בחזרה ל-1947

קראתי לאחרונה את מסמך הוועדה שהכינה את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947.  היה מעניין לקרוא על הפסימיות של חברי הוועדה לגבי האפשרות שארץ ישראל תוכל להוות פתרון לבעיה היהודית במלואה. בעיניהם, היא הייתה צפופה מדי, דלה מדי במים ונטולת משאבי טבע. הם ציינו למשל את העדר הנפט; על מציאת גז טבעי בים התיכון הם לא שמעו אז. על מתקני התפלה אולי היו אמורים לשמוע, כי התחילו לעשות בהם שימוש במדינות המפרץ לא הרבה אחר כך, בתחילת שנות החמישים, אבל האופציה לא מוזכרת. כן מוזכר ענף גידול ההדרים, שאז היה נראה כמו התקווה הכלכלית הגדולה לפריחת הארץ. באשר לעניין הצפיפות בארץ (שהייתה פי 7 פחות מאשר היום!), הוועדה ציינה שרמת צפיפות גבוהה מזו הקיימת הגיונית רק במדינות עם בסיס תעשייתי חזק, וסברה שאינה ריאלית בארץ בהעדר משאבי טבע פרט לאשלג בים המלח. גם החרם הכלל ערבי שהונהג, החל מ-1946, על תוצרת היישוב העברי עורר חששות לפגיעה כלכלית אנושה. המופתי סבר שחרם כזה יכול למוטט את היישוב.

יש גם דברים שנותרו בעינם. חברי הוועדה מציינים שהם אמנם מקצים למדינה היהודית חלק גדול יותר מזה שמקצים למדינה הערבית, אבל הוא כולל את אזור הארץ שמדרום לקו הרוחב 31 שהוא צחיח ושומם לחלוטין. אפשר להסתכל במפה ולראות שמבחינה זו לא השתנה דבר. בין אילת לירוחם, שטח שהוא בערך חצי משטח ישראל בגבולות קו הירוק, אין כמעט כלום. אפילו כשעולים רעיונות לפיתוח הנגב, כמו הרחבת באר שבע או בניית עיר חרדית בכסיף, הם לרוב מצפון לקו רוחב 31. צה"ל, שמגדיר כמעט את כל האזור כשטחי אש, נותר בו שליט יחיד.

הוועדה לא ידעה כמובן שמאות אלפי ערבים עתידים לנטוש את בתיהם בעקבות המלחמה, והיא ציינה שבתחום המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ענק, שלמעשה לא ממש יהיה מיעוט, אלא כחצי מהאוכלוסיה. היישובים הערביים, למשל יפו השכנה לתל אביב, היו מעורבבים עם היהודים, ולא הייתה דרך ליצור עבור היהודים רצף טריטוריאלי שאין בו אוכלוסיה ערבית משמעותית. הוועדה אף כתבה שהגידול הטבעי שמתקיים בקרב התושבים הערבים בפלשתינה הוא כזה שאין דומה לו בשום מקום אחר. בכך היא אכן אפיינה דפוס, שהמשיך גם בעשרות שנות קיומה הראשונות של המדינה: הילודה הערבית בישראל הייתה קיצונית כל כך שהיא מגמדת אפילו את הילודה החרדית כיום!

בעיניים דמוגרפיות למדינת ישראל שהגדירה תוכנית החלוקה פשוט לא היה כל סיכוי להתקיים, אלא אם הייתה מוצאת דרך אגרסיבית ואכזרית להפחית ילודה ערבית, כמו שסין עושה היום עם המיעוט האויגורי. נכון אמנם שהיהודים ציפו להגירה המונית, אבל אפילו כך היה קשה להתמודד עם ריבוי טבעי ערבי בהיקפים שכאלו. בפועל המלחמה שהערבים המיטו על עצמם, והטרנספר שבא בעקבותיה, פתרו את הבעיה הדמוגרפית. מבחינה כלכלית מי יגל עפר מעיניהם של חברי הוועדה ויאמר להם שעם אוכלוסיה גדולה פי עשרה מזו שהייתה במדינה היהודית המתוכננת ב-1947, התמ"ג של ישראל הוא ה-14 בעולם, מיקום שיא שישראל הגיעה אליו באומדן האחרון שמצאתי בוויקיפדיה, ועם קצת מזל גם העשיריה העליונה לא רחוקה.

כשמתבוננים באמירות הפסימיות של חברי הוועדה, המציאות נראית ממבט של 75 שנים, ניסית ואופטימית. אבל דווקא כשקראתי את האמירות האופטימיות הנמלצות של חברי הוועדה על האפשרויות שצופן מימוש חזון החלוקה, נמלאתי חשש. הוועדה הביעה תקווה ששני העמים העתיקים של הגזע השמי החיים זה לצד זה במכורתם ההיסטורית יוכלו לפתח סינתזה שבה יפתחו בצוותא את הגניוס שלהם. בלבם בוודאי קיוו חברי הוועדה, בלי לכתוב זאת מפורשות מטעמי תקינות פוליטית שאפילו בשנת 1947 כבר היה לה מקום מסוים, שיהיו אלו בעיקר הערבים שילכו וידמו ליהודים. אבל מה אם ברבות השנים יקרה דווקא ההיפך?

התנצלות למגיבים

עברתי על רשימת התגובות לבלוג, וראיתי שוורדפרס שם ברשימת המתנה הרבה תגובות דווקא מהחודש האחרון, שהיה אחד הסוערים בתולדות הבלוג, כי דעותיי ודעות רוב המגיבים היו קוטביות זו לזו. התגובות לא הגיעו לידיעתי ולא עלו לבלוג. אין לי מושג למה, ומה האלגוריתם של וורדפרס שגורם לכך. תעלומה כמו תעלומת הלייק לתגובות שלא עובד לחלק מהקוראים. מאוד מתסכל להשקיע בתגובה ולראות שאינה עולה. כשזה קורה, אפשר לשלוח לי מייל ואטפל בכך, ובכל מקרה אשתדל להיות ערני לבעיית התגובות יותר בעתיד. התנצלות מיוחדת למשה ול-3718, שראיתי כמה וכמה תגובות שלהם ברשימת המתנה. העליתי עכשיו את כל התגובות הנעלמות. ול-3718, מזמין אותך להישאר פה.

