מבטיחות התעופה ועד נביבות הפוליטיקאים

הידיעות על התרסקותו של מטוס אייר אסיה והתמונות העצובות של קרובי הנוסעים הממתינים ליקיריהם שלא ישובו, מסיחות את הדעת מעובדה משמחת יותר לגבי התעופה המסחרית: ב-2014 היו 8 אסונות תעופה גדולים בלבד – מעולם המספר לא היה קטן יותר, וזאת בזמן שמספר הטיסות רק הולך וגדל כל הזמן. הסיכוי לעלות על טיסה מסחרית שתסיים דרכה במצולות ים היה תמיד אפסי, אבל עתה הוא אפסי מתמיד ועומד בערך על 2 טיסות ל-10 מיליון.

איך קרה שמספר ההתרסקויות קטן כל כך? ובכן, כל מקרה אסון הביא לפתיחת חקירה שביררה את נסיבותיו והביאה לשינויים טכניים ולשינויים בנהלים במטרה למנוע אסונות נוספים בעלי אופי דומה. אפשר לומר שכמו לירידה החדה בפשיעה ולירידה החדה בתמותה ממחלות, גם לדעיכה במספר מקרי אסונות התעופה יש סיבה עקרונית אחת – התהליך המתמיד שבו האנושות צוברת ידע על מה שעובד ועל מה שלא עובד, אוגרת את הידע הזה ומשתמשת בו כדי לשפר את מצב העניינים. החשוב מכל הוא התמריץ שניתן למי שהצליח בתרומה למאגר הידע האנושי, בין אם נעשה חוקר בטיחות ראשי, פרופסור באוניברסיטה, או עשיר בעל תמלוגים מפטנטים. דבר זה לא מובן מאליו – בימי עבר רחוקים ולא כל כך רחוקים אסור היה לצבור ידע שסתר את גוף הידע שהשלטון החליט עליו מראש.  הכנסייה הקתולית עלולה הייתה להוציא להורג את מי שחשב שכדור הארץ מסתובב סביב השמש, ואילו הסובייטים התעקשו שניתן לרשת תכונות נרכשות ואבוי למדען שחשב אחרת. אפילו בזמננו יש השקפות מדעיות שמושתקות ואסור לבטאן בפומבי, גם אם הסנקציות אינן כה אכזריות כבמקומות אחרים וכבתקופות אחרות.

בסופו של דבר אפשר להיות אופטימי לגבי תהליך רכישת הידע על מה שעובד ועל מה שאינו עובד ולגבי יישומו בימינו. הוא מניב תוצאות יפות בהרבה מישורים, וכל כך הרבה דברים משתפרים כל הזמן. אמנם הוא אינו עובד טוב במישור המדיני והפוליטי. כפי שכתבתי בפוסט אחר, הסיבה היא הקושי לערוך ניסויים מבוקרים או מדידות מוגדרות לגבי החלטות פוליטיות ומדיניות גדולות. למשל קשה מאוד להחליט גם היום האם היה עדיף בלי הסכם אוסלו או לא. הרי אין לנו יקום מקביל שבו לא נחתם הסכם אוסלו שנוכל לצפות בו.  אפשר להעריך היום למשל שהחלטות נתניהו כשר אוצר ב-2003 הניחו את הקרקע לעשור של צמיחה, אבל קשה היה לשכנע בכך את הציבור בזמנו, והוא העניק לליכוד 12 מנדטים בבחירות שאחר כך.  כיום נתניהו מרבה להשתמש באנלוגיה של צ'רצ'יל מול גרמניה הנאצית לגבי איראן, אבל מי יכול להגיד בוודאות שהנסיבות דומות. הרי מהרבה בחינות הן כל כך שונות. הידע שנצבר מכישלון הפייסנות של צ'מברליין כלפי היטלר הוכנס להרבה נאומים, אבל קשה לומר שאפשר לעשות בו שימוש מדעי. באותה מידה אפשר להזכיר כהוכחה הפוכה את החלטתה הנבונה של ארצות הברית לא לפתוח מלחמה מקדימה נגד ברית המועצות הסטליניסטית כשרק לאמריקנים הייתה פצצת אטום.

ובכל אופן, גם כשאנחנו מבינים כמה קשה להשתמש בידע מהעבר לגבי ההווה בנושאים מדיניים ופוליטיים, בכל אופן חלק מההבטחות שנותנים הפוליטיקאים לבוחרים ערב הבחירות הנוכחיות מעורר גיחוך בניתוקו מניסיון העבר. החל מההבטחות לשלום אזורי, שבאות מפי השמאל שזכה לתגבור מוזר מפיו של ליברמן לאחרונה, וכלה במסרים ה"חברתיים" על חלוקת כספי העשירים לטובת העניים. כמה כישלונות עבר צריך לחוות, אם בניסיונות שלום שנכשלו, ואם בהטלת מסי עשירים דרקוניים, כדי ללמוד מה לא עובד.