בעבר, כאשר היו מציינים בפניי שישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים, אהבתי לציין שתוחלת החיים בישראל גבוהה במיוחד, בפרט לזכרים, לכאורה אלו שבסיכון בצבא. גם שיעור תאונות הדרכים הקטלניות בקרב יהודים, כמו גם מעשי הרצח הפליליים נמוך ממש, ואילו מניין ההרוגים מטרור וממעשי איבה עמד בחלק מהשנים על מספר חד ספרתי או על דו ספרתי נמוך מאוד. ה-7.10 הלם בנו, ולא ניתן עוד לענות בשאננות כזו על השאלה. מוות פתאומי של 1,500 ישראלים, ברובם צעירים, הוא אירוע טקטוני שלא היה לנו כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים.
לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שארה״ב בהנהגת המפלגה הדמוקרטית מקשה על ישראל לנצח את המלחמה באופן שיבטיח שאירוע כדוגמת פוגרום שמחת תורה לא יחזור. דבר שמעורר שאלות על עתיד המדינה ועל יכולתה להבטיח את ביטחונה כשבעלת הברית הגדולה מגמגמת, אם לא גרוע מזה.
באליטה של ישראל גם יש קולות רבים שקוראים לוותר על ניצחון ולהיכנע לסחיטת החמאס בנושא החטופים. דבר זה ממחיש עד כמה גדולה הסכנה בחלק מהתפיסות הרווחות בקרב האליטות. אירוני שבעבר תומכי המדינה הפלסטינית הדגישו שתהיה חלשה מול ישראל, וכיצד תוכל ישראל לבטלה אם תהפוך לאיום ממשי. עמוס עוז כתב דברים מפורסמים בעניין זה. היום רבים באליטות מציגים תפיסה הפוכה, שלפיה אין לישראל באמת שום דרך להכריע את מדינת הטרור העזתית אחרי 7.10 ובפרט כשהיא מחזיקה בחטופים. בעת ובעונה אחת, הכרה זו, שלכאורה הייתה אמורה להוביל אותם לתפיסה מפוכחת ועגומה, לא מפחיתה כהוא זה מתמיכתם במדינה הפלסטינית בגדה המערבית.
דבר זה חושף כמובן את הבסיס האמיתי להשקפת עולמם. לא ניתוח רציונלי של המציאות, אלא דבקות עמוקה בדת הגדולה של זמננו שהחליפה את הדתות המסורתיות של המערב: הדת ההומניסטית. אין פלסטיני רע, יש פלסטיני שרע לו. ומה שרע זה כמובן הכיבוש. העובדה שמעט פלסטינים מביעים עניין בשאלת הכיבוש של 1967, ורובם חולמים במפורש על השמדת המדינה היהודית כולה (לצד תומכיהם הצעירים באוניברסיטאות באמריקה), אינה מפריעה למאמיני הדת ההומניסטית ולחוזי המדינה הפלסטינית שבקרבם יותר מאשר הראיות לקיום האבולוציה מפריעות למי שמאמין שהעולם נברא בשישה ימים. זה כן מעיק עליהם במידה מסוימת, אבל זה לא באמת מכשול לאמונה דתית.
אני דווקא חשבתי בעבר, כמו חסידים אחרים של ביבי באותה עת, שטוב לישראל שהחמאס שולט ברצועה ושהפרויקט הלאומי הפלסטיני מפוצל. אבל זו הייתה מחשבה שנבעה מההנחה שהחמאס ארגון חלש, ונזקו האפשרי מוגבל מאוד. כיום אני חושב שהחמאס הוכיח יכולת להוות איום קיומי על המפעל הציוני ולפיכך חובה לחסלו. בפרט הוא הוכיח כמה מוצלחת הטקטיקה שלו, שימוש באזרחים בצד שלו כמגן אנושי מבחינת המערב וחטיפת אזרחים וחיילים משלנו כמגן אנושי מבחינתנו. חזרה של 7.10 בנסיבות שבהן מערכת הבריתות של החמאס, עם מדינות כמו טורקיה, אירן ואפילו רוסיה וסין, יציבה יותר, ואילו באמריקה יש נשיא פרוגרסיבי או נשיא ששולל התערבות בנושאי חוץ, מהווה סיכון קיומי ברור. כל זה נכון כפליים כשלוקחים בחשבון שאירן עושה דרכה אל הפצצה האטומית, ולכן היא תהיה קשה יותר להרתעה.
אבל לא רק ישראל נעשתה מסוכנת יותר ליהודים, אלא העולם כולו. התחושה העמוקה שעולה ברבים מאיתנו הוא שחזרנו אל ההיסטוריה, ואל הגורל היהודי האופייני להיסטוריה. בצרפת דווח היום שאישה יהודיה נחטפה ונאנסה כסוג של נקמה למען פלסטין. באוניברסיטאות בארה״ב יהודים אינם נמצאים עדיין כנראה תחת סכנת חיים, אבל הם נידונים להטרדות ולתחושות קשות של בידוד ומועקה שמוציאות מהם את טעם החיים.
כפי שכתבה עינת וילף, בכל מקום שבו הונהגה אידיאולוגיה אנטי ציונית, שהתיימרה לא להתנכר ליהודים באשר הם, בפועל הפכו חייהם של יהודים לבלתי נסבלים. ככה בגוש הסובייטי או בארצות ערב.
לצד הסכנה הספציפית ליהודים ישנה הסכנה המרחפת על המערב כולו. הפרוגרסיביות, אם תשתלט על המערב, יכולה להרוס אותנו. אבל קודם כל היא תהרוס את היכולת לנהל חיים תקינים במקומות כמו סן פרנסיסקו או שיקאגו או פריז.
ואם האיום הגדול יותר הוא דווקא האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית, אז לחיות בפולין, בצ׳כיה, או אפילו בגרמניה, בלי שארה״ב מחויבת לנאט״ו זה ממש פחד אלוהים. שלא לדבר על טאיוואן. ואם סין תקבל את מבוקשה בפסיפיק, אז גם במקומות שנראים הכי שאננים, כמו אוסטרליה וניו זילנד, תשרור מתיחות עצומה.
סאם האריס אמר פעם משפט יפהפה: ״כולנו חיים בישראל, אבל חלקנו עוד לא יודעים זאת״. רצה להגיד שכל העולם הוא חזית במערכה מול הכוחות של הברבריות, ומי שחושב שימצא מקום בטוח מהמלחמה הזו משלה את עצמו. למי שנמצא במקום שבו המלחמה גלויה על פני השטח יש גם יתרונות – הוא מכין את עצמו טוב יותר, הן נפשית, והן מבחינת תחמושת ואמצעי הגנה, למאבק הקיום הבלתי נמנע.
תמריץ 