תחי האלטרנטיבה לליכוד

אני לא משתגע על משה כחלון. מדי פעם הוא משליך איזה מקל להאט את גלגלי השוק החופשי כמו בתוכנית מחיר למשתכן שהוא מקדם או ברעיונות האוויליים שלו על מיסוי דירה שלישית או הנהגת מס ירושה. אבל מצד שני יש גם את הדברים הטובים – ראויה לציון ההתרסה שלו כלפי נגידת בנק ישראל וכלפי תשוקתה המטרידה להעלאות מס. או עמידתו על הפטור ממע"מ למשלוחים באינטרנט מחו"ל. בסך הכול כלכלת ישראל משגשגת בתקופתו, והתזוזה המתמדת של הליכוד ימינה, אל עבר רעיונות מסוכנים של סיפוח ולקראת חקיקה לא מידתית נגד בית המשפט העליון, מעלה אצלי את התחושה שבלית ברירה גם כחלון יכול להיות אלטרנטיבה.

פסקת ההתגברות מטרידה במיוחד. נדב אייל הסביר יפה היום בידיעות אחרונות שיכולת להתגבר בקלות על בג"ץ תשאב את המדינה לסחרור – לא יהיה עוד תירוץ משפטי לעצור כל מיני רעיונות הזויים וסחטניים מצד החרדים והמתנחלים, שעד עתה בג"ץ היה המחסום שהפכם ללא ריאליים. גם מבחינת החרדים והמתנחלים עצמם זו לא כזו מציאה. אלו ציבורים דתיים שמחויבים כלפי ההשגחה העליונה להשתדלות, לא לתוצאה. עד עתה יכולים היו להיות שלמים עם השתדלותם ולהאשים את בג"ץ בכישלון בשורה התחתונה. כאשר לא יהיה את בג"ץ שיחצוץ בין רעיונותיהם לבין התוצאות הרעות שימיטו על המדינה – הם יצטרכו לשאת בהשלכות מעשיהם וכולנו איתם. עבור השמאל הרדיקלי זו סיבה לחכוך כפיים בהנאה, לא עבור אנשי ימין-מרכז פרגמטי שרוצים שישראל תתנהל בזהירות בדרך החתחתים שמזמנות לה הזירות הפנימיות והבינלאומיות.

לא ברור אם נתניהו יוליך את הליכוד לבחירות הבאות. לאור בעיותיו המשפטיות ספק רב אם יוכל להובילו לאחריהן. גדעון סער לכאורה אלטרנטיבה סבירה, עד שנתקלים ברעיונות הסיפוח שלו. בינתיים אני בזהירות מדדה לכיוונו של כחלון.

מודעות פרסומת

נקודת המפנה של הריבית?

לפני כחצי שנה, עם העברת רפורמת המס של טראמפ, כתבתי:

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.

התמריצים האגרסיביים של טראמפ משפיעים על שוק העבודה – רבים מעריכים שארה"ב קרובה מאוד למה שישראל כבר הגיעה אליו בעידן ביבי הנוכחי – אבטלה של פחות מ-4%. נתון זה אפילו מרשים משנראה כי לשוק מחפשי העבודה האמריקני התוסס נוספו חדשים, שבעבר נותרו בבית לא בהכרח בשל דבקות במשנתה של הסולידית, אלא אולי בשל יאוש.

באופן רגיל ירידה באבטלה מעודדת עובדים לדרוש יותר תמורה וכך מחוללת העלאת מחירים הקרויה כמובן אינפלציה. אלא שהיה נראה בשנים האחרונות שמשהו השתבש בכלכלה – המחירים קפאו בד בבד עם אבטלה צונחת.  ההסברים נגעו לעלייתה של האוטומציה – גם רובוטים שהשתלטו על פסי הייצור והוזילו תהליכים שם. גם הופעתם של צרכנים שמבצעים קניות מול אתרי אינטרנט אחרי השוואת מחירים מקוונת מדוקדקת.

אבל פתאום נושבות רוחות אחרות בכלכלה העולמית. בארה"ב, בקנדה, בבריטניה רואים שהאינפלציה השנתית מתחילה לחרוג מהיעד הרצוי שעומד על 2%. הדולר מתחיל לטפס, כנראה משום שהסוחרים צופים שעם אינפלציה בריאה יבואו העלאות ריבית בריאות, ופתאום יקרה משהו שהיה טבעי בעבר והיום נראה על טבעי – החזקה בדולרים תניב ריבית שוטפת יפה. אט אט מגיעות העליות גם אל האג"ח הדולריות. אג"ח דולרית לעשר שנים מניבה כ-3% לשנה.

