עשר שנים לבלוג

היום לפני עשר שנים פתחתי את הבלוג. זו הזדמנות להודות מקרב לב לקוראים ולמגיבים. כמה נחמד שאפשר לנהל פה דיון אינטליגנטי אנונימי, משהו שאבד קצת מהאינטרנט עם בוא הרשתות החברתיות. למדתי והחכמתי ונהניתי ושועשעתי. תודה!

לונג קוביד, היסטריה, ריקודים וטרנסים

מאז פרצה הקורונה לחיינו התחלנו לשמוע על תופעת "לונג קוביד", חולים בקורונה סוחבים תסמינים לטווח הארוך. בכל מקום מתייחסים ל"לונג קוביד" כאל עובדה רפואית שאינה שנויה במחלוקת, אבל נתקלתי בעמדה שונה והראיות שלצידה מעניינות. הראיה המרכזית היא שכאשר אנשים טוענים שיש להם לונג קוביד אחרי הידבקות בקורונה ועורכים להם בדיקת דם לגלות האם אכן נדבקו, מוצאים שאין הבדל בסימפטומים המדווחים בין מי שבאמת נדבק לבין מי שרק חשב שנדבק. יוצא דופן רק אובדן הריח המתמשך שמאפיין את מי שבאמת היה להם קורונה.

דבר נוסף לשים לב אליו הוא שיש יותר נשים שלוקות בלונג קוביד מאשר גברים. לפי אחד המחקרים הפער עצום, לפי מחקר אחר הפער לא כזה גדול. בוינה של המאה ה-19 פרויד הראה שנשים פיתחו תסמינים גופניים מסיבות נפשיות, דבר שנקרא היסטריה. תופעת ההיסטריה פחות משמעותית בתקופתנו, האם לונג קוביד מסמל את חזרתה המחודשת? 

העובדה שנשים נסחפות יותר בקלות לזהות את עצמן עם תופעה חברתית-פיזית חדשה ניכרה כבר בשטרסבורג בשנת 1518, אז פרצה מגפת ריקודים. זה אירוע כזה מעניין וחריג שיהיה נחמד להעתיק את דברי הויקיפדיה בנושא:

ההתפרצות החלה כאשר אישה בשם פראו טרופאה יצאה לאחד הרחובות בעיר שטרסבורג, והחלה לרקוד בהתלהבות וללא הפסקה במשך ארבעה עד שישה ימים רצופים. בתוך שבוע, 34 אנשים נוספים הצטרפו, ובתוך חודש, היו כ-400 רקדנים, בעיקר נשים.

כשמגפת הריקודים החמירה, אצילים מודאגים ביקשו את עצתו של הרופא המקומי, ששלל סיבות אסטרולוגיות או על טבעיות, במקום זאת הודיע כי המגפה היא "מחלה טבעית" שנגרמת כתוצאה מן "הדם החם" של הרוקדים. אך במקום לעשות להם הקזת דם כנהוג באותה תקופה, הרשויות דווקא עודדו את הריקודים, בין היתר על ידי הקצאת אולמות עבור הרוקדים ואפילו בנייה של במת עץ עבורם. הסיבה שגרמה לרשויות לנהוג כך, הייתה האמונה שרק אם החולים ימשיכו לרקוד ברציפות ובלי מנוחה, יום ולילה – הם ירפאו. כדי להגדיל את האפקטיביות של ה"ריפוי", הרשויות אף שילמו למוזיקאים שינגנו בחצוצרות ותופים ולרקדנים מקצועיים שילוו אותם. המוזיקה שימשה כדי לגרות אותם להמשיך לרקוד וכתרופה לחולאים שלהם. במהלך אותו חודש נעשו גם ניסיונות לגירוש שדים, אך בסופו של דבר, עד סוף הקיץ מתו רבים מן הרוקדים מהתקפי לב, שבץ, או תשישות.

