישירה. אולי זו הייתה החלטה נואלת ומטופשת אבל זו ההחלטה שהתקבלה ואין מנוס מלפעול לפיה. על כן יש להעדיף בניית קואליציה מתפקדת בראשות חבר כנסת לא פופולארי כלשהו על פני הנהגת משאל עם אינסופי על אדם אחד באופן שהשיטה שאומצה ב-2001 מעולם לא התכוונה לאפשר וששבעים ח״כים התאגדו אז למנוע.

שאלת הסינגולריות

מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל היוו אירוע חריג מאוד בדיני המקרקעין בארץ ישראל. הבעלים הערבים הישנים עזבו בחיפזון את בתיהם, והם איבדו אותם לצמיתות. הם עדיין מחזיקים במפתח, כפי שאפשר לראות בכל כתבה על התביעה הפלסטינית לזכות השיבה, אבל המנעול הוחלף מזמן. אין זה דבר נורמלי שאדם קנה או ירש נכס והוא מאבד את זכותו אליו בעיני החוק רק בשל נסיבות המציאות האלימות והכאוטיות. זהו אסון נורא גם בראי התמריצים הנורמליים שאמורים להנחות את דיני הקניין. מי ילך להתפרנס ביושר, לבנות בית או לנהל משא ומתן בהגינות כאשר סופה אלימה יכולה לעקור בין רגע את הכול.

הלגיטימציה לביטול זכויות הערבים על קרקעותיהם נובעת מכך שמלחמת השחרור היוותה רגע סינגולרי. לא יהיה כמוהו אינשאללה גם עוד מאה דורות. זהו רגע של שינוי שהוא אולי אכזרי ובלתי הוגן למי שחווה אותו, אבל הוא מניח את הקרקע (תרתי משמע) למציאות שתאפשר שלום ויציבות היסטורית לאחר מכן. שאלת התמריצים – דהיינו איך אפשר לנהל חיים בעולם שבו בין רגע אדם יכול להיות מנושל מרכושו – לא באמת מתעוררת כי תמריצים מבוססים על ציפיה לעתיד, ואין ציפיה שרגעים סינגולריים יחזרו. הם היו ואינם עוד. גם מזווית הראיה של המשפט הבינלאומי אין להניח שהוואקום הריבוני שנוצר בארץ עם תום המנדט הבריטי ושלווה בבריחת הפליטים הנרחבת יכול לחזור גם עוד אלף שנה.

לתסיסה האחרונה בירושלים תורמת הפופולאריות של הטיקטוק בקרב צעירים ערבים אלימים, אבל זה לא רק זה. חלק מהמתחים נגרמים בשל העובדה שנפער חור ירושלמי בסינגולריות הזו של מלחמת השחרור. הסינגולריות תקפה בתוככי ישראל וכך אוניברסיטת תל אביב יכולה הייתה לקום בשיח׳ מוניס. היא תקפה גם ביו״ש, שם בג״ץ סתם בחוכמה את תיבת הפנדורה ומנע מיורשים יהודים לשוב לרכוש אבותיהם. בשל החקיקה אחרי מלחמת ששת הימים יצא שמשפטית היא אינה תקפה במזרח ירושלים. ככה יכולים יורשי התימנים של הישוב הישן לדרוש חזרה אל בתיהם בסילואן שבעבר הרחוק, לפני מלחמת השחרור, סולקו ממנו בשל התנכלויות הערבים. לפי כתבה במקור ראשון, זהו שטח שניתן לעולים מתימן שרצו לעבד את האדמה ולא להתפרנס מהצדקה כמו האשכנזים החרדים – ״התימנים האמינו בשיטתו של הרמב"ם, ששוללת מכול וכול הסתמכות על כספי צדקה. היה ברור להם שליפול על הציבור זו בושה, ושהם חייבים להתפרנס בכוחות עצמם וללמוד תורה בזמן הנותר. בתימן הם עבדו בצורפות או בבניין, וכאן בארץ הם רצו לעבוד את הקרקע. זה היה החלום שלהם, למרות שלא היה להם רקע בתחום".

