כולנו MMT

התיאוריה המוניטרית המודרנית גורסת שלגרעונות אין חשיבות רבה. זו הייתה השקפת שוליים שבשוליים לפני עשור, ורק במקומות מעטים ונדירים מאוד, כמו בטור של בן כספית או בבלוג הצנוע הזה, נתנו לה ביטוי. אבל מאז כוחה של התיאוריה המוניטרית המודרנית, המכונה MMT, עלה מאוד והשתנו פני הדברים. אני אישית לא מאמין מלא ב-MMT, שמכילה הרבה הבלים, אבל אני שמח על הסנטימנט ה-MMT-י שקיים לגביו, כך מסתבר, קונצנזוס מושלם במערכת הפוליטית הישראלית. בתשובה לשאלה איך ייפתר הגרעון , אף מפלגה לא השיבה: בקיצוצים ובגזירות.  אולי העונים לא באמת מאמינים לעצמם ועונים כפי שנוח לענות עכשיו ערב הבחירות. אולי אחרי הבחירות ישנו המפלגות את עורן לרעה, ובכל אופן מותר לשמוח על הסנטימנט הפופוליסטי אך הבריא והנכון שמשתקף בשלל התשובות.

עידן ביידן והבורסה כטווס

בעשר השנים האחרונות אמריקה, ובעקבותיה העולם כולו, ניסו את כלכלת החלחול מלמעלה. הלחצים האינפלציוניים נעלמו בגלל הפריצות הטכנולוגיות הגדולות, הדמוגרפיה השלילית והייצור ההמוני בעולם השלישי. כדי לשמור על הכלכלה מתפקדת בזמן של העדר מחסור נדרשה הזרמה מתמדת של כסף. לשם כך נבחרו עד עתה שני מסלולים: קיצוצי מס לעשירים שהזניקו את הבורסות, כמו בימי טראמפ, ושימוש בריבית אפס כדי לנפח מחירי נכסים. אלו מסלולים שמביאים את הכסף אל בעלי הנכסים העשירים ומהם הוא מחלחל במידה כזו או אחרת אל יתר האוכלוסיה. השמאל תמיד התבונן בחלחלה בכלכלת החלחול מלמעלה, אבל היא עובדת נפלא. בימי טראמפ שמיצה את הגישה עד תום, שיעור האבטלה הגיע לרמות כה נמוכות שהכלכלנים שפשפו את עיניהם – הם לא ידעו שהדבר אפשרי.

אבל גם פצצת אטום עובדת ובכל אופן יש ערך מוסף לפצצת מימן. כלכלת החלחול מלמעלה, גם אם הצליחה מאוד, עדיין אינה ממצה את עוצמת השגשוג שיכולה להביא הזרמת כסף להמונים. הכלכלה שמקדם עכשיו ביידן שמבוססת על השמת כסף ישירות בחשבונות של העניים היא בעלת עוצמה גדולה אף יותר. אתמול נחתם חוק התמריץ של ביידן ולראשונה מזה שנים נוצר סיכוי ממשי לצמיחה כלכלית כה גדולה עד כדי כך שתוכל להוציא אותנו ממעגל ריבית האפס העולמי. פתאום התשואות על האג״ח ארוך הטווח עולות. ארה״ב כקטר של העולם מסוגלת למשוך אחריה גם את אירופה אל עידן חדש ישן, שבו אפשר היה לשים כסף בפקדון ולקבל עליו ריבית נאה.

לנדיבות בקצבאות יש השלכות תמריציות רעות, כמו שביבי לימד אותנו ב-2003, ואם ביידן יבקש לבסס את כלכלת אמריקה על קצבאות ילדים נדיבות וכדומה יהיה זה אסון לדורות. אמנם בשלב זה מדובר על חבילה חד פעמית ולכן המשמעות שלה מבחינת תמריצים עתידיים היא קלושה ואפשר לשמוח על האלמנטים החיוביים שלה. זה מה שעושות הבורסות בזמן האחרון.