יש טוענים שגם בימינו מבצבצת מגפה חדשה שפוקדת בנות צעירות: הן מגיעות למסקנה שהן בעצם בנים ומתחילות בטיפולים לשינוי מין. יש ויכוחים סוערים בנושא, אבל הנתונים מראים שאם בעבר היו הרבה יותר גברים שעוברים טיפולים לשינוי מין והופכים לנשים, הרי שהיום השתנה המצב ושיעור הבנות שהופך לבנים עלה מאוד עד שהוא משתווה למספר אלו שעושים את הדרך ההפוכה או אף עולה עליו. השאלה האם התופעה קשורה להדבקה חברתית ולהיסטריית המונים בין בנות צעירות שנויה במחלוקת חריפה.

העדר הרדיפה גרם להיעלמות

אד לוטוואק הוא יהודי אמריקני שידוע כאסטרטג-על, מומחה לאסטרטגיה מדינית וצבאית שייעץ לגופים החשובים בעולם בנושאים אלו. לוטוואק נשוי לישראלית. יש לו קרובי משפחה בישראל, והמדינה יקרה ללבו.

במגזין היהודי–האמריקני בעל הנטייה הימנית טאבלט התפרסם בחודש שעבר ראיון מאוד מעניין איתו. לוטוואק סיפר למראיין, הסופר דיוויד סמואלס, על קשריו האישיים עם פוטין, שאותו הכיר בימיו כסגן ראש העיר סנט פטרסבורג.  פוטין סיפר לו שהתוודע בילדותו לכל חגי ישראל כי אכל את האוכל היהודי אצל השכנים. לוטוואק מציע רעיון לפתרון המלחמה באוקראינה שנראה לי נאיבי להחריד, אבל איני אסטרטג–על. הוא מציע משאל תושבים בפיקוח בינלאומי על השליטה בדונבס. האם מישהו מעלה על הדעת שפוטין ימתין לתוצאות המדגם בשלווה ויכבד את דבר הבוחר? נראה לי הזיה. 

מצאתי עניין מיוחד בשיחה כשנסובה על ההקבלה בין יהדות ארה"ב בימינו לבין יהדות מצרים ההלניסטית בימי רומא. פילון האלכסנדרוני היה אמנם יהודי כשר, אשר הגן על יהודי עירו בפני הקיסר. אבל אחיינו כבר היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, חברו הטוב של טיטוס, אשר פקד על צבאו שדיכא את המרד ביהודה ושרף את בית המקדש. הדור הבא של האליטה היהודית מפנה עורף לעברו ומשרת את האימפריה ואת ערכיה בהזדהות מלאה.

אתרגם את הקטע הרלוונטי בתמצית:

מצרים היא המדינה העשירה ביותר בעולם העתיק, והיהודים בה מצליחים, עשירים ונהנים מביטחון פוליטי. הילדים והאחיינים שלהם הם בקשרי ידידות עם הילדים והאחיינים של הקיסרים הרומיים, ותראה לאן זה מביא אותם! עם כל זה הם מתבוללים ונעלמים. עד הכיבוש המוסלמי כבר בקושי נותרו יהודים שהמוסלמים יכולים לאסלם.

היהודים בארה"ב הם בדרכם להיעלמות. אתה רואה את התפרקות הקהילה. הסיבה לכך שישנם בתי כנסת רפורמיים היא כדי להמיר יהודים ברכות להעדר יהדות. אלו שהם אורתודוקסים אבל לובשים חליפות ועניבות, הרופאים ועורכי הדין, גם הם מתפוגגים. תופעות כמו ג'יי סטריט הן חלק מזה. כל אחד שקשור אליהם צריך להבין שג'יי סטריט קיים כדי לספק לגיטימיות להמתת חסד קהילתית.  הם נגד ישראל והם נגד כל אחד שקשור לישראל, כולל האמירויות וסעודיה. כשעמים נעלמים קורים כל הדברים המשונים. אבל זה סיפור בן 2,000 שנה. המקדש בירושלים היה מאוד יקר לתפעול. צריך היה לקנות חיות ולשחוט אותן. היה זה בית מטבחיים ענק, הרבה כסף היה מעורב ואנשים לבשו בגדים מצחיקים. כל זה התאפשר בשל הכסף מיהודים ממצרים ומיהודים עשירים מיוון, רומא, צרפת. הם נעלמו. אין שום סימן לרדיפה כלשהי. זה היה העדר הרדיפה אשר גרם את ההיעלמות. 

