האם ישראל הכי מסוכנת ליהודים?

בעבר, כאשר היו מציינים בפניי שישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים, אהבתי לציין שתוחלת החיים בישראל גבוהה במיוחד, בפרט לזכרים, לכאורה אלו שבסיכון בצבא. גם שיעור תאונות הדרכים הקטלניות בקרב יהודים, כמו גם מעשי הרצח הפליליים נמוך ממש, ואילו מניין ההרוגים מטרור וממעשי איבה עמד בחלק מהשנים על מספר חד ספרתי או על דו ספרתי נמוך מאוד. ה-7.10 הלם בנו, ולא ניתן עוד לענות בשאננות כזו על השאלה. מוות פתאומי של 1,500 ישראלים, ברובם צעירים, הוא אירוע טקטוני שלא היה לנו כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים.

לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שארה״ב בהנהגת המפלגה הדמוקרטית מקשה על ישראל לנצח את המלחמה באופן שיבטיח שאירוע כדוגמת פוגרום שמחת תורה לא יחזור. דבר שמעורר שאלות על עתיד המדינה ועל יכולתה להבטיח את ביטחונה כשבעלת הברית הגדולה מגמגמת, אם לא גרוע מזה.

באליטה של ישראל גם יש קולות רבים שקוראים לוותר על ניצחון ולהיכנע לסחיטת החמאס בנושא החטופים. דבר זה ממחיש עד כמה גדולה הסכנה בחלק מהתפיסות הרווחות בקרב האליטות. אירוני שבעבר תומכי המדינה הפלסטינית הדגישו שתהיה חלשה מול ישראל, וכיצד תוכל ישראל לבטלה אם תהפוך לאיום ממשי. עמוס עוז כתב דברים מפורסמים בעניין זה. היום רבים באליטות מציגים תפיסה הפוכה, שלפיה אין לישראל באמת שום דרך להכריע את מדינת הטרור העזתית אחרי 7.10 ובפרט כשהיא מחזיקה בחטופים. בעת ובעונה אחת, הכרה זו, שלכאורה הייתה אמורה להוביל אותם לתפיסה מפוכחת ועגומה, לא מפחיתה כהוא זה מתמיכתם במדינה הפלסטינית בגדה המערבית.

דבר זה חושף כמובן את הבסיס האמיתי להשקפת עולמם. לא ניתוח רציונלי של המציאות, אלא דבקות עמוקה בדת הגדולה של זמננו שהחליפה את הדתות המסורתיות של המערב: הדת ההומניסטית. אין פלסטיני רע, יש פלסטיני שרע לו. ומה שרע זה כמובן הכיבוש. העובדה שמעט פלסטינים מביעים עניין בשאלת הכיבוש של 1967, ורובם חולמים במפורש על השמדת המדינה היהודית כולה (לצד תומכיהם הצעירים באוניברסיטאות באמריקה), אינה מפריעה למאמיני הדת ההומניסטית ולחוזי המדינה הפלסטינית שבקרבם יותר מאשר הראיות לקיום האבולוציה מפריעות למי שמאמין שהעולם נברא בשישה ימים. זה כן מעיק עליהם במידה מסוימת, אבל זה לא באמת מכשול לאמונה דתית.

אני דווקא חשבתי בעבר, כמו חסידים אחרים של ביבי באותה עת, שטוב לישראל שהחמאס שולט ברצועה ושהפרויקט הלאומי הפלסטיני מפוצל. אבל זו הייתה מחשבה שנבעה מההנחה שהחמאס ארגון חלש, ונזקו האפשרי מוגבל מאוד. כיום אני חושב שהחמאס הוכיח יכולת להוות איום קיומי על המפעל הציוני ולפיכך חובה לחסלו. בפרט הוא הוכיח כמה מוצלחת הטקטיקה שלו, שימוש באזרחים בצד שלו כמגן אנושי מבחינת המערב וחטיפת אזרחים וחיילים משלנו כמגן אנושי מבחינתנו. חזרה של 7.10 בנסיבות שבהן מערכת הבריתות של החמאס, עם מדינות כמו טורקיה, אירן ואפילו רוסיה וסין, יציבה יותר, ואילו באמריקה יש נשיא פרוגרסיבי או נשיא ששולל התערבות בנושאי חוץ, מהווה סיכון קיומי ברור. כל זה נכון כפליים כשלוקחים בחשבון שאירן עושה דרכה אל הפצצה האטומית, ולכן היא תהיה קשה יותר להרתעה.

אבל לא רק ישראל נעשתה מסוכנת יותר ליהודים, אלא העולם כולו. התחושה העמוקה שעולה ברבים מאיתנו הוא שחזרנו אל ההיסטוריה, ואל הגורל היהודי האופייני להיסטוריה. בצרפת דווח היום שאישה יהודיה נחטפה ונאנסה כסוג של נקמה למען פלסטין. באוניברסיטאות בארה״ב יהודים אינם נמצאים עדיין כנראה תחת סכנת חיים, אבל הם נידונים להטרדות ולתחושות קשות של בידוד ומועקה שמוציאות מהם את טעם החיים.

כפי שכתבה עינת וילף, בכל מקום שבו הונהגה אידיאולוגיה אנטי ציונית, שהתיימרה לא להתנכר ליהודים באשר הם, בפועל הפכו חייהם של יהודים לבלתי נסבלים. ככה בגוש הסובייטי או בארצות ערב.

לצד הסכנה הספציפית ליהודים ישנה הסכנה המרחפת על המערב כולו. הפרוגרסיביות, אם תשתלט על המערב, יכולה להרוס אותנו. אבל קודם כל היא תהרוס את היכולת לנהל חיים תקינים במקומות כמו סן פרנסיסקו או שיקאגו או פריז.

ואם האיום הגדול יותר הוא דווקא האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית, אז לחיות בפולין, בצ׳כיה, או אפילו בגרמניה, בלי שארה״ב מחויבת לנאט״ו זה ממש פחד אלוהים. שלא לדבר על טאיוואן. ואם סין תקבל את מבוקשה בפסיפיק, אז גם במקומות שנראים הכי שאננים, כמו אוסטרליה וניו זילנד, תשרור מתיחות עצומה.

סאם האריס אמר פעם משפט יפהפה: ״כולנו חיים בישראל, אבל חלקנו עוד לא יודעים זאת״. רצה להגיד שכל העולם הוא חזית במערכה מול הכוחות של הברבריות, ומי שחושב שימצא מקום בטוח מהמלחמה הזו משלה את עצמו. למי שנמצא במקום שבו המלחמה גלויה על פני השטח יש גם יתרונות – הוא מכין את עצמו טוב יותר, הן נפשית, והן מבחינת תחמושת ואמצעי הגנה, למאבק הקיום הבלתי נמנע.

