האסטרטג הנשכח של מלחמת לבנון השנייה

בעקבות התוכנית של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, קראתי קצת מהעדויות בוועדת וינוגרד שהוקמה לחקר מחדלי המלחמה. גיא בכור סקר בעדותו לפני הוועדה את תולדות השיעים בלבנון – כיצד העדה הכי מושפלת והכי בזויה, עדת איכרים שנקראו בלעג "חמורים" בפי שאר העדות בלבנון, הצליחה להפוך לגורם החזק במדינה בזכות החיזבאללה, ואילו החיזבאללה שאב את הלגיטימציה לעלייתו בהיררכיה הלבנונית  מהמלחמה בישראל. רעיונותיו הפרקטיים של גיא בכור, כפי שהם עד היום, לא תמיד מחוברים למציאות בעיניי, אבל בקיאותו ההיסטורית ותיאוריו הצבעוניים מרתקים.  אצל בכור רואים גם את ההבנה, שמתממשת בשנים האחרונות מול עינינו, שחשיבותה של ישראל במזרח התיכון מתגמדת אל מול מאבק האיתנים האכזרי בין הסונה לשיעה.

ביבי נתניהו הופיע לפני הועדה כחבר כנסת, תפקידו אז, ודיבר הן על האופן שבו מתנהלים תהליכי התייעצות של ראש ממשלה והן על תוכניות הפעולה בלבנון לגופן. עדותו הייתה מאכזבת בעיניי. גם משום שהביע התנגדות לנסיגה מלבנון, צעד שלדעתי היה חכם ונחוץ וחבל שביבי לא נקט בו בעצמו. גם מאחר שההצעה האלטרנטיבית שלו לניהול המלחמה כללה מהלך קרקעי גדול. זה היה רעיון סרק מטופש, ועובדה שגם ביבי לא ינקוט בו במשמרת שלו מול החמאס בעזה, אף ששם הייתה לו עוד יותר הצדקה.

הכי הרשים אותי חיים רמון. הוא ניתח בחדות את המחדל המרכזי של המלחמה – סירובו של אולמרט לתקוף את תשתיות לבנון, והחסינות שניתנה למדינה הלבנונית. אולמרט פחד מהתנגדות המעצמות (בעיקר ארצות הברית כמובן), אולם כפי שרמון הבין, דווקא החרדה של המעצמות מהאפשרות של החרבת לבנון הייתה תמריץ שהיה מניע את העולם לפעולה מיידית ומאפשר את הפסקת המלחמה במהירות, לפני שניגרר למהלך קרקעי חסר טעם ושהרקטות ייפגעו בעוד ועוד אזרחים וחיילים.  התנהגותו של אולמרט הייתה תמונת ראי להתנהגותו של נתניהו היום. נתניהו שש יתר על המידה לעימות עם נשיא ארה"ב, ואילו אולמרט התנהג כמשרת צייתני של הנשיא בוש. במבחן התוצאה גם התנהלות נתניהו לא מולידה נסים, אבל לבטח היא מניבה תוצאות יותר טובות מאלו שהביא לנו אולמרט.

רמון תיאר בצורה מזהירה את השלכות מערכת התמריצים האיומה שהייתה נוצרת, אם היינו מקבלים את ההיגיון הפנימי שמדינות ערביות היו מנסות לכפות עלינו כאילו זה לא הן שאשמות בירי עלינו, זה מליציות סוררות, ולכן אל לנו לפגוע בתשתיותיהן המדינתיות.

כשירדן הפסיקה להיות מדינה אפקטיבית ואז היה ברור למלך חוסיין ב- 1970 שאו שהוא נהיה מדינה אפקטיבית או שאנחנו נעשה מעשה. ככה אמרנו. . . . והוא הבין שאם הוא לא  יילחם בספטמבר השחור, הוא יחדל להיות ממלכה. אנחנו לא יכולים, התופעה הזאת כבר היתה לנו בירדן, אח"כ בלבנון.  אנחנו צריכים לשים לה סוף, כי היא יכולה להיות פטנט נפלא. מה הבעיה שבסעודיה, בקצה ליד אילת, תקום מיליציה, הכוח הסעודי יכול לעשות את זה? ואנחנו נצטרך לרוץ אחרי כל חיזבאללאי . . . – לא בא בחשבון. צריך להיות ברור. אין דבר כזה […] אם המדינה לא אפקטיבית, אזרחיה – אני אומר את זה בדחילו ורחימו, אזרחים, אזרחי מדינה צריכים לשלם עבור בחירתם. אנחנו לא יכולים לשלם. אנחנו צריכים להתחשב? מה שאתה אומר לי למעשה, אני צריך להתחשב בכל הבעיות הפנימיות בלבנון, ופה ייחטפו חיילים וייהרגו אנשים? למה אני צריך להתחשב בזה?!

כדאי לקרוא. כל עדותו של רמון לפני הוועדה רצופה בתובנות אסטרטגיות חכמות – תענוג לעיניים לראות שהיה אדם כזה בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית.

הקריירה של רמון הפגינה פוטנציאל לגדולה. הוא היה תומך נלהב של היציאה מלבנון, הקמת גדר ההפרדה וההתנתקות. הוא ניסה לרסן את האקטיביזם השיפוטי וזאת בניגוד לעמדה הרגילה של מחנה השמאל אליו הוא שייך.  אני אפילו זוכר לו לטובה את התנגדותו למינוי דוד קליין לנגיד בנק ישראל. יותר מכל הוא נקשר לשני מהלכים כלכליים-חברתיים דרמטיים מבורכים בהיסטוריה של מדינת ישראל: הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי ופירוק ההסתדרות. נשיקה מיותרת ומגעילה כמעט חיסלה לו את הקריירה, אבל אם לשפוט לפי הנחרצות שהביע לאחרונה בראיון בעיתון הארץ, בדבריו נגד חזון המדינה הדו לאומית שהימין מוליך אליו, הצורך להשפיע אסטרטגית בוער בעורקיו, והוא בדרך לחזור מהשממה של הכדורגל הישראלי שבה שהה בשנים האחרונות.