יצוין שאילו ערביי סילואן היו מקבלים את אדמות היהודים מממשלת ירדן (כפי שאוניברסיטת תל אביב קיבלה את שייח׳ מוניס מהמדינה), הייתה להם זכות תביעה על הקרקע. המדינה מכבדת את ההחלטות שקיבלו הירדנים לגבי הנכסים אפילו אם הפקיעו זכויות יהודים. אבל בפועל הנכסים ניתנו להם על ידי מי שהשתלט במרמה על הקרקע היהודית ולכן הם נטולי זכויות.

עדיין חוסר הסימטריה זועק. הפולשים במתחם סומייל או גבעת עמל יכולים להסתכסך ולהתעמת עם נציגי המדינה או עם יזמים, אבל אין מצב שאיזה ערבי שנעלם מהמתחמים ב-1947 יגיח פתאום וידרוש את בתיהם. לעומת זאת במזרח ירושלים המדינה מאפשרת ליהודים לעשות זאת לערבים. מצד אחד, יש משהו מזעזע בכך שהערבים שהתנכלו לתימנים בשנות השלושים ישיגו בסוף את מבוקשם בחסות המדינה ויהיו זכאים לסלק נוכחותם של יורשיהם משם. מצד שני, זו משמעות הרגע הסינגולרי של מלחמת השחרור – מה שהיה היה ונפתח דף חדש בבעלות על קרקע בארץ ישראל – ולצד היהודי יש הרבה יותר מה להפסיד אם מתחילים לפקפק בו.

חודש של התפכחות

בעשור האחרון, תחת שלטונו של נתניהו, ישראל נהנית מתור זהב מדהים. זה היה נכון כבר לפני כמה שנים, וזה נכון ביתר שאת לאור ההכרה בירושלים וברמת הגולן, הסכמי אברהם, מבצע חיסוני הקורונה הראשון בעולם וההישגים המופלאים של המוסד באירן. המשבר הפוליטי החריף שאנו חווים מזה שנתיים מעיב במידת מה, אך השפעתו בפועל על הביטחון ועל הכלכלה עדיין מינורית. אז לא נורא.

כדי להבין כמה הדברים טובים, צריך להיזכר כמה היה רע. שקעתי לאחרונה בקריאת עיתוני הארץ בחודש אוקטובר 2000, החודש בו התפוגגה אשליית תהליך השלום והחלה אינתיפאדה קשוחה שעתידה הייתה לגבות חיים של יותר מאלף ישראלים.  זה לא היה החודש הנורא ביותר. הכבוד המפוקפק שמור למרץ 2002, החודש שבו פיגוע התאבדות רדף פיגוע התאבדות. אבל זה היה חודש של התפכחות נוראית.

מה שבולט בכותרות של אוקטובר 2000, לצד אירועי הדמים כמו הלינץ' ברמאללה וההתפרעויות של ערביי ישראל וגם חטיפת החיילים בגבול הצפון, הוא דווקא ההסכמים. ערפאת הסכים שוב ושוב להסכמי הפסקת אש בקלילות שהזכירה את אמרתו של מארק טוויין: "אין דבר קל יותר מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת אלף פעם". ברם, שום כדור לא נותר בקנה בגלל החתימות הריקות מתוכן. אפילו איש מתון שבמתונים כמו שלמה בן עמי אמר לשמעון פרס: "אינך מבין שערפאת משפיל אותך, הרי אינו מכבד שום סיכום שלו איתך". פרס השיב בנחישות השפן של אנרג'ייזר האופיינית לו: "איני מרגיש מושפל משום צעד שאני עושה כדי להציל חיי אדם".