הרעיון שעליית ריביות היא חגיגה גדולה יכול לתעתע. האם לא חשבנו תמיד שריביות אפס נוחות לשווקים. כדי להבין את הפרדוקס הנוכחי יש להזדקק לעיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי. יופיו של הטווס מסכן אותו מול טורפים אך בה בעת יש לו ערך עצום: הוא משדר שהוא מסוגל לעמוד ללא קושי בדברים שמכבידים עליו ומעצימים את הסכנה לחייו. בדומה לכך הישג השיא של הבורסות אינו בזמן שהן דואות להן בריבית אפס, אלא כאשר הן כל כך עליזות לגבי הצמיחה הצפויה, עד שהן מוכנות לקבל על עצמן את העול של זנב הטווס המפואר, דהיינו ריבית גבוהה, ולהישאר שאננות.

דילמת ביידר גינזברג של מרצ

כתבתי בעבר בעבר על הדילמה של השופטת ביידר גינזברג האם לפרוש בזמן אובמה או להסתכן בכך שתמות בזמן נשיא שמרן, והרפובליקנים ימנו לה מחליף או מחליפה שיהרסו את כל מה שעמלה לבנות. יש במוח אזורים שונים ממש לחשיבה בנושאים פוליטיים ואישיים ומעניין לראות מה קורה כשיש התנגשות. השופטת הכריעה בעד האינטרס האישי, ועכשיו אמי קוני בארט יושבת על כסאה ושוקדת על דרכים להגביל את זכות האישה על גופה.

בימים אלו לראשי מרצ ישנה דילמה דומה. האם יפרשו מהמירוץ או שמא יסתכנו בכך שביבי יישאר ראש ממשלה כשמפלגתם לא תעבור את אחוז החסימה? סביר להניח שכמו השופטת המנוחה, גם הם יכריעו בעד האינטרס האישי ולא האינטרס הכללי הפוליטי. לזכותם ייאמר שסביר שיצליחו לשדר את הפאניקה מאימת אחוז החסימה לציבור שונאי ביבי בשמאל, ורוב הסיכויים שזו תביא להם מספיק קולות.

שני פריטי מידע חסרים

הממשלה החליטה לפתוח את המדינה החל מהיום. בסך הכול זו החלטה הגיונית. החיסונים התבררו כמאוד אפקטיביים, ומי שרצה להתחסן יכול היה כבר לעשות זאת מזמן. אפילו הצעירים ובוודאי המבוגרים. עם זאת, יש שני פריטי מידע חסרים שמקשים להעריך האם ההחלטה תתברר כטובה בדיעבד. ראשית, האם יש מוטציות שמסוגלות לחדור את מעטה השריון של חיסון פייזר. ככל הנראה המוטציה הדרא״פית מסוגלת לכך במידה מסוימת. אבל הדברים לא לגמרי ברורים: האם מחוסן שייתקל במוטציה הדרא״פית קצת ישתעל וקצת יתעייף או שיש לו סיכוי ממשי להזדקק להנשמה? רוב האינדיקציות מורות שהחיסון יגן ממחלה קשה אבל אין ודאות מוחלטת בכך.

שנית, הילדים נותרים לא מחוסנים ותיתכן הדבקה המונית בקרבם. ידוע כבר שילדים מתים בגלל קוביד לעתים נדירות ביותר, אולי בתדירות שבה הדבר קורה בשל שפעת. אולי אפילו פחות. אבל תופעות לונג קוביד ארוכות טווח מאמללות נצפות גם בילדים. האם אפשר בשל כך להמשיך לסגור את המדינה עד שיגיע גם החיסון לילדים? כנראה שלא, אבל צריך לראות כמה גדול המחיר שישלמו הילדים.

מרצ והאג

ניצן הורוביץ הצדיק במלואה את החקירה של בית המשפט הבינלאומי בהאג נגד ישראל. אני לא יודע אם זו עמדה שתעזור למרצ או תפגע בה בעת שהיא נלחמת על אחוז החסימה אבל זו לדעתי עמדה שגויה ומכוערת גם מהזווית של מרצ עצמה. זאת מאחר שהורוביץ נמנע מלעשות הבחנה מתבקשת מבחינתו בין שני סוגי חקירות. בכל מה שקשור לניהול מלחמה בעזה כתוצאה מירי רקטות אחרי שישראל נסוגה מרצועות עזה לגבולות 67׳ – חקירת בית הדין הבינלאומי היא אסון מבחינת עמדות השמאל והוכחה לצדקת הימין. ראשית, כי ישראל נסוגה עד למילימטר האחרון ובכל אופן הדבר אינו מקנה לה אהדה בעולם בזמן שהיא מגנה על עצמה אלא להיפך. שנית, כי ישראל מגבילה את ידי הצבא ומקיימת מערכת משפט נאורה המבוססת על שופטים ופרקליטים שרבים מהם מצביעים למרצ בעצמם. בג״ץ מתהדר שהוא השכפ״ץ מול המשפט הבינלאומי והנה בכל אופן הדבר לא עוזר לנו מול אומות העולם. שלישית, כי כאן זועקת צדקתה של גישת ״העולם כולו נגדנו״ שמרצ לרוב סולדת ממנה. בתחום ההתנהלות הצבאית המוסרית יש לעולם הרבה מה ללמוד מישראל. אבל מה שמתחיל בישראל ספק אם יסתיים איתה. ואכן סביר שמדינות המערב יבינו שפתיחת חקירה בהאג על צוק איתן היא סנונית לנזק ארוך טווח שייגרם להן עצמן מפעילות בית הדין הבינלאומי.