בוהים בכדור בדולח

אנחנו בוהים בכדור בדולח. מבחינה דמוגרפית האירועים המסעירים שאנו חווים כיום במדינה מקדימים את זמנם בעשרות שנים.  ברם, משפט נתניהו כיווץ את הזמן, ויצר מצב שבו הציבור המסורתי, שאין לו עניין להחריב באופן גורף את האופי המערבי של המדינה, רוצה להחריב אותו באופן זמני עבור מנהיגו הנערץ כדי שייחלץ ממשפט. ציבור זה נמצא בברית עם הכוחות החרדיים וגם עם החרד"ליים שאף הם התעצמו למעלה מכוחם בגלל התאונה שאירעה לבנט ולשקד.

טענתם של כל אלו, להגנת המהפכה המשטרית שהם עורכים, היא שלא ניתן לתת לשלטון חכמים אפלטוני נוסח בג"ץ להחליף את הדמוקרטיה במובנה הפשוט: העם מצביע למי שבא לו. ההנחה הסמויה של הטענה הזו היא שהדמוקרטיה היא לא רק צודקת ומתחייבת, היא גם תופעה טבעית מובנת מאליה, פשוט צריך להניח לה לקרות והיא תתקיים. האמנם?

לא. הדמוקרטיה היא התפתחות מערבית מודרנית וחדשה. אפילו בריטניה במאה ה-19 שנחשבה דמוקרטיה פרלמנטרית למופת, למעשה שללה את זכות הבחירה מרוב הגברים, שלא לדבר על הנשים. הדמוקרטיה הייתה אז בעצם זכותה של קבוצת עשירים קטנה להתכנס ולבחור נציגים שינהלו בשמה את המדינה. הדמוקרטיה והתפתחותה התאפשרו רק בגלל חלחול ערכי ההשכלה והנאורות, ובלעדיהם אין לה קיום.

אביא דוגמה מהמקרו-כלכלה. מדברים שם על שילוש בלתי אפשרי: שער קבוע למטבע, חופש החלטה של הבנק המרכזי ומעבר חופשי של הון.  לא ניתן לעצב מערכת כלכלית שבה שלושת הדברים האלו יתקיימו יחד.  גם בדמוקרטיה, כמו במקרו-כלכלה, יש שילובים בלתי אפשריים. כיום ישראל מנסה לקיים מערכת חינוך שבה חלק גדל והולך מהילדים אינו נחשף ללימודי ליבה, ללימודי אזרחות ובכלל לחשיבה מערבית מודרנית. לצידה היא מנסה לקיים דמוקרטיה, ועתה הקואליציה שמנהיגה אותה מנסה להיפטר מהבלמים ומהרסנים של שלטון המשפטנים. אי אפשר יהיה לקיים את השילוש הזה בצורתו הנוכחית. הוא פרדוקסלי ואבסורדי. או שישמרו על שלטון המשפטנים ויעגנו אותו באופן שיבטיח שניסיון הפיכה נוסף ייכשל; או שיפרקו את מערכת החינוך החרדית ואת המערכת לבידוד צעירים חרדים מהמודרנה או שהדמוקרטיה אבודה.

מצד אחד, כפיית תרבות מערבית וחינוך מערבי על החרדים – אלו דברים בלתי ריאליים לחלוטין. מצד שני, אם נאבד את הדמוקרטיה נשלם במחיר נורא כל כך שאולי לא נתקיים – אי אפשר בלי תמיכת המערב ובלי השגשוג הכלכלי שמביאה האוכלוסיה הליברלית והמשכילה שלא תסכים לחיות במדינה לא דמוקרטית ומושחתת עד היסוד. נותרנו בעל כורחנו עם הדבר הראשון – נדרשים המשפטנים שישמרו על הדמוקרטיה. יש אולי אופציה נוספת, שתמיד ראיתי כעניין לעתיד הרחוק, אבל ייתכן שזמנה יגיע מוקדם מהמצופה: מבנה קנטוני פדרלי רופף בין החלקים הדמוקרטיים והליברליים של המדינה לאלו הלא דמוקרטיים.  עם זאת, לפחות בשלב הזה, האופציה של שלטון המשפטנים נוחה יותר לכל הצדדים מאשר האופציה המסובכת של הקנטונים.

יש מי שמעמיד פנים שאפשר לקחת דוגמה מבריטניה או מניו זילנד, מקומות שבהם בית המשפט העליון אינו כל כך חזק, והפרלמנט הוא ריבון בלעדי. אבל בבריטניה לא נאבקים בשילוש הבלתי אפשרי. כמה אחוז מהתלמידים הבריטים או הניו זילנדים נמצאים במערכת חינוך דמויה לזו החרדית? למעשה אפילו האחוז המזערי הזה צורם לבריטים, והם מנסים עכשיו לסגור את בתי הספר החרדים במתכונתם הנוכחית. בנושא זה עוד תהיה שם מהומת אלוהים.

שלטון המשפטנים אינו חייב להיות כל כך מנותק מהעם. אפשר להחליף את השופטים הפורשים בקרוב: אסתר חיות, עוזי פוגלמן וענת ברון בשופטים אחרים, למשל בוגרי ישיבת הר עציון, ישיבת האליטה המתוחכמת והמתונה של הציונות הדתית (ממנה באו השופט נועם סולברג והשופט המיועד פרופ' גידי ספיר). אבל אי אפשר להחליף אותם בבוגרי הישיבה החרד"לית הקיצונית של הרב שמואל טל (ממנה בא שמחה רוטמן); אי אפשר להחליף אותם בבחירי לבם של חברי מרכז הליכוד שיובאו הישר מאולפני ערוץ 14 ואי אפשר סתם להיפטר מהם כליל.  או שאפשר, ואז מאבדים כל דבר אחר.

אור, האם צדקת?

לפני שנים הגיב בבלוגי בחור מאוד אינטליגנטי בשם אור. אור האמין שהמגמות הדמוגרפיות הנוכחיות מסמלות את חורבנה של ישראל, ומי שעיניו בראשו יהגר לקנדה. הוא סבר שאין צורך לחכות שלושים שנה כדי שהמובן מאליו יתרחש. אני הייתי ספקן באותו זמן, גם בגלל תחושה ציונית בסיסית, גם בגלל שחשבתי שתרבות התקינות הפוליטית והאובססיה לקבלת הגירה המונית מסכנות את המערב, לא פחות מאשר המגמות הדמוגרפיות מסכנות את ישראל, וגם בגלל אמונה שהצדדים למלחמות התרבות פה במדינה יימנעו מלעשות שטויות קיצוניות.

עם זאת, מאז 2017, אז היה הדיון עם אור, אירעו מספר שינויים. וחלקם ואולי רובם תומכים בתזה של אור. עולה על כולם מה שקרה החודש, עם הגשת תוכנית הרפורמה המשפטית של יריב לוין. העתיד הוא לא לנו לדעת, אבל היום אני חושב שהיה הרבה מההגיון בהחלטתו של אור. אני חושב על הדיון איתו רבות בימים אלו. בתקופה שבה היה אותו דיון חשבתי שישראל מצויה בתור זהב. זה בוודאי לא משהו שהייתי אומר כיום.