הטיפשים נוהרים לקלפיות

beau33

את הטבלה שלעיל מצאתי במעבר על נתוני הסקר החברתי האמריקני לשנת 2010. בקרב מי שידע שאנטיביוטיקה לא עובדת נגד וירוסים, אלא רק נגד חיידקים, 21% לא השתתפו בבחירות 2008. בקרב מי שלא ידע, 37% לא השתתפו בבחירות 2008.

זו המחשה נחמדה לקשר בין אינטליגנציה לבין השתתפות בבחירות. לכל אחד יש קול אחד, אבל רבים בוחרים לא לנצל אותו, והדבר קשור לאייקיו. אבל הכלל הזה מעלה שאלות מורכבות מבחינת סוקרים, ולמעשה השאלה הגורלית של אמינות הסקרים לקראת הבחירות הקרובות בארה"ב תלויה בו.

בעצם ייתכנו בגדול ארבע אפשרויות.

  • אנשים פחות אינטליגנטיים משתתפים בסקרים, אך לא בבחירות
  • אנשים פחות אינטליגנטיים לא משתתפים בסקרים ולא בבחירות
  • אנשים פחות אינטליגנטיים משתתפים בסקרים וגם בבחירות
  • אנשים פחות אינטליגנטיים לא משתתפים בסקרים, אך כן משתתפים בבחירות

מובן שאף אחת מהאפשרויות לא נכונה באופן מוחלט, אך עולה השאלה איזו קרובה יותר לאמת. נראה שמבחינה זו יש הבדל בין הבחירות לנשיאות המתקיימות מדי שנה המתחלקת ב-4 (כגון 2012 ,2016 ,2020 ,2024) לבין בחירות האמצע המתקיימות בשנים שאינן מתחלקות בארבע (כגון 2018 או 2022). בחירות האמצע מיועדות לאנשים בעלי מודעות פוליטית גבוהה, שמוכנים להקדיש זמן לבחירות שלא משנות את המשתנה הפוליטי הבולט ביותר – מי יושב בבית הלבן. אלו בחירות לאנשים אינטליגנטיים במיוחד. והסקרים בשנת 2022 הצליחו בצורה מדהימה ממש לחזות את זהות המנצחים בבחירות האמצע. נראה שמה שקרה אז מתאים לאפשרות השניה. בבחירות האמצע הלא אינטליגנטיים לא השתתפו, לא בסקרים ולא בבחירות.

עם זאת, גם בשנת 2016 וביתר שאת בשנת 2020, הסקרים טעו קשה והגזימו בכוחם של הדמוקרטים. בעבר לא ניתן היה לומר שהמפלגה הדמוקרטית היא המפלגה האינטליגנטית. אדרבה, זו הייתה המפלגה של מעמד העובדים ושל המיעוטים הגזעיים. עם זאת, מאז שדונאלד טרמפ התייצב בראשות הרפובליקנים הכול השתנה. חלק משמעותי מהאליטות הרפובליקניות עדיין נאמן אליו, אבל בעיקר הוא מהלך קסם על המצביעים הטיפשים, שנמשכים לסגנונו – גבריות אלפא גסה ותוקפנית.

מכאן שניתן להניח שהסקרים מגזימים בכוחו של הנשיא ביידן לעומת טראמפ. סקרים אינם טובים בללכוד מצביעים פחות אינטליגנטיים, ואלו הרי המצביעים הפחות אינטליגנטיים שנמשכים לטראמפ כדבורים לאש. אבל כמה הסקרים מגזימים? לא ברור. ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, כנראה  הפער יהיה גדול יותר בין ביצועי האמת של טראמפ לבין מה שחוזים לו הסקרים. בבחירות 2020 היה אחוז הצבעה עצום, ובאמת טראמפ הפתיע אז בגדול, וכמעט כמעט זכה לקדנציה שנייה נגד כל התחזיות. מדוע? משום שהלא אינטליגנטיים, אלו שאינם נוהגים לענות על סקרים, נהרו לקלפיות. אם הם ינהרו לקלפיות גם ב-2024 לטראמפ יש סיכוי.

הרפובליקנים והדמוקרטים לא הפנימו עד הסוף את שינויי הזמנים. הרפובליקנים עסוקים בלדכא הצבעה, כמו בימים שבהם עשו הכול כדי למנוע מהמיעוטים הצבעוניים להצביע. הדמוקרטים מנסים לעודד הקלות בתנאי ההצבעה. אבל הרבה מהפרשנים כבר שמו לב כמה זה לא הגיוני. אחוז הצבעה גבוה יעבוד דווקא לרעת הדמוקרטים ולטובת הרפובליקנים. דבר דומה לכך אירע גם בישראל. הבחירות היחידות בעשורים האחרונים שבהן מחנה המרכז-שמאל ניצח בקרב היהודים היו בחירות 2006. אחוז ההצבעה אז היה בשפל. לעומת זאת בבחירות 2015 שבהן נתניהו נחל ניצחון מדהים בעוצמתו נרשם אחוז הצבעה גבוה בהרבה מהצפוי.

אל תישארו צעירים לנצח

בסקרים שמתפרסמים על הדור הצעיר באמריקה בולטת סלידתו מישראל. באחד הסקרים האחרונים 51% מהצעירים באמריקה העדיפו את הפלסטינים על הישראלים, לעומת 15% שבחרו ההיפך. קשה להבין למה שמישהו יזדהה עם עם נחשל, שחילק סוכריות ב-11 בספטמבר בזמנו, ושכאשר נותנים לו לשלוט בעצמו בוחר בתיאוקרטיית טרור רצחנית, ולא בדמוקרטיה ליברלית ובעלת ברית עם תרומה פנטסטית למדע ולטכנולוגיה. קשה להבין עד שלא מכירים את מערכת החינוך הפרוגרסיבית האנטי מערבית בארה"ב, את קריסת ההשפעה הדתית המסורתית והחלפתה בדת הווקנס המטורללת, או מנגד את האנטישמיות שמחלחלת בשורות הימין האמריקני הבדלני, או את השינוי הדמוגרפי הניכר – הלבנים כבר אינם רוב מובהק בשכבות הגיל הצעירות.

רק שוטה עיוור יסרב להפנים את המסקנות המתבקשות. ישראל חייבת לחתור להפחית את תלותה בארצות הברית. אולי יבוא יום שבו הפוליטיקאים האמריקניים יחזרו להתחנף לישראל – אי אפשר יהיה לנצח בניו יורק ובניו ג'רזי בלי קולות היהודים האורתודוקסים, אבל הוא רחוק עדיין, ואין לנו 50 שנה להמתין.