שונים הדברים לגבי חקירת ישראל על בניית התנחלויות. כאן ישראל אכן מפרה בגסות את המשפט הבינלאומי. ומרצ הייתה מאז ומתמיד הראשונה לצעוק בנושא. כאן גם הטיעון שמערכת המשפט הישראלי מטפלת בנושא בעצמה אינו תופס כי ההתנחלויות ממשיכות להיבנות תחת החוק הישראלי.

פתרון שתי המדינות אם ימומש וכפי שמרצ מציעה יוכל להיות פתרון לתביעות נגד ישראל בהאג על ההתנחלויות, אבל הוא לא יוכל להוות פתרון לתביעות כנגד פשעי מלחמה. הרי כל אחד מבין כיום שיש סיכוי גבוה שהמדינה הפלסטינית תישלט בידי גורמים ג׳יהדיסטים שיהיה צורך להילחם נגדם, ומלחמה זו תכלול באופן בלתי נמנע פגיעה באזרחים שהג׳יהדיסטים תמיד נוהגים להסתתר מאחוריהם.

מרצ היא אמנם מפלגה קטנה אבל היא לא מייצגת רק 4-5 מנדטים בישראל אלא מיליוני אמריקנים ואירופים, רבים מהם יהודים, שמצביעים למרכז-שמאל ומתעניינים בנעשה בישראל מתוך זווית פרוגרסיבית. הם לא יהיו יותר ציוניים ממרצ אבל ייתכן שגם ישתדלו לא להיות פחות ציוניים ממנה. לכן גם לעמדות של מרצ יש חשיבות אסטרטגית. העמדות שהורוביץ הציג עשו שירות דב להשקפת עולמו.

2020: השנה ללא קיץ

כותבת הוויקיפדיה:

שנה ללא קיץ הוא הכינוי שניתן לשנת 1816, במהלכה חל חורף געשי עקב התפרצות-על של הר הגעש טמבורה. הר געש זה שוכן באי סומבאווה שבאינדונזיה (אז חלק מאיי הודו המזרחית ההולנדית) והתפרץ שנה קודם לכן, ב-5 באפריל 1815 , ושנית חמישה ימים לאחר מכן. ההתפרצות הייתה קטסטרופלית מבחינה מקומית ונחשבת לקטלנית ביותר בהיסטוריה כולה[1]. בנוסף, היא חוללה ירידת טמפרטורות משמעותית בשנים הבאות, שהשפיעה על כלל כדור הארץ בדרגות שונות.

מאז חלפו מאתיים שנה והנה יש לנו שנה חדשה בלי קיץ, שנת 2020. לא במובן שמלמד על שינויים במזג האוויר. אלא במובן אחר לגמרי: דפוס הפטירות השנתי הרגיל שיורד בקיץ וגואה בחורף לא התקיים בחודשי הקיץ של 2020. מבחינת תמותה אלו היו חודשים כמו חורפיים. ככה נראית סטטיסטיקה של מגפה. ככה נראית המציאות, לא השקרים של מכחישי וממעיטי הקורונה, גם אם הם פרופסורים נכבדים.

נתוני התמותה2020201920182017
ינואר4584484044884924
פברואר3962408239044045
יולי3694347234893434
אוגוסט4017352335103318
ספטמבר4154343033843246
אוקטובר4630363136843619

תנו להם מכסות

פסיקת בג״ץ אשר מפקידה את הגדרת היהודי בידי התנועה הרפורמית היא אבסורד. ניתן לשאול מה בין הרבנים הרפורמים, מחללי שבת ואוכלי פירות ים, לבין היהדות. אפשר להשיב שרוב היהודים בזמננו אינם מקיימים את המצוות המסורתיות ושחלק גדול מהיהודים בימינו רואים עצמם כרפורמים.