אם פניו של סקטור הנפט למשבר רציני בעקבות חידוש הסנקציות על אירן – דבר זה גם צפוי לתרום להעלאות מחירים לאורכו ולרוחבו של העולם. האם זו נקודת המפנה הגדולה בסופו של עשור של ריביות אפס?

הצחקתם את שר ההיסטוריה

סביב אירועי יום העצמאות השבעים למדינת ישראל עקבתי אחרי אתרי האינטרנט והפורומים החרדיים. החברה החרדית עוברת מידה של ישראליזציה. בעצם היא חוזרת באיטיות לחרדיות של שנות החמישים והשישים, שבהן לפחות חלק מהרבנים החרדים חיו תחת הלם השואה ונס הקמת המדינה, לחרדים הייתה זיקה לישראליות, ועבודה ושירות בצבא לא היו מילים גסות מבחינתם.  כל זה היה לפני שהגיע מהפך 77', אז מנחם בגין נתן לחרדים צ'ק פתוח להסתגרות ולבדלנות.

בהתמודדות החרדית עם הקמת המדינה אפשר לראות אלמנט של תדהמה. החשיבה הדתית הפנאטית היא מערכת מסודרת להבנת העולם והתנהלותו, עם הגיון פנימי שמסוגל לכאורה להסביר כל דבר. פתאום היא נתקלת באירוניה הבלתי נתפסת של המציאות, של דרכו הגחמתית של שר ההיסטוריה, אם קיים כזה והרי לדעת החרדים קיים גם קיים.

מה קרה בעצם לפני שבעים שנה? דווקא חילונים וכופרים, בועלי נידות ואוכלי שרצים, הצליחו להביא לנס של שיבת ציון וכך בעצם הצילו גם את היהדות הדתית, כי ארץ ישראל היא מוקד לימוד התורה במידה שלא היה לה אח ורע מעולם. אירוניות שכאלו הן לאו דווקא דבר כל כך חריג בהיסטוריה היהודית. למשל הורדוס המלך הרצחני, השנוא כל כך על תלמידי החכמים, היה זה שהרחיב את בית המקדש ובתוכו הכותל המערבי, שריד המקדש המקודש עד ימינו. אבל החרדים בני זמננו צרי אופקים מכדי להתמודד עם אירוניה מטריפה שכזו מבחינתם ומדחיקים אותה בדרכים כאלו או אחרות.

ובמעבר חד, בן אלפי קילומטרים לתרבות ולשפה שונות לגמרי – תופעה דומה מתרחשת מול עינינו בחצי האי קוריאה. דונלד טראמפ, האנלפבית הבור, כותב הציוצים הילדותיים על מנהיג צפון קוריאה הנמוך והשמן, הוא זה שפתאום מצטייר כמדינאי הדגול שיכול להביא לפירוק צפון קוריאה מגרעין ואולי אף לשילובה ההדרגתי במשפחת האומות. הדרך עדיין רחוקה, ובכל אופן צליל פעמוני ההיסטוריה מתחיל להישמע באופק גם אם בנימה חרישית ומהוססת תחילה. הפרשנים אנשי השמאל, אלו שמתעבים את טראמפ ושחגגו את דירוגו המגוחך לאחרונה כגרוע בנשיאי ארצות הברית, למשל חמי שלו בעיתון הארץ, אינם יודעים את נפשם. ממש כמו חרדים שרואים את בן גוריון שנפשו בכלל הייתה מסורה לבודהיזם, מקים מחדש את מלכות ישראל.

כי זו המציאות – היא אינה מתנהגת לפי הציפיות מראש, ואם יש חוקיות שעל פיה נשלטת ההיסטוריה, הרי היא האירוניה. אובמה יביא שלום? טראמפ יביא מלחמה? לפעמים אנשי השלום מביאים שלום ולפעמים מביאים אותו אנשי המלחמה, ולא נדע זאת עד הישורת האחרונה ואולי אחריה. החוקיות שבאתם איתה מהבית מצחיקה את שר ההיסטוריה.

