מה שוושינגטון פוסט יכתוב אחרי הבחירות

ב-9 באפריל יתקיימו בארץ בחירות. על פי הסקרים נראה שגוש הימין, בסיוע המפלגות הקטנות והקיצוניות (פייגלין, סמוטריץ', בנט, ליברמן..) ינחל ניצחון ויאפשר לבנימין נתניהו כהונה נוספת. אגב, מזל טוב לביבי! היום מלאו עשר שנים לתקופת שלטונו הרצופה מאז 31 במרץ, 2009.

מה יכתוב וושינגטון פוסט למחרת פרסום תוצאות הבחירות? איננו יודעים בוודאות, אבל אנו יכולים לנחש שיהיה זה, פחות או יותר, משהו כזה.

בקריאה לממשלת ארצות הברית להפסיק את תמיכתה בממשלת הליכוד "המסרבת להכיר בזכויות המדיניות של הפלסטינים" יוצא הוושינגטון פוסט במאמר מערכת המוקדש לתוצאות הבחירות בישראל. המאמר, המכיל התקפה חריפה על ממשלת הליכוד ו"מדיניות הסיפוח של הגדה המערבית" משקף את האכזבה בקרב חוגים רבים בארצות הברית מתוצאות הבחירות – "הליכוד איבד מושבים למפלגות קטנות הנמצאות ממילא במחנה הדתי והלאומני שיסייעו לו להחזיק בשלטון".

"יש לכבד בחירות במדינה דמוקרטית ידידותית, אבל אין להסס בהערכת משמעותן. אמריקנים רבים הדואגים לישראל ורבים אחרים שלא אכפת להם, מאמינים שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית בידי הליכוד תוביל את ישראל לנקודה בה תאלץ לנקוט שיטות לא דמוקרטיות כדי לשמור על צביונה כמדינה יהודית. למשך זמן מה ואולי לתקופה ארוכה יחסית תוכל ממשלת ישראל לנצל את העקשנות והפילוג בקרב הפלסטינים ואת הזהירות של הירדנים כאמתלה לסירובה שלה לנסות ולהביא את הערבים אל שולחן המשא ומתן".

זה טקסט שפורסם בעיתון מעריב (עם הבדלים מינוריים כמו השמטת המילה "מערך") עם פרסום תוצאות הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984! שלושים וחמש שנה חלפו וכלום לא השתנה.. במזרח התיכון העתיד הוא העבר. משהו אחד שבטח צרם טיפה למי שחשב לרגע שהמאמר הוא בהווה הוא אזכורה של ממלכת ירדן בסוף הטקסט. הירדנים כבר לא רלוונטיים לנעשה ביהודה ושומרון, וזהו הבדל מהותי אחד בין אז להיום, ולאו דווקא הבדל שמשחק לטובתנו.

 

גואטמלה דופקת בשער

מה קורה כאשר פליטים שוטפים את הגבול שלך, אבל אין לך דרך לשנות את החוקים שעוסקים בקבלתם? למזלנו במדינה לא נאלצנו לבחון את השאלה הזו. ממשלת ישראל הצליחה למצוא דרך לעצור את מבול המגיעים מאריתריאה ומסודן.  ממשל טראמפ הוא זה אשר נאלץ להתמודד עתה עם הדילמה הזו. המון מהגרים עוזבים את מדינות מרכז אמריקה הכושלות והאלימות, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס. חלקם הסתבכו עם הכנופיות האלימות השולטות בערים בארצות אלו – הרבה שוטרים מיואשים נמנים בין המהגרים.

הם חוצים את מקסיקו בדרכם אל הגבול האמריקני ושם מחויבים בקרי הגבול לקלוט אותם, אחרי שהם מגישים בקשת פליטות.  מדינות מרכז אמריקה אינן כה גדולות באוכלוסיה, אבל מספרי המהגרים מהן עצומים.  בתוך כמה חודשים מספר תושבי הונדורס שהגיעו לגבול ארה"ב וביקשו מקלט עמד כמעט על אחוז שלם(!) מכלל אוכלוסייתה. צופים שב-2019 כמיליון אנשים יחצו את הגבול.

גם חומה לא ממש תעזור. על פי המצב החוקי, מי שמגיע לעמדת שיטור בגבול ומבקש מקלט, חייב להיקלט. הוא יעבור למחנה מעצר אבל לא ניתן להחזיקו שם לנצח, בפרט אם הוא בעל משפחה. במוקדם ובמאוחר הוא ייפלט לתוך ארה"ב וימצא לעצמו שם עבודה וחיים חדשים. רק אם יסתבך עם המשטרה, יש סיכוי שיגורש חזרה.