האייקיו של ראש הממשלה

אייקיו, מנת משכל בעברית, זו תכונה מוערכת מאוד בבני אדם, אולי אפילו יתר על המידה. מידת היוקרה של מקצוע קשורה בקשר ברור לממוצע האייקיו של העוסקים בו. לכן רופא גסטרו זה מקצוע יוקרתי בהרבה מאשר שרברבות למרות שתכל׳ס זה די דומה, ולא ברור מי מרוויח יותר.

האם כדאי לצפות ולקוות שגם לראש הממשלה יהיה אייקיו בשמים? לראשי ממשלות ישראל לאורך השנים היה כנראה אייקיו גבוה. קשה לדעת בוודאות לגבי כולם ועל גולדה מאיר למשל אמרו שיש לה אוצר מילים בן 300 מילה, אם כי אני התרשמתי מקריאת האוטוביוגרפיה שלה שהייתה חריפה וחכמה. אריאל שרון היה מקורי ורב הישגים (וכשלונות), אבל בערוב ימיו כראש ממשלה הותיר תחושה של דעיכה קוגניטיבית ברורה. לא נותר לי ספק לגבי האייקיו הגבוה של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, אחרי קריאת זכרונותיו שבהם הוא משוויץ בהצלחתו בלימודיו באיסטנבול (מצוטטים בידי דניאל פרידמן בספרו ״לפני המהפכה״):

בבחינה הראשונה, משפט בינלאומי, קיבלתי 9.5. בבחינה השנייה, משפט אזרחי, קיבלתי הציון המקסימלי – 10. שלושה חברים שנבחנו יחד איתי קיבל אחד מספר 3 (כישלון), השני 6, השלישי 8.. הבחינה השלישית הייתה במשפטי עונשין. כרגיל לא מפרסמים התוצאות באותו היום, אבל הפעם אמר לי הפרופסור במין התלהבות אחרי השאלות שהציג לי: אני קובע לך כבר הציון 10, ובפנותו לתלמיד השני שנכנס איתי לבחינה אמר: "אני שמח ושבע רצון כשיש לי הזדמנות לתת לתלמיד כזה הסימן 10". לפניי נבחנו שנים עשר תלמידים, וכולם יצאו מהבחינה נרגזים וקיללו את הפרופסור על קפדנותו ודייקנותו.

על ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד, תמיד ריחף החשד שאינו חריף די להצדיק את יומרותיו. לא רק בגלל העדר הבגרות. אמנם כתב טורים יפים בעיתון, אבל לא כאלו שביטאו יכולת מופלגת להעמקה. הדברים שאיילת שקד סיפרה לגביו לא מזמן, לפיהם רשלנותו מכניסה את המדינה לפינות לא נעימות, הוסיפו לתחושה שמתקבלת גם מהעדר הדיוק המביך שנמצא בטקסטים שלו. משהו שם אינו מהודק מספיק. מצד שני פיתוח קריירה יצירתית שעוסקת במילים הוא כן עדות לטובתו. גם אופיה הגנטי של האינטליגנציה עומד לזכותו. שני הוריו חריפים מאוד. אביו המנוח טומי בוודאי היה באלפיון העליון של הברק.