אחרי שני עשורים – ההתפרעות הגיעה מהכנסת לנגב

בארה"ב חלה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בשנות התשעים. ניתנו לכך הסברים שונים ומשונים, והתופעה לא הוסברה דיה עד עצם היום הזה. אחד ההסברים היותר שנויים במחלוקת תלה את המפנה בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1973 בפסיקת רו נגד וייד. בית המשפט החליט אז שהחוקה האמריקנית מחייבת שהפלות יהיו חוקיות בכל רחבי ארצות הברית. ספק אם האבות המייסדים העלו בדעתם פירוש כזה לחוקתם, אבל אקטיביזם שיפוטי לא הומצא על ידי אהרן ברק. פאסט פורוורד עשרים שנה ופתאום יש הרבה פחות צעירים שנולדו  כתינוקות לא רצויים לאמהות עניות, לעתים קרובות שחורות. גורלם נגזר שני עשורים קודם לכן בעודם ברחם, כשההפלות הפכו למצרך נפוץ לכל דורשת. מכאן הסבר פשוט, גם אם לא נעים כלל, לירידה בפשיעה.

לכאורה דבר דומה אירע בישראל לפני עשרים שנה, רק בדיוק ההיפך. ממשלת רבין החליטה לבטל את ההעדפה ליוצאי צבא ולקרוביהם בקצבאות הילדים וכך העלתה דרמטית את רמת קצבאות הילדים למגזר הערבי. על הדרך היא גם אפשרה להביא נערות פלסטיניות מהשטחים ככלות, מה שנקרא איחוד משפחות. החרדים הצטרפו לחגיגה ובשנת 2000 אף הגדילו עשות – בכנסת נערכה הצבעה על חוק הלפרט שהעניק בערך 900 ש"ח קצבה עבור כל ילד חמישי ומעלה, ואז השקל היה שווה אפילו יותר מהיום. רובי ריבלין, היום נשיא נשוא פנים ומטיף הטפות, אך אז סתם פוליטיקאי מהשורה – הודיע שזהו חוק נוראי, אבל בלי החרדים אין לליכוד שלטון, והחוק עבר בקולות הליכודניקים.

תמריצים עובדים, וכך נראו נתוני הילודה הבדואית בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס בשנת 2002:

אוכלוסיה מוסלמית, נפת באר שבע
לידות חי פטירות פטירת תינוקות שיעור ילודה גולמי שיעור פריון כולל
6,963 374 110 55.6 9.00

נתון דמיוני שכזה – 9 ילדים בממוצע לאישה מוסלמית באזור באר שבע! אבל עם 900 ש"ח לכל ילד חמישי והלאה, כל חודש הישר לחשבון הבנק, לא כזה מפתיע. איני טוען שגם קודם לכן לא הייתה ילודה דמיונית בגובהה בקרב הבדואיות, אבל אין ספק שתהליכים שקרו במדינות ערביות אחרות באותה תקופה פסחו על ישראל ובפרט על צפון הנגב. בירדן מספר הילדים לאישה היה 5.5 ב-1990 ו-4 בשנת 2000. בנגב המוסלמי קרה ההיפך – שיעור הילודה רק גבר בעשור הזה.

הילדים של חורף, קיץ, אביב וסתיו 2000-2002, עד שביבי קיצץ בקצבאות באכזריות, הם הצעירים הבדואים שמחפשים היום אקשן בכבישי הדרום. גם היום הילודה הבדואית ממשיכה להוות בעיה. כיום היא עומדת על 5.4 ילדים לאישה. ציבור קטנטן זה שנותר בנגב עם קום המדינה הופך לקהילה משמעותית מאוד בחברה הישראלית, וכמובן לא כולם מתפרעים שם. יש גם רופאים ופעילים חברתיים ושלל אנשים יצרניים. ובכל אופן כשתראו את החדשות מכבישי הדרום, תזכרו שלהתפוצצות הבדואית הדמוגרפית המטורפת של מפנה המילניום היו אחראים בכנסת.

אנחנו פה. זה שם.