ועם זאת, התמונה היא קצת יותר מורכבת. אפשר לטעון שהשקפת הצעירים הפרוגרסיבית היא בת חלוף. מחלת ילדות שחולפת להם עם הגיל. מה שמשתקף במשפט הידוע על כך שרק מנוול לא יהיה קומוניסט בגיל 15, ורק טיפש יהיה קומוניסט בגיל 30.

מה אומרות הראיות?

ובכן, בעוד מלחמת עירק והמשבר הכלכלי שפרץ בתקופת הנשיא בוש הותירו את הצעירים בשמאל עם התבגרותם לתוך העשור הראשון של המילניום, יש סימנים לתזוזה מסיבית של שנתונים ימינה בתקופת אובמה ואילך.

פנסילבניה היא מדינת מפתח בבחירות בארה"ב בשנים האחרונות, וכמעט בלתי אפשר יהיה לנצח גם בבחירות הקרובות ללא ניצחון בפנסילבניה. הלכתי לבדוק באתר של סיינה, סוקר אמריקני שעובד עם הניו יורק טיימס, ונחשב למעולה, כיצד התפצלו הגילאים בפנסילבניה בשנת 2016 (טראמפ נגד קלינטון) לעומת שנת 2023 (טראמפ נגד ביידן)

clint16

אם מתבוננים בסקר של סיינה ב-2016 רואים שהיה הפרש של למעלה מ-30% לטובת המועמדת הדמוקרטית בקרב גילאי 18-34. כעבור 7 שנים גילאים אלו הם 25-41, כלומר הם מכסים 12 מתוך 15 השנים של הקטגוריה 30-44 בסקר של שנת 2023. אם קיימת עקביות פוליטית רבה בחייהם של בני אדם, ניתן לצפות אם כך לכך שבקטגוריה זו יוביל המועמד הדמוקרטי בשיעור ניכר. אבל בפועל בקטגוריית גילאי 30-44 מוביל טראמפ על ביידן בשישה אחוזים לפי הסקר ב-2023!

ניתן להסתכל על כך גם הפוך. בני 30-44 היו, שבע שנים קודם, בני 23-37, קטגוריה שמכסה חלק ניכר מהשנים בקטגוריה 18-34 בשנת 2016, אבל דפוסי ההצבעה רחוקים בין הקטגוריה הצעירה בשנת 2016 לקטגוריית גיל הביניים בשנת 2023 מרחק שמים וארץ.

ג'ורג' מקגוורן היה מועמד השמאל המובהק בבחירות לנשיאות בשנת 1972 מול ריצ'ארד ניקסון והובס ב-49 מדינות (לא כולל מסצ'וסטס, מעוז שמאל עד היום). אחרי תבוסתו הוא פנה לעסקי המלונאות ופשט רגל. הוא האשים בכך את "העלות של התמודדות עם תקנות פדרליות, מדינתיות ומקומיות שנחקקו בכוונות טובות אך הקשו על חייהם של בעלי עסקים קטנים, ואת עלות ההתמודדות עם תביעות סרק"  וסיכם: "הלוואי שבשנים בהן כיהנתי בתפקיד ציבורי, היה לי ניסיון מכלי ראשון לגבי הקשיים איתם מתמודדים אנשי עסקים מדי יום. ידע זה היה הופך אותי לסנאטור טוב יותר ולמועמד לנשיאות מתחשב יותר."

כידוע שמרן הוא ליברל ששדדו אותו, ובאותו אופן מבוגר הוא פרוגרסיבי שהחיים לימדו אותו להיגמל מפנטזיות. כשאדם יוצא מהחממה של הקולג' ומנסה להיכנס לשוק העבודה או להקים עסק או לגדל משפחה הוא מפנים דברים שלא היה מסוגל להפנים קודם. נאחל לעצמנו אם כך שצעירי ארה"ב לא יישארו צעירים לנצח, כי אחרת אנחנו במצב ביש אמיתי.

הניצחון כפוי עלינו

יש רוח נכאים עמוקה גם בימין וגם בשמאל. בשמאל כי הוא שונא את הממשלה, מתחיל לתעב גם את המלחמה ומעמיד את החטופים בראש מעייניו. בימין, בשל העובדה שחצי שנה של מלחמה תמה, צה"ל כבר הוציא כמעט את כל כוחותיו מעזה, ויש הישגים, אך אין הכרעה. וגם נגד החיזבאללה אין הכרעה, אלא לכל היותר מלחמת התשה עם הישגים נאים.

מול זה אני עדיין חושב שהניצחון במלחמה הוא בלתי נמנע. אפילו עכשיו כשממשל ביידן הפנה לנו עורף. הניצחון במלחמה הוא כפוי עלינו. זאת מאחר שקשה לראות איך יכול להתקיים שיווי משקל בינינו לבין החמאס בהמשך הדרך. אם החמאס לא ימוגר, הוא יהיה חייב לפתח את תעשיית הנשק והרקטות שלו. אנחנו נהיה חייבים למנוע זאת ממנו. הרי ההנחה מפעם, שאפשר להכיל את החמאס, כבר בלתי תקפה, ואיש לא יוכל לקבלה. יותר מכך, צה"ל עדיין שולט בצפון עזה וגם הכין מרחב חיץ סביב הרצועה. גם אם נוותר על צפון עזה יוותר מרחב החיץ. החמאס לא יוכל לקבל אובדן שטח לא מבוטל (5% מהרצועה בערך) עליו היו לא מעט בתים. אובדן שטח הוא העלבון העמוק ביותר מבחינת הערבים. לכן חייב להיות קונפליקט מתמיד בינינו לבין החמאס. חזרה למציאות של שקט תחת שקט נראית בלתי סבירה בעליל.

האם ייתכן שצה"ל יפנה גם את צפון הרצועה, גם את מרחב החיץ ויאפשר שיקום של עזה תחת החמאס? התפתחות כזו תדרוש קבלת תבוסה ברמה שלא הייתה עד היום במלחמות ישראל, אפילו לא בקירוב. אפילו אם הדבר יידרש להשבת החטופים, אין אופק פוליטי לפוליטיקאי שיהיה חתום על כך, כפי שאין אופק למדינה אחרי הסכמה כזו. גם אין לגיטימיות בינלאומית לשלטון של החמאס ברצועה, לכן גם העולם יתקשה לדרוש זאת. עכשיו ביידן זקוק נואשות לקולות במישיגן, ועל כן איבד עניין בכל שמץ של מחשבה אסטרטגית. אבל גם הוא יתקשה להכריח את ישראל לקבל תבוסה כל כך קיצונית.