ההתרחשויות האלו הן ממש אוטופיה של השמאל הגלובאלי, מתעב הגבולות, אבל זו לא אוטופיה עבור מצביעי טראמפ. ברם, הנסיבות הפוליטיות באמריקה, הפיצול הפנימי העמוק והמחויבות המוחלטת של המפלגה הדמוקרטית למהגרים אינם מאפשרים כרגע שינוי בחוק. נראה שלאוכלוסיית ארה"ב יצטרפו עוד כמה מיליוני תושבים ממרכז אמריקה בשנים הקרובות.  אמריקה תכיל גם אותם.

דוקטרינת בנט רעה לישראל

נפתלי בנט פרסם פוסט פייסבוק שבו הציג דוקטרינה חדשה נועזת לביטחון ישראל. על פיה, צה"ל צריך ליזום עימותים באופן אקטיבי. הדוגמה המובהקת לכך היא התעקשותו של בנט על מיגור יזום של מנהרות חמאס במהלך מבצע צוק איתן. זאת בעוד שגנץ ובוגי התנגדו לכך וסברו שחמאס יורתע מלהשתמש בהן.

איזה רעיון מסוכן וקיצוני הגה בנט. הדבר הטוב היחיד שניתן לומר עליו הוא שאינו באמת ישים. ישראל מוקפת באיומים קשים – טילי החיזבאללה בלבנון, ההתעצמות הבליסטית של אירן אפילו תחת הסכם הגרעין וכמובן פעולות חמאס בעזה. בנימין נתניהו זכה לשנות כהונה כה רבות בשל הערכת העם לזהירות המופלגת שלו שהניבה מקסימום ביטחון במינימום קורבנות. היא מתבטאת בעיקר בכך שהוא פועל רק נגד מטרות שריאלי לטפל בהן. בטילי חיזבאללה אינו נוגע, כי אין לו שום עניין במלחמת לבנון השלישית. רקטות אלו יחלידו או שלא, אך הן אינן סיבה לפתוח במלחמה יזומה. באותו אופן לא היה להוט לפעול נגד מנהרות חמאס.   זהו הנס הייחודי של נתניהו – מצד אחד מנהיג ימין כריזמטי חזק שתומכיו המיליטנטיים נשבעים בשמו. מצד שני בכל חזית שחשיבותה לביטחון ישראל אינה קריטית הצעדים שנקט היו מאוד מוגבלים וזהירים בשטח ולעתים אפילו כללו השפלה כמו תשלום פרוטקשן לחמאס או שחרור המוני של מחבליו.

בינתיים ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים: יכולת ההגנה של ישראל משתפרת כל הזמן – כיפת ברזל, שרביט קסמים, טכנולוגיות נגד מנהרות ואפילו תמ"א 38. ובעיקר יכולת ההרתעה של ישראל נשמרת. זו היכולת לזרוע הרס קיצוני בתגובה לפעולות האויב. היא אמנם מוגבלת בשל זהירות המשפטנים, אך ככל שעימות מתרחב מתרופפים הכבלים שהפרקליטים קושרים על פעולות הצבא. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן שבזמן אמת האויב ישלם מחיר נורא על לוחמנותו.

המחשבה שישראל צריכה לחסל איומים בפועל ולא להסתפק בהסתמכות על כושר ההרתעה עלולה להכניס את המדינה למעגל מלחמתי בלתי פוסק. הכלכלה והתיירות יפגעו אנושות. רמת החיים במדינה תצנח, והציבור, שאינו חפץ לחיות במאה ה-21 בגרסה מודרנית של ספרטה, לא יתן את אמונו בפוליטיקאי שזו בשורתו.  יש חריג אחד ברור – מול איום גרעיני ההרתעה מוגבלת ולכן נדרשת פעולת מנע לחסלו מראש. כל שאר האיומים (אפילו הלא קונבנציונליים!) לא בהכרח דורשים פעולה מקדימה. לעתים הנסיבות מאפשרות זאת – בצדק החליט נתניהו לפעול נגד השתקעות אירן בסוריה וכמובן בצדק ישראל מתבססת ביו"ש ואינה מניחה למדינת טרור פלסטינית לקום בשטחים. אבל במקרים אחרים ניסיון לקטוע באיבו כל איום יהפוך להיות בעצמו האיום הגדול מכולם. גישה כזו תפגע אנושות ביציבות המדינה, בכלכלתה, ביחסיה הבינלאומיים ובעיקר באחדות הפנימית. תעיד מלחמת לבנון הראשונה.