מה השתנה מאז?

• המגמות הדמוגרפיות נמשכות. הילודה החרדית (והחרד"לית) היא עדיין עצומה כפי שהייתה. בגידול האקספוננציאלי במספר הקולות המשיכה יהדות התורה את המגמה ביתר שאת בבחירות האחרונות, וגם ש"ס להפתעתי חיזקה את כוחה.
• אמנם בילודת הבדואיות ניכרת נסיגה מה, אבל את האפקט בפועל של ההתפוצצות הדמוגרפית בילודה הבדואית לפני עשרים שנה מרגישים עכשיו בכל מקום בנגב ומחוצה לו בדמות הפשיעה והפרוטקשן, והמדינה חסרת אונים.
• במדינת ישראל הופיעו תופעות אוטו-אימוניות קשות, כפי שהתבטאו במשבר הפוליטי בן ארבע השנים, ובמכונת הרעל הקיצונית שחיסלה את יכולתה של ממשלת השינוי לשרוד. באופן מוזר הקונצנזוס בסוגיית השטחים והעובדה שאיש כבר לא מתעניין בסוציאליזם ונותרו רק מעט נושאים מהותיים להתווכח עליהם, לא מועילים כלום להפחית מתחים.
• למרות המיתוס לגבי סאדאת ופנייתו לגולדה למעשה מעולם לא קרה בסכסוך הישראלי-ערבי שהערבים הושיטו את ידם ליהודים ונענו בסירוב. אבל זה קרה כשקרסה ממשלת השינוי ששילבה את רשימתו של מנסור עבאס. זה אירוע מצער בתולדות הציונות, שעלול לבשר את הפיכתה למה שמבקריה טענו שהיא הופכת להיות.
• דמויות כמו בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז ואיתמר בן גביר הגיעו לקדמת הבמה הפוליטית. ב-2017 זה עדיין היה נראה לא הגיוני. נפתלי בנט ואיילת שקד, לעומת זאת, הושלכו הצידה כי נראו מתונים מדי לבוחרי הימין.
• דונלד טראמפ לא הצליח להפחית את האיום האיראני מעל ישראל, והנכונות של ממשלים דמוקרטיים לפעול בנושא מצויה בסימן שאלה. בפרט כאשר לדור הצעיר בארה"ב אין סנטימנטים לישראל, והיא בכלל בדרך להפוך להיות בעיניהם מקבילה מזרח תיכונית ל"סיפורה של שפחה".
• הקואליציה הנוכחית מלבד שר המשפטים שהורס את המשפט מונה גם שר תקשורת שהורס את התקשורת; שר חינוך שהורס את החינוך; שרת תחבורה שהורסת את התחבורה (או שסתם מברברת בלי להבין.. לא ברור); שר תרבות שהורס את התרבות. מדכא, והחשש הוא שהאופי המטומטם של ממשלות ישראל רק ילך וייעשה בולט יותר. דמוגרפיה היא גורל.
• כל הדברים לעיל מחווירים לעומת האירוע החמור מכולם: העובדה שקואליציית שלטון שמונה 64 מנדטים מעזה להתקיף ככה את עצם קיומה של ישראל כדמוקרטיה עם מערכת שיפוט עצמאית.
• אירוע חמור כמעט באותה מידה שהוא אופציה עתידית סבירה מאוד בתנאים הפוליטיים הנוכחיים – סיפוח חלק מהשטחים לישראל, מעשה שיפגע אנושות בלגיטימציה לקיומה של ישראל כמדינה בעיני הקהילה הבינלאומית. השילוב בין נזק כה גדול לתועלת כה אפסית הוא רע כשלעצמו, והוא רע גם מצד התהליך הפנימי שהוא מעיד עליו – משיחיות לאומנית מחליפה מדיניות המבוססת על רציונליות. נירון קיסר שרף את רומא בעודו מנגן בכלי באותם ימים שבהם עלתה תנועת הקנאות הדתית הלאומנית ביהודה. יש מקום לתהות האם נפשות מאותם ימים התגלגלו בנשמותיהם של מנהיגי המדינה בהווה.

מה בקנדה?

• ארה"ב מקבלת בימים אלו הגירה לא חוקית בהיקפי ענק, והחליטה להחזירה למקסיקו – מדיניות של טראמפ שביידן פעם התיימר לשנות. אבל קנדה, מדינת היעד של אור, מצליחה לשמר הגירה המונית שבעיקרה היא איכותית חוקית.
• ציון הפיז"ה של נערים ילידי קנדה הוא 514, ושל מהגרים – 521. לשם השוואה: בשוודיה ציון הפיזה של הילידים הוא 510, ושל המהגרים – 451. בהולנד – של הילידים – 519, ושל המהגרים – 466.

מה בצד החיוב?

• עדיין ייתכן מאוד שהתוכנית של יריב לוין תיהדף במפגן כוח מרשים של הכוחות הליברליים במדינה.
• גוויעתו של הסוציאליזם בישראל. אני חושב שמעולם לא היה חלש פוליטית כמו שהוא חלש בימים אלו. יש אפס עניין במסרים של "צדק חברתי". בעלי האייקיו הגבוה, המתפתים כל כך בקלות למסרים שוויוניים אלו, הפנימו סוף סוף שהם לא המוטבים שלהם. היום כשבצלאל סמוטריץ' שר האוצר קל לשכוח מנהיגים דתיים לאומיים קודמים כמו זבולון אורלב שכונה "גוז'נסקי עם כיפה".
• הנשים החרדיות משתלבות בהייטק בצורה מרשימה בשנים האחרונות. צפיה בתהליך מקרוב מפחיתה את חששותיי באשר לקריסה כלכלית של המדינה כתוצאה מהדמוגרפיה המשתנה.
• שיפורים משמעותיים בתשתיות במדינה צפויים בעשור הקרוב. ב-2017 אפילו לא הייתה רכבת ת"א-ירושלים פעילה ולא ערך ויקיפדיה על תוכנית המטרו.
• הסכמי אברהם.
• העליה ההמונית לאחרונה מרוסיה לישראל, שמביאה אזרחים שגם אם רק הסבא שלהם יהודי, ולא הם עצמם, הם פרודוקטיביים וליברלים.
• ריסונו של האקטיביזם השיפוטי, שמקטין את החרדה מאסונות דמוגרפיים מעשה ידי הבג"ץ כמו פלישה פלסטינית או אריתראית לישראל. אפילו אם תוכניתו של לוין תיכשל לגמרי, שלושת השופטים שיפרשו מבג"ץ בעתיד הלא רחוק: חיות, פוגלמן וברון הם אקטיביסטים מושבעים, והם בוודאי לא יוחלפו בבני דמותם. בפעם הראשונה מזה שנות דור יהיה רוב אנטי אקטיביסטי בבית המשפט.
• בכלל, יהיה מה שיהיה במדינה, לא נראה שהטרלול הפרוגרסיבי יהיה בין הסכנות הפנימיות.
• סיכוי מסוים שהקיצוניות של איתמר בן גביר תסייע לעצירת תהליך התפרקות המשילות וקריסת הביטחון האישי.
• כפי שהראתי, דירוג חלקה של ישראל בפרסומים המדעיים החשובים ביותר, רק עלה עם השנים.