לכן נותרתי בעמדה שהחזקתי בה מפתיחת המלחמה, שננצח בה, כי סינואר העלה את עצמו על עץ גבוה מדי, ועכשיו הניצחון כפוי עלינו.

מתי ולמה שמים על הראש כיפה סרוגה?

בפוסט שכתבתי לא מזמן הראיתי שהציבור הדתי הלאומי גדל יפה מאוד על פי שני אינדיקטורים: הסקר החברתי השנתי של הלמ"ס שבוחן בין השאר דתיות, וכן נתוני כניסה לכיתות א' בממ"ד. נראה שהציבור הדתי-לאומי גדל בדיוק כפי שניתן לצפות מציבור שמוליד 4 ילדים לאישה לגדול. זה דבר שמעורר הפתעה, כי הנשירה מהציבור הדתי לאומי היא תופעה ידועה, ואין ספק שזהו ציבור שיש בו הרבה יציאה בשאלה. בימים אלו, החרדים מצביעים אל הנשירה הדתית-לאומית כשהם מסבירים מדוע אינם רוצים שילדיהם ייחשפו לצבא ולחברה החילונית. הם אינם מאמינים שאמונה אדוקה בתורה ומצוות יכולה לשרוד באוויר הפתוח.

אחד ההסברים שיכול לסייע בפתרון החידה: כיצד הדמוגרפיה של הדתיים הלאומיים אינה חושפת נשירה, הוא העובדה שקיים ציבור דתי אדוק במיוחד, חרד"לי או קרוב לכך, שהלך והתעצם מספרית ואגב כך העלה את שיעור הפריון במגזר, ככה שאפילו עלה בדור האחרון במידת מה מעל 4 ילדים לאישה. במשפחות בחוגים אלו שכיח לראות שישה, שבעה ושמונה ילדים.

אבל כשבחנתי רשימה של ח"כים מחוגי הכיפות הסרוגות בכנסות האחרונות הבנתי שיש עוד אלמנט שצריך להכליל, והוא ההצטרפות אל החוגים ששולחים אל הממ"ד. יש מעל ל-30 דתיים שכיהנו בחמש השנים האחרונות כח"כים. רובם נשלחו לכיתה א' של הממ"ד בילדותם, אבל ממש לא כולם. הכנתי טבלה כדי להדגים זאת.

mamad

ניתן לראות בטבלה שכמעט 40% מהח"כים הדתיים (37%-39%, תלוי בסיפורו האישי של אוהד טל, שהויקיפדיה מחסירה פרטים לגביו) בכלל לא למדו בממ"ד בכיתה א', ואפשר להניח שאלו כולם אנשים שישלחו את ילדיהם לממ"ד. זהו שיעור עצום, הרבה מעבר למה שציפיתי. תמיד הנחתי שחוגי הכיפות הסרוגות, בניגוד לחרדים, ובטח בניגוד לש"ס, אינם מצליחים לסחוף חזרה בתשובה. ובכן טעיתי. כן יש חזרה בתשובה, ובנוסף יש מעבר מהחינוך החרדי אל החינוך הדתי הלאומי. וכמובן יש גם עליה לארץ, אם כי במקרה של דתיים שמוצאם ברוסיה, העליה והחזרה בתשובה כרוכות זו בזו.

דווקא המנהיג הדתי הלאומי החשוב ביותר בעשור האחרון, ראש הממשלה ה-13, נפתלי בנט, היה מועמד טבעי להצטרף לרשימת החוזרים בתשובה. הוריו היו היפים בסן פרנסיסקו עד שמלחמת ששת הימים הביאה אותם לחוש הזדהות עם מדינת ישראל.

מירנה וג׳ים בנט עצרו הכל.
חשבו יומם וליל רק על ישראל.
אמא סיפרה לי שחברות שלה דיברו על ענייני חולין, והיא לא יכלה להבין איך מישהו מתעסק במשהו חוץ מגורל מדינת ישראל.

הציטוט של בנט שמספר על הוריו מעניין, כי אני בטוח שרלוונטי לרבים מיהודי ארצות הברית בתקופה שאחרי 7 באוקטובר. בכל אופן, ויקיפדיה מראה שנפתלי בנט נכנס כבר בכיתה א' לחינוך הממלכתי דתי בחיפה ולכן אינו מדגים את העיקרון שאני ממחיש כאן. אחרים כן מדגימים.

קץ הנפט ומצרים

קיימת התקדמות מתמשכת, למרות מפחי נפש פה ושם, במעבר מרכב עם מנוע בעירה פנימית לרכב חשמלי. משמעות הדבר היא שצפויה ירידה מתמשכת בביקושים לנפט. על כך כתבתי וציינתי שהגורם המשמעותי במעבר הוא סין, אשר צפויה להציף את העולם בכמות עצומה של מכוניות חשמליות זולות. לאחרונה דווח שסין מאמצת גם את הטכנולוגיה שבזמנו קידמה בטר פלייס הישראלית, החלפת סוללות רכב על פי צורך, עבור סקטור המשאיות שלה. ממדינות סקנדינביה ניתן להסיק שאכן מדינה מערבית מפותחת מסוגלת להגיע למצב שבו כמעט כל סקטור הרכב הופך להיות חשמלי. זאת על אף החסרונות הידועים ובראשם העובדה שטעינה אורכת זמן רב יותר מתדלוק והצורך בהקמת עמדת טעינה ביתית.

כאשר מדברים על תום עידן הנפט, מייד חושבים על מדינות כמו רוסיה, סעודיה, אירן, עירק ואיחוד האמירויות שעלולות להיפגע אנושות, ואכן העתיד יכול להיות לא פשוט מבחינתן. אבל אחת המדינות הפגיעות ביותר נמצאת עוד יותר קרוב אלינו – מצרים.

מצרים היא מדינה מאוד ענייה, עם אוכלוסיה שהולכת וגדלה במהירות. כיום, אולי תודות להפצרותיו של הנשיא סיסי, שיעור הפריון במצרים כבר אינו מאוד גבוה והוא בערך 2.5 ילדים לאישה. אבל האוכלוסיה עדיין צעירה מאוד וצפויה לגדול לכ-120 מיליון נפש עד שנת 2030.  מצרים מקבלת מט"ח מתיירות ומדמי מעבר בתעלת סואץ. מלבד זאת אין לה הרבה מה לייצא פרט לנפט וגז טבעי, וגם מהם היא מקבלת מיליארדים בודדים בשנה בלבד.