בנט מקונן על כך שצה"ל הפך לצבא מתגונן והפסיק ליזום, אבל הוא מתעלם מההישגים המסחררים, הדמיוניים ממש, של גישה זו במבחן התוצאה. לאורך שנות כהונת נתניהו מספר ההרוגים מטרור וממלחמות ירד לשפל כל הזמנים. בתוך מזרח תיכון סוער וגועש אפשר היה לצפות שגם אנחנו נאלץ חלילה לעסוק בספירת גופות. זה לא קורה. מקרי מוות על רקע איבת האויב הם עדיין נדירים ביחס לכל תקופה אחרת וגם ביחס למספר ההרוגים מגזירות גורל אחרות כמו תאונות דרכים.

כתמונת מראה לגישה של בנט הייתי מציע את משנתו של המזרחן גיא בכור. בכור לא נופל מבנט במידת הימניות כלל, אבל המשפט החביב עליו הוא "לעולם אני לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". הוא סבור שהעולם המוסלמי שרוי במלחמות פנימיות שאין להן קץ, והדבר האחרון שעל ישראל לעשות הוא להתערב בהן באופן אקטיבי. אויבי המדינה צריכים אותה כתירוץ, כפי שחיזבאללה משתמש בישראל כנימוק לקיומו. ישראל הייתה לו ברכה, דמות האויב שאפשרה את נסיקת מעמד השיעים בלבנון. מכאן ועד כניסה לעימות בפועל עם ישראל הדרך רחוקה. נסראללה, המתמודד מול איום קיומי מצד הג'יהדיסטים הסונים בסוריה, חלש מכדי לעסוק בכך. גם בגזרת עזה – לכבוש אותה כדי להחזיר אליה את שלטון אבו מאזן, איזה בזבוז נורא של משאבים וחיים זה יהיה. ישראל צריכה אם כך להתעסק בעיקר בהתעצמותה שלה, לא באויביה. להם צריך להניח לשקוע במלחמות הנצח שנקלעו לתוכם.

מסתמנת בסקרים: מהפכה

הסקרים החדשים ביותר הם פשוט סנסציונים. היחלשות כחול לבן וכולנו לצד הצלחת זהות בהנהגת פייגלין יכולים לבשר מצב שבו גוש הימין הקשה, בלי כחלון, בלי לוי אבקסיס, יעקוף את ה-61 מנדטים ואפילו בגדול. הבחירות אולי מנומנמות במקצת כרגע, אבל זו יכולה להיות אחת התוצאות הדרמטיות בתולדות המדינה.

בכנסת ה-21, כפי שמשרטטים אותה סקרים אלו, הימין יהיה משוחרר מכבלים, יוכל לשנות כל חוק יסוד, יתאפשר לו לשנות מהיסוד את מערכת היחסים עם בית המשפט העליון. בכנסת כזו סוף סוף אדם גולד ודומיו יוכלו לבוא אל אנשי הימין בתביעה שיקחו אחריות מלאה על הנעשה במדינה. תקופת השופטים תוחלף בתקופת המלכים ובפרט בזו של מלך אחד, קינג ביבי.

כבר הבחירות ב-2009 הניבו תוצאה דומה, גוש הימין ניצח בגדול (אפילו שכדברי לבני, 28 של מפלגתה היו יותר מה-27 של הליכוד). אבל אז בחר נתניהו לצרף את מפלגת העבודה בראשות ברק. תסריט כזה לא יוכל לחזור. מפלגת מרכז-שמאל תתקשה לשבת עם נתניהו הנתון תחת כתב אישום, ולכן אין לו מה לחפש מחוץ לגוש ולשותפיו הטבעיים. ישנו עוד הבדל עצום: אז ישראל הייתה נתונה ללחצי ממשל אובמה. היום אנחנו יודעים מי יושב בבית הלבן (לפחות עד הגעת הנשיא ברני סאנדרס בתחילת 2021. אחריו המבול). גם התמריצים האישיים של נתניהו השתנו מהקצה אל הקצה. באותם ימים חתר להשגת הסכמה לאומית סביב ממשלתו. עכשיו חותר להשיג הסכמה פוליטית סביב חוקים שימנעו ממנו ללכת לכלא.

הדבוקה הדמוקרטית

הפניתי בפוסט קודם למה שקורה באתר פרדיקטאיט באשר לניבוי הבחירות בישראל. ובכן, בנימין נתניהו כבר מגיע ל-70% לניצחון בהימורים שם.  אין ספק שהמהמרים באמריקה שמו לב לקמפיין הקלוש של כחול לבן וגם לעליית מפלגת זהות (שללא ספק תצטרף לגוש הימין למרות הנאתו של פייגלין מלתעתע בתקשורת).

