שתי פינות בשאלת המסתננים

שאלת גירוש המסתננים לרואנדה נבחנה בסוף השבוע בשתי כתבות עיתונאיות, בעיתון הארץ ובמקור ראשון. קראתי וקיבלתי אישוש למה שחשדתי בו מלכתחילה – בשביל הציבור הישראלי והעיתונות הישראלית הסוגיה מהווה עימות על השקפת עולם ועל היחס לזר ולאחר. בשביל האפריקנים עצמם זו שאלה של כסף. המסתננים שהועברו לרואנדה הם אומללים. לא כי נכלאו במחנות ריכוז או נכפתה עליהם לבישת טלאי, אלא בשל עוני – הם לא הצליחו כלכלית. עסקים שפתחו לא הניבו רווח. אי ידיעת השפה המקומית מקשה עליהם. יותר מכך – אירופה מציבה אותם בפני מערכת תמריצים בלתי אפשרית. זהותם כאריתראים מקנה להם מעמד פליט באירופה, מה שמביא עמו הטבות, מעמד חוקי ורמת חיים שהיא דמיונית בשבילם כיום. אבל אירופה אינה שולחת מטוסים כדי לקחת אותם לכל הטוב הזה, כמו שעשתה למשל ישראל במבצע שלמה ב-1991. להיפך, היא עושה הכול כדי שלא יגיעו, ושמסעם אל היבשת יהיה בלתי אפשרי, מסכן חיים וכרוך בהסתייעות בשירותיהם של מבריחים שהם חלאות המין האנושי. היגיון התמריצים כופה על האריתראים לשלם למבריחים הון עתק ולכלות עליהם את כל מה שניתן להם כשעזבו.

אבל האירופים לאט לאט מתחילים להתעשת. לא מזמן אמר קנצלר אוסטריה הצעיר דברים נכוחים בנושא. הפיתרון לפליטים לא יכול להתגשם על אדמת אירופה. החובה ההומניטרית כלפיהם צריך להיות ממומשת באמצעות נקיטת צעדים לפיתרון הבעיה שהפכה אותם מלכתחילה לפליטים, אפילו שימוש בכוח צבאי. אירופה ניסתה לשכנע את רודן אריתריאה לוותר על שירות החובה המפלצתי והאינסופי בארצו באמצעות סיוע כספי. הוא קיבל את הכסף ולא סיפק את התמורה. יכול להיות שצריך לעבוד איתו גם עם מקלות ולא רק עם גזרים, ולחילות האוויר של האיחוד האירופי יש כמה מפציצים שמסוגלים לעבור את המרחק עד אסמרה.

פול קגאמה, הרודן הנאור של רואנדה שהצליח להפוך אותה מזירת טבח מחריד (שבוצע בבני עמו, האליטה הטוטסית של רואנדה), למדינה משגשגת הוא אדם מסוג שונה – איתו אפשר לעבוד. במסגרת הסכם עמו האירופים מממנים בנדיבות רבה מחנות פליטים לאריתראים על אדמת רואנדה. האפריקנים שנמצאים שם הם רווח נקי לאירופה על אף ההוצאות עליהם – אחרת הם היו באירופה. מה שישראל צריכה לעשות הוא, כמו האירופים, לא לחסוך בהשקעות שיבטיחו שחיי המגורשים לרואנדה יהיו נסבלים, שכתבות מעקב אחריהם יראו שלא רע להם כל כך. עודפי המט"ח והעובדה ששער השקל גבוה מדי מראים שזו תקופה טובה להוציא מט"ח בנדיבות. זו השקעה ארוכת טווח במניעת בעיה סוציו-אקונומית שעלולה לרדוף אותנו לאורך דורות.

---

שאלת המסתננים מאירה באור מעניין קלישאה שמאלנית ישנה. השמאלנים תמיד הלינו על כך שהמזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח מצביעים למי שדופק אותם – הליכוד ומדיניותו הקפיטליסטית. הקלישאה הזו נחלשה בשנים האחרונות מאוד. תחת שלטון נתניהו ישראל מצויה בתור זהב כלכלי יוצא דופן: האבטלה בשפל היסטורי, נבנות תשתיות תחבורה שמחברות את הפריפריה למרכז, הקצבאות עלו, שכר המינימום גדל.

נראה לי שסיפור המסתננים מהווה מסמר אחרון בארון הקבורה של הטיעון הזה. בדרך כלל העימותים בין השמאל למזרחים באו על רקע השקפת עולם כללית בנושאי לאומיות ומסורת. עתה השמאל תוקף באופן ישיר את תנאי החיים של האוכלוסיה המזרחית בדרום תל אביב. התירוץ הרגיל של השמאל, שאפשר לפזר את אוכלוסיית המסתננים בכל הארץ ולא רק בדרום תל אביב, משמעותו האמיתית היא שעוד אוכלוסיות מזרחים חלשות יצרכו להתמודד עם תרבות עוני זרה מתחת לבית. הרי המסתננים לא יפוזרו ברמת אביב ג', אלא בפריפריה לסוגיה.

נחשפת כאן בעיה יסודית בשמאלנות, שאלו שסולדים ממנה זיהו בחושיהם כבר מזמן גם בלי לנסח אותה במדויק. כשאתה אוהב מישהו, כמו שהשמאל התיימר לאהוב מזרחים עניים, לא בגלל מי שהוא, אלא בגלל מסכנותו – זו אהבה שמונחת על קרן הצבי. הרי אין מחסור במסכנות בעולם. במהרה יגיעו מסכנים גדולים יותר, כמו הפליטים האפריקנים, ומחויבותך אל המסכנים החדשים תבטל כליל את מחויבותך לישנים.