את מצרים הצילו בזמן האחרון מדינות המפרץ שהחליטו לשפוך מיליארדים על פרויקטים שונים בתחומה. יש להן אינטרס למנוע ממצרים ליפול לכאוס שבתוכו רק האחים המוסלמים יכולים לעלות. המלחמה בעזה לא תרמה כמובן לכלכלת מצרים, ובפרט לאור מה שעוללו החות'ים לנתיבי השיט שמובילים לתעלת סואץ ולאור החשש של תיירים להגיע. החוב החיצוני המצרי מרקיע שחקים.

אם מחירי הנפט יקרסו, הנשיא המצרי לא יוכל לבנות על כך שמדינות המפרץ יבואו לעזרתו. תהיה להן מצוקת מזומנים חריפה. מהמגזר הפרטי לא תבוא הישועה. הכלכלה המצרית חנוקה ונשענת על הצבא ששולט בכול. ומצרי שמחזיק בהון אנושי יוצא דופן ימצא את עצמו מהגר לארצות המערב.

מצרים היא מדינה שבה קשיים כלכליים יכולים להיות מתורגמים ממש לרעב ללחם, ולכן כלכלתה היא עניין כל כך נפיץ פוליטית. בתסריט השלילי, הידרדרות כלכלית במזרח התיכון עלולה להביא את מצרים לכאוס, שיורגש גם אצלנו. בתסריט חיובי יותר אפשר יהיה לרתום את מצרים לפרויקטים כלכליים שבמסגרתם גם תקח יותר אחריות על העזתים, בדרך לפיתרון של הבעיה הפלסטינית שיהיה יותר בר קיימא מהרעיונות שכרגע עולים על השולחן.

לבעיות שאיתן עלולה מצרים להתמודד יש הד בבעיות שאיתן מתמודדת כיום פקיסטן, שסקטור היצוא שלה חלש אפילו יותר ומתבסס על טקסטיל. הפקיסטנים גם איבדו את ידידותן וסבלנותן של מדינות המפרץ. אבל לפקיסטן יש ידידה רבת עוצמה שמגלה בה עניין רב – סין. כרגע מצרים היא עדיין בציר האמריקני.

העתיד הוא העבר: עוד מבט לדמוגרפיה ודתיות

הקשר בין דתיות לילודה הוא מרתק. זאת בגלל הפרדוקס המובנה בתוכו. אנו מצפים לעתיד שיש בו התקדמות, חדשנות, ערכים נאורים, טכנולוגיה מתקדמת. אבל בפועל האבולוציה האנושית הולכת לכיוון הפוך. העתיד הוא העבר. העתיד של העולם הוא הדתיות, כי בעלי תפיסת עולם דתית מביאים יותר ילדים. מה צופה הדארוויניזם? את ניצחונם של אלו אשר אינם מאמינים בדארווין. פרדוקס כמו תרשימיו המתעתעים של האמן ההולנדי מאוריץ קורנליס אשר.

אמנם רוחות הזמן במערב אינן נושבות לכיוון הדתי, אבל אני רואה בכך את הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליזם. הלחץ החברתי העצום לאמץ תפיסת עולם חילונית רק מייחד עוד יותר את אלו שמטבע אישיותם הם דתיים יותר ועומדים בלחץ, ורק מגדיל את פער הפיריון בינם לבין הליברלים. מדובר בסופו של דבר בתופעה גנטית. דתיות אמנם אינה תורשתית כמו אינטליגנציה, אבל מחקרים שנערכו על תאומים והשוו תאומים זהים לתאומי אחווה מראים שזו עדיין תכונה תורשתית במידה משמעותית.

באירופה נערך סקר בשם SHARE, שסוקר את אוכלוסיית הפנסיונרים של היבשת, ומשתתפת בו גם ישראל. סקר זה מכיל שאלה על רמת הדתיות בבית ההורים. ניסיתי לבחון איך שתי רמות הקצה של הדתיות בבית הורים – רמה גבוהה מאוד מול רמה נמוכה משפיעות על הילודה. מנותחים כאן בעצם שלושה דורות. רמת הדתיות של הוריך קובעת את מספר ילדיך, כלומר האופן שבו האדם גדל אצל בני הדור הראשון משפיע על הכמות של בני הדור השלישי. העובדה שיש השפעה לדתיות הורי ההורה אינה מובנת מאליה. האדם הרי יכול לפתח דתיות שתהיה שונה מאוד מזו של הוריו, ובכל אופן הסקר מצביע על הקשרים בין רוח הבית שבו גדל אדם לבין מספר ילדיו של אותו אדם.

יש מדינות אירופיות שבהן לא ניתן למצוא קשר סטטיסטי מובהק בין רמת הדתיות של הורי ההורה לבין מספר הילדים. השמטתי מהטבלה מדינות אלו: איטליה, אסטוניה, צרפת. מה מאוד בולט בטבלה? שהפער בילודה קיים, אך אינו מאוד קיצוני ברחבי אירופה. אבל הוא קיצוני מאוד בישראל. אני מניח שאם היינו מכלילים את ארה"ב, היינו רואים תוצאת ביניים בין אירופה לבין ישראל. כך מרמזים סקרים אחרים שמנתחים דתיות וילודה בארה"ב.  עוד ניכר בתוצאות שגם חילונים מולידים באירופה ברמות הקרובות לשיעור התחלופה. זה אינו נכון עוד, אבל היה נכון בסקר שבחנתי, שנערך כבר לפני עשור ונשאלו בו בני שבעים ושמונים, כלומר אנשים שגיל שיא הפריון שלהם היה לפני 50-60 שנה, תקופה שבה שיעור הפריון במערב היה קרוב לשיעור התחלופה, העומד על 2.1 ילדים לאישה.

המשך קריאת הפוסט "העתיד הוא העבר: עוד מבט לדמוגרפיה ודתיות"

לעשות אותו דבר שוב, הפעם התוצאה תהיה שונה

אחת האמרות שאלברט איינשטיין מעולם לא אמר היא:"ההגדרה של שגעון היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". נזכרתי במשפט הזהב הזה למשמע הידיעה בישראל היום לפיה מערכת הביטחון רוצה להעלות את גיל הפטור לחרדים ל-35 או אפילו ל-40 כדי לעודד חרדים להתגייס. זו הרי השיטה הישנה שהונהגה, לפני חוק טל, והפכה את בחורי הישיבות ליושבי בתי כלא. כלואים מפחד הצבא, לא מתגייסים, לא עובדים ומהווים עול על החברה הישראלית ונכס עצום למפלגות החרדיות שצומחות אקספוננציאלית מבחירות לבחירות. בכל דירוג של מצעדי איוולת ישראליים ההתעקשות ההיסטורית על כליאת בחורי הישיבה תככב במקום גבוה.

