שאלת הירידה מהארץ

החושך מכסה את הארץ – הרפורמה עברה ובג"ץ הוכנע. שופט ביביסטי כלשהו שיתמנה לנשיא העליון בידי ועדת הבובות, אשר תקרא רשמית הוועדה למינוי שופטים, יקבע שלנתניהו מגיעים זיכוי והגנה מן הצדק על ניהול החקירה השפל, המגמתי וחסר הרסן של המשטרה והפרקליטות נגדו. שופט ביביסטי אחר יקבע לו כמה מיליונים כפיצוי, לשמחת שרה.

מה עכשיו? האם המוני ישראלים טובים, מלח הארץ וההייטק, יסתלקו, יעלמו מישראל? כאן אנחנו עומדים מול סוגיית רות ביידר גינזברג, על שם השופטת האמריקנית המנוחה. סוגיה שהקדשתי לה פוסט לפני הרבה שנים.

כתבתי אז:

נראה לפעמים כאילו האדם מתוכנת לחשוב אחרת, אולי ממש להפעיל אזורי חשיבה אחרים במוח, בסיטואציות שמעוררות בו מחשבות אישיות ובסיטואציות שמעוררות בו מחשבות פוליטיות. אדם יכול להתעשר ואפילו להעלים מס מצד אחד ומצד שני להצביע בבחירות עבור שלי יחימוביץ כדי שתכביד מס על העשירים. למה? את הדבר הראשון הוא עושה בתפקידו כאדם הדואג לענייניו הפרטיים. את הדבר השני עושה כאדם החושב פוליטית. כך אפשר להילחם למען שוויון מיעוטים אך לוודא בכל דרך שילדיך ילמדו בבית ספר על טהרת ילדים לבנבנים בני טובים. על האצולה הפלסטינית בזמן המנדט נאמר שבמהלך יממה אחת הייתה מסוגלת לרקום עסקאות למכירת אדמות פרטיות ליהודים בתמורה נאה מחד, ולהקהיל המונים בפומבי נגד ההשתלטות הציונית מאידך.

בעיקרון, אנשים לא פועלים לפי עמדות פוליטיות בהקשרים אישיים פרטיים. אלו פשוט אזורי מוח שונים. זו הסיבה שגלית דיסטל יכולה לחיות עם בן זוג שמצביע לרשימה המשותפת. זו גם הסיבה שרות ביידר גינזברג לא פרשה בזמן וכך לא נתנה לנשיא דמוקרטי למנות לה מחליף.

ועדיין אנשים מתגייסים למילואים כשיש מלחמה, והולכים אל ההפגנה כשהתקשורת מייח"צנת אותה. הם מוכנים להקדיש לרובד הפוליטי את משקלו, כשיש מנגנון מדיני מסודר שקורא להם לעשות זאת. אבל בחייהם הפרטיים, מיוזמתם, אין הם ממהרים לשקול שיקולים מהסוג הפוליטי. בימים אחרים החברה הישראלית הייתה מגויסת, ברמה כזו שהייתה מסוגלת לעסוק בהתנהלות פוליטית קולקטיבית מיום ליום. זו התרבות שבה צמחה החלוציות והקיבוץ. גם כיום רואים התנהלות כזו אצל אנשים מאוד דתיים, שאלוהים דן אותם יום יום על התנהגותם במישור הלאומי, כפי שהוא דן אותם על התנהגותם במישור הפרטי. אבל בחייו של איש ההייטק העירוני יש הפרדה, אפילו אצל מי שבאמת אכפת לו. העבודה, הזוגיות, חשבון הבנק, גידול הילדים מצד אחד והפוליטיקה מצד שני.

לכן ספק אם זעם פוליטי יביא רבים לרדת מהארץ, אם הדבר לא ישתלם להם כלכלית או חברתית. וירידה מהארץ היא החלטה קשה שלרוב האנשים אינה משתלמת בטווח המיידי.

מצד שני, אנחנו מוקפים באויבים שמריחים כל בדל חולשה, וגם בידידים שידידותם יכולה להיות מותנית. משבר פנימי בחברה הישראלית יכול להשתקף גם במשבר מדיני כדוגמת מבצע צבאי גדול, התערבות בית הדין הבינלאומי בהאג וכיוצא באלו. דברים כאלו מחברים באופן בלתי נמנע בין האישי לפוליטי – האם אימת הטילים מעל הראש תרגיש בלתי נסבלת במיוחד אצל מי שחש מנוכר? האם כולם יתייצבו למלחמה הבאה? האם צעיר שמאלני ייצא לקצונה אם יחשוש שהדבר ימנע ממנו טיולים בחו"ל ואם ירגיש שמדינת הימין והחרדים אינה מצדיקה את סיכון חייו? שאלה דומה לזו עלתה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, כשדבריו של אהוד אולמרט לפיהם ניצחון יאפשר את מימוש תוכניות הנסיגה שלו, הרתיחו את החיילים הדתיים הלאומיים. הם אמנם שירתו בגבורה, אבל לא לכולם יש את המוטיבציה שיש לדתיים הלאומיים.