שודד הבנק האבסורדי

שודדי בנק יוצרים תמריצים מאוד חזקים, כשהם מצמידים אקדח לראש של קורבנותיהם. איש לא יתפלא שפקיד הבנק המצפוני והדייקני שתמיד דקדק לבל תיאבד פרוטה מכספי הבנק, פתאום ימסור לשודד סטפה ענקית של שטרות. המצפוניות והערכים של הפקיד נותרו בעינם, אבל מערכת התמריצים השתנתה באבחה חדה.

שודדי הבנק מצידם מתנהגים בצורה הגיונית. הם משתמשים בכוח שיש להם על הפקיד כדי להרוויח כסף. לעומת זאת, לא ידוע לי על שודד בנק שמצמיד אקדח לראשו של פקיד ואומר לו: "תזעיק את המשטרה שתבוא לעצור אותי או שאירה בך". אם אתה מצמיד אקדח לראשו של אדם כדי לשנות את התנהגותו, אתה חותר לשנות אותה אל הכיוון שמועיל לך, לא אל הכיוון שהורס אותך.

מערכת המשפט הצמידה אקדח לראשו של נתניהו עם כתבי האישום בעניין תיקי האלפים, אבל האקדח הזה מחולל תמריצים אבסורדיים. במקום שיתמרץ את נתניהו לקדם את שלטון החוק, הוא מתמרץ אותו להרוס את שלטון החוק. אין זה מפתיע שנתניהו חותר תחת דברים שאמר בעבר, לא פעם, בזכות מערכת המשפט ועצמאותה. ממש כפי שאין זה מפתיע שהפקיד הידוע באמינותו פתאום מוסר לשודד את כספי הבנק. התמריצים פשוט דורשים זאת, והם רבי עוצמה.

ציטטתי לא פעם את דבריו של צ'רלי מאנגר:

אל תמעיטו בכוחם של תמריצים. ובכן, אתם יכולים לומר – 'כל אחד יודע זאת'. ובכן, אני חושב שתמיד הייתי באחוזון הגבוה של האוכלוסיה בכל מה שקשור להבנת כוחם של תמריצים, ועדיין המעטתי בערכם כל חיי.  לא חולפת שנה מבלי גילוי מפתיע שיוכיח לי עדיין שתמריצים חזקים מששיערתי.

גם אני, שמתיימר לכתוב בלוג על תמריצים, לא שיערתי שהתמריצים שהופעלו על נתניהו ישפיעו בצורה כה קיצונית.

במדינות הגוש הסובייטי לשעבר חיו אנשים חכמים ומלומדים, וברית המועצות השיגה הישגים כבירים במירוץ לחלל ובהתחמשות גרעינית, ובכל אופן בחנויות לא היה לחם. פשוט כי מערכת התמריצים עוותה בכלכלה הסובייטית בצורה קיצונית. העיוות בתמריצים של ראש הממשלה הוא זמני. המשפט לא יימשך לנצח. אבל השלכותיו יכולות להיות לדורות, כי הרס מערכת המשפט, הפיכתה לתלויה בפוליטיקאים והשחתתה יהדהדו תמריצים רעים לאורך עשרות שנים. עבירה גוררת עבירה, ותמריץ נוראי גורר תמריצים נוראיים.

אבל ישנה גם האפשרות השנייה – שההתנגשות הקיצונית תפקח את עיני האליטה הישראלית לקוראלס שבו היא מהלכת במצב הפוליטי והדמוגרפי הנוכחי, ותוביל אותה לחשב מסלול מחדש. זה ייתכן. אחרי הכול מדובר בבעלי אייקיו גבוה.

זעמה של אמריקה

מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית מתייחס בעוינות לישראל. אינו מתחייב לשמור על ביטחונה. מרבה להזכיר את עוולות הכיבוש. תוהה בעימותים מדוע ארה"ב צריכה להושיט לה סיוע. ובאחד מלילות הסתיו בתחילת נובמבר מתברר שהבוחרים האמריקניים רצו בו כנשיאם הבא.

עם כניסתו של הנשיא החדש לבית הלבן הוא עלול לסרב בהפגנתיות לקבוע מפגשים עם נציגי הממשלה הישראלית. ממש כפי שביידן לא נאות להיפגש עם נציגים הונגרים. ניסיון להפעיל על הנשיא לחץ דרך הקונגרס לא יעזור, כי חברי קונגרס דמוקרטים לא ישושו לעזור לאג'נדה הישראלית, שאין מאחוריה אהדה ציבורית רבה, בעוד שניצחונו של הנשיא הפרוגרסיבי בבחירות ותוכניותיו להגדיל שוויון ולבער אי צדק יהפכו אותו לגיבור תהילה. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני יצטמצם, אספקת הנשק תעוכב. המרחב המזרח-תיכוני כולו יקלוט את המסר. דמה של ישראל הותר מבחינת האמריקנים. אירן תפרוץ אל הנשק הגרעיני ללא עכבות, חיזבאללה יעז יותר, מצרים תתנהג כאילו היא פחות מחויבת להסכם השלום… החמאס יפעל ביתר חופשיות מעזה ביודעו שישראל תתקשה להגיב קשות, כשנשיא אמריקני יבטא את זעזועו מהרג אזרחים העזתים. הדרדרות מהירה במזרח התיכון תשקף את הדינמיקה החדשה, וסופה מי ישורנו.

זהו תסריט אימים, אבל תסריט אימים סביר להפליא, אולי כבר לעשור הקרוב. ברני סאנדרס היה יכול להיבחר מטעם הדמוקרטים, והוא אינו שונה בהרבה מהמועמד המתואר. מועמד דמוקרטי עתידי יכול להיות עוין אף יותר ממנו, שיבוט ג'רמי קורבין שכזה. זה לא שדעת הקהל של המפלגה הדמוקרטית תתחלחל. לפי כל הסקרים היא כבר מזמן איבדה עניין בישראל.