מההקדמה הזו ניתן לשער שאני חושב שהעלאה מחודשת של גיל הפטור לחרדים היא מעשה טירוף. אבל דווקא זו אינה דעתי. דעתי היא שייתכן שבהפרש של עשרים שנה, ניתן להנהיג שוב גיל גבוה לפטור לחרדים ולקבל הפעם תוצאה שונה מהקטסטרופה של העבר. יש כמה סיבות לכך.

ראשית, החברה החרדית גדולה ומגוונת יותר משהייתה בימים עברו. התגבשו כבר ציבורים מודרניים יותר, שעבורם גיוס אינו סוף העולם, וניתן לשכנע אותם להתגייס, אם תינתן להם עוד דחיפה קלה, עוד תמריץ מסוים.

שנית, צה"ל מוכן הרבה יותר לגיוס החרדים. לפני עשרים שנה, למרות הדיבור השטחי אז על גיוס חרדים, לצה"ל לא היה למעשה שום מקום הולם לקלוט בו צעיר חרדי. היום כבר ישנן מסגרות מתאימות. מיעוטן קרביות. חלקן ג'ובניקיות, אך מועילות. וישנו גם השירות האזרחי. שירות אזרחי במהותו הוא אמנם בלוף גמור וקומבינה שמחכה לניצול, אבל ישנה אפשרות גם לשירות בארגונים בתחומי הביטחון והבריאות שלשירות בהם יכול להיות ערך אמיתי בשעת חירום. אם החרדים ינותבו לשם, תהיה בכך תועלת. הצבא גם למד לתת ערך אמיתי למשרתים החרדים באמצעות השלמת לימודים.

שלישית, הורדת גיל הפטור בעבר, ובפרט ההורדה החד פעמית לגיל 22 שיזם יאיר לפיד לפני עשור, הועילה. תמיד האמנתי בקונספט שכדאי לשחרר את החרדים בגיל 18, ואז הדבר הזה כשלעצמו יחולל שינויים בחברה שיאפשרו גיוס בהמשך הדרך. ואכן במידת מה קרה משהו דומה לזה. הצעירים החרדים שוחררו מכבלי הצבא בגיל מוקדם יחסית. עכשיו צעיר חרדי שפונה ללימודים אקדמיים ולמקצועות חופשיים אינו כבר נדיר כפי שהיה לפני עשרים שנה.

רביעית, יש ערך גדול להכנסת החרדים לשירות המילואים. גם לחיילים שאינם בוגרי סיירות או חי"ר ניתן לתת תפקידים בעלי ערך צבאי בשעת חירום. האפשרות לחזרה מחודשת של 7.10 היא סיוט שירדוף אותנו עוד הרבה שנים ויעצב את תפיסת הביטחון הישראלית. צריך כוח אדם עם מדים, שמוכן לקבל משמעת צבאית, להישלח למטווחים, לעשות שמירות ולהסתובב בשעת הצורך עם רובה.

חמישית, אין חשש שהחרדים יקבלו לגיטימציה שלטונית. הפחד הכי גדול לעתיד המדינה אינו נובע מכך שהחרדים יסרבו להתגייס, אלא מכך שיופעל עליהם לחץ כל כך גדול שבאמת יהיה בקרבם גיוס המוני. אולי הייתי מדמה זאת לכך שהחשש המדיני הגדול אינו מהמשך הסרבנות הפלסטינית, אלא מכך שהפלסטינים יתרצו לחתום על הסכם קבע שיתן להם מדינה.

אם היינו רואים פתאום את החרדים באמת משתלבים בצבא, הדבר היה מקנה להם בהמשך הדרך לגיטימציה פוליטית לנצל את כוחם הדמוגרפי כדי להכתיב את מהלך העניינים במדינה, בניגוד למצב הנוכחי שבו אין שר חרדי בקבינט הביטחוני. חולשת העמדה החרדית באה לידי ביטוי גם בהפיכה המשטרית. בשלב מסוים קלטו המנהיגים החרדים שהתנהלות העניינים הקיצונית מסכנת אותם ואת מקומם במדינה, זאת בעוד הדתיים הלאומיים והביביסטים ששו אלי מלחמת אחים.

סנקציה של העלאת גיל הפטור אינה באמת חזקה מספיק כדי לשלוח את החרדים לצבא בהמוניהם ולשנות כך את דמותו ואופיו ואת דמותה של המדינה. היא כן תדרבן רבים מהם ללכת אל הקב"ן או סתם להיות רשומים בספרי הישיבה בזמן שהם עובדים בשחור. כל אלו דברים שהתקשורת תשמח לתעד ולציין, ואלו ימשיכו להעיב על הלגיטימיות של הקיום הפוליטי החרדי בחברה הישראלית.

לסיכום, חזרה אל המציאות שקדמה לועדת טל ושבה חרדים היו מקבלים פטור רק בגיל 40, יכולה להוות דוגמה נדירה למקרה שבו דבר ייעשה בפעם השנייה, אך התוצאה תהיה שונה. לפחות כך נראה לי.

לבחור בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון

אחד המאפיינים של חברות מערביות הוא התפיסה שניתן לתת אמון בזולת. ״כשאתה פוגש אדם לראשונה, האם אתה יכול לתת בו אמון?״ לפי אחד הסקרים, זו שאלה שעליה עונים בחיוב 50% מהקנדים, 39% מהאוסטרים (אף שאוסטריה היא לאו דווקא אחת מהמדינות המערביות הסימפטיות ביותר), אבל רק 20% מהבנגלדשים, הארמנים והבלרוסים. 13% מהסינים ו-11% בבוליביה.

בתוך ארה״ב עצמה התשובות שנותנים בני גזעים שונים אינן זהות. הלבנים נותנים הרבה יותר אמון מאשר נותנים שחורים והיספאנים. ההבדלים ראויים לציון.

בסופו של דבר כולנו היינו רוצים לחיות במקום שבו חיים בני אדם שנותנים אמון זה בזה. התועלת שבכך נראית עצומה בפיתרון הבעיות בתורת המשחקים הידועות כטרגדיות של נחלת הכלל. לכל אחד משתלם לטנף קצת, ולא לטרוח להקפיד על ניקיון. אבל כולם יסבלו אם הנורמה הכללית תהיה לטנף. הנכונות לתת אמון מאפשרת לנהל חברות נטולות שחיתות וקומבינות. חברות שבהן אינך חושש שידפקו אותך, אם לא תמהר לדפוק את הזולת ראשון. אין זה מפתיע שהמדינות הסקנדינביות ידועות כמקום שבו רמת האמון גבוהה במיוחד.