כשהנשיא לשעבר משה קצב נשאל איזה ספר מונח ליד מיטתו, הוא נקב ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון של חורבן בית שני. עיתון הארץ, בטוב הלב האופייני לכותביו, שם לב לכך שקצב נקב בשם אותו ספר בתשובה לשאלה דומה כבר שנים קודם לכן ותהה כמה זמן יכול הנשיא להקדיש לקריאת אותה יצירה. מאז היו לקצב בעיות קשות בהרבה מהעקיצה הארסית הזו, אבל אני עדיין זוכר אותה ומשתדל בהתאם לגוון את רשימת הספרים הפתוחים ליד מיטתי, או פתוחים דיגיטלית באפליקציית הקינדל. ובכל אופן כמה ספרים פתוחים בה דרך קבע ואיני מסיימם כי הם מלאים באנקדוטות שופעות ובנתונים סטטיסטיים מהסוג ההולם עלעול מתמשך יותר מאשר קריאה רציפה. שלושה מהם, אחד מאת רוברט גורדון ושניים מאת סטיבן פינקר, כבר סיקרתי פה (כאן וכאן וכאן וגם כאן) ועדיין נותר לי מידע לשאוב מהם. אלו ספרים דומים לכאורה – מתארים את הקידמה המדהימה שזכינו לה במאה וחמישים השנים האחרונות (והררי כזכור הרי גורס שקודם לעידן החדש שהחל בערך ב-1870 עדיף כבר היה להיות צייד לקט קדמון). רוחם של הספרים שונה. כשסטיבן פינקר כותב על הקדמה הוא מלא בתקווה שתמשיך להובילנו לעתיד של שלום ושגשוג הצפוי לאנושות. רוברט גורדון לעומת זאת מאמין בכך שהישגי העבר הם סיבה לפסימיות. הצמיחה הכלכלית המדהימה שחווינו בעידן המודרני התבססה על הישגים חד פעמיים מטבעם שאין דרך לשחזרם.

בספרו של גורדון קראתי את הפרק שכתב על עליית תוחלת החיים באמריקה במפנה המאה העשרים וחשבתי שהנקודה העיקרית בו מצדיקה רשומה, גם אם אינה בהכרח חידוש עצום לקורא המשכיל. לפי גורדון השינוי העיקרי שבישר בריאות להמונים היה פשוט למדי: תפסנו מרחק מהפרשות מעיים. אנחנו פה. הקקי שם.

כולנו מודעים לכך שלמכוניות יש פליטות ואלו מזהמות את הפלנטה ובטרם הממיר הקטליטי היו מזהמות מאוד גם את העיר. אבל גם לכלי הרכב של המאה התשע עשרה, עגלות הסוסים, היו הפרשות מהסוג הביולוגי, גללים ושתן בכמויות עצומות. קרה גם שהסוסים עצמם צנחו ומתו ונותרו כך ברחוב לאורך זמן. אנשי העיר היו מוקפים בזוהמה. גללי הסוסים היו מפגע תברואה קשה בפרט כי בסופו של דבר הם עלולים היו להתערבב עם מקורות המים.

בטרם תשתיות צינורות הביוב הושלמו זרמו שאריות הצואה ברחובות והיו כר פורה למגיפות. לקראת תחילת המאה העשרים רוב הניו יורקים היו צריכים לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיהם. ערים היו מקומות מזוהמים ביותר. הביוב שבא מהערים נשפך לנהרות ללא כל סינון ומשם היו נשאבים מי שתיה מתוך הנחה שבזרימת הנהר יש כוח טיהור טבעי של שפכים אנושיים. הנחה שגויה שהולידה התפרצויות טיפוס וכולרה ומחלות שלשוליות קטלניות. גם השימוש בצואה אנושית כדשן היה הרה סכנות.

אחד המחקרים שגורדון מצטט מייחס כמעט את כל העלייה בתוחלת החיים בבוא המאה העשרים לשיפור בתנאים הסניטריים. מחלות מדבקות הפסיקו להרוג. ניתוח סטטיסטי מראה שלא היה זה דווקא הפנצילין שעשה את השינוי הגדול. ההפרדה בין שאריות צואה למים נקיים הייתה ההמצאה הקריטית. התהליך אמנם ארך זמן ורק ב-1940 חוברו 90% מהבתים באמריקה למים זורמים. טיהור מים באמצעות כלור התגלה בסוף המאה ה-19 והפך לשימושי במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרומת התהליך לתוחלת החיים של תינוקות וגם של מבוגרים הייתה ניכרת.