הפסיביות והעליבות של הקבינט של אהוד ברק היו מעוררות השתוממות. ישראל הראל כתב: "איש בקבינט, עד כמה שידוע, לא שאל את הרמטכ"ל והאלופים הנלווים אליו מדוע, ביחסי הכוחות האמיתיים שבינינו לבין אלו שכפו עלינו את הדם והאש, אי אפשר לשים קץ לאירועים שעלולים להביא עלינו מלחמה כוללת? מדוע מניח צה"ל את היוזמה, כאילו זו גזירת גורל, בידי ערפאת".  אבל צה"ל, מתברר בקריאה בדיעבד, עוד היה אופטימי. הוא העריך שמלחמת ההתשה עלולה להימשך שנה. בפועל נדרשו ארבע שנים עד לדעיכת האינתיפאדה, בערך עם מותו של ערפאת ארבע שנים אחר כך.

הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף, לעג לתגובה ללינץ' ברמאללה: "מסיבת העיתונאים שבה מסר ראש אגף המבצעים במטכ"ל, אלוף גיורא איילנד, על הפעולה נשמעה כמסיבת התנצלות של צה"ל. שוב ושוב הסביר כיצד פגעו המטוסים רק בכלי רכב הסמוכים לתחנת משטרה ברמאללה, שרובם בוודאי נגנבו מישראל". ובמקום אחר כתב: "גוברת הביקורת לפיה מדיניות האיפוק והריסון שכופה ראש הממשלה על צה"ל מזמינה את הגברת האלימות ומתפרשת כחולשה".

על אף הגישה הפסיבית, התדמית הבינלאומית לא ניצלה. 14 מדינות, בהן בריטניה והולנד, הצטרפו לגינוי לישראל במועצת הביטחון. כותרת בהארץ ציינה שהשידור החי של מות מוחמד א-דירה גרם נזק בלתי הפיך לישראל ותהתה:"האם תדמית ישראל תשתקם אי פעם". תשובה מהעתיד: כנראה שקמפיין החיסונים המוצלח שיקם אותה.

הכי מרעישה הייתה התהפכותם של ערביי ישראל והתפרעויותיהם האלימות. בכותרת אחד מגיליונות הארץ הופיעה "תוכנית למגן ישובים ליד כפרים ערבים בישראל". שנים עשר יישובים בתוך הקו הירוק הנמצאים בקרב אוכלוסיה ערבית ישראלית אמורים היו לעבור מיגון הכולל: "פתיחת מחסני נשק, הקמת מערכת קשר, כלי רכב, גידור היישוב, שער חשמלי, עמדות ירי והכשרת דרכי גישה חלופיות". אפילו מאמר המערכת של הארץ, לרוב מעוז של שמאל אדוק שאיתן מול כל קריאת תגר של המציאות, נזף בחברי הכנסת הערבים: "הח"כים הערבים חצו את גבולות המותר והנסבל. לא זו בלבד שלא מילאו את תפקיד הניווט והריסון.. אלא נתנו את ידם להסתה שהובילה להתפרעויות קשות, להתקוממות אלימה ולשיבוש סדרי החיים במדינה".

עם ובלי קשר לאירועים אפשר למצוא ידיעות נוספות מעניינות בחודש אוקטובר 2000. למשל הויכוח האם על ישראל להצטרף לאמנה של בית הדין הבינלאומי בהאג למרות הסיכון שבכך. יוסי ביילין תמך בהתלהבות. אליקים רובינשטיין התנגד. או דבריו של יצחק שמיר כי "עדיפה ממשלת אחדות על חזרתו של נתניהו". "הוא עשה הרבה טעויות ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