אבל יש דבר מעניין אחר שמתחולל בימים אלו בפרדיקטאיט – הניבויים על המועמד הדמוקרטי לנשיאות. סאנדרס וביידן מובילים צמודים – 23% סיכוי ניתן לכל אחד. מבחינת ישראל כמובן עדיף ביידן על סאנדרס לאין ערוך. פרט לשני אלו יש בדבוקה המובילה עוד שבעה מועמדים, חלקם מעניינים מאוד מאוד. הכאוס שמחוללת נשיאות דונלד טראמפ הגיע גם לשם. הרי אם טראמפ נשיא, כל אחד יכול להיות נשיא, גם אם  הרקע פוליטי הקודם צנוע או בלתי קיים.

במקום השלישי נמצא בטו או'רורק (17%) – חבר קונגרס זוטר שהפסיד במאבק על כיסא בסנאט מול טד קרוז השמרן הקיצוני. אבל העובדה שטקסס נתנה לאו'רורק להתקרב קרוב קרוב לקרוז במספר הקולות וגם טבעו הכריזמטי של המועמד הפכו אותו לאגדת בחירות 2018. איש לא צפה זאת מראש אבל ההתלהבות סחפה את או'רורק למירוץ לנשיאות. לאחרונה היו לו כמה פליטות פה מטופשות, מה שהעלה סימני שאלה על מידת בשלותו.

קמלה האריס (16%) נחשבה לאורך תקופה ארוכה המועמדת המובילה ל-2020. סטייל אובמה, רק אישה. תובעת כללית מקליפורניה, רהוטה וקשוחה. אישה שחורה שתסחוף את קולות המיעוטים. עדיין מישהי ששייכת לאגף המרכזי של המפלגה הדמוקרטית. לא פרוגרסיבית קיצונית בסגנון סאנדרס. הפרוגרסיבים די סולדים ממנה, מה שאומר שישראלים פחות צריכים לחשוש. גם בעלה יהודי, אם זה אומר משהו. כל אלו שאוהבים למנות את רשימת ראשי מדינות המערב שאין להם צאצאים משלהם, יהנו להוסיף את שמה לרשימה אם תיבחר.

אנדרו יאנג (13%) הוא סוס שחור שדירוגו במקום זה מפתיע. אמריקני ממוצא אסייתי, נטול ניסיון פוליטי. איש עסקים ויזם שהכרטיס שלו להצלחה הוא השקפתו שבעידן המכונות והרובוטים אמריקה צריכה להעניק לכל אזרח הכנסה בסיסית מובטחת.  האם דירוגו הוא בגדר הגזמה פרועה או שמדובר בסנסציית 2020? ימים יגידו.

אליזבת' וורן (6%) ה"פוקהונטס" של טראמפ, בעלת אחוז דנ"א אינדיאני צנוע אך קיים, היא מעין מועמדת של גיא רולניק ודה מרקר – מעוניינת לפצל את הקרטלים, הטכנולוגיים והבנקאיים. האגף הפרוגרסיבי מחבבה, ואת דעתה על נתניהו היא ביטאה בחריפות לאחרונה. עם זאת היא לא פנאטית סוציאליסטית נוסח סאנדרס. בזמן שזה ביקר בגוש הסובייטי והתפעם, היא בכלל הייתה רפובליקנית.

פיט בוטיג'ג' (6%) – עוד מועמד מעניין שעלייתו יכולה להיות סנסציונית. ראש עיר בינונית בגודלה באינדיאנה, איש צבא בעברו, גיי שחי בזוגיות חד-מינית, אינטלקטואל בוגר הרווארד שלמד נורווגית רק כדי לקרוא בה ספרות. שם משפחתו הקשה להיגוי מגיע מאביו, המהגר ממלטה. הוא יהיה בן 39 ביום השבעתו הפוטנציאלי בתחילת 2021, הצעיר בנשיאי ארה"ב אם ייבחר. לא ברור אם יש משהו יוצא דופן בעמדותיו, בנושאי פנים וחוץ, אבל הגיל הצעיר והעובדה שבא מראשות עיר הם ייחודיים.

קורי בוקר (5%) – הסנטור השחור מניו ג'רזי, היה אגדה כראש עיר בניוארק. אפילו סיכן חייו וחילץ פעם מישהי משריפה. מאז קצת פג משהו מהקסם ולכן בוקר אינו מועמד מוביל כרגע. מהבחינה היהודית-ישראלית בוקר תמיד היה מאוד מאוד פילושמי. היה נשיא אגודת הסטודנטים היהודית באוקספורד (והוא בכלל בפטיסט). שם הוא רקם קשרים הדוקים עם הרב שמולי בוטח שאצלו היה בן בית, עד שתמיכתו בהסכם הגרעין עם אירן הפרידה ביניהם. בחייו האישיים בוקר יוצא דופן בהיותו רווק נצחי.