הגעת מים נקיים לבתים תרמה למעגל קסמים חיובי שבו ניתן היה לנקות בקלות את הגוף. התיאוריה שהגה המדען הצרפתי לואי פסטר על סכנות החיידקים היוותה השראה להמצאות מדעיות אך גם חלחלה לתודעת ההמון ושיפרה את הרגלי הניקיון.

גורדון מביא כל זה להוכחת התזה המרכזית של ספרו: הצמיחה המהירה סיימה את ימיה. הרי לא נוכל להמציא שוב את הגלגל ולהפיק שוב את התועלת הבריאותית שבאה מהרחקת הצואה מחיינו. היא הורחקה דיה. מה שכן, לא יזיק לזכור את הלקחים בתקופה של התחממות גלובאלית וכשמתקני טיהור השפכים של השכנים בעזה מקרטעים.

ספחת – מחלה עם פרוגנוזה רעה

א"ב יהושע מצטרף להזיית הסיפוח אשר מקיפה רבים וטובים, משמאל ומימין – שטוענים שבהתחשב בעובדות שנקבעו בשטח ובהתפשטותו של מפעל ההתנחלויות – על ישראל לספח את יהודה ושומרון. שימו לב לאירוניה של ההתנתקות מעזה – היא נועדה להצילנו מחזון הביעותים של הדמוגרפיה הדו לאומית בין הים לירדן. בפועל היא הקימה לתחייה את רעיון הסיפוח. אם עזה יצאה מחוץ לתמונה, את יהודה ושומרון אפשר לכאורה לספח ועדיין לשמור על רוב יהודי, גם אם קלוש.

ביום שבו ישראל תספח את יהודה ושומרון ותעניק אזרחות לתושביה, היא תצטרך להנהיג חוקי שכר מינימום ביו"ש, להעניק קצבאות ביטוח לאומי למיליוני התושבים הערבים, סיוע לנכים ולמובטלים, קצבאות לידה ומענקי לידה. מימון לאוניברסיטאות, לבתי הספר ולבתי החולים. משכורות למורים ולעובדים סוציאליים. מנגד היא תוכל לגבות מסים מהתושבים הערבים, אבל התועלת בכך תהיה מועטה. הטבות הרווחה לערביי יו"ש חייבות להיות שוויוניות. אפילו בצלאל סמוטריץ' יתקשה להעז להציע אחרת. המסים שישלמו הערבים, לעומת זאת, לא יהיו שוויוניים. במקרה הטוב והלא סביר שבו יצליחו לגבות מסים באפקטיביות בקרבם, עדיין יהיו אלו מסים של אוכלוסיה ענייה מאוד שבתנאי מיסוי פרוגרסיבי כמעט לא משלמת דבר.

סיפוח יו"ש מבשר אם כך קריסה מיידית של מערכות הרווחה בישראל שתפגע בשכבות החלשות ביותר, תושבי עיירות הפיתוח, ערביי ישראל והחרדים. אולי כך לא נוגדר כמדינת אפרטהייד אבל לאפרטהייד היו גם יתרונות עבור עניים לבנים: בזמן האפרטהייד דרום אפריקה הצליחה לשמר את מעמד האפריקנרים העניים מעל לקו העוני על ידי הבטחת משרות בשירות הציבורי. כיום יש שם צריפים של לבנים עניים החיים בעוני מרוד בפבלות הנראות דומות מאוד לאלו של השחורים העניים. בדרום אפריקה אלו מהלבנים שכן מצליחים חשים מאוימים מעלייה בפשיעה ובוחרים לחיות מאחורי גדרות ואזעקות. ואפשר להניח גורל דומה למעמד המבוסס במדינה בישראל שאחרי הסיפוח.

בדרום אפריקה קיימת תופעת הווייט פלייט, הבריחה הלבנה, שכוללת בעיקר את אלו שמסוגלים להצליח בעולם המערבי ומבקשים להשתחרר מהפשע, מהשחיתות ומחוסר המסוגלות שמאפיינים את דרום אפריקה של היום. אפשר לנחש שבישראל שאחרי סיפוח השטחים התדרדרות המערכות הציבוריות תוביל לתוצאות דומה ולעליה גדולה בעזיבת הארץ. לכל אלו שזועקים על אי-שוויון במדינה גם בימינו, כאשר אי השוויון מצטמצם ורמת החיים עולה, תהיה סיבה טובה ואמיתית לצעוק על אי-שוויון מזעזע שילווה בהתדרדרות כלכלית קטסטרופלית במדינה שאחרי הסיפוח.

