מוטב שתקנות יו"ש לא יעברו

בנימין נתניהו תמיד היה חסר מעצורים לגבי פעולות אופוזיציה שמטרתן להפיל את השלטון. עוד בתקופת ממשלת רבין שבה הצביע עם הערבים נגד הממשלה בעניין בנייה בירושלים. כיום מתנהל משפט בשאלה האם נתניהו הפר אמונים בתיקי 1000, 2000 ו-4000. אבל מדוע זו שאלה מעניינת בכלל, כאשר אנחנו רואים במו עינינו כיצד נתניהו מפר אמונים ברגעים אלו ממש בעניין הארכות תקנות השליטה ביהודה ושומרון. בנושא זה הוא לא רק מפר אמונים בעצמו, אלא מסית גם להפרת אמונים המונית של כל הח"כים באופוזיציה, אשר מצביעים נגד עמדתם שלהם בשאלה מה טוב למדינה.

אין זה נכון להגיד שרק לממשלה יש מחויבות לניהול תקין של המדינה. לכל נבחר ציבור יש מחויבות כזו. תפיסה אחרת היא הרסנית ותזיק קשות לתפקוד המדינה בטווח הארוך. הטוב ביותר היה אם היו באמת מכלילים התנהגות אופוזיציונית בוטה נגד טובת המדינה כמו זו של ביבי ושותפיו בסעיף "הפרת אמונים" ומענישים עליה בפלילים. זה קצת מורכב להפליל התנהגות פוליטית, אבל גם תיקי 1000, 2000 ו-4000 מורכבים.

יהיו שיאמרו שההתנהגות של ביבי משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של הימין מאחר שהיא מונעת הסתמכות על מפלגות ערביות. אבל העולם הוא גלגל – ביבי היה קרוב בעצמו להסתמך על רע"מ לפני שנה. ובנוסף, כחול-לבן הייתה יכולה להפיל את המדינה לתוהו ובוהו כנקמה אחרי שביבי סירב להעביר את התקציב, אבל בני גנץ בחר להעביר חוק תקציבי לתקופת הביניים שיאפשר למדינה להמשיך לתפקד.

בבחירה של נתניהו להזיק למדינה, דווקא במערכה על חוק שבו בוחריו שלו יהיו הנפגעים העיקריים מאי העברתו, אין שום היגיון מנקודת מבטה של תורת המשחקים. אם אנו רוצים להבטיח שהתנהגות סחטנית כזו לא תפגע ביציבות הפוליטית עוד שנים רבות, צריך לוודא שהיא תסתיים באסון מבוקר. אסון עכשיו, הקלה אחר כך.  זהו משחק צ'יקן שבו הצד שיש לו יותר מה להפסיד צריך למצמץ ראשון, והצד הזה הוא ציבור מצביעי הימין הביביסטי, שרבים בו גרים ביהודה ושומרון. נראה שגדעון סער רצה להשתמש בבלגן שמחולל החוק כדי לקפוץ לתפקיד "ראש הממשלה החלופי" בממשלת ביבי. אבל ביבי השיב פניו ריקם. כבר אין לו עניין בראשות ממשלה לבדה. הוא צריך גם ראשות ממשלה וגם חוק צרפתי או כל רפורמה אחרת שתעלים את התיק הפלילי נגדו, ובכך סער יהיה לו לרועץ.  עכשיו סער נותר חסר אונים ופיתרון, אבל יש פיתרון. הפיתרון הוא לתת לתקנות יש"ע לפוג. גם בהעדר חוק, פעולות הכרחיות ממש להגנת הציבור תמיד אפשר לאפשר ולנמק ב"הגנת הצורך". בכל דבר שלילי אחר שיקרה האשמה תונח לפתחו של ביבי ונאמניו-סוגדיו. אין זה תפקיד הממשלה להגן עליהם מעצמם. וגם במקורותינו היהודים, כל אפיזודה של עבודה זרה תמיד הסתיימה בקטסטרופה. עדיף שתהיה זו קטסטרופה מבוקרת, שנובעת מעניינים משפטיים גרידא.

הקטסטרופה הכלכלית שלא תקרה

במשך שנים רבות ריחף איום כבד מעל עתידה הכלכלי של המדינה: החרדים. אוכלוסיה שבה הגברים ברובם לא עובדים ולומדים תורה, ואילו הנשים מועסקות רק כמורות וכגננות עניות וכך מכשירות את הדור הבא של הבנות להיות מורות וגננות עניות כמוהן.

אני חושב שהגענו לנקודת מפנה בעניין זה. אפשר כבר להגיד די בביטחון שהקטסטרופה לא תקרה. אין ספק שהחרדים עניים מהציבור הכללי ויישארו עניים יותר. הם מולידים הרבה ילדים וחפצים להקדיש חייהם להנחלת התורה ולא להנאות החיים. ברם, חיזיון האימים של מיליוני אנשים הצורכים משאבים מהמדינה ולא נותנים לה דבר, וכך מהווים עול בלתי נסבל על שאר אזרחי המדינה, עד כדי קריסתה – הוא כבר נראה לא כל כך רלוונטי.

הסיבה לכך היא ענף ההייטק. אותה הסיבה לזינוק המטאורי הכללי בכלכלת ישראל ובחוזק השקל בעשור האחרון (ביוני 2012 היה שער האירו כמעט 5 ש"ח, היום 3.5; הין 4.90, היום 2.60; הפאונד 6 ש"ח, היום 4.19; הדולר כמעט 4 ש"ח, היום 3.3.)