אמי קלובצ'ר (5%) – סנטורית שנחשבה מזמן למועמדת מובילה, אבל לעת עתה לא הצליחה לייצר התלהבות סביב מועמדותה. כתבה בעיתון חשפה שהיא גועלית בצורה יוצאת דופן לאנשים שעובדים איתה. היא פרו ישראלית ומתונה ביחס למועמדים הפרוגרסיביים.

אל תסתכל בחוק אלא במי שאוכף אותו

יש חוקים שנועדו להיות אות מתה. למשל, גם אם החוק יקבע שכל חרדי חייב להתגייס, ברור שהמשטרה הצבאית של צבא ההגנה לישראל לא תהפוך להיות גרסה מודרנית של צבא הצאר ולא תקח רבבות תלמידי ישיבה ענוגים מתלמודם אל הקסרקטינים. אי ציות המוני של ציבור מלוכד ובעל מנופי כוח פוליטיים חזק בהרבה משלטון החוק. כן אפשר יהיה לחנוק את זרם התקציבים לתלמידי הישיבות, אבל אי אפשר להלבישם בכוח במדים. יש כבר תקדים: החוק שקבע חובת שירות לאומי לבנות לא נאכף מעולם ונותר אות מתה. מנהיגי החרדים אמרו שמוטב לבנות להיהרג מאשר לציית לחוק זה.

פסיקת בית המשפט העליון הערב ממחישה עוד סוג של חוק שהוא בגדר אות מתה. חוק שסותר את ערכיהם של השופטים שאמורים לאכוף אותו. כזה הוא הסעיף בחוק הבחירות לכנסת שקובע שמפלגות ששוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אפילו במשתמע, אינן אמורות להשתתף בבחירות לכנסת. שופטי בג"ץ תומכים מן הסתם בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אך לא כמדינת אדונים יהודית שמשתיקה את מאווייהם הטבעיים של אזרחיה הערבים. אם לערביי ישראל שאינם שלמים עם טבעה הנוכחי של המדינה לא יהיה פתחון פה פוליטי, הדבר ייתפס רע מאוד בעולם. הוא גם יגרום להחרמת הבחירות בידי הערבים וכך יאפס את סיכויי גוש המרכז-שמאל לניצחון. ובכלל כבר לינדון ג'ונסון, הנשיא האמריקני המנוח, אמר שעדיף להכניס את יריביך לתוך האוהל כדי שיטילו מימיהם החוצה. אחרת יעשו זאת מחוץ לאוהל פנימה.

את כל זה מבינים השופטים העליונים, ועל כן הם הכשירו השנה את ריצת בל"ד ובעבר הכשירו אף את עזמי בשארה. צריך הרי אקרובטיקה משפטית מטורפת כדי להגיד שבשארה קיבל את קיום ישראל כמדינה יהודית.

אין בהכרח רע בכך שלשופטים יש ערכים משלהם. מעטים יביעו היום צער על כך שהחוק האוסר משכב זכר שהיה תקף בישראל עד שנת 1988 לא נאכף בחומרה בזמנו. השופט חיים כהן המנוח הסביר את אי האכיפה בכך שהשווה חוק זה לחוקים הנאציים שהיה מצפה משופטי גרמניה להתעלם מהם. לשופטים יש מרחב רחב מאוד של שיקול דעת. הם אינם כמו שוטרים שמקבלים פקודה פשוטה וברורה וצריכים למלא אותה. לתפקיד כזה שדורש שיקול דעת רחב נבחרים אנשים חכמים ומשכילים, אבל אותן השכלה וחוכמה מטות את דעתם אל הכיוון הליברלי, שמאז ומתמיד משך יותר את האליטה האינטלקטואלית.

חברי הכנסת מצידם אינם יכולים לחוקק חוקים ולהתעלם מכך שהחוק לא יפורש בידי רובוטים, אלא בידי בני אדם עם קשת דעות מסוימת מאוד. הדבר שם גם בפרופורציה את צהלת הימין על חקיקת חוק הלאום. בעניין זה, דרך אגב, התרעומת משמאל על החוק היא אבסורד מוחלט כי השוויון בין אזרחי המדינה, מה שלכאורה חוק הלאום שם בצד, כבר מעוגן לא רק בפסיקות בית המשפט העליון אלא אפילו בחוק הכנסת שעבר בזמן ממשלת רבין, בעת שדדי צוקר היה יו"ר ועדת החוקה, והכניס את ערכי מגילת העצמאות לחוק היסוד. לשם שינוי, לא צריך אקרובטיקה משפטית כדי למצוא את השוויון בחוקי היסוד של מדינת ישראל.