ההתפכחות של אוקטובר 2000 שינתה את הפוליטיקה הישראלית לחלוטין ועד ימים אלו. דורון רוזנבלום, איש מחנה השלום, כתב אז: "אם מישהו היה מתנבא לפני שנה, זמן קצר לאחר בחירתו של אהוד ברק, שבערב יום הכיפורים הנוכחי תיקלע הוויית חיינו לטראומה שאינה נופלת – ומבחינות מסוימות אף עולה – על זו של מלחמת יום הכיפורים – היה נחשב למטורף ולמתעתע. שכן, גם המתלהם והפסימי שבמתנגדי תהליך השלום לא יכול היה להמציא את חלום הבלהות הנוכחי, שבו – בניגוד ל-1973 כאשר קרסו לזמן מה שתי חזיתות צבאיות הרחוקות מהעורף – קמים עלינו בבת אחת הסיוטים האפוקליפטיים והמודחקים ביותר: הסטת הסכסוך המדיני למלחמת דת נצחית לכאורה; הפניית הנשק הפלשתיני נגדנו; התנגשויות עם החיזבאללה ממש על גדר הצפון; התעוררות משטמתם של ערביי ישראל, הפועלת בעורף כגיס חמישי. וכאילו אין די בכך – הרימו ראש גם החמאס ואפילו סדאם חוסיין, כאילו לרמוז שגם פיגועים בלב הערים ואולי גם טילים, ישלימו את הסיוט עד תום".

בכתבה על השמאל הישראלי ותגובתו הראשונית ציינה כתבת העיתון: "דבר אחד הוא להיחשב יפה נפש ואפילו בוגד. דבר שונה לחלוטין הוא להיחשב אוויל שהמציאות טופחת על פניו". הדברים שצוטטו אז בהארץ מפי בכירים ב"שלום עכשיו": "כל הנחות היסוד שלנו נשברו, וכל הפונדמנטליסטים של תהליך אוסלו שאיתם אנחנו מזוהים לגמרי נדרשים עתה לחשבון נפש נוקב", מוסיפים להדהד עד היום, אם כי לצידם היו כבר אז קולות מהשמאל שהמשיכו לתלות את האשמה בצד הישראלי וגם הצעות מוזרות שפורסמו בהארץ בתגובה לשבר: למשל, למסור חד צדדית את הר הבית לפלסטינים.

על אף ההלם הרגעי גם אחרי אוקטובר 2000 הצד השמאלי של המפה המשיך לקרוא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, וב-2008 ראש הממשלה אהוד אולמרט אף הרחיק לכת יותר מאהוד ברק בהצעות שהגיש לאבו מאזן. באותה שנה ראש הממשלה ברוטציה המיועד-אולי, יאיר לפיד, אמר לדר שפיגל שהסכסוך יסתיים עם הקמת מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים.

מה זה מלמד אותנו? אירועים נקודתיים, מסעירים וקיצוניים ככל שיהיו, לרוב לא יכולים לשנות נטייה שהיא ממש בצופן הגנטי. כמו נכונותם של היהודים להאמין באלוהים גם אחרי השואה, כמו אישה שעדיין מחפשת אהבה בקרב המין הגברי גם אחרי קשר מתעלל, כמו האמונה של האליטות האשכנזיות החילוניות בכך שאפשר להגיע לפיתרון של שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ.

ציפיה דמוגרפית מוגזמת

כותב היום מוסי רז:

הראשון שזיהה את המצב הפוליטי באופן המדויק ביותר היה דווקא בצלאל סמוטריץ'. אחד מטיעוניו מדוע אסור להישען על מפלגות ערביות בהרכבת הקואליציה גורס כי אם הערבים יבינו שיש להם השפעה כל כך משמעותית על הממשלה, בבחירות הבאות הם יצביעו גם ב-80%, מה שיהווה את סופו של גוש הימין. בטעות או שלא, חשף סמוטריץ' את כל האסטרטגיה הפוליטית של הימין – אין להם רוב במדינת ישראל. הסיבה שהם מנצחים בכל זאת היא לא כי אין מפלגת מרכז-שמאל גדולה דיה, שהרי הייתה כזו לאורך שלוש מערכות בחירות. הסיבה שהימין מנצח היא כי הוא נהנה מכך שחלק משמעותי מהחברה לא לוקח חלק במשחק הפוליטי. מסתבר שלפעמים הצעד "האסטרטגי" ביותר הוא גם הערכי ביותר.

