הקו הדק בין חירות לשעבוד

התנועה לזכויות הלהט״ב היא אחת מתנועות השחרור החשובות והמוצדקות בהיסטוריה המודרנית ובהיסטוריה בכלל. מיליונים רבים של בני אדם, שהיו שרויים בשעבוד אכזרי לנורמות חברתיות ואף חוקיות שאינן מתאימות כלל לצרכיהם הביולוגיים האלמנטריים, שוחררו מהן. אפילו בעת הזו רבים שחיים בתרבויות שאינן מערביות עדיין חיים בשעבוד. יש לקוות שכפי שביטול העבדות הלך והתרחב והגיע בסופו של דבר גם למקומות נחשלים, כך יקרה להרחבת זכויות הלהט״ב. לא לחינם ראש הממשלה המיועד נתניהו מזכיר תמיד את רדיפת הלהט״ב כסימן מרכזי לסכנה שמציב האיסלאם הקיצוני לעולם החופשי. גם לא לחינם הפכה רדיפת הלהט״בים לסממן של משטר פוטין ברוסיה, בעודו מבצע זוועות באוקראינה.

ברם, אחד הדברים הבלתי נסבלים, אך הטיפוסיים, הוא הפיכתה של תנועה של חירות לתנועה של הגבלת חירות. חירותם של הלהט״בים לחיות כרצונם אינה יכולה וגם אין סיבה שתגביל את חירותם של אחרים. בין השאר, לא את חירותו של הפסיכולוג שסובר שילדה שבאה אליו אינה חייבת להיקלע לאורח חיים טראנסי. בין השאר, לא את חירותו של בעל מאפיה דתי אדוק שאינו רוצה להכין עוגת חתונה לזוג גברים, או בעל אולם אירועים שאינו רוצה לארח חתונה של זוג נשים.

אבל הדבר דורש מידה של יכולת הבחנה. החוק אינו ליברטריאני, דהיינו לא ניתן לתלות שלט על חנות: ״אין כניסה לכלבים, לאתיופים, להומואים ולנוצרים״. יהיו ליברטריאנים אדוקים שיגידו שאין סיבה למנוע מבעל עסק להגביל כרצונו את זהות מקבלי השירות ממנו, אבל זו עמדה קיצונית ושולית. יש נורמות של אי אפליה במרחב הציבורי, וטוב שיישמרו. הרעיון שאדם מגיע ליישוב מסוים ולא יוכל להיכנס למכולת בו כי הוא אתיופי מזעזע את המצפון ובצדק.

לכן חוק שמגן על החירות הדתית של בעל עסק, לא יכול בשום פנים לאפשר אפליה כנגד אדם בשל זהותו. הוא כן יכול לתת לגיטימציה לסירוב לתת שירות אם השירות מחייב את בעל העסק לתמוך או להשתתף באופן אקטיבי כזה או אחר בדברים שסותרים את אמונותיו, או להיות מזוהה עמם. הכנת עוגת חתונה מיוחדת לזוג גייז – מותר לאופה לסרב. מכירת עוגה גנרית שאינה שונה במאומה מכל עוגה אחרת – אסור לאופה לסרב, כדרך שחלות ויז׳ניץ נמכרות גם למי שיאכל איתן שרימפס. עריכת כנס גאווה במלון – מותר למלון לסרב, כי כנס כזה הופך לחלק מצביון המלון בזמן שבו הוא נערך. אירוח זוג גברים בחדר במלון – אסור למלון לסרב, כי זה ממש לא עניינו אם הגברים הם זוג או חברים אפלטוניים או אחים ומה יעשו באינטימיות החדר הסגור.

יתכנו אולי מקרים גבוליים. ברור שלנהג מונית אסור לסרב לקחת נוסעים למצעד הגאווה, אבל מה בדבר חברת הסעות ששוכרים את שירותיה להסיע המונים למצעד הגאווה? שאלה גבולית. באופן כללי החוק הוא סביר ואפילו נכון תחת פרשנות סבירה. את התגובות המתלהמות והמוגזמות נגדו ברשתות החברתיות ראיתי בעיקר כדוגמה לחוסר הבנה או לחילופין כחוסר כבוד לחירות האדם. אבל אז שמעתי את אחד מיוזמי החוק, ח״כ שמחה רוטמן, עצמו מדבר ברדיו. נראה שגם הוא סבור שניתן פשוט לסרב לקבל אורח הומו במלון מסיבות של אמונה דתית. זה כבר מדאיג. לכוונת המחוקק יש חשיבות משפטית רבה. אם זו כוונת המחוקק, צריך לוותר על החוק.

מלון מעוטר בצבעי גאווה – בינה מלאכותית מידג׳רני