בהקשר הנוכחי כבר הסיק בצלאל סמוטריץ' מסקנות וקרא בטוויטר לביטולו המוחלט של סעיף 7א בחוק יסוד: הכנסת. ייפתחו שערי ההתמודדות לכולם, לשונאי המדינה ולשונאי הערבים. עם זאת יש תמריץ חיובי בכך שמוטלת סנקציה פוליטית על גזענות, אנטי ציונות ותמיכה בטרור. אפילו אם השופטים לא אוכפים אותה באופן שווה.

מי זה בא שר האוצר הבא?

זהות מתחזקת בסקרים. אולי אפילו תקבל יותר מארבעה מנדטים אם תימשך המגמה הנוכחית, ואולי אולי תהיה לכלכלן הבכיר שלה, גלעד אלפר, תביעה על תיק האוצר שתהיה לגיטימית יותר ואפשרית יותר פוליטית מזו של שר האוצר הנוכחי משה כחלון. אלפר מאמין באסכולה האוסטרית בכלכלה. ככלכלן אוסטרי מצוי ניבא אלפר כבר לפני שנים את קריסת כלכלת ארה"ב הגרעונית. (כמובן, הגרעון רק גדל אבל הכלכלה האמריקנית חזקה מאי פעם).

מעורר חשש יהיה לראות איך מתפקד בפועל כשר אוצר מישהו שבמוחו האידיאל הוא אוטופיה של כלכלה אוסטרית – הוצאות נמוכות, מטבע חזק, גרעון קשיח, ריבית גבוהה. ארבעה דברים מחרידים שכלכלת ישראל ממש לא צריכה ברגעים אלו. כמו בבדיחה על הקומוניזם, לפני שיעשו את הניסוי האוסטרי עלינו, מוטב שיעשו אותו על עכברים.

אבל קומוניזם הוא רוע צרוף ומוחלט, בעוד שבאסכולה האוסטרית אור וחושך משמשים בערבוביה. האוסטרים אינם מבינים שהתמריץ החזק ביותר לפתיחת עסקים, לצמיחתם ולהתחזקותם הוא שטרות כסף בידי הציבור. כשלציבור אין כסף, כל תמריץ אחר, מוצלח ככל שיהיה, הוא חסר ערך. כל צמיחה כלכלית חייבת להתחיל בכך שלאנשים יהיה ביד כסף לקנות במכולת, כמו שכל משחק מונופול מתחיל בחלוקת שטרות צעצוע, ואם פספסת את השלב הזה במונופול, המשחק לא יתרומם, גם אם יהיו בו אלף אלמנטים כלכליים מוצלחים אחרים.

אחרי כל זה ובהנחה שאיכשהו כן נעבור תחת אלפר בהצלחה את שלב חלוקת הכסף במשחק הכלכלי, צריך לומר לזכות האוסטרים שהם מאמינים אדוקים בחופש כלכלי. וחופש כלכלי הוא תמריץ פנטסטי כמעט לכל דבר טוב בכלכלה. איזה תענוג יכול להיות לחיות במדינה שבה שר האוצר לא מפנטז על הטלת מס ירושה ועל מס דירה שלישית אלא על הפחתת מס שבח ומס רווח הון, שלא חולם על שיעבוד קרקעות למיזמים מפוקפקים של המדינה אלא על שחרורם ליוזמה הפרטית החופשית. שאינו עסוק בחנופה להסתדרות אלא מוכן להתעמת איתה.  שלא מנסה לפקח על מחירים של מוצרים אלא חפץ לתת לשוק החופשי לקבוע אותם. שלא מגונן על חקלאים מתחרות עם תוצרת העולם, אלא חותר להציף את השווקים שלנו במיטב שמגיע מאירופה.

כמו בחירות 2015, רק ההיפך

בבחירות 2015 הבינו המצביעים ברגע האחרון, ובצדק רב, שהעיקר הוא הקרב בין ביבי לבוז'י ולכן נהרו לליכוד ולעבודה. אם זהו חוק – המצביעים הנבונים יודעים להתמקד בסוף במה שבאמת חשוב, אז ההיסטוריה לא תחזור על עצמה, כי היא הרי אף פעם לא באמת חוזרת במדויק, אבל היא תתחרז עם עצמה.