חזונו של א"ב יהושע הוא מסוג האוטופיות הרות האסון שרק אינטלקטואלים יכולים להציע, שתוצאתן השכיחה היא הרס חייהם של הלא אינטלקטואלים (האינטלקטואלים עצמם מוצאים מקלט בסלונים ספרותיים בארצות זרות). אמנם במקרה כאן יש להודות שגם האנטי-אינטלקטואלים מהימין הקיצוני מקדמים רעיונות דומים.

מוזר שא"ב יהושע ביטא בזמנו רעיון מעניין להסבר תופעת האנטישימיות – חוסר הצורה והזהות של היהודים. חוסר היכולת לאפיין את היהודי הוביל לראותו כמקור נסתר לכל רע. והנה עתה הוא מציע להפוך את מדינת היהודים למדינה חסרת זהות וצורה שכזו – ערבוביה בלתי אפשרית של שני לאומים שדבר לא מאחד ביניהם מלבד סלידה הדדית עזה.

הדרך לגיהנום מרוצפת בכתביהם של אינטלקטואלים. א"ב יהושע תרם לה כמה פיסות נייר משלו.

שלושים שנה במחלקת יולדות

  מספר לידות בשנה (1988) מספר לידות בשנה (נתונים אחרונים זמינים)
ישראל 100 אלף 184 אלף
פורטוגל 118 אלף 86 אלף
בולגריה 113 אלף 64 אלף
יפן 1.34 מיליון 977 אלף
שוודיה 112 אלף 115 אלף
הולנד 186 אלף 169 אלף
בלגיה 119 אלף 121 אלף
טאיוואן 342 אלף 194 אלף
דרום קוריאה 633 אלף 357 אלף
פולין 595 אלף 401 אלף
אירן 1.95 מיליון 1.53 מיליון
ספרד 418 אלף 408 אלף
הונגריה 124 אלף 92 אלף
איטליה 570 אלף 464 אלף
ארה"ב 3.9 מיליון 3.88 מיליון

כבר לא פעם הצגתי את השינוי, הדמיוני בעוצמתו, במעמדה הדמוגרפי של ישראל בעולם המערבי. ויום העצמאות, שבו העיתונים מפוצצים בכותרות על הצפיפות העתידית של המדינה, הוא הזדמנות לשוב לאותו נושא, חשוב מאין כמותו.

מדוע החרם הערבי כבר לא רלוונטי, אמזון רוצה לפתוח פה סניף, עוד ועוד חברות תעופה נוהרות לפתוח קווים ישירים, מדוע הצמיחה גבוהה ומדוע הדירות כל כך יקרות פה – הטבלה למעלה לא מסבירה את הכול, אבל היא מסבירה חלק גדול מהתשובות לשאלות אלו.  שלושים שנה של דעיכה דמוגרפית במערב ונסיקה דמוגרפית בישראל. אפשר לראות את הצדדים הטובים בכך וגם את הצדדים הרעים: הצפיפות, המחסור בנדל"ן, התרבות סקטורים עניים ופחות יצרניים וציוניים ועוד כהנה וכהנה. אבל זו הטבלה והשלכותיה ילוו את כולנו עד סוף חיינו, ובפרט, אם כפי שנראה כרגע, המגמה שהיא מתארת רק עתידה להימשך. לקנות דירה בסופיה, בטאיפיי, בסיאול, או בירושלים? מהטבלה התשובה ברורה. שימו לב לקריסה הדמוגרפית בבולגריה, בטייוואן ובדרום קוריאה. כמה מילים על ארצות הברית: מצבה טוב משנדמה מהטבלה המצביעה על קפיאה דמוגרפית על השמרים. היא קולטת גם כמיליון מהגרים חוקיים בשנה. לצד ההגירה הידועה ממרכז אמריקה באים אליה גם לא מעט סינים, הודים, פיליפינים, אפריקנים. מהגרים אלו נוטים להיות מהאליטות בארצותיהם ובכך מאזנים את ההגירה המקסיקנית הענייה.