נשים חרדיות משתלבות בענף. אכן עדיין רבות הנשים החרדיות שעובדות בתפקידי הוראה בשכר זעום ובמשרה חלקית. אבל זהו עיסוק שמרכזי בדור הישן. הדור החדש משתלב בתעשיית ההייטק, ואפילו מגלה פתיחות לעבוד במקומות עבודה חילוניים. הנורמות שחוללה הקורונה תרמו לעניין, מאחר שכבר מתקבל על הדעת שאישה תעבוד מהבית רוב השבוע ותבקר במשרד רק יום-יומיים, וזו דרך העסקה שמתאימה לנשים חרדיות שחוששות ממגע אינטנסיבי מדי עם העולם שמבחוץ. לאישה חרדית יש גם מגבלות נוספות המקשות על המעסיק – חופשות לידה וצורך לטפל במספר רב של ילדים. לכן עבור רוב המועסקות השכר יהיה נמוך משכרה של עובדת חילונית. לדרך החיים החרדית היה וימשיך להיות מחיר כלכלי, אבל בשונה מהעבר – כבר לא נראה סביר שהוא מחיר קטסטרופלי למדינה, כמו שתמיד גרמו לנו לחשוב. גם אם יש נשים המרוויחות פחות כי הן מתעקשות על מקום עבודה חרדי שמעסיק בשכר נמוך, אין זה ברור אם הנזק הפרטי שלהן הוא גם נזק מבחינת המשק. הן נפגעות מכך שבעלי חברות מיקור החוץ החרדיות משלשלים לכיסם את ההפרש, אך המשק בכללותו לא נפגע.

גם בתעסוקת הגברים החרדים חלה התקדמות, אבל באופן איטי יותר. רבים מהגברים החרדים מועסקים בתפקידים פנים קהילתיים, אבל חוסן כלכלי מושג על ידי מתן ערך כלכלי לעולם החיצוני. גם כאן ההייטק יכול להוות פתרון (לצד תחומי הבריאות והסיעוד שגם הם שובים את לבם של חרדים וחרדיות), אבל הצורך בשליטה באנגלית מהווה מכשול ממשי.

לחברה החרדית יש כוח עצום לשלוט בחבריה, ושינוי הנורמות הנוכחי, שבו עבודה בהייטק לאישה היא דבר טוב ורצוי מאוד כי ככה תוכל לפרנס בכבוד את בעלה לומד התורה – הוא נראה בלתי הפיך.

לפי ציטוט ממחקר מרתק בנושא, עבודה בהייטק מעלה את ערכה של אישה כמשודכת:

אני יכולה להגיד לך שהשידוך שלי בירר עלי לפני ובאמת שאלו על התעסוקה שלי, כמובן שאלו מי אני, איזה מידות יש בי אבל כמובן ששאלו על התעסוקה.. מתחילים להבין בחברה שלנו שבמה האישה עובדת הוא חשוב. השידוך שלי שמע שאני עובדת בהייטק מייד הוא ידע שזה אומר משכורת גבוהה עם אופציה להתקדמות ואפילו למשכורת הרבה יותר גבוהה בעתיד, וזה היה לו חשוב. בכלל לא עניין אותו שזה מקצוע חילוני. זה עדיף בהרבה על הוראה בסמינר שכל פעם מפטרים או לא נותנים תקן כי יש הרבה בשוק. זה מסודר עם משכורת טובה והוא יכול ללמוד בשקט.

העבודה עם נשים חרדיות היא מסובכת לארגונים, אבל עם רצון טוב אפשר לפתור בעיות. למשל, מתן כרטיס עובד גם לבעל של האישה, שיכול להעבירו, לפתוח את הדלת ולהגיח מפעם לפעם וכך לפתור את בעיית איסור הייחוד של האישה עם גבר זר. התחושה שלי היא שעם השנים מתגבשים סטנדרטים שמאפשרים לנשים חרדיות נוכחות בארגונים רבים, ואלו יעניקו להם תנאים טובים, הדומים לאלו הניתנים לעובדות מהציבור הכללי, ותרומה דומה למשק.

בהייטק יש סגולות ייחודיות שמתאימות אותו לחרדיות. ההכשרה יכולה להיות מקצועית-טכנית נטו, בלי פילוסופיה, בלי אקדמיה חילונית ובלי פרויד. מושא החיכוך העיקרי בעבודה הוא מחשב, ולא בני אדם. בתקווה, הנשים החרדיות ימשיכו משם גם לתפקידים של רופאות ומדעניות. אבל גם אם לא כך יהיה – גם אם לא תהיה צפויה הגשמה מקצועית מלאה לבת חרדית מוכשרת מבית שמרני – התערות החרדיות בהייטק מצמצמת מאוד את החשש מחברה שתהווה עול בלתי נסבל על כלכלת המדינה ועל מאזן המט"ח שלה.

דינמיקות הנפט – סין, רוסיה ואירן

המטבע האיראני מבקר בנקודת שפל שבה לא ביקר מזמן. ככל הנראה הסיבה היא החלטת מדינות אירופה להחרים את הנפט הרוסי. יש מדינה אחת ששמה קצוץ על ההסדרים הבינלאומיים ועל ארצות הברית ומוכנה לקנות נפט של מצורעים – סין כמובן. לכן הסינים מרשים לעצמם לצרוך נפט מהאיראנים. כל עוד טראמפ היה בתמונה, גם הסינים שקשקו. כשביידן נבחר לנשיא, הם התירו רסן והתחילו לצרוך חופשי נפט איראני, וממשל ביידן לא עשה דבר למנוע זאת מהם.

עכשיו השוק הסיני, שאינו צרכן כבד של נפט יחסית לגודלו העצום, הולך לקבל קיתונות של נפט של מצורעים מרוסיה המוחרמת, ולא ברור כמה עניין יישאר לו בנפט האיראני אלא אם אירן תסכים לספק הנחות מופלגות על הנפט שלה. הדבר נראה רע מאוד לכלכלה האיראנית, שכמעט כולה מבוססת על יצוא נפט. כמובן, אם מחיר הנפט הגלובאלי יהיה 200 דולר, גם למכור אותו ב-100 דולר תהיה הנחה עצומה מצד אירן, ועדיין תהיה בכך תמורה נאה. כך שצריך לחכות לראות את דינמיקות המחירים לפני שאפשר יהיה להספיד את כלכלת אירן. וגם: בפני קברניטי אירן פתוחה האפשרות להתגמש מעט ולחזור להסכם הגרעין. אם הדבר יאפשר להם למכור נפט לאירופה ב-200 דולר לחבית, יעמוד בפניהם פיתוי עצום שאולי יגבר על עקשנותם וסרבנותם הטבעיות.