ייתכן שהאמון חשוב אפילו יותר מהאייקיו. רוסיה היא מדינה של אמון נמוך, ואפילו שמצליחה במבחני הפיז״ה, היא אינה מקום נעים לחיות בו. להבדיל, אפילו שהבנות החרדיות די מצליחות במבחני פיז״ה, הערים החרדיות ידועות כמעוז של נפוטיזם, שחיתות וניהול גרוע. אבל כאשר יש אייקיו גבוה, אולי גם בעיית האמון בת פיתרון. אחרי הכול הבריטים הצליחו לחנך יפה את ההונג-קונגים, לפחות עד שסין השתלטה ורמסה בברוטליות את האופי של המושבה.

ההפיכה המשטרית נועדה להפוך את ישראל למקום שבו האמון נמוך, שבו את השופטים ממנה דוד אמסלם, ולא חילי טרופר. המזימה סוכלה, ואין פלא שערך השקל עלה מאז ה-7.10. נורמות של אמון נמוך מסוכנות למדינה הרבה יותר מאשר יחיא סינואר.

החשיבות של אמון גבוה יכולה להסביר את השמאלנות הפתולוגית. כיצד אנשים מתעקשים להאמין בנאיביות כזו בכך שהם יכולים לשכנע את הזולת הברברי בערכיהם הנאורים? אפשר להצדיק זאת בכך שלחשיבה כזו יש ערך הישרדותי גדול כאשר היא מוצאת פרטנרים ראויים. ארצות הברית עצמה היא ניסוי מדהים כזה, שבו מיליוני בני אדם שהגיעו מתרבויות שונות סידרו לעצמם ולצאצאיהם שגשוג ורווחה בהתבסס על ערכים כמו דמוקרטיה ושלטון החוק.

מובן שהניסוי האמריקני הצליח רק כי אמריקה גובה מחיר כבד מאוד ממי שמפר את האמון שניתן בו, בין אם זה פושע מבפנים, או אויב מבחוץ. המלחמה בעזה נמנית על מגוון רחב של תופעות, שבהן מדינות המערב נדרשות לגבות מחיר כבד על הפרת אמון. אם לא יעשו כן יגבר החשש שחברות שמבוססות על אמון גבוה אינן בנות קיימא. לפחות לא כחברות חילוניות, שבהן האידיאולוגיה ההומניסטית שולטת ומקשה על עריכת הבחנות קומון-סנס בין אלו הראויים לאמון ואלו שלא. ארנון סגל, אחיו של הפרשן הפוליטי, הדגים את הייחוד של אמון מבוסס דת, כשהסכים לתרום כליה לזר, אקט קיצוני של מתן אמון, אבל רק ליהודי.

דונלד טראמפ הוא מועמד פרדוקסלי לנשיאות. הוא עצמו הוכיח בעסקיו ובתרמיות הקטנות והגדולות שהיה מעורב בהן לאורך השנים, ובכלל זה בטענות השווא על גניבת בחירות, שהוא האחרון שראוי לאמון. עם זאת ניתן לראותו במידה של צדק כמועמד של האמון ההדדי לבחירות הקרובות בארה״ב בעוד ג׳ו ביידן מייצג את האמון הפתולוגי. תפיסותיו של טראמפ לגבי גירוש זרים שהפכו את ארה״ב לזירת תעמולה לחמאס; הפסקת הניצול הציני של אמנת הפליטים בידי מסתננים ומבריחי גבול; בלימת השיטפון של היצוא הסיני שמאיים למוטט את תעשיית הרכב האמריקנית וגם ההערכה שיתן לישראל יד חופשית יותר מול הטרור – כל אלו מייצגים גישה שמאפשרת לחברות של אמון גבוה לשרוד ולשגשג. מול כל זה עומדים מצד שני חיבתו הביזארית לפוטין והחשש שיפקיר את אוקראינה. והם מזכירים שלבד מאישיותו הפגומה, גם בהשקפת העולם שלו יש נקודות שחורות.

ביבי מציב דילמה דומה. הוא עצמו אינו ראוי לאמון כלל ברובד האישי, אבל ברובד הלאומי הוא זה שיטיל את הסנקציות המכאיבות יותר על העם הפלסטיני, שהוכיח כבר אינספור פעמים שתמיד ינשך את היד שמאכילה אותו.

בלית ברירה לפעמים הרצון לשמר חברות מבוססות אמון גבוה עלול לחייב תמיכה בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון.

צילה של מישיגן

marchi

מעל דבריו יוצאי הדופן של הסנאטור שומר היום, ובכלל מעל כל ההיסטריה שמפגין ממשל ביידן לגבי המלחמה בעזה מרחף צילה של מישיגן. סי אן אן פרסמה היום תחזית בחירות וקבעה שטראמפ הוא כרגע המנצח הצפוי של הבחירות. הסיבה: מישיגן נוטה לכיוונו. ואכן בסקרים שנערכים במישיגן רואים שביידן צפוי להפסיד, ומועמדי שמאל קיצוני הזוי כדוגמת ג'יל שטיין וקורנל ווסט שואבים ממנו אחוזים לא זניחים, ובפרט בקרב הצעירים. מישיגן אמנם אינה השדה הגורלי היחיד. הבחירות יכולות להיות מוכרעות לרעת הדמוקרטים גם בפנסילבניה, בויסקונסין, או בעיר אומהה בנברסקה. כל אחד מהמקומות האלו שקול למישיגן בחשיבותו, אבל גם בהם יש בייס פרוגרסיבי ומספר מסוים של מוסלמים.

האם יש כוח נגדי מול חרדת מישיגן ובכלל מול הטרלול הפרוגרסיבי של הבייס הדמוקרטי? לכאורה כן. ראשית, הציבור המבוגר באמריקה הוא גם אוהד למדי למפלגה הדמוקרטית וגם אוהד לישראל. באופן עקבי, גם ביידן וגם ישראל זוכים לפופולאריות יחסית בקרב הזקנים באמריקה. בסיטואציית קיצון שבה יצטרכו לבחור בין השניים אולי יהיו בין המצביעים כאלו שינטשו את ביידן לטובת ישראל. אבל קשה לשער אם מדובר בנתח משמעותי מהמצביעים (והקרב צמוד, כך שגם אחוז או שניים מהדמוקרטים זהו נתח משמעותי). בקרב חברי הסנאט הדמוקרטיים בולט הסנטור ג'ון פטרמן, שאינו יהודי, אך מפגין תמיכה ברורה וחד משמעית בישראל במהלך המלחמה.