ברם, הבעיה עמוקה יותר בשל אופיה הבסיסי של הגישה הרפורמית. זוהי תנועה המחוברת בטבורה לנאורות הקוסמופוליטית שמתעבת כל כך הבחנות והפרדות בין אדם לאדם. עד כדי כך שהשבת מסתננים ופליטים לארצותיהם נראית לבעלי גישה זו כפשע נורא. הרעיון שאנשים אלו יהיו האחראים לערוך סלקציה בין מי שייקרא יהודי לבין מי שלא משמעותה שלא תהיה שום סלקציה.

כל הגדרה של היהדות חייבת להיות קצת אכזרית. אכזרית במובן זה שתותיר חלק משמעותי מאלו שמעוניינים להצטרף בחוץ. אחרת המילה יהודי תאבד ממשמעותה כמו המילה ״מצוין״ בידי מורה שנותן לכולם מאה במבחניו. האכזריות הזו מטבעה זרה לתנועה הרפורמית. אין לי התנגדות שתוגדר מכסה מצומצמת שתופקד בידי הרפורמים ותאפשר להם לגייר עד למכסה זו. אז יצטרכו להפעיל סדר עדיפויות וקריטריונים נוקשים. ממש כפי שהאנשים הנאורים שמנהלים את הרווארד מסוגלים להשאיר בחוץ יותר מתשעים אחוז מהפונים ומקבלים כתוצאה מכך אוסף איכותי של אנשים בין כתליהם.

אבל לתת לתנועה כמו זו הרפורמית לגייר ללא הגבלה זה רעיון שחותר תחת יסודות הגדרת הלאומיות עצמה. היום כל משתתף בפורומים ברוטר יודע ש״צעיר שוודי״ משמעותו בעצם לעתים קרובות ג׳יהדיסט סומלי. אבוי לנו אם המילה יהודי תעבור אותה הזניה שעברה המילה שוודי. פסיקת בג״ץ היא צעד אומלל בכיוון.

סרבני החיסון ורמות ההפשטה

חלק מהאוכלוסייה מסרב להתחסן. הרשויות ורוב הציבור רוצים להטיל על סרבני החיסון הגבלות שונות ומשונות, בקניות, בנופש, במקומות עבודה, בחדרי כושר, בהליכה לסרטים, בבתי כנסת (פייגלין כתב פוסט על כך שנאלץ לוותר מעתה והלאה על תפילה במניין). האם זה דבר נכון ומוצדק לעשות?

אני מוצא שניתן לנסח את השאלה ברמות הפשטה שונות ותשובתי תהיה שונה.

שאלה ראשונה: האם אפשר לאלץ אנשים להתחסן לנגיף הקורונה בחיסון של פייזר. לא ממש בכפיה, אבל באמצעות תמריצים חזקים. תשובתי: כן החלטי. החיסון נבדק, אינו מזיק. רבים כבר קיבלו אותו. אין בסיס מדעי לחרדות מפניו. המחלה מאוד מדבקת. מיגורה יציל את בריאותם ואת חייהם של רבים ויאפשר לשקם את כלכלת המדינה. מי שמסרב להתחסן מסכן, על בסיס גחמות אישיות תמהוניות, בני אדם אחרים. ביניהם ילדים שלא יכולים להתחסן ומדוכאי חיסון שהחיסון לא יעזור להם.

שאלה שנייה: האם אפשר להפעיל לחץ על בני אדם להכניס לגופם חומרים שהם חושבים שמזיקים להם משיקולים של טובת הציבור. תשובתי: זהו מעשה מסוכן. לפעמים הרוב צודק, לפעמים המיעוט צודק. בטווח הארוך בסיטואציה מסוג זה יהיו גם מקרים שבהם המיעוט החששן יצדק, ותהיה זו שגיאה קשה לקבוע נורמה שכופה עליו לציית לדעת הרוב. וזה עוד בלי לשקול את הבעיה שבתקדים – פולשנות כזו של השלטון לתוך הגוף.