האייקיו של המנהיג מתקשר לסוגיה בעייתית במיוחד בדור האחרון. בעלי האייקיו הגבוה נסחפים לפרוגרסיביות המטורללת. בצד השני המנהיג של המחנה הימני, האנטי פרוגרסיבי, נדרש להוביל קהל תומכים שלחלקו יש, איך ננסח זאת בעדינות, דרך חשיבה פשוטה מאוד. המנהיג יכול להיות כמו תומכיו ובן דמותם. כזה הוא דונאלד טראמפ, הוא אוהב את עצמו ומעריציו אוהבים אותו. אוצר המילים של ילד בן שמונה שיש לו לא מותיר ספק שהוא יוצא דופן באייקיו הנמוך שלו בין נשיאי ארצות הברית, אך תומכיו אוהבים את שפתו הפשוטה ואת דרך התנסחותו המביכה כל בוגר תיכון. טראמפ הצליח במו ידיו לחולל מהפך דמוגרפי-פוליטי מעורר תדהמה בארצות הברית, כשנחל הצלחה פוליטית לא תיאמן בקרב גברים היספנים, ובמידת מה גם שחורים, בשכבות הלא משכילות, והצליח לחסל את שאריות התמיכה של המפלגה הדמוקרטית בקרב מעמד הפועלים הלבן. אבל בארה״ב יש בכל אופן אי אלו מצביעים עם אייקיו גבוה, והם סולדים מטראמפ ונטשו את המפלגה הרפובליקנית באופן שמאזן במקצת את התמונה.

הכי קרוב לטראמפ בפוליטיקה הישראלית הוא ביבי. אבל גם אם יש דמיון בנרקיסיזם, אין שום דמיון במנת המשכל. ביבי הוא עילוי. את טראמפ אי אפשר לדמיין בסיטואציה שבה היה דוד בן גוריון בחדר המבחן באיסטנבול (אלא אם היה משלם למתחזה שיופיע שם במקומו, כפי שטוענים שעשה בפסיכומטרי האמריקני). את ביבי אפשר. מן הסתם ביבי חש כל השנים שבנט מהווה איום עליו גם כי שניהם חולקים אייקיו גבוה (לפי הטענה בנט קיבל 770 בפסיכומטרי). כדי למנוע תחרות הוא הקפיד להשאיר בצמרת הליכוד רק את אלו שאינם מותירים רושם של אייקיו גבוה במיוחד או כאלו שהאייקיו הגבוה שלהם אינו מלווה בכריזמה (כמו שטייניץ, אבל הנה הוא גם פורש).

האם גם בפוליטיקה הישראלית יכול להופיע טראמפ? איש עסקים בוטה וגס רוח ששפתו כה דלה וחשיבתו רדודה? אני מקווה שלא. קשה לדעת בוודאות האם אייקיו גבוה חיוני למנהיגות מוצלחת, אבל עדיף לא לקחת סיכון. שולי הביטחון של המדינה שלנו צרים.

התרשים המפחיד ביותר

ראיתי היום תרשים והוא מפחיד יותר מתוכנית הגרעין האיראנית. מכון המחקר פיו ערך סקר לאחרונה ובחן את יחס האמריקנים לישראל. ככה זה נראה:

ליחסי ארה"ב וישראל יש עבר נפלא, אבל מהתרשים הזה לא ברור כלל אם יש להם עתיד. אלו המבוגרים שאוהדים את ישראל, לא הצעירים. כל יום עוד אמריקנים אוהדי ישראל מובאים למנוחות.

הכול הלך לנו כשורה כל עוד הצלחנו לשכנע, או שהתנ"ך שאבותינו שיגרו לעולם עזר לשכנע, את האמריקנים שיש אלוהים. וארה"ב הרי הוקמה על ברכי הפרוטסטנטיות אוהבת התנ"ך, אבל הליברליות והחילוניות בקרב הצעירים מחסלות את האהדה לישראל. וייתכן שגם הקתוליות של הצעירים ההיספנים אינה כוללת שום רכיב פרו-ישראלי. ישראל היא מדינה שצעירי אמריקה אינם אוהבים, וחלקם אולי מתעבים.