האם כדאי לישראל שאירן תחזור להסכם הגרעין? יש אומרים כך ויש אומרים כך. בכל מקרה מחירי נפט גבוהים עוזרים להאצת התהליך שבו העולם נפטר מההתמכרות לנפט ולמכוניות שמונעות בבנזין המופק ממנו לטובת מכוניות חשמליות, וזהו תהליך שבוודאי טוב ליהודים ולאזרחי הפלנטה האחרים. אומרים שבכל שבוע של 2022 נמכרים יותר מכוניות חשמליות משנמכרו בכל 2012, השנה שלפני עשור. יהיו שיאמרו שכרגע יש מחסור בליתיום ובחומרים אחרים הנחוצים לבטריית הרכב החשמלי. אבל בניגוד לנפט שבאמת ובתמים קשה למצוא באדמה, את החומרים האלו הנחוצים לסוללה קל למצוא. רק צריך להשקיע במציאתם. ביקושים גדולים משמעותם השקעות גדולות, ואכן גולדמן סאקס חוזים שבשנים הקרובות יופצץ השוק במתכות הנחוצות בעקבות הקמת מכרות חדשים.

ארי נייגל והפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד

ישנו תחום במדע בשם "פסיכולוגיה אבולוציונית". מטרתו להראות כיצד התכונות וההתנהגויות האנושות עוצבו במשך הדורות באופן שמטרתו למקסם העמדת צאצאים שורדים. אתן דוגמה נחמדה ואפילו משעשעת: מדוע לסבתא מצד האם הרבה יותר אכפת מהנכדים שלה מאשר לסבא מצד האב? לפסיכולוגים האבולוציוניים יש תשובה ברורה: הסבתא מצד האמא בטוחה בכך שהנכדים שלה. לכן היא להוטה להשקיע בהם, כדי להבטיח את הישרדות הגנים שלה. כיצד היא בטוחה? היא ראתה את הבת שלה יוצאת מהרחם, וראתה את הבת שלה מוציאה בת נוספת מהרחם. הסבא מצד האבא אינו יכול לדעת (בעולם נטול ערכות דנ"א) שהנכדים הם באמת שלו. ייתכן שהבן שלו נישא לאישה שנאפה, וייתכן שהוא עצמו נישא לאישה לא נאמנה.

הפסיכולוגים האבולוציוניים מגבשים תיאוריות על האופן שבו התנהגויות מסוימות עזרו או הזיקו להעמדת צאצאים שורדים לאורך אינספור דורות, ממש מזמן אבינו המשותף לנו ולשימפנזה. אבל קשה לבעלי נטייה ספקולטיבית כמוני שלא לחשוב על הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה. כלומר: איזה תכונות גורמות בהווה לבני אדם להעמיד יותר צאצאים שורדים וככה לעצב בדמותם את העתיד. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה כלולה בדמוגרפיה, אבל הדמוגרפים נזהרים בתוויית תיאוריות מרחיקות לכת על הקשר בין הולדה לתכונות ולהתנהגויות. הם יודעים עד כמה הדברים גמישים ונזילים. היה פסיכולוג אבולוציוני קנדי ידוע (לשמצה בעיני מתנגדיו) בשם פיליפ רשטון שהאמין שבטבע קיימת חלוקה בין מינים שמולידים הרבה ומשקיעים בצאצאים מעט (אסטרטגיה הקרויה r), לבין מינים שמולידים מעט ומשקיעים הרבה (אסטרטגיה הקרויה k). דבר זה שנוי במחלוקת, אבל עוד יותר שנויה במחלוקת, שלא לומר גזענית ומעוררת סלידה, הייתה החלטתו של רשטון שחלוקה זו תקפה גם לבני אדם. הגברים השחורים שפוגשים אישה, שוכבים איתה ונעלמים לה שייכים לאסטרטגיית r, ואילו הגברים האסייתים שמולידים מעט ילדים ומשקיעים בהם שייכים לאסטרטגיית k. הביקורת הלא מדעית על רשטון הייתה נוקבת והגיעה לשיאה באגרוף שספג הישר לפרצוף מסטודנט. הביקורת המדעית הייתה נוקבת לא פחות: בשנות השישים האישה הסינית הממוצעת הולידה 6 ילדים, ואילו בזמננו אנו האישה השחורה בארה"ב מולידה פחות מ-2 ילדים. כיצד מנתונים הפכפכים כאלו ניתן לגבש רושם של אסטרטגיה רבת דורות לריבוי ילודה אצל שחורים ולמיעוט ילודה אצל אסייתים?