המסקנה בקיצור: כן, צריך לגרום לכולם להתחסן, אבל להישמר מכך שדבר זה יהווה תקדים להבא. אבל אין באמת מצב שבו ההווה אינו תקדים לעתיד, ולכן אני קרוע.

הסופר ובתו

״החלש תמיד צודק״, זהו האינסטינקט הטבעי של אדם שנמצא בשמאל. על כן כאשר בת משתלחת באביה על אשר עולל לה כאשר הוא היה הצד הגדול והחזק והיא הצד הקטן וחסר האונים, אין ספק לכאורה במי יש לצדד. המוטו של נסיבות עגומות שכאלו הוא ״אנחנו מאמינים לך״ אשר מופנה כמובן כלפי החלש, או שמא יש לומר – המוחלש. אבל הצד החזק, האב במקרה זה, עמוס עוז, אינו סתם גבר אשכנזי לבן סטרייט סיסג׳נדר, שטבעי כל כך להוקיע, אלא הנסיך המנוח של מחנה השלום. חתיכת דיסוננס.

סיפור לא נעים ואין טעם כל כך שאדם זר יחווה דעה על משפחה שאינו מכיר ואינו בקיא בקורותיה, התרחשויותיה ונפתוליה. תחושתי האישית היא שעמוס עוז היה אדם טוב כפי שהיה סופר טוב, אבל מה אני יודע. בכל אופן יש עניין בכך שהפניית עורף כזו של בת לאביה הולמת את הגישה האשכנזית החילונית האנטי פטריאכלית הקנאית. כל דבר שמריח היררכיה, מעמדות, או מלוכה מטריף אשכנזים חילונים. ממעמד האב למעמד המלך – דומה שגם השנאה הקיצונית של האשכנזים החילונים לביבי היא לפחות בחלקה חרדה עמוקה מחזרת המלוכה לישראל, חזרתה של היררכיה שהעומד בראשה הוא מלך המתענג עם מלכתו הלא משובבת נפש על מנעמי המלכות. ואולי הגישה השנייה ההפוכה הביביסטית בציבור המסורתי נובעת מתאווה סמויה קוטבית לחזרתה של מלכות שאבדה מיהודה יחד עם המלך צדקיהו לפני כ-2500 שנה.

התקופה המודרנית מאופיינת בנטישת הערכים המסורתיים השמרניים לטובת ערכים מודרניים ונאורים יותר. בדרך כלל טוב שכך. אין סיבה לגעגוע לשלטון בעלי הכוח או כהני הדת, לצביעות שמרנית בתחום המיני שמאחוריה מסתתרים גברים מטרידנים ואנסים בעלי שררה, להיררכיה נוקשה בין נשים וגברים, ל״חוסך שבטו שונא בנו״. אבל יש גם מחיר לדמוקרטיזציה מוחלטת. עמוס עוז עצמו קונן על כך בהקשר ללינה המשותפת בקיבוצים, ניסוי סוציאליסטי כושל, והזכרתי פעם את דבריו בנושא. אבל המשפחה בחברה הדמוקרטית והשוויונית נותרה בעיה גדולה אפילו אחרי שהניסוי הקיבוצי המזעזע הושלך לפח האשפה.

הרי האנשים שנמצאים יחד איתנו בתוך המשפחה אינם בהכרח טובים יותר, נחמדים יותר או נפלאים יותר מבני האדם האחרים שמאכלסים את העולם. ובכל אופן כדי שהמשפחה תהיה התא החזק והמהודק שהיא אמורה להיות, נדרש שתהיה לנו נאמנות מיוחדת אליהם. אבל הרי מכסחת דשא שמכלה כל היררכיה שהיא לא יכולה לפסוח גם על ההיררכיה הזו שגורמת לנו להעדיף את בני משפחתנו על שאר העולם. בעולם של ג׳ון לנון ואימג׳ן לא אמורה להתקיים אהבה שמבכרת אדם אחד על משנהו. זאב מגן כתב על כך לפני שנים מאמר נהדר.