ובכל אופן הכי קשורים לישראל הם היהודים. הם גם אלו שתורמים ללובי איפא"ק רב העוצמה. אין להם כוח אלקטורלי רב, כי הם מרוכזים בחוף המזרחי שאינו מתנדנד. יש להם השפעה על הבחירות לקונגרס בכמה מושבים קריטיים בניו יורק ובניו ג'רזי, אבל בבחירות לנשיאות השפעתם זניחה. רק בפנסילבניה יש להם קצת השפעה, היהודים שם מונים 3.3% מהמצביעים. לכאורה זה יותר משיעור המוסלמים במישיגן (בערך 2.5%), אבל האורתודקסים לכאורה ממילא מצביעים לרפובליקנים, ואילו שאר היהודים לא במהרה ינטשו את ביידן רק בגלל עוולות כלפי ממשלת נתניהו. ייתכן שהם עצמם מתעבים אותה לא פחות. המוסלמים הם אולי יותר גמישים. אין להם נאמנות מוקנית לדמוקרטים, שבנושאים חברתיים כמו להט"ב מעוררים בהם סלידה עמוקה.

בהסתכלות עתידית, האם בכלל יש תקווה להשפעת היהודים באמריקה? אין זה סוד שהצעירים היהודים החילונים מאבדים עניין בישראל. מכון פיו פרסם בשנת 2020 סקר של יהדות אמריקה. לא ברור עד כמה הוא עדכני. ייתכן ש-7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו טלטלו את הקשרים בין ישראל לתפוצות במידה כזו שהמספרים שהיו מתקבלים היום בסקר כזה היו שונים לגמרי, ובכל אופן אלו הנתונים שיש, והם יחסית עדכניים.

על פי פיו, יהדות אמריקה, שמונה למעלה מ-6 מיליון נפשות, מתחלקת לשני חלקים שווים למדי. החצי הראשון מדווח על קשר חזק או לפחות בינוני למדינת ישראל, ואילו החצי השני מדווח על אדישות רבה או מוחלטת אליה. כמובן שיש פער גדול בין הזרמים השונים. אצל האורתודוקסים למעלה מ-60% מדווחים על קשר חזק לישראל ועוד 20% מדווחים על קשר בינוני (היכן מסתתרים האחוזים הנותרים? כנראה דגמו גם סאטמרים. אבל גם הם לא באמת אדישים).  אצל הקונסרבטיבים 42% מדווחים על קשר חזק ו-36% על קשר בינוני. אצל הרפורמים, הזרם המשמעותי ביותר בארה"ב, 22% מדווחים על קשר חזק ו-34% מדווחים על קשר בינוני. אצל היהודים הלא משויכים, גם זו קבוצה ענקית, 14% מדווחים על קשר חזק. 31% מדווחים על קשר בינוני.

ניתן להסיק שעבור 3-3.5 מיליון יהודים אמריקנים ישראל היא נושא משמעותי. הבעיה היא שיש פערים גדולים בין הדור המבוגר לדור הצעיר. בקרב הזקנים 26% מתארים קשר חזק לישראל ואילו 34% מתארים קשר בינוני. בקרב הצעירים הלא אורתודוקסים מתחת לגיל 30, 13% מתארים קשר חזק ו-25% מתארים קשר בינוני. כפי שכל יום אנחנו מאבדים תומכים אמריקנים גויים של ישראל שהולכים לבית עולמם בשיבה טובה, ככה אנחנו מאבדים גם את התומכים בתוך הקהילה היהודית למלאך המוות והאלצהיימר.

ומה עם האורתודקסים? האם בצמיחתם המהירה, בפרט בקהילות החרדיות, הם אינם מפצים אותנו על ההיחלשות הדמוגרפית? כאן יש שתי בעיות. ראשית, מכיוון שבספירת הקולות היהודים פחות משמעותיים אז עיקר חשיבותם היא בתרומות ובתקשורת. החרדים הם צעירים ודלפונים ומבודדים. שנית, כדי להתרבות נדרש זמן, הרבה זמן במונחים אנושיים. זה נכון שהתופעה של משפחות חרדיות ממוצעות עם 6 או 7 ילדים היא מדהימה. הנתון הישראלי אומר שבעוד ש-20% מהאנשים במערב נותרים ללא ילדים, בחברה החרדית כ-20% מהאנשים נותרים עם פחות מחמישה ילדים. הנתון החרדי האמריקני אינו שונה בהרבה (למרות המיתוס שיש הבדלי ענק בין חרדים אמריקנים לחרדים ישראלים). ברם, אנחנו כבר יודעים כמה ילדים אורתודוקסים יהפכו לבגירים בארה"ב עד 2040. מדובר בכ-400 אלף נפש. מבחינה מספרית יש בכך כדי לפצות על דור שלם של זקנים יהודים עשירים אוהבי ישראל שיתפוגג לו, מהסוג שעונה שהוא מקושר לישראל במידה רבה. אבל על הפערים בהשפעה ובכסף יהיה קשה יותר לגשר. בנוסף נאבד אנשים מהשכבה של אלו שאכפת להם מישראל במידה בינונית, והם גם חשובים. מדובר אולי בכ-10,000 איש בשנה שיתפוגגו להם. ואולי אפילו אלו אנשים שאחרי 7 באוקטובר כאמור כבר אכפת להם במידה רבה.

מצד שני, גם מישיגן היא לא לנצח. לאחרונה התפרסמה תחזית שלפיה הנדידה של האמריקנים לדרום ארצות הברית, היכן שהאקלים חם ונעים בחורף ושהדיור הוא זול, היא כל כך דרמטית שמוקד הבחירות בעשור הבא, אחרי חלוקת האלקטורים המחודשת, יעבור למדינות כמו אריזונה, ג'ורג'יה ואולי גם טקסס, אם תהפוך למדינה מתנדנדת. ממישיגן ישכחו במקרה כזה.

מרחיקי הראות יגידו שבעשורים שאחרי 2040 צמיחת האורתודוקסים בארה"ב כבר תהיה פנומנלית ותציין עידן חדש של השפעה יהודית-אמריקנית. עידן חדש שתיאורטית אין לו קץ, כי אני לא רואה את החרדים באמריקה יוצאים בשאלה באופן המוני או עוברים לגדל ילד וכלב. מי יתן וגם שם יבינו שצריך ללמוד ליבה, כדי שיהיה לאורתודוקסים הצעירים כסף לתרום לאיפא"ק. ואולי לא נצטרך לסמוך על הגידול במספר האורתודוקסים, אלא כמו באירופה, על הגידול באלמנטים השליליים באוכלוסייה המוסלמית. הם יעוררו אנטגוניזם שיחולל פלאים לפופולאריות של העמדה הפרו ישראלית.