ויש הגיון פשוט בדבריו, כמו גם בדברי סמוטריץ' – יש כיום עשרה מנדטים ערבים בכנסת. אבל שיעור אזרחי ישראל הערבים הוא 21%. מכאן שהפוטנציאל הערבי האמיתי הוא 25 מנדטים. הצבעה ערבית מלאה פשוט תחסל את שלטון הימין ותבטיח שלטון קואליציית שמאל-ערבים כמעט לנצח. המודעות לכך מוכיחה גם את הצביעות והשקר ברעיון סיפוח יו"ש שמקדם הימין. הימין הרי אינו מסוגל להתמודד אפילו עם השתתפות מלאה בשלטון של אזרחי ישראל הערבים שבתחומי הקו הירוק.

אבל לא בדיוק. 5 מנדטים נמצאים במזרח ירושלים. לכן הפוטנציאל המלא הוא רק 20 מנדטים, כל עוד ערביי מזרח העיר לא מורדים בזהותם כפלסטינים ועוברים התאזרחות מלאה, דבר שגם המדינה מנסה להערים עליו מכשולים. מנדט או שניים נוספים נמצאים אצל הילדים שאינם בעלי זכות בחירה בשלב זה. נותרנו עם 18-19 מנדטים. 2-3 מנדטים שייכים לדרוזים ולמעט הנוצרים שמעדיפים זהות ישראלית. לכן הפוטנציאל המלא של ערביי ישראל הוא 15-16 מנדטים בלבד בשלב זה. אבל ערביי ישראל הם ציבור לא משכיל, עם ציוני פיז"ה נמוכים בהרבה מאלו של הציבור היהודי. ציבורים כאלו מטבעם משתתפים פחות בבחירות, וזו עובדה חוצת ארצות. צריך מידה מסוימת של השכלה כדי להפנים את חשיבות ההליך הדמוקרטי. אם שחורים ולבנים היו מצביעים בשיעור שווה, לא היינו זוכים לנשיאותו המעניינת אך המטורללת של דונלד טראמפ, כי הילארי הייתה מנצחת את בחירות 2016. פשוט אין מצב שלערביי ישראל תהיה המודעות הפוליטית שיש לתושבי סביון או לתושבי מודיעין עילית, ציבורים שחיים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית וחדה את השקפתם הפוליטית.

לכן, בשורה התחתונה, גם אזהרותיו של סמוטריץ' וגם תקוותיו של מוסי רז הן מופרזות במידת מה. כוחם האלקטורלי של הערבים, ובפרט הבדואים שמיוצגים בידי רע"מ, יעלה עם השנים בגלל הילודה הגבוהה. אבל כל עוד אין התאזרחות המונית של ערביי מזרח ירושלים, הכוח שהשיגה הרשימה המשותפת ב-2020, 13 מנדטים, הוא לא רחוק מהגבול הצפוי של הכוח הערבי בכנסת בשנים הקרובות. אולי הוא יכול להגיע ל-14 מנדטים. ביום טוב במיוחד – 15. לא יותר מכך.

במסכנות לא בונים זהות

אני מציע לכל אחד לפתוח את הבוקר עם פוסטי הפייסבוק של נדב שנרב. כבר ציינתי את חיבתי אליו. אין הרבה אנשים חכמים יותר בין כותבי העברית בדורנו.

בפוסט אחרון כותב שנרב על כך שהשיח הנוכחי של השמאל שמשתמש במושגי האפרטהייד והקולוניאליזם מוביל לפקפק בכך שיש מקום למדינה יהודית גם בגבולת 67'. כי הטיעונים האנטי קולוניאליסטים יכולים גם לשמש נגד המפעל הציוני בגרסתו שטרום מלחמת ששת הימים. הטענה נכונה, אבל היא נראית לי מאוד 2014 כזו.

