גם לחסד מופלא יש מתנגדים

הכנסת דנה בחוק חדש שיאפשר להורים או לבנות זוג של גברים נפטרים להשתמש בזרע שלהם (לרבות כזה שנשאב מהם אחרי הפטירה) כדי להעמיד צאצאים. אם יאושר החוק, ההורים יהיו רשאים לחפש אישה שתסכים להרות מזרעו של בנם. משפחות נופלי צה"ל תומכות בהתלהבות בחוק, בפרט משפחתו של חלל צה"ל בראל חדריה שמואלי. הופתעתי לראות כמה התנגדות יש לחוק ברשתות החברתיות.

יש המדברים על כך שהילד יהיה אומלל, כשיגודל כיתום וכמצבה חיה לאביו המנוח. הטיעונים על האומללות של הילד נראים לי חסרי שחר לגמרי. כל ילד שנולד במדינה מערבית במאה ה-21 הוא בר מזל כל כך גדול לעומת ילדי כל ההיסטוריה, שמתו בהמוניהם, לפעמים בייסורים. שחיו בעוני ובחוסר ודאות תחת עריצות ואכזריות וללא פלאי הטכנולוגיה. אם קריטריונים של פינוק מוחלט היו התנאי היחידי להולדת ילדים, הרי הפכנו את כל ההיסטוריה האנושית ללא לגיטימית, ואולי אנחנו צריכים להתאבד כמחאה על דורות שהולידו דורות בתנאים לא תנאים, וכך הובילו לקיומנו, בקצה שלשלת הדורות. הרי אפילו במחנות הריכוז הולידו ילדים.

בכלל ייחוס חשיבות מופרזת ומופרכת לנסיבות היווצרותו של ילד מושפע מהבלי התיאוריה הדינמית בפסיכולוגיה שמייחסת את כל תחלואי הנפש לילדות ולעבר. בפועל, אנשים מושפעים מההווה, ואם יש עבר שהם מושפעים ממנו, הרי הוא העבר האבולוציוני, הסביבה שבה חיו אבות אבותיהם לפני אלפי שנים. למשל, ילד אבוריג'יני באוסטרליה יהיה טוב במיוחד בניווט בשל נסיבות חייהם של אבותיו לפני אלפי שנים ועשרות אלפי שנים. שנות החיים הראשונות אינן כאלו חשובות כמו שעושים מהן.

הילד היתום יגדל בחיק משפחתו, יקבל את אהבת הסבא והסבתא, שנכספו כל כך להופעתו. מכאוביו וייסוריו יהיו קשורים לחברויות, ליחס הגננות והמורות, להצלחות ולחרמות, ממש כמו כל ילד. עובדת היותו מצבה לאביו תהיה רק אנקדוטה בחייו. אולי משהו לדסקס בטיפול לכשייגדל.

יש החושבים שאין זכות לשאוב זרעו של מת ללא הסכמתו. אמנם החוק המוצע מאפשר למת להתנגד, אך לא דורש את הסכמתו מראש. אחרי הכול אנשים צעירים חיים כאילו הנצח לפניהם, והנורמטיביים שבהם אינם מתכננים תוכניות למקרה אסון. תהיתי לאחרונה על כך שבנימין זאב הרצל דיבר על צוואתו לתנועה הציונית לפני גיל 40. זה שבע שנים לפני הגיל שבו נתניהו, צעיר ראשי ממשלות ישראל, התמנה לראשונה. אמנם הרצל מת צעיר, אבל הוא לא יכול היה לדעת זאת מראש. רוב האנשים, בטח בזמננו שבו תוחלת החיים גבוהה, אינם עוסקים במחשבות מקאבריות. לדרוש הסכמת המת מראש – זהו תנאי בלתי אפשרי ובלתי הוגן לשימוש בזרע.

האם באמת נדרשת הסכמת המת? לי ברור שהמתים אינם חלק מעולמנו, ואין להם זכויות יותר. תפקידם על הפלנטה תם. יש המאמינים שהם אי שם בעולם האמת צופים בנו. פעם דיברתי עם פסיכולוגית על תחושתי שאבי, אם היה חי, לא היה גאה בי, כי בחרתי מסלול חיים שונה כל כך משלו, והיא השיבה לי על כך יפה: "היום הוא נשמה. נשמות", היא אמרה, "אינן שיפוטיות, אלא מלאות אהבה. אל לנו לחשוש מהשיפוט שלהן".

זכויות המת במידה שקיימות, כמו הזכות שצוואתו תקוים, מקורן ברצון למנוע הופעת תמריצים רעים אצל האנשים החיים. אם לא היינו מסכימים שלצוואה יש תוקף, היינו גורמים לאנשים לעשות דברים משונים ועקומים בחייהם כדי לוודא שכספם יגיע למושא רצונם. ההכרה בצוואה חוסכת זאת. גם בעניין השימוש בזרע צריך לתת ערוץ ברור ופשוט למי שבשום פנים לא רוצה שייעשה שימוש בזרעו, והחוק אכן מאפשר לו להצהיר על התנגדותו בחייו ולמנוע כל שימוש בזרעו. אבל אחרי שהסדרנו זאת, אין מניעה לקחת זרע מהמת אשר לא מחה נגד שימוש בזרעו.

לי ברור שלקיחת זרע מהמת והעמדת צאצאים משלו היא מתן הכבוד האולטימטיבי למנוח, וכמדומני שזו גם רוח היהדות, אשר מצווה על ייבום כדי שאדם אשר מת חשוך ילדים יעמיד, דרך אחיו, זרע בעולם. דבר שיש בו הגיון גנטי רב, כי צאצא היבום יהיה דומה 75% גנטית לצאצא פוטנציאלי של האב מאשתו. בזמננו ועם הטכנולוגיות שלנו יש לנו דרך לפעול לקיום המשכיות המת בדרך אחרת לגמרי ואפקטיבית אפילו יותר, וכזו שתעשה חסד מופלא עם הסבא והסבתא השכולים.