בשורות טובות בכל אופן: האהדה של המפלגה הרפובליקנית לישראל ברורה ונחרצת. חצי מהזמן מן הסתם המפלגה הרפובליקנית תשלוט ואז אנחנו בסדר ; הציבורים המשכילים ביותר (ולכן המשפיעים ביותר) הם עדיין אוהדי ישראל.

בשורות רעות: אולי בקרוב תקום ממשלת נתניהו-בן גביר ואז נראה איך יתייחס אליה העולם.

תשובה טובה לשאלה דמוגרפית טובה של ווינט

וויינט שאל את המומחים שאלה מצוינת: מתי הדמוגרפיה הדתית-חרדית תכריע את התיקו ששורר כרגע בעם ותיתן לקואליציה הביביסטית ניצחון. השאלה באמת טובה, אבל התשובות של המומחים שוויינט ראיינו הן די מעפנות למען האמת. ערבוביה של תשובות לא מהודקות היטב.

תשובות לא מעפנות בנושאי דמוגרפיה הן אחד הדברים העיקריים שאני משתדל להעניק לקוראי הבלוג, אז התגייסתי למשימה. האם משפחת נתניהו יכולה לחכות עוד סבב בחירות ועוד סבב ובסוף הדמוגרפיה באמת תכריע את המשחק?

בוא נראה.

נתחיל מהחרדים: ליהדות התורה היו כ-250 אלף קולות בבחירות האחרונות, והיא מתקדמת בקצב היסטורי שמתקרב ל-4% בשנה. משמעות הדבר שמדי שנה נוספים 10,000 מצביעים חרדים. חרדים ספרדים הם בערך חצי מהחרדים האשכנזים ולכן אפשר להגיד שנוספים כל שנה 5,000 מצביעים חרדים ספרדים. בסך הכול כ-15 אלף מצביעים חרדים נוספים. זה בהחלט יכול להיות שובר שוויון. 60 אלף מצביעים חרדים נוספים בתוך ארבע שנים! כולם ללא יוצא מהכלל יצביעו לגוש ביבי.

נעבור לדתיים. אצלם יש ארבע לידות לאישה, מספר שמשמעותו גידול שנתי של 2% באוכלוסיה. כיום אפשר להעריך שיש כשש מאות אלף מצביעים דתיים. נוספים אם כך כ-12,000 מצביעים מדי שנה. אפשר להעריך שהם מתפלגים בערך 9000:3000 לטובת הביביסטים, כי בכל אופן יש הרבה דתיים מתונים ויש כאלו שמורידים את הכיפה לגמרי. זו תוספת שנתית של 6,000 מצביעים לגוש הביביסטי.

המסורתיים מולידים בממוצע בין 2.5  ל-3 ילדים לאישה, ולכן שיעור הגידול השנתי שלהם מתון למדי ועומד בערך על 0.5-1 אחוז לשנה. גם שם יש הרבה נשירה מבחינת ירידת האדיקות הדתית, אבל נראה לי שרובם נשארים במשפחת הליכוד.  אלו מיליון מצביעים, אבל בצמיחת אוכלוסיה נמוכה מקבלים רק עוד 8,000 מצביעים כל שנה. ניתן להעריך שהם מתפלגים 6000:2000 ומוסיפים רק 4,000 אנשים לגוש הביביסטי.

שאר אוכלוסיית ישראל היהודית היא ללא גידול אוכלוסיה משמעותי, אך כנראה גם ללא דלדול. הילודה בקרב החילונים עומדת מזה שנים רבות מאוד קרוב לשיעור התחלופה ולכן אפשר להניח שאין בה שינוי או שהוא קטן למדי. האם יוצאים בשאלה, צאצאי מצביעי יהדות התורה, מצטרפים לגוש החילוני האנטי-ביביסטי? מדובר להערכתי בכמה מאות בשנה לכל היותר. זניח למדי. אולי 500 אנשים בשנה?