כשמסתכלים על העולם כיום, המשתנה הראשון שקופץ לראש כשחושבים על גורמי הולדה הוא דתיות. דתיים מולידים הרבה. חילונים מולידים מעט. בפרט כך יחשוב מי שחי פה במדינת ישראל, שהיא גראונד זירו של ההבחנה הזו. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה מנבאת לכאורה שבעתיד יחיו אנשים שיתייחסו לחילוניות ולמחשבה חופשית כמו אל פטריה רעילה (כולל אולי אל תורת האבולוציה עצמה). מצד שני בני אדם שנטולים עניין בהגנה עצמית צבאית ובשכלולים של המדע שמאפשרים אותה, כמו חרדים שמסרבים להתגייס, או האמיש הפציפיסטים באמריקה, לא ישרדו את מלחמת הקיום – בשלב מסוים פשוט יטבחו בהם. כך שעדיין נראה לא סביר שהפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד תצביע על דתיות שונאת קדמה ומדע כתכונה המנצחת של האבולוציה. זהו פרדוקס שכבר כתבתי עליו פעם והזכרתי בהקשר זה את הרעב ההמוני בישוב הישן בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בסינמטק מוקרן בימים אלו, במסגרת פסטיבל דוקאביב, סרט תיעודי מעניין מאוד, שנותן דוגמה, אמנם חריגה מאוד, לאלטרנטיבה אחרת, לא דתית, להתרבות המונית בעידן המודרני.  ארי נייגל, גבר יהודי נאה שמלמד מתמטיקה בקולג' והוא בן למשפחה דתית-חסידית שיצא לשאלה. הוריו נראים אורתודוקסים מודרניים אבל לפי הסיבובים שהוא עורך אצל אדמו"רים ובתי המדרש שלהם במהלך הסרט, כנראה המשפחה המורחבת היא חרדית. נייגל יכול היה לבחור במסלול הריבוי הטבעי המואץ המקובל אצל קרובי משפחתו, אבל בחר במסלול ריבוי טבעי מאוד יוצא דופן. הוא פרסם את עצמו כמי שמוכן לתת זרע לנשים שמחפשות תורם ואינן משתמשות בשירותי בנקי הזרע הרגילים. אם בגלל שהן רוצות להכיר את התורם, אם בגלל שאין להן ביטוח רפואי שיממן להן הליך קונבנציונלי. לאורך הסרט רואים את נייגל פוגש שלל נשים בסמוך לתאי שירותים של סופרמרקטים ורשתות מזון מהיר. הוא נכנס לשירותים ופולט מה שפולט לתוך כוסית. הן מזריעות את עצמן עם החומר הביולוגי. כעבור תשעה חודשים נייגל מוסיף לאקסל שלו עוד שם של צאצא. התהליך עובד באפקטיביות מרשימה. בסוף הסרט כבר יש לנייגל מעל מאה צאצאים ועוד היד נטויה (ליטרלי).

הנשים שנייגל מזריע נראות כשייכות לרובד הסוציו-אקונומי הנמוך בחברה האמריקנית. רבות מהן שחורות (וגם משפחתו הגרעינית של נייגל, שהוא מגדל בעצמו, היא מאישה שחורה). רבות מהן לסביות גדולות גוף. הדיון הגזעי מוזכר בקיצור במהלך הסרט כשאישה שהרתה מזרעו של נגל מזכירה שמאשימים אותה בכך שהיא מוחקת את הדם השחור מצאצאציה. זהו נושא מעניין כי נשים שחורות שנזקקות לכך מתמודדות באופן קבוע עם בעיית מיעוט תורמי הזרע השחורים (דבר שאולי היה מפתיע את פיליפ רשטון), ורבות מהן יולדות מזרע של גבר לבן.

לבד מהפאק האישיותי המוזר שגורם לנייגל להתנהג כפי שהוא מתנהג ולהסתכן בתביעות מזונות מנשים שאינו מכיר, הוא נראה אדם די נורמטיבי ובריא. אורחותיו חביבות ונעימות, יש לו חוש הומור. יש לו חברים שהוא מנהל איתם שיחות כנות. הוריו בריאים ופעילים בגיל מבוגר (ומטיחים בו דברים קשים מאוד). יש לו מקצוע מכובד בהוראת מתמטיקה שמעיד גם על תבונה (אמנם לא כמו שנשמע מהמונח "פרופסור למתמטיקה" שמוצמד לשמו. השיעורים שרואים בסרט מתמקדים במשוואות בשני נעלמים). יחסיו של נייגל עם הבן שהוא מגדל בעצמו הם ציר הסרט, והם יחסים יפים, גם אם הבן כועס על בחירת החיים המוזרה של האבא.    ומה אם עשרה או עשרים אחוזים מצאצאיו של נייגל יירשו ממנו את אותו פאק אישיותי? והרי אנחנו יודעים שמוזרויות עוברות לפעמים מאבא לבן בצורה מופלאה. אפשר לקחת מחשבון ולחשב כיצד גחמה אישיותית כזו, לתרום זרע באובססיה, יכולה להפוך לרכיב מהותי באבולוציה של הרכב הפלנטה, כל עוד היא תמצא לה קהל מתעניינות. המחשבה גרמה לי להיות אסיר תודה על כך שהיהדות מכירה ביהדות לפי האם ולא האב, פן שבט אינסופי של צאצאי ארי נייגל יבוא באחד הימים לנתב"ג וידרוש הכרה בזכאותו לאזרחות. היהדות לא מכירה בזהות יהודית שעוברת דרך האב. חוק השבות כן מכיר, אבל לשני דורות בלבד.

ראש הממשלה הבא, סער נגד גנץ?

ריח של ממשלה חדשה עולה באוויר, ונראה שהעימות ההגיוני הוא בין סער וגנץ. מי מהם שיחבור לנתניהו יוכל לקבל ראשות ממשלה ראשון ברוטציה, לפחות לתקופת מה (כי להיות שני ברוטציה עם ביבי? עדיף לקנות מכונית משומשת מנוכל הטינדר). בוודאי שניהם מפזמים ״עכשיו תורי״, שהיה שיר האודישנים של כוכב נולד באחת העונות.

אחרי ששקעתי בתורתו של אבישי בן חיים הלכתי לבחון את רשימתו של בני גנץ ולראות האם יש בה אנשי ״ישראל הראשונה״ הארד קור שיסרבו ללכת עם ביבי. נראה לי שזו לא תהיה בעיה עבור רובם. מספר שתיים של גנץ היא מהעדה האתיופית. חלק מהאשכנזים שלו, חילי טרופר ואורית פרקש, הם דתיים שיעריכו ממשלה מתפקדת יותר משנאת ביבי. כך שאם לסוציולוגיה יש ערך מדעי ניתן לנבא שממשלת גנץ-ביבי בת הקמה.