ב-2015 התחיל גל הפליטים הגדול באירופה, אחר כך נבחר דונלד טראמפ שהאנטגוניזם אליו התבסס הרבה על גישתו בנושא ההגירה. אחריו הגיע ג'ו ביידן ששאלת הגבול הדרומי של ארה"ב הופכת לבעיה המרכזית של נשיאותו. אני כבר לא בטוח שיש כזו משמעות לנושא הקולוניאליזם והזכות ההיסטורית מצד השמאל. איזו זכות היסטורית יש לאריתראים על דרום תל אביב? ועדיין מבחינת מרצ אפשר היה להביא לשם גם מיליון אפריקנים. ממשל ביידן שנחשב שמרני במונחי המפלגה הדמוקרטית חש תחושת חובה לאפשר לכל מי שרוצה להגיע בסיוע מבריחי גבול ממרכז אמריקה או ממקסיקו להתיישב באמריקה. לא בשם הזכות ההיסטורית. הרי צאצאי האינדיאנים של דרום אמריקה אינם צאצאי האינדיאנים של צפון אמריקה, אלא בשם האמונה שכל הבחנה או מחיצה בין בני אדם היא גזענית ונתעבת.

ספק אם האיום הגדול על ישראל מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית כיום הוא בכך שיחשבו שההתיישבות הציונית בארץ בשנות העשרים והשלושים הייתה מלכתחילה גזל קולוניאליסטי. הויכוח הזה הוא כבר פאסה, והאיום הוא אחר. הוא בכך שקיום המושג "מדינה יהודית" ב-2021 ייראה משהו אתני מבחיל ופסול. והאיום הוא גם בגלי הגירה של מסתננים בשל ההתפוצצות הדמוגרפית של אפריקה שנמצאת ממש לפתחנו בעידן של משבר אקלים.

נתניהו נשאל על חוק הלאום בראיון לעיתון ערבי ערב הבחירות וענה תשובה מפתיעה לפיה חוק הלאום כוון בכלל נגד המסתננים מאפריקה. זו תשובה קצת מגוחכת בחוסר האמינות שלה, ועדיין יש בה היבט אמיתי מעניין: בסוף האג'נדה של הימין שמבדילה בין אדם לאדם אינה בהכרח הכי רעה לערביי ישראל. גם אם הם נמצאים במקום מאוד נמוך בשרשרת המזון של הימניים, לישיבתם בארץ יש לגיטימציה בסיסית. אפילו איתמר בן גביר כבר לא אוחז במשנת מורו ורבו הרב כהנא בנושא. האג'נדה השמאלנית, לעומת זאת, אינה שמה את היהודים מעל לערבים, אבל היא גם אינה שמה את הערבים מעל לאחרון המסתננים מהעולם השלישי. כך עמדת השמאל שנראית במבט ראשון כמיטיבה עם המיעוט, יכולה בקלות להפוך לאסון מבחינתו כשיגיע מיעוט אחר שהשמאל יזהה כמוחלש יותר וכדורש יותר תשומת לב.

בפוליטיקה האמריקנית נוצרת כך הזדמנות לרפובליקנים. הם מקווים שחוסר היכולת של ממשל ביידן לחסום את הגבול יתסיס קהילות מיעוטים – הוא בעצם גוזל מהם את ייחודו של הדבר בעל הערך שהם מחזיקים בו – האזרחות האמריקנית. זו התפתחות אחרונה ממש בתולדות השמאלנות. לפני עשור או שניים פוליטיקאים דמוקרטיים דיברו נגד הגירה לא חוקית בצורה בוטה ונחושה.

התפתחות מעניינת על אותה דרך אירעה בקרב הקהילה הלהט"בית. בהיותה מיעוט מופלה ומוחלש הקהילה מצאה שנים בית חם אצל השמאל, אבל לאחרונה הדגש הקיצוני שניתן לט' שבלהט"ב – הטרנסים – מרתיע חברי קהילה אחרים שחשים שהכחשת ההיבט הביולוגי המולד של המין גוזלת מהם את זהותם כגברים שאוהבים גברים מלידה וכנשים שאוהבות נשים מלידה. בבריטניה הוקם ארגון לה"בי, של הומואים ולסביות ללא טרנסים, והוא מוגדר בידי הטרנסים "ארגון שנאה".

