הרבה יותר מ-22

בג"ץ פסל עד עתה 22 חוקים. חלק מהחלטותיו לבטל חוקים הן קונצנזוס, ואם היו עומדות למשאל עם, מן הסתם היו זוכות לרוב גדול. כזו היא ההחלטה שאי אפשר להתעמר במנהלי תיקי השקעות שפעלו בטרם נדרש רישיון בחוק ולפגוע במשלח ידם; כך גם החזרת קצבת הבטחת ההכנסה למחזיקי רכב, הגדלת הפיצויים למפוני ההתנתקות או קיצור המעצר של חיילים בטרם יראו שופט. חלק מההחלטות נהנות מתמיכת רוב ככל הנראה, אך מרגיזות חרדים – כך ההחלטות לגבי חוקי הגיוס וגם אישור הפונדקאות להומואים. החלטות אחרות שנויות במחלוקת חריפה וביניהן ביטול חוקי המסתננים, החלטה שהותירה אותם באלפיהם בדרום תל אביב. כך גם ביטול חוק ההסדרה של התנחלויות על קרקע פרטית פלסטינית. החלטה אחת הייתה בעיקר אצבע לעין של משה כחלון, שדווקא עשה הכול כדי להגן על בית המשפט: ביטול מס דירה שלישית. פה ושם בג"ץ מקבל החלטה שנראית ממש לשם ההטרלה של הימניים – להחזיר קצבאות ילדים עבור מחבלים קטינים, החלטה שקיבל בשם השוויון ברוב 4-5.

מגני בית המשפט אומרים ש-22 החלטות, שחלקן בכלל קונצנזוס, ושהתקבלו על פני 25 שנה, זה לא ביג דיל. לא זה מה שמצדיק את המהומה הגדולה שמחוללים מבקרי בית המשפט. אבל זו כמובן טענת שקר. חזרתי אל הספר הישן "העליונים" של נעמי לויצקי, הצצה מרתקת אל תוככי בית המשפט העליון, וקראתי את הסקירה המקיפה שלה על ההתנהלות סביב חוק האזרחות, שאפשרות ביטולו הייתה הסכנה הגדולה ביותר שבג"ץ הציב למדינה עד היום. עד חקיקתו הונהגה בישראל "זכות שיבה שקטה", שאפשרה לפלסטינים ולפלסטיניות להיכנס לתוך הקו הירוק, להתחתן עם בני זוג ערבים-ישראלים ולהעמיד צאצאים, שכבעלי זהות פלסטינית נוטים להשתתפות מוגברת בפעילות חבלנית. זו הייתה קטסטרופה דמוגרפית וגם ביטחונית.

הספר מתאר כיצד אהרון ברק היה משוכנע שיש בידו רוב לביטול חוק האזרחות, אבל היסס לקבל החלטה שנשענת על קול אחד, קולו של השופט הערבי. הוא התמהמה עד שלבסוף מהפכת חמאס בעזה הפכה את דעתם של שני שופטים. הרוב אבד לו, הדמוגרפיה היהודית ניצלה, וגם ניצל מספר לא ידוע של הרוגי פיגועים מידי מחבלים שהיו נכנסים ככה לארץ. לחילופין אולי היה זה הבג"ץ עצמו שניצל, כי החלטה כזו הייתה מזרזת רפורמה פראית בנוסח שיריב לוין מתכנן עכשיו.

דבר נוסף מעניין בספר הוא האופן שבו שר הפנים, אופיר פינס, פשוט נאבק שישמיטו כל הגבלה על נשים ערביות שקיימת באיחוד משפחות. מאחר שזו התופעה המשמעותית ביותר של איחוד משפחות, משמעות הדברים הייתה ריקון החוק מתוכן. גם אם נשים מטבען באמת פחות נוטות לטרור (אם כי ארגוני הטרור העמידו כבר לא מעט מחבלות), הרי שילדים של נשים פלסטיניות מתבררים פעמים רבות בהמשך הדרך כסכנה ביטחונית, כי הם חשים מחוברים לחלוטין למאבק הפלסטיני בשטחים. אופיר פינס כיהן מטעם המפלגה ההיסטורית של בן גוריון, גולדה מאיר ואפילו אביגדור קהלני, ועמדתו מלמדת על המגמה השמאלנית קיצונית שהשתלטה על המפלגה במהלך המאה הנוכחית.

אבל הדבר הכי מלמד בספר הוא הבנת האופן שבו בג"ץ מחליט בלי שהוא אפילו מחליט. רוח בג"ץ ושופטיו השמאלנים שורה על כל דיון ממשלתי משפטי. מני מזוז היועמ״ש דרש מהשרים להתגמש, כי אחרת לא יצליח להגן על החוק בבג"ץ. אם בג"ץ היה מלא באלכס שטיינים לא היה למני מזוז מן הסתם חשש כזה. ואם היה לו חשש כזה, השרים היו בזים לחשש. בסופו של דבר נקבע שגיל המינימום לאיחוד משפחות יירד, וגברים בני 35 ונשים בנות 25 כבר קיבלו אישור לכך. כיום יש עשרות אלפי פלסטינים בישראל שנכנסו בעקבות איחוד משפחות במסגרת החוק המתוקן. אמנם בלי החוק אולי היה מדובר במאות אלפים. השופט גרוניס כתב בעתירה על חוק האזרחות:

חוות דעתו של חברי הנשיא, כדרכו, עשירה באסמכתאות מכל קצווי תבל ומלאה בהפניות להוגים ומלומדים רבים. עם זאת, לא הצביע חברי הנשיא ולוּ על דוגמה אחת של מדינה שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא נמצאה דוגמה לפיה בית משפט מדינתי חייב מדינה להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה.

את ביטול חוק האזרחות בגרסתו המחמירה לא מונים בחוקים שבג"ץ ביטל, אבל למעשה חוק זה וחוקים רבים אחרים שלדעת היועצים המשפטיים חורגים מרוח בג"ץ עברו שינויים כדי להתאים את עצמם לדעת השופטים המשוערת. דה פקטו הם בוטלו, גם אם לא מונים אותם בין עשרים ושניים הביטולים.

משפחה ערבית עוברת בשער – בינה מלאכותית מידג׳רני