הרפורמה של יריב לוין, אם תמומש, מגדילה את הסתברותו של התסריט באופן משמעותי. ישראל מוצגת עתה בפני העולם, למען האמת בצדק, כמדינה שעברה הדמוקרטי מאחוריה. ברם, גם אם שופטי בג"ץ ישלטו ביד רמה לנצח, אין שום ערובה שהתרחיש הנ"ל לא יקרום עור וגידים. אם האחיזה בתהליך ההתרחקות מאמריקה תישאר בידי ישראל, תמיד תיוותר בפני האזרחים האפשרות להעלות ממשלה ליברלית יחסית, בדומה לממשלת בנט-לפיד, שתאחה את מה שנקרע. אני גם בונה על המפלגות החרדיות, שפחות שבויות בטרלול הלאומני, שידחקו בראש הממשלה לעשות אחורה פנה בתסריט כזה.

אבל התהליך שבו המפלגה הדמוקרטית מתרחקת מישראל קשור בעיקר אליה, לא אלינו, ויכולתנו להשפיע עליו מוגבלת. צעירי אמריקה הפכו בחלקם לשמאלנים קיצוניים. הנרטיב האנטי קולוניאליסטי-לבן חולחל אליהם ביסודיות בידי התקשורת ומוסדות החינוך הפרוגרסיביים, וכפי ששמחה רוטמן ציין, גם בידי הסרט אוואטר. קל להם להעמיד על אותה סקלה את מדינת ישראל ואת האדם הלבן המדכא.

סיכוני הרפורמה המשפטית יכולים לבוא לידי ביטוי באופן מיידי. למשל, קריסת הדמוקרטיה הישראלית תביא לצמצום משמעותי במספר האקזיטים בישראל, בגלל נדידת חברות וכשרונות. אפשרות אחרת היא כאוס בגלל התנגשות חזיתית בין בית המשפט העליון לממשלה. אבל ייתכן ואפילו סביר שלא נראה שום דבר מזה. השווקים יחליקו מעליהם באלגנטיות את האירועים מבלי לייחס להם חשיבות, והסטטיסטיקות של הישגי ההייטק ואפילו של הירידה מהארץ לא ישתנו בהרבה. אבל יש דברים שמשתנים אט, אט ואז בפתאומיות, עם קשר לרפורמה המשפטית, אבל ייתכן שגם בלעדיה – כזו היא אפשרות עלייתה של אנטי ישראליות ארסית בארה"ב, שתביא לכך שנשיא הנבחר יהיה אנטי ישראלי מובהק. לא אנטי ישראלי נוסח ברק אובמה, שבתקופתו נסק שיתוף הפעולה המודיעיני והבטחוני עם ארה"ב לגבהים חסרי תקדים, אלא אנטי ישראלי מהסוג האמיתי.

הפרדוקס של תגובת שוק ההון

הכתבים הכלכליים לא יכולים לחכות כבר לתגובת שוק ההון לרפורמה של יריב לוין. שהמניות יקרסו, שהשקל יצנח, שהריבית על האג״חים תעלה.. כלום לא קורה. ממש אפשר להרגיש את אכזבתם. אני כן חושב שהתוכנית מגדילה את אי הוודאות לגבי ישראל ויכולה להיות בעלת השלכות קטסטרופליות בטווח הארוך. אז למה השווקים לא זזים? נראה לי שיש פרדוקס מובנה בעניין זה. הדרך הטובה להבינו היא להיזכר בכהונתה הקצרצרה של ליז טראס כראש ממשלת בריטניה. היא הציגה תוכנית בזבזנית להחריד, שהתאימה לתקופת טראמפ העליזה, ולא לימי האינפלציה הנוכחיים. הפאונד צנח וכמעט הגיע לשוויון מול הדולר.

הקטסטרופה בשווקים מייד אילצה את טראס לוותר על התוכנית ולאחר מכן להתפטר. אפשר לומר שהמשקיעים שנכנסו להיסטריה הקריבו את עצמם למען בריטניה. הם נפטרו מהפאונד במחירי הפסד, אבל בכך אותתו לכולם שהתוכנית הכלכלית איומה. האיתות שלהם הביא לביטול התוכנית, לנסיקה מחודשת של הפאונד וכך לקיבוע ההפסדים שלהם.

אבל משקיעים לרוב אינם כל כך אלטרואיסטים. הם היו מעדיפים שאחרים יקריבו את עצמם למענם, ולא ההיפך. אם ההנחה היא שירידות בשווקים יובילו את הממשלה לרכך עמדה, אז מי שמוכן למכור נכסים או שקלים בהפסד מתוך פאניקה לגבי הרפורמה המשפטית, יוצא פראייר מושלם. הוא מאותת לעולם שהרפורמה מסוכנת, מקריב את כספו לשם כך, אבל אחרים יהנו מהעליות המחודשות, כשהממשלה תיבהל ותרכך את הרפורמה.

על כן, כדי שיהיה סיכוי שהשווקים ינחיתו מהלומה, הם צריכים ראשית להיות משוכנעים, באופן פרדוקסלי, שהרפורמה תשרוד מהלומה. הם כנראה לא בטוחים, וגם אני לא.

משקיעים מבוהלים – בינה מלאכותית מידג׳רני

הדיסנילנד של הימין – תסריט הקצה

אם תתממש התוכנית לחסל את בג"ץ הלכה למעשה, מה אפשר יהיה לעשות במדינה, שעד עתה לא ניתן היה? יש אוסף מרשים של נושאים שבג"ץ עסק בהם במשך השנים, ושאחרי סירוסו ייפתחו מחדש. זה ממש דיסנילנד של הימניים. לצדם יש גם נושאים שבהם בג"ץ קידם זכויות חברתיות שנהנות מקונצנזוס רחב, ואין זה סביר כל כך שקואליציה ימנית תחפוץ למשל להאריך את המעצר ללא שופט של החיילים או להגביל קצבאות ביטוח לאומי לבעלי רכב. גם איני מאמין שייפגעו זכויות להט"ב שיקרות ללבם של הרבה מהח"כים בליכוד. בתחום זה שטח משוחרר לא יוחזר. גם צה"ל לא יבטל את קבלת הנשים לקורס טיס, אם כי אולי יהיה קל יותר למנוע שירות נשים בחילות אחרים.