כל זהות היא ספינה שטובעת כששמאלנים מהסוג הרדיקלי חופרים חפירותיהם. לשיטת השמאל אין אדם יכול לתבוע זכות כלשהי בשל החיוב שבזהותו, אלא רק בשל ההתמסכנות שבזהותו. אבל מסכן הוא מונח יחסי. במהרה יגיעו מסכנים גדולים יותר ויסיגו את גבולם של המסכנים הישנים.

כסף על הרצפה?

בבחירות 2020 כשאתרי ההימורים נתנו לטראמפ סיכוי ממשי לנצח, נגד כל הסקרים, חשבתי שהימור על ביידן הוא פשוט כסף על הרצפה. בדיעבד הימור על ביידן היה עולה יפה כמובן, אבל לא היה מדובר בכסף על הרצפה. הסקרים טעו בגדול והפער בין ביידן לטראמפ היה מזערי. אם טראמפ היה משיג עוד שברירי אחוזים – 40 אלף קולות במקומות הנכונים (20 אלף בויסקונסין, עשרת אלפים בג'ורג'יה ובאריזונה) הוא היה משיג תיקו בחבר האלקטורים והופך בוודאות לנשיא בהצבעת בית הנבחרים. בישראל הקטנה 40 אלף קולות הם מנדט. בארה״ב זה חלקיק אלקטורלי חסר משמעות.

אבל עכשיו אני בטוח אפילו יותר שיש כסף על הרצפה. לפי אתר פרדיקטאיט יש סיכוי 69 מול 31 לבחירות חוזרות בישראל בשנת 2021. זה לא הגיוני בעליל!

בניגוד להימור השכיח על בחירות חמישיות, בחירות כאלו אינן הגיוניות. הן אולי היו הגיוניות בבוקר פרסום התוצאות, כשכולם תהו איך הפוליטיקאים יפרו את הבטחותיהם, ועמית סגל עוד חשב שממשלת ימין – רע"מ היא הזיה. אבל מאז זרמו לא כל כך הרבה מים בירקון וביבי ובנט נפנפו כמה הבטחות בקלילות ("לא אקים ממשלה בתמיכת מנסור עבאס"). התמונה השתנתה. כיום יש ארבע אפשרויות בולטות לממשלות וכל אחת מהן סבירה בהרבה מבחירות חמישיות.

  1. אולי האופציה הסבירה ביותר: סמוטריץ' נכנע וקמה ממשלה בתמיכת רע"מ. סמוטריץ' לא חייב להפר את הבטחותיו לחלוטין. הוא יכול שלא לכהן בממשלה הזו, הוא יכול אפילו לצאת מהמליאה בהצבעת האמון אם ילחש לשמחה רוטמן ולאורית סטרוק להצביע בעד. ביבי הוא כמו אל עבור הימין, אבל סמוטריץ' הוא ממש לא אלוהי הימין הקיצוני, גם אם לרגע לקה בשגעון גדלות. מעליו יש רבנים שמסוגלים לקבל החלטות פרגמטיות מאוד בנסיבות הנכונות. אולי הכי חשוב: הנימוק המרכזי של סמוטריץ' להתנגד לממשלה עם רע"מ: שלא לתת לשמאל לגיטימציה לשתף פעולה עם הערבים, הוא חסר שחר עד גיחוך. ראשית, הסוסים כבר ברחו מהאורווה והשמאל כבר אסף לגיטימציה למכביר בימים האחרונים. שנית, אפילו בכנסת הקודמת רק יועז הנדל וצבי האוזר מנעו משאר 59 הח"כים של גוש המרכז-שמאל להסתמך על המשותפת. עם סמוטריץ' ובלעדיו הנדל (האוזר כבר נעלם מהכנסת) לא יהיה שם בכדי למנוע ממשלה עם ערבים לנצח.
  2. אופציה בלי להרגיז את סמוטריץ': בנט מצרף לממשלה את סער ובתמורה מקבל רוטציה שבה הוא ראשון. סביר להניח שלביבי אין כל חשק לכהן כראש ממשלה חליפי בשנה-שנה וחצי הקרובה, אבל עוד יותר אין לו חשק לכהן כיו"ר האופוזיציה. ומה אכפת לסער לשבת תחת בנט כראש ממשלה.
  3. אופציה בלי סמוטריץ' בכלל: בנט ולפיד מקימים ממשלת אחדות ברוטציה. ממשלת ניגודים אבל השנאה לביבי יכולה להוות רכיב מאחד. על פי השמועות, בנט כבר לגמרי בעניין וללפיד ולשמאל ממילא אין אלטרנטיבה.
  4. נתניהו מתמנה לנשיא ומשחרר את הפקק מהפוליטיקה הישראלית.