מה שבאמת חשוב לגוש הימין בבחירות 2019 זה להציל את המפלגות על הסף – זהות, ישראל ביתנו, כולנו. אם שלושתן לא תעבורנה, הסיכוי שביבי יישאר ראש ממשלה הוא נמוך. אם אתה מצביע ימין, אז לקול שלך יש אפקט חלש אם אתה מצביע למפלגה אחרת בגוש, אלא אם גם הימין החדש של שקד ובנט בסכנה ואז גם ההצבעה לו רציונלית. לליכוד באמת שאין סיבה מיוחדת להצביע (אלא אם כמוני אתה ממש מחבב את שרן השכל).

מבחינת מצביעי גוש השמאל – השאלה העיקרית היא האם מרצ בסכנה. אם כך רציונלי להצביע לה. אם מרצ אינה אופציה אז הכי רציונלי להצביע כחול לבן. אולי גם בל"ד בסכנה אבל ספק אם יהודי, אפילו שוחר מהפך פוליטי בכל מאודו, ירצה להצביע בל"ד.

האם הגיוני בכלל לשקלל שיקולים אסטרטגיים בהצבעה? הרי זה כה קטן – הסיכוי שדווקא קולך יהיה זה שיעביר למשל את זהות את הסף או לפחות יהפוך את הצלחתה למובהקת מספיק מעבר להישג ידם של ערעורים וטענות על זיופים.

אבל זה הפרדוקס הרגיל של טובת הכלל. למה דווקא להיות זה שנמנע מלקטוף פרח, מרים פחית בטבע או ממחזר או מתנדב למילואים. מה הסיכוי שדווקא לדבר הקטן שעשית תהיה משמעות? בכל אופן אנשים עושים, לחוד וביחד, והדבר משפיע.

הנקודה כאן היא אולי שהאפקט הוא אמביוולנטי ואנשים מהססים להתכנס מאחורי דברים חיוביים באפקט הממוצע שלהם כל עוד יש להם קשת תוצאות אמביוולנטית. נניח שהבנת כמצביע ימין שהצלחת כחלון או פייגלין היא הדבר החיוני ביותר לגוש, עדיין ייתכן שגם אחרי שייספר קולך, המפלגות האלו לא יעברו ובזבזת קול שיכול היה לשרת טוב יותר את הגוש אם היה ניתן למפלגה אחרת. שיקולים מסובכים. על כל פנים ניתן לומר שעבור מי שחפץ בניצחון הימין, מתן קול למפלגות הקטנות שנאבקות על אחוז החסימה נראה אקט משפיע יותר ממתן קול למפלגות שבטוחות בפנים. בשמאל המצב פחות שברירי אבל לא הייתי ממליץ למצביעי מרצ לנטוש אותה לטובת כחול לבן. הם עלולים לגרום יותר נזק מתועלת למטרת האנטי ביבי שלהם.

שר הביטחון העצמי המוגזם

החיים מלאים בספק, בבלבול, בחוסר ודאות. חוכמה עוזרת לנווט בתוך הג'ונגל הכאוטי הזה. אבל במידה מוגבלת. בסופו של דבר יש גבול ליכולתם של התאים האפורים במוחנו להשליט ודאות בתוך הלא ודאי. לעולם לא נדע בדיוק איזה השלכות יהיו למעשינו, האם אנחנו צודקים בהשערותינו יותר מאחרים, האם אנחנו אומרים ועושים את הדבר הנכון בזמן הנכון או את היפוכו הגמור ובזמן הכי לא מתאים.

בתוך כל הבלגן יש תכונה אחת שמשליטה סדר והיגיון בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה – ביטחון עצמי. מי שמקרין ביטחון גורם לאנשים ללכת אחריו, לעשות כדבריו, להיענות לדרישותיו. מחקר שפורסם לאחרונה באחד מכתבי העת הפסיכולוגיים החשובים ניסה לבדוק את האופי הפרדוקסלי של אמירות שופעות ביטחון. מצד אחד אין ספק שלביטחון שאדם מקרין יש אפקט חיובי על הנכונות לשמוע לו, להקשיב לדבריו ולהתייחס אליהם בחיוב. מצד שני, אדם שמקרין ביטחון עצמי מותיר רושם שלילי ומעורר יותר זלזול ברגע של אמת – כאשר טענותיו והנחותיו התבדו.

החוקרים פיצלו את האמירות שופעות הביטחון לשני סוגים – כאלו שהביטחון לגביהן בוטא במילים מפורשות וכאלו שהביטחון לגביהן התגלם ברמיזות שאינן מילים מפורשות – דיבור בטוח, דיבור בקול, נכונות לדבר ראשונים, התייחסות מעטה להשגות זולת, שפת גוף שאננה.  יש הבדל גדול – ביטחון שהתבדה ובוטא במילים אפשר לצטט, להלעיג, לגבות עליו מחיר. את הבטחתו של יצחק רבין שלא יהיו קטיושות מעזה אפשר למשל לשמוע ביוטיוב עד עצם היום הזה. כאשר מידת הביטחון בדברים אינם מפורשת, אלא מבוטאת במחוות של שפת גוף (למשל במחקר: ידיים מאחורי הראש; מבט ישיר וקול בוטח), אפקט הביטחון העצמי על מידת השכנוע של השומעים הוא דומה, אך אין לכך אותו מחיר חברתי כשהטענות מתבדות.