מנגד סער גם הוא מועמד פוטנציאלי לראשות ממשלה ברוטציה. הוא סוחב מאחוריו חמישה מנדטים. יותר משבנט נושא איתו כיום. יש לו שני חסרונות מבחינת ביבי – משקעים אישיים איומים וגם ואולי בעיקר – סער לא יספק לביבי תירוצים למתינות מדינית ולבריחה מעימות עם ממשל ביידן. גנץ, איש המרכז-שמאל המדיני, כן יספקם. נוכחותו של גנץ בממשלה תאפשר לו להטיל וטו על רעיונות הרפתקניים שגם ביבי לא באמת חפץ בהם.

חטיפת ילדי תימן בעידן מאגרי הדנ״א

החשדות שהממסד האשכנזי או גורמים מתוכו עסקו בחטיפת ילדים מהעדה התימנית ומסירתם למשפחות אשכנזיות נחשבו בעבר לשוליים ומופרכים. אבל כיום הם עמוק במיינסטרים על אף שוועדות חקירה לא מצאו שלטענות יש רגליים.

ברם, אנחנו חיים כיום בעידן שבו חטיפה המונית של ילדים וגידולם במשפחות אחרות, אפילו אם התרחשה לפני עשרות שנים, לא הייתה יכולה להישאר מתחת לרדאר – פשוט כי אנשים עושים בדיקות דנ״א ומעלים אותן למאגרים גדולים שבהן הן עוברות הצלבה אוטומטית עם בדיקות של רבים אחרים. חברת מי הריטג׳ הקימה מאגר מיוחד לבדיקת הדנ״א של חשודים כחטופים. אף שחלפו כבר כמה שנים מהקמת המאגר הזה הם מצאו רק הצלבה אחת שסווגה כחטיפה, אבל בפועל מצטלבת יפה דווקא עם סיפור חדשותי מהימים ההם על אם שנטשה תינוקת בבית חולים. בכל מקרה ברור שהמקרה לא קשור לסיפורים הטיפוסיים על חטיפת ילדי תימן כי האם שם ילדה מחוץ לנישואין, אלמנט שזר לחלוטין לנרטיב הרגיל בנושא. דבר דומה קרה עם יהודה קנטור, לכאורה מי שמצא פתאום התאמה עם משפחתו הביולוגית התימנית. למעשה מי שנולד מחוץ לנישואים ונמסר לאימוץ.

יש משפט תלמודי שקובע ״לא ראינו – אינה ראיה״. זה שאינך רואה משהו, אינו הוכחה שהוא לא קרה. אבל גם לזה יש גבול. המדינה מקשה על ישראלים לצרף עצמם למאגרי דנ״א מתוך חשש שיתגלו ככה מקרי ממזרות שעדיף להשאיר מתחת לבלטות. עם זאת כן נעשה מאמץ ייעודי למצוא עדויות דנ״א לילדים תימנים נעלמים. אפילו אם החטופים עצמם אינם בין החיים, ילדיהם ונכדיהם אמורים להישאר עדות חיה לאירוע. כישלון מאגרי הדנ״א ללמד על חטיפה הוא עדות שלא הייתה חטיפה, ובכל יום שבו לא עולה לכותרות סיפור על הצלבה גנטית מפתיעה, העדות הזו רק מתחזקת.

"ישראל השנייה" זו יצירת מופת סוציולוגית

גמעתי את הספר החדש של אבישי בן חיים: "ישראל השנייה". לכאורה אין בו חידוש גדול למי שעוקב אחרי הדוקטור שנים רבות, ובכל אופן הוא הישג מרשים, והייתי אפילו אומר: יצירת מופת סוציולוגית. קראתי הרבה טקסטים סוציולוגיים. חלק גדול מהם הוא קש וגבבה, רבים מהם הם בלתי קריאים בעליל ומסתירים במילים מפותלות את האמירות הבנאליות והמשמימות ביותר של השמאל הרדיקלי. אבישי בן חיים הוא שונה. הוא קריא להפליא. הקריאה זורמת מעצמה דף אחר דף. רעיונותיו מרתקים, מתוחכמים, חדשים למי שלא עוקב אחריו, אבל יש בהם גם חידושים מסוימים למי שעוקב ומכיר. זו גם יצירה מפוארת מהבחינה האישית כי הוא מצליח לכנס תחומי מומחיות שונים מעבודתו רבת השנים – הפער העדתי, ההיסטוריה של ש"ס, היכרותו עם החרדים האשכנזים, היכרותו עם משנתו של הרב עובדיה, התעסקותו במיסטיקה יהודית, דינמיקות של הקצנה דתית ואפילו תובנות לגבי הפער בין יהדות למוסר. אין זה אומר שלגופו של עניין אני מסכים עם כל רעיונותיו של אבישי, ואני אפילו לא כל כך עוקב אחריו בימים אלו, כי ההתעסקות האינסופית עם ביבי נדמית בעיניי, מצביע בנט נלהב ובעל נפש של "ישראל הראשונה", ליחסם של בני ישראל לעגל הזהב. ועדיין זו הנאה גדולה לקרוא אותו.

אתמצת את עיקרי השקפתו של אבישי בן חיים למי שעוד לא מכיר: נתניהו הפך לחלק מהדת העממית המזרחית, אולי אפילו יותר מכפי שהיה מנחם בגין. הרדיפה שלו היא חלק מהסירוב של ישראל הראשונה, הידועה גם כ"הגמוניה" לקבל את אובדן כוחה הפוליטי. האשמות בשחיתות כלפי אנשי ישראל השנייה הן דרכה של ישראל הראשונה להפעיל אלימות ליגאלית כלפי מי שמאיים על כוחה. כאן כמובן הוא מזכיר גם את מאסרו של אריה דרעי אהוב לבו. בן חיים טוען שעל התרבות האשכנזית שאחרי המהפך ב-77' השתלטו קינה וצער, על כך שלקחו לאשכנזים את המדינה, ואלו מתבטאים בשירי ארץ ישראל קודרים (מבקריו בטוויטר שמו לב לכך שהשירים הנוגים האלו חוברו הרבה קודם למהפך. בן חיים יגיד שהפכו לדומיננטיים יותר אחרי המהפך. עד שלא ייערך מחקר מקיף על דפוסי השמעה ברדיו בשנות השבעים לא נדע מי צודק). ההדיפה שלו את הטענה שש"ס נאמנה לחרדיות האשכנזית כפולה ומשכנעת. מצד אחד הוא אינו רואה בעיה בכך שהמזרחים יאמצו אידיאולוגיה שפותחה בידי האשכנזים. הרי כך קרה עם הציונות! ומצד שני הוא מזכיר שלא היה מרד דרמטי של מזרחים במדריכי דרכם האשכנזים כדוגמת המרד שמרדה ש"ס בחרדים הליטאים בשלב מסוים. דרך אגב בן חיים הוא חובב גדול של החרדים הליטאים, עד כדי כך שהוא מתאר את העמדה החרדית הקשה ביותר כלפי מזרחים, ההפרדה בין תלמידים מבתים חזקים דתית לתלמידים מבתים חלשים דתית, כאילו היא "לא נובעת מחוסר אכפתיות מהעם היהודי חלילה, אלא הפוך, מתוך התגוננות הירואית, כדי להציל את היהדות".