בכתבה בווינט ההתייחסות לנושא היא באמת מוצלחת מאוד:

לפני כ-45 שנה השתתף שמעון פרס, אז ראש האופוזיציה לאחר מהפך 1977, בחתונת בנו של ח"כ שלמה לורנץ מאגודת ישראל. ביציאתו מאולמי וגשל בבני ברק התריס בפניו אחד הנוכחים ואמר: "תראה איך אנחנו גדלים". פרס סירב להתרגש מהאיום הדמוגרפי על מחנהו, והשיב בעקיצה: "וכי סבא שלי לא היה חרדי?". אבל למרות הביטחון המופרז של יו"ר המערך דאז, קשה לומר שתופעת היציאה בשאלה היא שמונעת מיהדות התורה לתרגם את הגידול המהיר של המגזר לכוח פוליטי משמעותי, שכן בסופו של דבר מדובר בקבוצה שולית וזניחה.

החרדים האשכנזים של ימינו דומים לסבא של שמעון פרס, אבל עם מוטציה: הם יודעים איך להסתגר ואיך לסגור את נעריהם בתוך הקהילה. לגבי יוצאים בשאלה צאצאי מצביעי ש"ס, יש יותר כאלו, אבל כשהם עוזבים את כבלי ההלכה הם פונים למסורתיות הביביסטית, לא לחילוניות האנטי-ביביסטית. יצביעו לליכוד. את העובדה שיש דתלו"ש משמעותי בקרב הכיפות הסרוגות הכללתי כבר למעלה, כשעסקתי בדתיים, והנחתי שרבע מצאצאיהם יהיו אנטי-ביביסטים.

עתה הגענו לערבים. הציבור המוסלמי צמח ב-3% בשנת 2004 (השנה שממנה מגיעים המצביעים החדשים בבחירות לכנסת הבאה). למשותפת ולרע"מ יש קרוב ל-400 אלף קולות. כלומר 12 אלף קולות אמורים להתווסף מגידול טבעי. או מעט פחות. כמעט כולם ילכו לגוש האנטי ביביסטי, אלא אם ביבי יעשה קמפיין "אבו יאיר" מוצלח במיוחד ויקושש קצת קולות.

לפני סיום בוא נדבר על העולים. ב-2021 היו 8,000 עולים מצרפת ומארה"ב ו-12 אלף מרוסיה. נניח שחצי ישתתפו בבחירות. העולים מצרפת וארה"ב ייטו לגוש ביבי, העולים מרוסיה לגוש ליברמן. ספק אם יש פער מאוד גדול. אולי ב-2022 מרובת העולים מרוסיה ומאוקראינה יהיה יתרון מסוים לגוש ליברמן האנטי ביביסטי. מצד שני השנה היו גם עולים מאתיופיה שנוטים לימין. הנחה סבירה: אין השפעה גדולה על מאזן הקולות. אולי 1,000 קולות לגוש אנטי ביבי.

ומה עם היורדים? בעבר דמות היורד הטיפוסי הייתה מסורתית וציבור היורדים היה מאוד ימני. אני חושב שהיום הירידה קטנה ומרוכזת באנשי מדע, הייטק ויזמות מצליחים, צעירים שמסתלקים לברלין ודומותיה ועולים מרוסיה שחוזרים לרוסיה (זה אולי כבר לא יקרה במצב הנוכחי ברוסיה..). מדובר באוכלוסיות אנטי ביביסטיות. גם אם יש הטיה אנטי ביביסטית אצל העולים, ההטיה האנטי ביביסטית אצל היורדים לבטח מאזנת אותה, אם לא יותר מזה.

