24 בפברואר כ-9 בינואר

היום, 24 בפברואר, מלאה שנה לתאריך היסטורי בתולדות האנושות בעידן המודרני – פלישת רוסיה לאוקראינה. בשבועות שקדמו לפלישה שבה ארצות הברית והזהירה את הרוסים ממימוש תוכניותיהם, ואלו הכחישו בתוקף שמתוכננת פלישה. כל מיני בובות קש של רוסיה ברשתות החברתיות טענו שמתנהלת תעמולת זוועה נגד הפדרציה הרוסית. בפועל, ב-24 בפברואר כל הספקות התפוגגו. רוסיה פלשה (בבלוג עקבתי אחרי השקפותיהם של לאומנים רוסיים ולכן לא הופתעתי) .

האינטליגנציה הרוסית קמה לתחושת זוועה. העולם שאנשיה חיו בתוכו ודימו לעצמם שהם מבינים אותו ואת חוקיו – פשוט התפורר וקרס ברגע אחד. חלק ברח מרוסיה, חלק נותר בה, וחי את חייו תחת תחושת תבוסה ואימה.

דבר דומה אירע לחצי מדינה פה ב-9 בינואר, כאשר יריב לוין הציג בפרוטרוט את תוכניותיו לשינוי מערכת המשפט. צריך לומר שהימין הציג במשך שנים רבות תוכניות והצעות חוק לשינויים במערכת המשפט. אף אחת מהן לא התקרבה בכלל לרמת הקיצוניות של תוכניות לוין. אפשר לראות בוויקיפדיה שאפילו משה קופל, יו"ר פורום קהלת, פרסם בעבר תוכנית מתונה וסבירה (שלמעשה גרעינה מומש בתיקון גדעון סער ב-2008, ומאז אכן בית המשפט העליון נעשה ימני בהרבה).

העובדה שיריב לוין העז להציג תוכניות שמשמעותן המעשית היא הפיכת ישראל לדיקטטורה, שבה הביביסטים והמפלגות החרדיות והחרד"ליות שולטים לחלוטין בשופטים, ושלא נרתע מהתגובות, אלא המשיך איתן עד העברתן בקריאה ראשונה בכנסת, אינה סתם אירוע. היא אינה אפילו אירוע דרמטי מהסוג שפוקד את חיי הציבור מדי שנה או שנתיים. היא אירוע משנה כול, שצריך לשנות את תפיסת המציאות שלנו. ממש כפי שמלחמת אוקראינה מציבה שאלה קיומית על עתידה של הפדרציה הרוסית, כך גם התוכנית של לוין מעלה שאלות קשות על עצם ההיתכנות של הפרויקט הציוני. שאלות אלו תמיד ריחפו ברקע, אבל אפשר היה להדחיקן ולהתייחס אליהן כשאלות של העתיד הרחוק. עתה כבר לא ניתן עוד להדחיקן. רעיונות שפעם הזכרתי לגבי קנטוניזציה של ישראל, אבל לא עלו בשום מקום אחר ברשת, הפכו פתאום לנושא שיחה רציני. לרבים בישראל המצב הקיים אינו נראה עוד בר קיימא, והאפשרויות הסבירות הן התארגנות מחודשת של החיים במדינה או לחילופין פשוט עזיבתה. יובל נוח הררי פרסם היום רשומה חשובה שמתארת יפה כיצד תפיסת המציאות שלו, ושל רבים אחרים, השתנתה מאז 9 בינואר, וסימן שאלה ענק עלה על המשך חייו בישראל.

פוטין המשיך בתוכניותיו, וההתנגדות הפנימית לו מאז ה-24 בפברואר הייתה קלושה ולא שינתה דבר. רק ההתנגדות החיצונית של האוקראינים האמיצים הציבה ומציבה מכשול בפני עריצותו. לעומת זאת, נתניהו, לוין ורוטמן ניצבים מול התנגדות נחושה, ואני מוכן להעז ולהעריך שתוכניותיהם לא תעלנה בידיהם. הביביזם לא ישתלט על מינוי השופטים בישראל. מה שורש ההבדל? אם לסכם במשפט אחד: לרוסים מקור העושר הוא נפט, לישראלים מקור העושר הוא אייקיו גבוה.  מדינה שמבוססת על כספי נפט יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, לגייס חיילים מכספי נפט, ולחלק את כספי הנפט בין מקורבים מושחתים ללא מערכת משפט מעיקה שתדרוש הגינות ושוויון. לעומת זאת, מדינה שמבוססת על אייקיו גבוה צריכה לוודא שבעלי האייקיו הגבוה יהיו מרוצים, בצבא, בהייטק, ובכל מקום שבו הם ממלאים תפקיד מרכזי. אלו תמריצים אחרים לגמרי.

בנסיבות רגילות מצבה של ישראל שפיר בהרבה מזה של רוסיה: עידן הנפט ייגמר בעוד עשור או שניים, אבל עידן האייקיו הגבוה יימשך כל עוד בני האדם אינם חוזרים לג'ונגלים. בנסיבות שבהן היא נשלטת בידי עריצות מושחתת, מצבה של ישראל גרוע בהרבה. מדינה שרומסת את שכבת האינטליגנציה שלה ושרויה במצב מלחמה יכולה לשרוד אם היא מבוססת על כספי נפט, אך לא אם היא מבוססת על אייקיו גבוה.

ולכן, לעת עתה, עם כל הזעם והתדהמה, לא העברתי כספים לבנק זר, לא מכרתי אף שקל מהחזקותיי בישראל, ואפילו הגדלתי אותן. אני מאמין בתמריץ האולטימטיבי: בני אדם רוצים לחיות ולא להתאבד. גם חרדים, גם ביביסטים, גם לאומנים משיחיים כמו סמוטריץ'. ישראל לא תתאבד, ולכן לא תשלוט פה עריצות מושחתת. התוכניות להשתלטות על מערכת המשפט תצטרכנה להיזרק לפח האשפה.

האם אין דוגמאות נגד, שמראות שעם יכול להיקלע לסחרור אובדני? אפסח על הדוגמאות של מלחמת העולם השנייה שוודאי היו עולות במוחו של מזהה תהליכים מסוגו של יאיר גולן, כדי לא לחטוא ולעבור על חוק גודווין. אבל אולי ניתן להיזכר בהתנהגות הקנאים מול רומא, במרד הגדול ובמרד בר כוכבא? ערפל ההיסטוריה מכסה כבר את הנסיבות המדויקות של אותם ימים, וקשה להשליך מהן. אולי בימינו אפשר לקחת דוגמה מונצואלה, שבהרפתקה סוציאליסטית מטורללת איבדה את הכול, גם את כספי הנפט שלה, ומיליונים מתושביה צובאים כיום על שערי ארצות הברית? ויש גם את הדוגמה של לבנון שהפיצול העדתי שלה מחסל אותה.  אני מאמין שהאיכות של האוכלוסייה פה עדיין עולה על האיכות של ההמונים הנבערים בוונצואלה, ושהשנאה הפנימית פה עדיין לא מגיעה לשנאה של הלבנונים אלו לאלו, שהתוודענו אליה כאשר ישראל הואשמה בטבח המזוויע שפלג אחד עשה בפלג אחר במחנות הפליטים בסברה ושתילה. מקווה שאיני טועה.