בן חיים מסביר מדוע הבחירה באשכנזי אליטיסט כמו ביבי הגיונית מבחינת ישראל השנייה. זה לא ביבי שמשתמש בה. זה היא שמשתמשת בו, מאחר שהיא לוקחת אותו, דמות מוצלחת במיוחד מהאליטה, כדי שייצג עבורה את הלאומיות היהודית שהיא יקרה ללבה. ונתניהו, שיודע את מי הוא מייצג, צריך לסגת מהאתאיזם שעליו גדל ולהשתמש בסמלים מסורתיים-דתיים (בניגוד מסוים למנחם בגין שעשה בהם שימוש טבעי לו). בן חיים מדגיש שהמטרה של ישראל השנייה היא הגשמת ערכיה הלאומיים-דתיים-מסורתיים ולא מלחמת מעמדות, ולכן פניה הם לפיוס לאומי ולא למאבק: "ישראל השנייה לא רוצה לנצח את ישראל הראשונה, אלא להוציא תיקו, ואז שוויון, שותפות, אחדות, פיוס". הוא סבור שהמסורתיות המזרחית שמוכנה להעלים עין אך ללא שימוש בהגדרות פורמליות, היא הפיתרון לקונפליקטים בין דת ומדינה. כאן יש לי ספק אם זה פיתרון ממשי במדינה שמתנהלת באופן מערבי על פי שלטון החוק שחייב להיכתב בפירוש. מותר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת או אסור? זה לא יכול להיפתר באיזו קריצה של מישהו במשרד התחבורה.

לבן חיים יש הברקה אמיתית כשהוא מציין שמדינת ישראל היא "פוסק הדור", בעיני מיליונים היא מבטאת את התגשמות היהדות בדורנו. החלטותיה בנושאי דת, כמו למשל בנושאים כמו נישואים אזרחיים, אינן רק החלטות של המשפט החילוני, אלא התוויית דרך לעם היהודי כולו. לפיכך יש עליה אחריות דתית גדולה להיזהר בקבלת החלטות כאלו. הוא אינו אומר זאת רק כאידיאולוג ציוני, אלא כמי שמבין את התחושה המסורתית הבסיסית של מיליוני יהודים. הדבר נכון לשני הכיוונים, ואם מדינת ישראל תסבול הדרת נשים, היא תהפוך זאת לחלק אינטגרלי מהיהדות. אם תתחיל נורמה שאומרת שיש טקסים שבהם אין שירת נשים, אז גם הרבנים הראשיים לא יוכלו לשבת בטקס שבו אישה שרה, בניגוד למנהגם רב השנים, והחרדים לא יקבלו שירת נשים בכותל, אפילו לא בעזרת נשים. כך הוא תומך גם בהתערבות משפטית שמנעה מ"קול ברמה" לתת לנשים לשדר. חשתי בקונפליקט עם הדברים האלו, אשר סותרים את האינסטינקטים שלי שלפיהם כל ציבור צריך לקבל מרחב חיים נבדל משל עצמו שבו יחיה כרצונו.

הספר של בן חיים רחב יריעה ומגיע עד בנימין זאב הרצל, שהוא מעריצו ורואה בו ראשון בין שלושה מנהיגים ציוניים שהבליטו את תפקידם של פשוטי העם המסורתיים בהגשמת החזון הציוני (במקרה של הרצל, בעיקר יהדות מזרח אירופה. במקרה של בגין וביבי, המזרחיים). הוא מצטט את דבריו של אחד העם על החזון המשיחי שמילא הרצל עבור ההמונים ומתאר את ההתפעלות המזרחית ממנו שמתבטאת גם בקריאת שמם של ילדים כה רבים בני עדות המזרח הרצל, עד כדי כך שהשם הרצל הוא סטריאוטיפ לשם מזרחי.

איזה טקסט סוציולוגי הוא מלא רגש? רק בטקסטים מעטים של סוציולוגים אפשר למצוא רגש, ותמיד זה יהיה רגש שלילי, שזועק את צער המקופחים. אבישי בן חיים מלא בחום, כלומר ברגש חיובי עמוק, ולמרבה הפלא: אפילו כלפי המקפחים, אנשי ישראל הראשונה. אפשר אפילו לטעון שבסגנון הכתיבה החם והאישי, בצורת הכתיבה הישירה ונטולת החארטה, בן חיים לא רק כותב סוציולוגית על ישראל השנייה, אלא מבטא בסגנונו כיצד נראית סוציולוגיה שנעשית בדרכה של ישראל השנייה, ששזורה בלאומיות ובמסורת יהודית ולא בדרכו של המרקסיזם המייבש האתאיסטי, הקודר והמשמים, האופייני כל כך לכותבים על פערים עדתיים. כשבן חיים כותב על הדומיננטיות של הרגש אצל המזרחים, הוא מן הסתם כותב גם על האופן שבו הוא מככב בעבודתו שלו.