קצבאות ילדים רק לחיילים ומשפחותיהם – תיאורטית אפשרי. בג"ץ היה זה שמנע בעבר יישום תוכנית כזו, שתמנע קצבאות ילדים מהאוכלוסיה הערבית, או לפחות תקצץ אותן עבורה. עם זאת, החרדים יתנגדו, ולכן אין סיכוי ממשי לחזרת הרעיון. הופתעתי שרק לפני עשרים שנה עמד על הפרק רעיון כל כך לא שוויוני.

מצור על עזה ומניעת חשמל לשטחים – בעבר בג"ץ עסק בשאלת אספקת חשמל לעזה והקשה על ניתוקו. כיום נראה שיש איזשהו שיווי משקל בין שלטון החמאס לישראל, שאינו מצריך צעדים כאלו, אבל בשעת הצורך אפשר יהיה לנקוט בצעדים מחמירים מאוד נגד העזתים. גם חברת החשמל תוכל לגבות ביתר קלות חובות על אספקת חשמל מתושבי השטחים. בג"ץ מנע זאת ממנה בעבר.

פסילת המפלגות הערביות – בג"ץ מסורס יאפשר לפסול את המפלגות הערביות. ייתכן אפילו שאת כולן, אם כי זה דבר קיצוני, בפרט בהתחשב בגישתו המתונה של מנסור עבאס. בכל מקרה אפשר שדי בפסילת מפלגה אחת כדי לגרום לציבור הערבי כולו להחרים את הבחירות. הדבר יקל על הימין לשלוט בכנסת, ויהפוך את חזרת השמאל לשלטון לבלתי אפשרית.

הוצאת המסתננים מדרום תל אביב – כל תוכנית שנועדה להקשות על חיי המסתננים ולפגוע ברצונם להישאר פה, או כל הסכם החזרה לאפריקה עמדו בפני מכשול קשה מנשוא: שופטי בג"ץ. אפילו הסכמת הנשיא גרוניס עם התוכנית לשימוש במתקן חולות לא הועילה ורוב השופטים פסלו אותה. גם חוק הפיקדון, ללקיחת פיקדון ממשכורתו של מסתנן, נפסל נגד דעת המיעוט של השופט סולברג.

הגבלות קיצוניות בחוק האזרחות – בפוסט קודם ציינתי שאף שתופעת ההתאזרחות של פלסטינים בישראל צומצמה משמעותית, היא עדיין די רחבה. ניתן לבטל את כל הפרצות שנותרו בחוק האזרחות, ולא יהיה בג"ץ שיצייץ.

נושא גיוס החרדים – בג"ץ עסק בנושא הרבה במרוצת השנים, בהתחלה באופן מאוד מועיל. כשבג"ץ ניגש לנושא, חרדי היה משתחרר מצה"ל בגיל 41, ועד אותו גיל היה כלוא בכולל.  בעקבות התערבות בג"ץ נחקק חוק טל, שתיקן את העיוותים האלו, ואפשר גם לחרדים צעירים להשתחרר מכלא תלמוד התורה. עם זאת, בשנים האחרונות הנושא הגיע למבוי סתום מוחלט. רוב החרדים אינם חפצים להתגייס, ואין דרך להכריח אותם לעשות זאת. סירוס בג"ץ יסיר באופן סופי את החרב המתהפכת הזו מעל ראשי החרדים.

הפרדה מגדרית לחרדים חופשי חופשי – מופעי מוזיקה, לימודים באוניברסיטה ואף נסיעות באוטובוסים בהפרדה בין המינים? לא תהיה עוד כל בעיה לציבור החרדי לקבל את מבוקשו בתחום זה.

התנחלויות על קרקע פלסטינית פרטית – בג"ץ פסל את חוק ההסדרה, אבל בג"ץ המחודש כבר לא יפסול אותו, ואם יפסול, מי יקשיב לו בכלל. עם זאת, זה נושא שיכול להרגיז את הקהילה הבינלאומית. בדומה לפינוי חאן אל אחמר שלא קרה בשל הרגישות העולמית.

הריסות בתים – אמנם בג"ץ מכשיר הריסות בתים של מחבלים (אף שלכאורה זו פעולה שסותרת את אמנת ז'נבה), אבל הטיל על כך עם השנים כל מיני מגבלות שמצמצות את היקף ההרס. לא עוד. בעולם בלי בג"ץ אפשר יהיה להרוס את המבנה כולו ולאלתר.

חמץ ייאסר בבתי חולים – בג"ץ פסל את האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים. בעולם ללא בג"ץ אפשר יהיה להחזיר את האיסור. בכלל תיפתח הדרך לכפיה דתית בהיקף גדול. אבל אני לא יודע כמה תיאבון יש כרגע במפלגות הקואליציה ללכת ראש בראש נגד סדרי החיים במדינת תל אביב. ביבי עצמו אוכל שרימפסים כזכור.

פרס ישראל לא יינתן יותר לאנשי שמאל רדיקלי – המקרה של עודד גולדרייך לא ישוב, ובעתיד שרי החינוך יוכלו לשלול פרסי ישראל מאנשי שמאל רדיקלי. אבל האם השמאלנים האלו ירצו בכלל פרס ממדינת ישראל?

יד קלה על ההדק לשוטרים, בפרט מול ערבים – שוטר שיורה בערבי; בעל דירה שיורה בפורץ בדואי – המקרים האלו מגיעים לערכאה העליונה שאינה אוהבת לפטור את היורים בלא כלום, אפילו אם אפשר להבין את הנסיבות שבהן פעלו. כל זה היה כך בבג"ץ הישן. הבג"ץ החדש יהיה עולם אחר.

נוהל שכן – האלוף במיל' יאיר גולן ימצא בכך נחמה. בג"ץ עוד עשוי להתיר לחיילי צה"ל הפעלת נוהל שכן, שהאלוף עצמו יישם וננזף על כך קשות. כלומר מותר יהיה להשתמש בשכן כדי לדפוק על דלתו של מחבל, מבלי שחיילי צה"ל יסתכנו בכך.

שלילת אזרחות למחבלים – אפילו בג"ץ החדש אולי יתלבט בסוגיה, כי יש קושי לשלול אזרחות למי שיישאר ללא תושבות, אבל בדיסנילנד של הימין, גם זה יכול לקרות.

בגידה בבעל שוללת הטבות מהאישה – בג"ץ חסם את רצונם של הדיינים בבית הדין הרבני להשתמש בבגידה בבעל כסיבה לפגוע באישה בחלוקת הרכוש. בג"ץ שמרני יהיה בעל גישה שונה בנושא.

הקצאת קרקע ליהודים בלבד – המדינה תוכל להקצות קרקע להתיישבות יהודית בלבד. דבר שנפסל בבג"ץ קעדאן.

