הפרדוקס של תגובת שוק ההון

הכתבים הכלכליים לא יכולים לחכות כבר לתגובת שוק ההון לרפורמה של יריב לוין. שהמניות יקרסו, שהשקל יצנח, שהריבית על האג״חים תעלה.. כלום לא קורה. ממש אפשר להרגיש את אכזבתם. אני כן חושב שהתוכנית מגדילה את אי הוודאות לגבי ישראל ויכולה להיות בעלת השלכות קטסטרופליות בטווח הארוך. אז למה השווקים לא זזים? נראה לי שיש פרדוקס מובנה בעניין זה. הדרך הטובה להבינו היא להיזכר בכהונתה הקצרצרה של ליז טראס כראש ממשלת בריטניה. היא הציגה תוכנית בזבזנית להחריד, שהתאימה לתקופת טראמפ העליזה, ולא לימי האינפלציה הנוכחיים. הפאונד צנח וכמעט הגיע לשוויון מול הדולר.

הקטסטרופה בשווקים מייד אילצה את טראס לוותר על התוכנית ולאחר מכן להתפטר. אפשר לומר שהמשקיעים שנכנסו להיסטריה הקריבו את עצמם למען בריטניה. הם נפטרו מהפאונד במחירי הפסד, אבל בכך אותתו לכולם שהתוכנית הכלכלית איומה. האיתות שלהם הביא לביטול התוכנית, לנסיקה מחודשת של הפאונד וכך לקיבוע ההפסדים שלהם.

אבל משקיעים לרוב אינם כל כך אלטרואיסטים. הם היו מעדיפים שאחרים יקריבו את עצמם למענם, ולא ההיפך. אם ההנחה היא שירידות בשווקים יובילו את הממשלה לרכך עמדה, אז מי שמוכן למכור נכסים או שקלים בהפסד מתוך פאניקה לגבי הרפורמה המשפטית, יוצא פראייר מושלם. הוא מאותת לעולם שהרפורמה מסוכנת, מקריב את כספו לשם כך, אבל אחרים יהנו מהעליות המחודשות, כשהממשלה תיבהל ותרכך את הרפורמה.

על כן, כדי שיהיה סיכוי שהשווקים ינחיתו מהלומה, הם צריכים ראשית להיות משוכנעים, באופן פרדוקסלי, שהרפורמה תשרוד מהלומה. הם כנראה לא בטוחים, וגם אני לא.

משקיעים מבוהלים – בינה מלאכותית מידג׳רני