אחרי שהבהרנו שאנחנו מבינים שאין לנו שום נחיתות בתחום השכל, אפשר להצהיר בכיף שחלק מהמהלך הקונטרה הגמוני ומהבשורה של ישראל השנייה ושל הדת השמחה, הוא בהחלט גם החזרת הרגש. הרגש האמיתי, האותנטי, הפשוט, הייצרי, התם, גם מלשון תמים וגם מלשון שלם. הרגש הלאומי, הרגש היהודי, הרגש הציוני, הרגש המשפחתי. הרגש שהנשמה חשה, והוא, מוזר שצריך לומר את זה, חלק לגיטימי ממנעד החוויה האנושית של בן אדם – בן המאה ה-21.

האם דייג אוהב דגים? האם נאורים אוהבים הומואים?

בימים האחרונים אנו עדים להתפתחות בריאותית מרעישה. מגפה בשם אבעבועות הקופים מתפשטת במהירות בקהילות הגברים ההומואים ברחבי העולם. הדבר מזכיר את ימיו הראשונים של נגיף האיידס בשנות השמונים. אבל עם הבדל – אבעבועות קופים מחלה קשה ומסוכנת, אבל לא כמו איידס. וגם יש חיסון ואפילו טיפול תרופתי שהוכח כאפקטיבי על קופים ועל ארנבים ובשל כך אושר לבני אדם ב-2018, צעד חכם שנקט בו ה-FDA כדי לקדם את פני המגפה הבאה.

אין זה שרק הומואים יכולים לחטוף אבעבועות קופים. אם המחלה תתפשט, היא תתפשט גם בקרב סטרייטים בסופו של דבר. אבל נראה שאלו בעיקר הומואים שמחזיקים בסוג ההתנהגות שגורם למקדם ההדבקה של הנגיף לעלות באופן ממושך על 1. רבים מהם מקיימים מספר רב של מגעים מיניים עם פרטנרים מתחלפים. בניגוד לטענות ראשוניות, אין מדובר בגרסה חדשה של הנגיף. זו אותה גרסה שתמיד הייתה, אבל הפעם היא נפלה, באופן ממוזל אבולוציונית מבחינת הנגיף אך לא מבחינת האנושות, על מישהו פעיל מינית בקהילת הגברים ההומואים.

לאדם נאור שעוסק בבריאות הציבור ושמאמין בזכויות שוות לקהילה הלהט״בית יש שתי דרכים להגיב להתפתחות הזו. דרך אחת היא לטשטש ולהדחיק את העובדה שהיא מתפשטת בקרב הומואים, כי הצבעה על כך תסכן את מעמדו כאדם פרוגרסיבי ונאור שנפשו אינה שייכת לתקופות אפלות. אדם כזה אוהב גייז כמו שדייג אוהב דגים. הוא פשוט משתמש בהם ובסובלנות אליהם כדי לצבור אשראי חברתי.

דרך שנייה, אכפתית באמת להומואים ולבריאותם (וגם לבריאותם של אחרים שעלולים להידבק), היא להגיד בקול ברור שהמגפה מסכנת גברים הומואים, שצריך להמליץ להם לנהוג ביתר זהירות בתקופה הקרובה, שצריך לסגור מקומות מועדים לפורענות שבהם מתרחשים מגעים מיניים רבי משתתפים בין גברים (כפי שסגרו את סאונות הגייז בסן פרנסיסקו בשנות השמונים) ושצריך לבחון במהירות את האפשרות להציע לחברי הקהילה הלא מונוגמיים לקבל חיסון מונע.

האם רהט מתקרבת אל המעבר הדמוגרפי?

אחת התיאוריות החשובות במדעי החברה היא תיאוריית המעבר הדמוגרפי. בימים עברו נשים הולידו המון ילדים, ורבים מהם מתו בקטנותם. לאחר מכן הגיעו שיפורים מדהימים בתנאים הסניטריים, ברמת החיים, בחשיפה למחלות מדבקות, בחיסונים ובשירותי הבריאות. תינוקות הפסיקו למות בקצב מסחרר. לקח לנשים זמן להפנים את השינוי, ובסופו של דבר הן התחילו להוריד ילודה.

המעבר הדמוגרפי קרה כבר בכל העולם המערבי מזמן מזמן, ובחמישים השנים האחרונות קרה גם בחלק גדול מהעולם המתפתח – הודו, סין, אמריקה הלטינית, אירן. בעשורים האחרונים אפילו בעולם הערבי. רק באפריקה שמתחת לסהרה שיעורי הילודה עצומים. וגם בנגב הבדואי.  כמובן, ישנם גם חרדים ובארה"ב יש את האמיש – אבל סיפורם של המגזרים האלו זהו סיפור אחר, על אידיאולוגיית ילודה נחושה, ולא על מעבר מסגנון ילודה נחשל לסגנון ילודה מודרני.

הלמ"ס פרסמה לאחרונה נתונים סטיסטיים על רשויות מקומיות ובכלל זה גם נתוני ילודה ברהט, העיר הבדואית הגדולה בנגב.

שנה לידות ברהט אחוז מלידות מוסלמים בישראל
2017 2,307 5.83%
2018 2,283 5.89%
2019 2,276 5.75%
2020 2,258 5.88%

מספר הלידות ברהט קופא על שמריו ולמעשה יורד מעט, על אף שזהו יישוב שאוכלוסייתו גדלה משנה לשנה. גם לא נראה שאחוז הנולדים ברהט מתוך כלל אחוז התינוקות המוסלמים הנולדים בארץ גדל משנה לשנה בשנים האחרונות. אפשר לומר בזהירות שלאחרונה נראה שיש רגיעה ברמות הילודה הקיצוניות שאפיינו את הבדואים בנגב. כנראה גם הם מצטרפים לכלל האנושות במעבר הדמוגרפי.