תחי הסחטנות

כאשר נפתלי בנט, מנהיג מפלגה שמחזיקה בשבעה מנדטים, חותר להפוך לראש ממשלה, מדובר לכאורה בפסגה נדירה של סחטנות בפוליטיקה הישראלית. האם יש להוקיע את הסחטנות הזו? התשובה שלי היא שבנסיבות הנדירות הנוכחיות התשובה שלילית. יש לברך את בנט על נכונותו לעשות משהו נועז כדי לחלץ אותנו מבחירות חמישיות, שישיות, שביעיות וכו'.

זאת משתי סיבות. ראשית, יש להוקיע פשע רק כאשר יש קורבן. מי הקורבן של סחטנותו של בנט? האם יאיר לפיד הוא קורבן? לא חושב. המחנה של לפיד הובס בבחירות ואין ללפיד שום לגיטימציה לראשות ממשלה. הוא רק יכול להודות מקרב לב לבנט, אם זה יסכים לשתפו בשלטון. האם נתניהו הוא קורבן? כן. בנט מציב לו אלטרנטיבה ימנית, מבלי שהציבור באמת נתן לבנט מנדט לכך. לא לחינם ביבי חשש מבנט ערב הבחירות. אבל על נתניהו נאמר: ״הגונב מגנב פטור". אנחנו במצב הנוכחי מאחר שביבי הפר הסכם פוליטי (עם בני גנץ) בצורה המכוערת והנבזית ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. בכך הוא איבד כל זכות לדרוש הגינות מפוליטיקאים אחרים. אדרבה, ראוי שביבי ייענש בחומרה על התנהגותו. קורבן נוסף של הסחטנות של בנט הוא בני גנץ שהיה הופך לראש ממשלה אם יהיו בחירות חמישיות, זאת מתוקף מנדט אמיתי שקיבל מהציבור בבחירות לכנסת הקודמת. אבל ספק אם גנץ יכול להתלונן על כך שנגזלת ממנו ראשות ממשלה, מאחר שהוא עצמו צפוי להצביע בעד ממשלת בנט ולהימנות על שורותיה.

שנית, הסלידה שלנו מסחטנות נובעת ממערכת התמריצים העתידית האיומה שהיא יוצרת. מערכת תמריצים שבה משתלם להיות האדם הכי לא הוגן בסביבה וכך לקבל את מבוקשך. ברם, התקווה והציפיה הן שלפעולות שננקטות במצב הפוליטי הנוכחי לא יהיו השלכות עתידיות מרחיקות לכת. למה? כי המצב הנוכחי הוא כה חריג וכה קיצוני וככל הנראה מעולם לא התקיים בשום דמוקרטיה אחרת. אין לצפות את שחזורו בעתיד. בעתיד הפוליטיקה הישראלית תחזור להתנהלות נורמלית ושפויה ולא לנסיונות נואשים למנוע סבב בחירות חמישי רצוף.

אחר כל זה עדיין היה ראוי יותר שבנט לא יציג את עצמו כמועמד לראש ממשלה, אלא יציע מועמד שלישי. אבל לא נראה שיש מועמד כזה. בעבר הצעתי את בני בגין, ועכשיו גם אלדד יניב מעלה רעיון דומה, אבל לא נראה שהעם יעדיף את בני בגין, שכיום הוא דמות שולית בפוליטיקה הישראלית, על נפתלי בנט.