לסיכום: אפשר להעריך שבשנים הקרובות מדי שנה יתווספו כ-12 אלף לגוש האנטי ביביסטי לעומת 24 אלף לגוש הביביסטי. ובסיכום: 12 אלף קולות נטו לביבי. 2 מנדטים שגוש ביבי נזקק להם כדי להפוך לרוב, 59 ל-61, הם 72 אלף קולות כיום וקצת יותר בעתיד. דהיינו יש להמתין 6-7 שנים להצטברותם. יש לביבי תקווה, אבל היא די רחוקה. אם התיקו לא יישבר בעדו הפעם, אז מהזווית הדמוגרפית כדאי לו להקים ממשלה יציבה ארבע שנים עד הבחירות הבאות (אפילו אם זה אומר לתת לגנץ או לסער ראשות ממשלה ראשונה ברוטציה) ולנסות שוב אז. מאחר שהילודה המוסלמית די נתקעה מ-2005 ואילך בעוד שהחרדים המשיכו בעסקים כרגיל, ביבי צפוי להיות במצב טוב בהרבה לקראת סוף העשור. רק מה? הוא לא נהיה צעיר יותר, וגם המשפט נגדו יסתיים יום אחד.

שינזו אבה היה מרגרט תאצ׳ר של יפן

העולם הוכה בתדהמה הבוקר עם הירצחו של שינזו אבה, המנהיג היפני החשוב ביותר מזה שנות דור. הזכרתי אותו בבלוג לא פעם בזמנו כי במרכז פעילותו עמד נושא שאינו רלוונטי עוד בזמן האחרון, אבל כתבתי עליו רבות בעבר – חילוץ הכלכלה מניוון באמצעות הדפסת כסף.

הדרך הנכונה ביותר להבין את חשיבותו של אבה היא להקביל אותו למרגרט תאצ׳ר. שני המנהיגים הובילו התחדשות צבאית ולאומית שאצל תאצ׳ר באה לידי ביטוי בניצחון במלחמת פוקלנד ואצל אבה ביציאה מהמסורת הפציפיסטית ובחיזוק הצבא לקראת עימות אפשרי עם סין. כחלק מהעניין גם אנחנו בישראל חשנו את ההתקרבות עם יפן, ממש כפי שתאצ׳ר הייתה פרו-ישראלית.

ואילו בפן הכלכלי גם אבה וגם תאצ׳ר האמינו במונטריזם, בגאולה כלכלית שתבוא משליטת הבנק המרכזי על כמות הכסף. ההקבלה קצת אירונית כי שניהם השתמשו במונטריזם באופן מהופך. תאצ׳ר שהייתה צריכה לעצור אינפלציה משתוללת ציפתה מהבנק המרכזי לרסן את כמות הכסף. אבה שרצה להביא סוף לדיפלציה האיץ בבנק המרכזי להדפיס כסף ולקנות בו נכסים, דבר שאכן קרה בהיקף ענק. מקור ההבדל היה בנסיבות ההיסטוריות, לא באידיאולוגיה. שניהם חתרו לרפורמות כלכליות ולהקטנת הנטל הביורוקרטי. ושניהם האמינו בחשיבות הבנק המרכזי ושליטתו במטבע המדינה. תאצ׳ר שאפה לשמור על הלירה סטרלינג וכך מנעה מארצה להשתעבד לגוש האירו.

תאצ׳ר האריכה ימים עד שהתפוגגה לתוך הדמנציה, באופן שתואר בסרט ״אשת הברזל״. אבה סיים את חייו הבוקר רק בן 67. שניהם ייזכרו יותר מראשי הממשלה שהיו לפניהם ולאחריהם.