מכאן שתחושת כבוד שאמורה לגרום לאדם להיות סלחן יותר כלפי חטאי הוריו או לגונן על כבודם מפני זרים (ואני מדבר על הורים נורמלים, לא על הורים שאחראים להתעללות קשה או חלילה לגילוי עריות) אינה באמת חלק טבעי מהערכים של החברה הדמוקרטית האינדיווידואליסטית. אבל משפחה מלוכדת דורשת נאמנות, ונאמנות דורשת סלחנות וכבוד שהוא מעבר לכבוד הרגיל בין אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית. ומשהו מזה אבד בתרגום של מוסד המשפחה מהעולם הפטריאכלי לעולם הדמוקרטי. גם מי שמעדיף את החברה החילונית המודרנית על החברה המסורתית-השמרנית-הפטריאכלית ברוב הנסיבות, צריך להודות שלפעמים זה מחיר מסוים שיש לשלם.

פני השטח הם פינקריאניים

אוהד חמו כתב ספר מרתק, "פני השטח", על חוויותיו ורשמיו משנותיו ככתב לענייני פלסטינים. ספק אם אזכה לקרוא ב-2021 ספר מעניין יותר. אני לא יודע אם חמו מכיר את הפרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, סטיבן פינקר, ואת השקפתו על התהליך ההיסטורי רב השנים של עליית הציבליזציה וירידת האלימות, אבל ספרו יכול להיות תנ"ך פינקריאני, כמעט כמו הספרים של פינקר עצמו. בכל מקום בזירות שאליהן מגיע חמו הרושם שהוא מקבל ושהוא משגר חזרה אל הקורא הוא שהכוחות האלימים והפראיים בחברה הפלסטינית נמצאים בירידה. גם ההתגלויות המכוערות והבוטות ביותר של אלימות ימי ביניימית אפלה שאפשר למצוא בקרב חברות מוסלמיות בעשור האחרון, כמו בח'ליפות הדאעשית, יוצרות, כך משתמע מדברי חמו, אפקט ריאקציה שגורם לרוב הציבור המוסלמי שהוא פוגש בו ומשוחח איתו לאמץ גישה קוטבית.

אמחיש את הקונספט בכמה ציטוטים מהספר.

"אתה יודע מדוע אינני משתתף בהפגנות נגד ישראל, מיידה אבנים או שורף צמיגים?", שאל אותי נור עוואד כשהשקפנו על עירו מבית ג'אלה, "משום שזה פוגע באיכות הסביבה, באדמה ובאוויר. המחאה שלי צריכה להיות נקייה – אסור לה לפגוע בסביבה. אנחנו צריכים ללמוד מהלבנונים – מפגינים בערב ומנקים בבוקר".

"בשנות השישים דיברו כאן על מדינה אחת עם הגמוניה פלסטינית ברורה. היום מדברים על מדינה שאזרחיה, ישראלים ופלסטינים, שווי זכויות לגמרי. השפה אצלנו השתנתה"

"הצעירים שלנו… אתה יודע מה הדבר שהכי קוסם להם אצלכם? הדמוקרטיה שלכם. הם רואים ראש ממשלה, נשיא ושרים נכנסים לכלא. אין איש שנמצא מעל לחוק. הדבר שהצעירים הללו מבקשים יותר מכול הוא מלחמה בשחיתות כמו בישראל"

"בניגוד לעזה שעדיין מרכזת תשומת לב משמעותית באיתור ובענישת סייענים, המרדף אחריהם והפגיעה בהם צנחו משמעותית בגדה. ימי ההוצאות להורג בכיכר מנארה לצד חיסולים בצהרי היום בכפרים ובמחנות הפליטים חלפו… רף האלימות בשטח הרבה יותר נמוך"

"פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלו, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו"

"ערבי עם חגורת נפץ מקושר כיום בעיניים מערביות אוטומטית לדאעש", אמר לי לאחרונה תומך חמאס. "אין לעולם שום סובלנות לחגורות נפץ ולהרג אזרחים ללא הבחנה. אם אנחנו חפצי חיים ומבקשים להתקבל למשפחת העמים, אסור לנו לחדש את פיגועי ההתאבדות"

כמובן שהדברים האלו, במידה שהם משקפים את פני השטח, הם בשורה נהדרת. אבל הם ממחישים גם סכנה גדולה – מאבק פלסטיני לא אלים הוא בעל סיכוי גדול בהרבה לקבל את אהדת העולם מאשר מאבק אלים להשמדת ישראל. מטרתו הסופית: מדינה אחת, גם אם על הנייר ובאופן מוצהר דמוקרטית ושוויונית, עדיין משמעותה ביטול זכותם של היהודים למדינה משלהם והמטת אסון כבד על כל יהודי שחי כיום בארץ.