פיטורי שרים עם כתב אישום – נראה סביר שבג"ץ יחזור בו מהטענה ששרים שהוגש נגדם כתב אישום צריכים להתפטר. עם זאת הרלוונטיות של שינוי זה נראית כמעט זניחה. במערכת המשפטית שהרפורמות של לוין יחוללו, ספק רב אם יהיה מישהו שיחקור שחיתות של פוליטיקאים המקורבים לקואליציה. הזכרתי בהקשר זה את דבריו של דוד בן גוריון, שכנראה ראה נכוחה את עתיד האומה (מודה שטעיתי והמעטתי בערך נבואתו בעבר):

שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים.

זיכויו המוחלט של ראש הממשלה בתיקי האלפים – זו פעולה כל כך קיצונית, שאפילו שופטי בית משפט עליון מטעם ימצמצו כמה פעמים לפני שיעשו אותה – משמעות הדבר היא היתר לכל פוליטיקאי לפתוח צינורות שפע למתנות מבעלי הון אינטרסנטים. אבל הרי זו המטרה הסופית של כל המהלך, אם לא תימצא דרך מקדימה לעשות זאת. אפשר יהיה אולי למנף את הדברים הפסולים שנעשו בחקירות נתניהו כדי לטעון שמגיעה לו הגנה מן הצדק.

סמכויות השב"כ – סמכויות המעקב של השב"כ יכולות להתרחב ללא גבול, ולא יהיה מי שיעצור אותן. גם בנושא העינויים יתכן ששב"כ יקבל חזרה יכולות ישנות. אם כי ל"נוער הגבעות" יש התנגדות נחרצת בנושא, וייתכן שכיום היתר העינויים לשב"כ הוא כבר לא שאלת ימין-שמאל.

דברים שקשה לדמיין – הרשימה לעיל מוגבלת, מאחר שבעידן שליטת הבג"ץ דמיונם של אנשי הימין היה מוגבל. מראש הם גנזו במוחם רעיונות שלא היה להם כל סיכוי לגבור על המכשול הבג"צי. ייתכן שבעולם החדש שאליו אנחנו נכנסים יעלו אצלם רעיונות שונים ומשונים לחוקים קיצוניים שעד עתה לא העלו על דעתם, ושאפשר לעת עתה רק לשער. אולי אפשר להתבונן בארה"ב, שם יש רוב שמרני בבית המשפט. אבל את הסוגיה הבולטת ביותר משם אני מתקשה לראות משתחזרת פה – היהדות לא מחמירה בנושא ההפלות כמו הנצרות. גם לאיש אין עניין לפגוע בביטוח הבריאות הממלכתי.

ישנה גם שאלת טוהר הבחירות. האם ניתן יהיה לסמוך על בתי המשפט לוודא שהבחירות יתנהלו באופן תקין ויוכרעו על פי ספירת קולות הוגנת. צריך להגיד שכאן הלחץ הבינלאומי יהיה ברמה קיצונית, כי מדינה שבה יש ערעור על תוצאת הבחירות שנראה לקהילה הבינלאומית אותנטי, הופכת למדינה מצורעת, מחוץ לגדרי המדינות הדמוקרטיות. אפילו באירן ב-2009 הדבר גרר משבר רחב. להערכתי אנחנו עוד רחוקים מאוד מתסריט כזה, בשלב זה.

סעיף 7א נעשה רלוונטי פתאום

רבקה וייל היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת רייכמן, שכתבה את המאמר המאלף ביותר על המהפכה החוקתית של אהרון ברק. במאמרה המעניין היא סוקרת מודלים שונים להבנת המצב החוקתי בישראל, והיא מאירה אלמנט מעניין: המצב החוקי בישראל הוא כזה שמי שמערער על יסודות המדינה כיהודית ודמוקרטית אינו רשאי בכלל להתמודד לכנסת. זהו סעיף 7א המפורסם לחוק יסוד: הכנסת. ערעור כזה אינו לגיטימי בכלל במסגרת שיטת השלטון הנוהגת בישראל. אסור מלכתחילה להביא אותו לבחינת הרוב. ממילא גם ברור שאם הרוב בכנסת יאשר חוק שסותר את יסודות המדינה, לחוק אין תוקף. העובדה שבכלל נכנסו לכנסת ח"כים שמסוגלים להצביע בעד חוק כזה יכולה להיראות כתקלה חמורה בהפעלת סעיף 7א.

עד עתה שאלת המשמעות של סעיף 7א התמקדה בדמויות קצה כמו עזמי בשארה, חנין זועבי או איתמר בן גביר, ויחסו של בית המשפט לריצתם היה מאוד ליברלי. כמה מהשופטים כבר העירו, בהקשר זה, שאת הסעיף ניתן לבחון לפי שאלת סבירות התקיימות החשש המתואר בו. למשל החשש שעזמי בשארה, אם ייכנס לכנסת, יצליח להפוך את המדינה ללא יהודית, הוא אפס מוחלט. אז אין באמת עילה למנוע ממנו לרוץ. במקרה של בשארה חשש הדמוקרטיה המתגוננת שעלולים להחריב אותה באמצעים דמוקרטיים אינו באמת קיים. אם כי תיתכן עילת התמיכה בטרור (שגם ממנה בית המשפט העלים עין).

אם יימשך העימות בין בג"ץ לבין הרוב הקואליציוני בכנסת במלוא תוקפו, תעלה שאלה חדשה – מה קורה אם מי שחותר תחת דמותה הדמוקרטית של המדינה אלו פוליטיקאי מיינסטרים, שהתבטאויותיהם אינן קיצוניות כמו בשארה או בן גביר, אבל הסיכוי למימוש תוכניותיהם לחסל בפועל את המשטר הדמוקרטי במדינה הוא גבוה מאוד? כאלו הם דמויות כמו יריב לוין, שמחה רוטמן וכמובן מי שמכווין את הכול מלמעלה, בנימין נתניהו.  הרי בסופו של דבר חשש הדמוקרטיה המתגוננת שכולם תמיד דיברו עליו בהקשר לסעיף 7א נוגע למי שבאמת מסוגלים להרוס את הדמוקרטיה או את דמותה היהודית של המדינה מבפנים, ואלו, על פי הגדרה, אנשים שהם פוליטיקאי מיינסטרים או שהופכים להיות כאלו.