חשבו על תוצאות המחקר ושימו לב לטעות של אביגדור ליברמן שאולי בגללה לא יישב בכנסת הבאה, כמו שמנבאים הסקרים. מבנה גופו ושפת גופו משדרים ביטחון עצמי וכוח עד אין קץ. יכול היה בטרם מינויו לשר ביטחון להסתפק באמירות מעורפלות כמו "ליברמן יידע מה לעשות מה עם החמאס", "החמאס ישקשק מליברמן". אבל הוא, במקום זאת, בישר לאסמעיל הניה את מותו בתוך 48 שעות, אם לא יחזיר את נעדרי צה"ל. אמר הבטחה קונקרטית ואכזב. אבל ביטחון עצמי ויהירות מוטב להם שלא יהיו קונקרטיים כל כך.

כן, הערבים יתנו לגנץ את השלטון

במקרה שגוש המרכז-שמאל יעמוד על 60 מנדטים (או יותר), בני גנץ ככל הנראה יהיה ראש הממשלה. על פי כל הסקרים זו אפשרות ריאלית ביותר. ולכן בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש מערכת בחירות שניצחונו של נתניהו בה אינו מובטח.

אם גנץ יחזיק ב-60 מנדטים שבגוש, אזי כחלון יצטרף אליו (וגם לוי-אבקסיס אם סיעתה תיכנס). יהיו לו כבר 64-66 מנדטים. ביניהם הערבים. קיבלנו רוב בכנסת לממשלת מיעוט עם תמיכה מבחוץ של הערבים. הרי הח"כים הערביים לא יותירו את ביבי ראש ממשלה כשבאפשרותם להדיח את מי שבעיניהם מסית נגדם. אם יתקשו בכך, במוקטעה יעודדו אותם.

תמיכה מבחוץ של הערבים אינה מציאה גדולה. אין לממשלה שנשענת עליה לגיטימציה ציבורית וגם לא יכולת להילחם בעזה. אבל כדי להפריד בין נתניהו לבין רחוב בלפור די בכך.

טענתו של נתניהו שממשלת גנץ תישען על הערבים אינה שקר. בסיס שלטונו יהיה בנכונות הח"כים הערבים לתמוך בו. ממש כפי שהיה זה בסיס ממשלת רבין ב-92'. העובדה הזו גם צפויה לדחוף את גנץ שמאלה אבל יעלון, האוזר, הנדל יחסמו אותו כנראה מללכת שמאלה מדי.

אחרי שיהיה ברור לכולם שלגנץ קיימת האפשרות להקים ממשלה בתמיכת הערבים, יבואו כבר החרדים שאינם רוצים להישאר מחוץ לחגיגה. החרדים לעולם לא יעדיפו את גנץ על פני נתניהו אבל אם נתניהו אבוד בין כה וכה – הם ילכו עם גנץ. כמובן, במקרה כזה לפיד ייאלץ לוותר על הרוטציה. הוא צפרדע גדולה מדי עבור החרדים. או שינטוש כל עקרונותיו ויתרפס בפניהם עד שיתרצו. בכל מקרה מצביעיו יהיו מאוכזבים. ממשלת כחול לבן עם החרדים תהיה במובנים רבים אותה גברת בשינוי אדרת מבחינת הציבור שסולד מהחרדים.

לנתניהו אין קונטרה למהלכים אלו. הוא ינסה לפתות את אבי גבאי אבל לגבאי אין גיבוי במפלגתו שיאפשר לו לשרת בממשלה אחת עם נתניהו המואשם. גם ממשלת אחדות נתניהו-גנץ נראית בלתי אפשרית במצב הנוכחי. תיתכן אחדות רק כאשר נתניהו יוחלף בידי איש ליכוד אחר.

כל זה אם ביבי לא יצליח לחלץ, אפילו בשנייה האחרונה של ספירת קולות החיילים, את המנדט ה-61 של הגוש. לפי הסקרים האחרונים נראה שקריאתו למצביעיו צריכה להיות להצביע לישראל ביתנו. נפילת ליברמן על חרב אחוז החסימה שהוא עצמו האחראי לו, תהיה צדק פואטי אך גם תחסל את גוש הימין.