האינפלציה תסתדר

התייקרות המחירים בארה״ב ובאירופה (ולאחרונה גם בישראל) מסמנת קץ לתופעה מדהימה שנמשכה יותר מעשור: לא משנה כמה כסף הבנקים המרכזיים הדפיסו – המחירים סירבו לעוף למעלה בניגוד לכל הכרזות נביאי הזעם. נביאי הזעם דיברו ללא הרף על מעגלי ריבית, חובות וגרעון שיביאו לקץ השגשוג, להיפר אינפלציה ולמיתון חריף, אבל לשווא.

אבל עכשיו אי אפשר להתעלם מהאפשרות שנביאי הזעם אמנם טעו בתזמון אבל צדקו בעיקרון. רמות האינפלציה בשנים עשר החודשים האחרונים הדהימו את הכלכלנים. בהתחלה חשבו שהבלגן שחוללה המגפה בקווי האספקה אחראי להתייקרויות. אחר כך הודו שצדק הכלכלן לארי סאמרס שטען כל הזמן שהתמרוץ של ממשל ביידן מוגזם ויביא לאינפלציה. עכשיו כבר מדברים על אפשרות לסטגפלציה, שילוב בין מיתון לעליית מחירים, בדומה לאירועי שנות השבעים. האפשרות הזו מצמררת את סוחרי הבורסה ומביאה לירידות חדות.

כלכלה היא במידה מסוימת פיזיקה, במידה מסוימת חשבונאות ובמידה מסוימת פסיכולוגיה. דמיינו שסין פולשת לטאיוואן: אספקת המוליכים למחצה לעולם נפסקת, על הסחר עם סין מוטל אמברגו. הלחצים האינפלציוניים הקיצוניים שיווצרו אז הם עניין של פיזיקה: מחסור אמיתי בעצמים פיזיים. גם המלחמה באוקראינה יצרה מידה של מחסור באנרגיה ובחיטה וגם לה חלק באינפלציה מהסוג הפיזיקלי.

כשממשלה מחליטה להציף בכסף את השווקים, כפי שעשה ממשל ביידן בתקופת הקוביד וכפי שעשו ביתר שאת בוונצואלה ובזימבבואה, העניין הוא חשבונאי. תמיד לעגתי למחשבה שבגלל גרעון של 3%, 4% או 5% יש החושבים שכלכלת מדינה נדונה לקטסטרופה. המספרים האלו אינם קבועים בטבע ובלוגיקה כמו מקדם הגרביטציה או מספר אוילר והם משתנים לפי הנסיבות. אבל מה קורה בגרעון קבוע של 10 אחוז או 20 אחוז נוסח ונצואלה? אז היפר אינפלציה היא בלתי נמנעת.

אבל בימים כתיקונם האלמנט הפסיכולוגי הוא עיקרי. אם הציבור מצפה לעליות מחירים ולשחיקת ערך המטבע, הציפיות שלו יוצרות מציאות. עובדים יסרבו לעבוד בלי העלאת שכר. מעסיקים יתגמשו ויתנו להם. המחירים בחנויות יעלו, והקונים יסכימו לשלמם. בנוסף ישנו אפקט הכסף הבוער ביד של המחזיקים בו. הם יודעים שהשטרות שלהם הולכים ונעשים חסרי ערך ומחפשים כל סיבה להיפטר מהם ולקבל מוצרים במקומם. לבנק המרכזי יש יכולת לשבור את המעגל הפסיכולוגי על ידי הפיכת אשראי ליקר להחריד באמצעות העלאות ריבית. כך הודברה האינפלציה בשנות השמונים בעולם ובישראל וכך היא תודבר שוב, אם יווצר הצורך. ברם, בתהליך זה שוקי המניות יסבלו, חברות עמוסות בחוב שחייבות לגלגל אשראי יפשטו רגל, והאבטלה תיגבר.

אני אופטימי גם לגבי המישור הפיזיקלי, גם לגבי החשבונאי וגם לגבי הפסיכולוגי, לפחות כל עוד טאייואן לא מותקפת ופוטין לא פונה לנשק גרעיני. במישור הפיזיקלי העובדות הדמוגרפיות היסודיות לא השתנו: אין צמיחה באוכלוסיית המערב. האוכלוסיה מזדקנת, האוטומציה יכולה להחליף עובדים. אנחנו בתהליך של יציאה מהמגפה וחזרה לעולם עם טיסות ותיירות. תהליך שדורש התאמות, כמו שרואים בתורי הענק בנתב״ג, אבל הוא בדרך להשלמתו. צריך אמנם לשים כוכבית ולציין את הזירו קוביד ההזוי של סין. אבל גם הם יתפכחו. המחסור בנפט אינו חריף כמו בשנות השבעים, ותהליך האימוץ של מכוניות חשמליות מתקדם יפה.

מבחינה חשבונאית כמעט אין ספק שהרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס ב-2022 והם יוציאו לביידן את הנשמה לפני שיחתמו על כל סנט. בזבוזים פרועים לא יהיו שם. כל מיני תוכניות שממשל ביידן הגה ויכלו להרוס את אמריקה – כמו חוק הלפרט משלהם לקצבאות ילדים – כשלו למזלה של האומה. רק הוצאות עתק לתקציבי הגנה אולי יכולות להוות סכנה תקציבית, ושוב אנחנו חוזרים לשאלת סין וטאיוואן או הנשק הגרעיני של פוטין.

במישור הפסיכולוגי רואים מהתנהגות השווקים שהם מאמינים שהבנק המרכזי הולך להיות קשוח עם העלאות הריבית. הצניחה בשערי המניות, והחרדה והפסימיות שנובעות ממנה הן בדיוק מה שצריך כדי שהבוסים בחברות השונות יסרבו להעניק העלאות שכר ואולי אפילו יתחילו לקצץ. דבר זה יחזיר לכסף את ערכו כמשאב יקר המציאות. תקופה של התלהבות יתר באה לקיצה, עד שהאינפלציה תתייצב, הריביות יתייצבו ותינתן הזדמנות להתלהבות נוספת. אלא אם הרודנים של סין ורוסיה יקחו אותנו לאבדון.