בארה"ב כבר קרה שדונאלד טראמפ, הנשיא ומי שעמד באחת משתי המפלגות המובילות, חתר תחת הדמוקרטיה באופן כזה, שאין ספק שהיה ראוי להיפסל אם הייתה באמריקה גרסה של סעיף 7א (למעשה יש גרסה דומה במקצת, בתיקון ה-14 לחוקה, וייתכן שהנושא עוד יעלה כשטראמפ ירוץ שוב). האם שאלת הפעלת סעיף 7א עוד תעלה בבחירות עתידיות לגבי מובילי המהפכה המשטרית נגד בית המשפט העליון? קשה להאמין, אבל ברצף האירועים המשוגע הנוכחי הכול ייתכן.

הרבה יותר מ-22

בג"ץ פסל עד עתה 22 חוקים. חלק מהחלטותיו לבטל חוקים הן קונצנזוס, ואם היו עומדות למשאל עם, מן הסתם היו זוכות לרוב גדול. כזו היא ההחלטה שאי אפשר להתעמר במנהלי תיקי השקעות שפעלו בטרם נדרש רישיון בחוק ולפגוע במשלח ידם; כך גם החזרת קצבת הבטחת ההכנסה למחזיקי רכב, הגדלת הפיצויים למפוני ההתנתקות או קיצור המעצר של חיילים בטרם יראו שופט. חלק מההחלטות נהנות מתמיכת רוב ככל הנראה, אך מרגיזות חרדים – כך ההחלטות לגבי חוקי הגיוס וגם אישור הפונדקאות להומואים. החלטות אחרות שנויות במחלוקת חריפה וביניהן ביטול חוקי המסתננים, החלטה שהותירה אותם באלפיהם בדרום תל אביב. כך גם ביטול חוק ההסדרה של התנחלויות על קרקע פרטית פלסטינית. החלטה אחת הייתה בעיקר אצבע לעין של משה כחלון, שדווקא עשה הכול כדי להגן על בית המשפט: ביטול מס דירה שלישית. פה ושם בג"ץ מקבל החלטה שנראית ממש לשם ההטרלה של הימניים – להחזיר קצבאות ילדים עבור מחבלים קטינים, החלטה שקיבל בשם השוויון ברוב 4-5.

מגני בית המשפט אומרים ש-22 החלטות, שחלקן בכלל קונצנזוס, ושהתקבלו על פני 25 שנה, זה לא ביג דיל. לא זה מה שמצדיק את המהומה הגדולה שמחוללים מבקרי בית המשפט. אבל זו כמובן טענת שקר. חזרתי אל הספר הישן "העליונים" של נעמי לויצקי, הצצה מרתקת אל תוככי בית המשפט העליון, וקראתי את הסקירה המקיפה שלה על ההתנהלות סביב חוק האזרחות, שאפשרות ביטולו הייתה הסכנה הגדולה ביותר שבג"ץ הציב למדינה עד היום. עד חקיקתו הונהגה בישראל "זכות שיבה שקטה", שאפשרה לפלסטינים ולפלסטיניות להיכנס לתוך הקו הירוק, להתחתן עם בני זוג ערבים-ישראלים ולהעמיד צאצאים, שכבעלי זהות פלסטינית נוטים להשתתפות מוגברת בפעילות חבלנית. זו הייתה קטסטרופה דמוגרפית וגם ביטחונית.

הספר מתאר כיצד אהרון ברק היה משוכנע שיש בידו רוב לביטול חוק האזרחות, אבל היסס לקבל החלטה שנשענת על קול אחד, קולו של השופט הערבי. הוא התמהמה עד שלבסוף מהפכת חמאס בעזה הפכה את דעתם של שני שופטים. הרוב אבד לו, הדמוגרפיה היהודית ניצלה, וגם ניצל מספר לא ידוע של הרוגי פיגועים מידי מחבלים שהיו נכנסים ככה לארץ. לחילופין אולי היה זה הבג"ץ עצמו שניצל, כי החלטה כזו הייתה מזרזת רפורמה פראית בנוסח שיריב לוין מתכנן עכשיו.

דבר נוסף מעניין בספר הוא האופן שבו שר הפנים, אופיר פינס, פשוט נאבק שישמיטו כל הגבלה על נשים ערביות שקיימת באיחוד משפחות. מאחר שזו התופעה המשמעותית ביותר של איחוד משפחות, משמעות הדברים הייתה ריקון החוק מתוכן. גם אם נשים מטבען באמת פחות נוטות לטרור (אם כי ארגוני הטרור העמידו כבר לא מעט מחבלות), הרי שילדים של נשים פלסטיניות מתבררים פעמים רבות בהמשך הדרך כסכנה ביטחונית, כי הם חשים מחוברים לחלוטין למאבק הפלסטיני בשטחים. אופיר פינס כיהן מטעם המפלגה ההיסטורית של בן גוריון, גולדה מאיר ואפילו אביגדור קהלני, ועמדתו מלמדת על המגמה השמאלנית קיצונית שהשתלטה על המפלגה במהלך המאה הנוכחית.

אבל הדבר הכי מלמד בספר הוא הבנת האופן שבו בג"ץ מחליט בלי שהוא אפילו מחליט. רוח בג"ץ ושופטיו השמאלנים שורה על כל דיון ממשלתי משפטי. מני מזוז היועמ״ש דרש מהשרים להתגמש, כי אחרת לא יצליח להגן על החוק בבג"ץ. אם בג"ץ היה מלא באלכס שטיינים לא היה למני מזוז מן הסתם חשש כזה. ואם היה לו חשש כזה, השרים היו בזים לחשש. בסופו של דבר נקבע שגיל המינימום לאיחוד משפחות יירד, וגברים בני 35 ונשים בנות 25 כבר קיבלו אישור לכך. כיום יש עשרות אלפי פלסטינים בישראל שנכנסו בעקבות איחוד משפחות במסגרת החוק המתוקן. אמנם בלי החוק אולי היה מדובר במאות אלפים. השופט גרוניס כתב בעתירה על חוק האזרחות:

חוות דעתו של חברי הנשיא, כדרכו, עשירה באסמכתאות מכל קצווי תבל ומלאה בהפניות להוגים ומלומדים רבים. עם זאת, לא הצביע חברי הנשיא ולוּ על דוגמה אחת של מדינה שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא נמצאה דוגמה לפיה בית משפט מדינתי חייב מדינה להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה.

את ביטול חוק האזרחות בגרסתו המחמירה לא מונים בחוקים שבג"ץ ביטל, אבל למעשה חוק זה וחוקים רבים אחרים שלדעת היועצים המשפטיים חורגים מרוח בג"ץ עברו שינויים כדי להתאים את עצמם לדעת השופטים המשוערת. דה פקטו הם בוטלו, גם אם לא מונים אותם בין עשרים ושניים הביטולים.

משפחה ערבית עוברת בשער – בינה מלאכותית מידג׳רני