ימים אדומים

משה סנה היה ממנהיגי הישוב והמפקד העליון של "ההגנה", אבל לאחר מכן סטה בחדות לעבר המפלגה הקומוניסטית ופנה לסגידה ל"עולם המחר" הסוציאליסטי. לאחרונה קראתי ספר מעניין מאוד שבו אפרים סנה מנסה לטהר את אביו, ולהסביר את התנכרותו לציונות והתחברותו לקומוניסטים כנובעות בעיקר מרצונו של האבא לחלץ את המדינה מסכנה של מעורבות במלחמה גרעינית בין המעצמות. הוא מזכיר גם את התמיכה הסובייטית בהקמת המדינה שלוותה בעסקת הנשק הצ'כית, בעוד שהנשיא טרומן תמך במדינה אך מייד הטיל עליה אמברגו נשק, שהפך תמיכה זו לחסרת תועלת.

סנה מספר כיצד המחויבות הקומוניסטית השפיעה על חייו שלו. בין השאר לא חגגו לו בר מצווה, שהייתה אקט דתי נתעב בעיני הקומוניסטים. באופן מפורסם מאוד בערוב ימיו (הלא ארוכים, הוא נפטר בגיל 63) אביו שינה את טעמו וביקש שבנו יאמר עליו את הקדיש. סנה עומד על כך שאביו לא היה מרגל סובייטי כפי שנטען, והמידע שהעביר לסובייטים היה רק מידע ידוע ומפורסם.

ריתקה אותי במיוחד התקופה שבה התפצלו מק"י, המפלגה של סנה, ורק"ח, המפלגה של הערבים הקומוניסטים (ביניהם תופיק טובי ואמיל חביבי, שחברו להם מאיר וילנר ועוד מעט יהודים). היה זה בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. לא היה אז כיבוש, ובכל אופן הפלג הקומוניסטי היותר רדיקלי התייחס באהדה לדיבורים על השמדת ישראל של שליטי ערב. אמיל חביבי תבע את זכותו של הגליל הערבי להתפצל מהמדינה (משהו שהשתנה מאז – כיום ערביי ישראל מתחלחלים מהרעיון שיפצלו את שטחיהם מהמדינה היהודית ומטובות ההנאה שלה). כשביטאון מק"י בעברית, "קול העם", הוקיע את קריאתו של אחמד בן בלה,  שליט אלג'יריה, להשמדת ישראל עם קבלת פרס לנין לשלום, הביטאון הקומוניסטי בערבית סירב לתרגם את דבריו.

להתנערותו של העולם הקומוניסטי מפשעי סטלין בנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב הייתה תופעת לוואי מפתיעה שלא שמעתי עליה עד קריאת הספר. הקומוניסטים ערביי ישראל אזרו אומץ ותבעו לבטל את תמיכתה של ברית המועצות בהקמת המדינה ולראות אותה כחלק מהמשגים של הזמנים הסטליניסטיים. בפועל ברית המועצות לא נקטה עמדה חד משמעית לאורך שנות השישים בסוגיה, בעוד שסין, יריבתה בעולם הקומוניסטי באותה עת, קראה בגלוי להשמדת ישראל. משה סנה ניצל את העמדה הסינית הקיצונית כדי להפציר בסובייטים לאמץ עמדה מנוגדת שתהיה פחות אנטי ציונית ארסית.

לקראת מלחמת ששת הימים ברית המועצות כבר חיזקה קשרים עם המשטרים הערביים הסוציאליסטים והתקרבה לעמדה העוינת לקיום ישראל, והדיפלומטים מהגוש הסובייטי (שעוד שהו פה בשגרירויותיהם בתל אביב) ניחמו את חבריהם הקומוניסטים היהודים, באומרם שמדינותיהם ישלחו אוניות לחלץ פליטים מהמדינה המושמדת.

כמובן, לא כך הסתיימה מלחמת ששת הימים למזלנו, ובתקופה שלאחר המלחמה התפוגגה מק"י בעוד שרק"ח נותרה  והפכה לימים לחד"ש של זמננו. כיום עופר כסיף ממשיך את דרכם של היהודים שחברו לקומוניסטים הערבים.