קריסת מודל השליט החזק

כל פעם שקורה איזה אירוע חשוב בעולם, כל צד לוויכוח משתמש בו כדי להוכיח שצדק לאורך כל הדרך. זה לא מעניין. מעניינים המקרים ההפוכים, שבהם אדם שנקט לאורך השנים בגישה מסוימת, בא ומודה שאירוע רב משמעות שבקע מתוך ההיסטוריה מחייב אותו לחשיבה מחודשת ושכבר אינו דבק באותה עמדה. כאלו היו פיגועי ההתאבדות האיומים שבאו אחרי מתווה קלינטון והוויתורים של אהוד ברק. הרבה שמאלנים התפכחו בעקבותיהם. גם לכישלון ההתנתקות היה אפקט דומה. מנגד, ההתנהלות של נתניהו בשנים האחרונות שכנעה אותי שצדקו אלו שלאורך השנים התריעו, כמו בן כספית, על הסכנה שאישיותו ומשפחתו מציבים למדינה. תמיד זלזלתי בדבריהם וטעיתי.

ישנו בלוגר העוסק בתחום מדעי המדינה ומייצג גישת ימין אמריקני בדלני, ריצ׳ארד חנניה. בטרם המלחמה באוקראינה היה משוכנע, כמו רבים, שרוסיה תנצח אותה בקלות. אתמול הוא כתב פוסט התפכחות עם טענה מאוד מעניינת: 2022 היא השנה שמוכיחה שפוקויאמה צדק אחרי הכול. נכון שאנחנו עדיין רחוקים מ״סוף ההיסטוריה״, אבל גם פוקויאמה לא באמת טען שאנחנו שם. מה שהוא כן טען הוא שמודל הדמוקרטיה הליברלית הופך למודל היחיד שמדינות יכולות לחקות, וכל מודל אחר ידוע לכול ככישלון מהדהד.

ואכן בחזית הרוסית התברר שמודל השליט החזק אינו ערובה לצבא חזק, לחימוש חזק, לתעשיה צבאית חזקה, למודיעין איכותי, לקבלת החלטות שקולה ומחושבת. קריסת המודל הפוטניסטי נראית קטסטרופה שתהדהד עוד שנים. לא ברור איך רוסיה תתאושש מבריחת המוחות, מהסנקציות הבינלאומיות, מאובדן יצוא הגז ובעיקר מהתרסקות דימוי החוזק. מנגד, יש הפתעה ביכולת של המערב להרעיף תחמושת על האוקראינים ולסבול את המחסור באנרגיה. בעיניי הכי מרשימה העובדה שעם חילוני ופרו מערבי מוכן לסבול קורבנות כל כך קשים מבלי שרוח הלחימה שלו נופלת. יש אמת מסוימת בלעג של נסראללה לישראלים על כך שהם אוהבים את החיים ואילו הג׳יהאדיסטים אוהבים את המוות. חילוניות מערבית רציונלית רואה את מותו של הפרט כאסון מוחלט שגדולת האומה או גדולת אלוהים אינם יכולים לפצות עליו. לכאורה האוקראינים אמורים להיות מושפעים מהלך החשיבה המערבי הזה, ובכל אופן הם נלחמים.

מה בדבר האלטרנטיבה המשמעותית השנייה לסדר הליברלי – סין. כאן מציין חנניה שתי עובדות. עובדה ראשונה: נכון שסין חוותה לאורך השנים צמיחה כלכלית גדולה, אבל עדיין, בכל מקום שחיים בו בני הגזע הסיני, מאמריקה ועד סינגפור – הם עשירים מאחיהם בסין. סין היא המקום שבו חיים הסינים העניים ביותר. עובדה שנייה שהתבררה ב-2022: מדיניות גחמתית ביזארית של אדם אחד יכולה להרוס לאזרחים את החיים. אם ברוסיה זו המלחמה המיותרת, הרי שבסין זו מדיניות האפס קוביד. כל העולם כבר מזמן המשיך הלאה, ורק בסין ערים שלמות נסגרות ככלי התמודדות עם המגפה.

חנניה סבור שיש אלמנט של אוטיזם בהתנהלות הסינית. להבנתי הכוונה היא שאין בה מטבעה שום דבר מלהיב, מפתה, מדבק או מקסים. מדינות אחרות לא מוקסמות מסין כדרך שהן מוקסמות מארה״ב, מהוליווד, מרעיונות החופש והשפע. אבל לאוטיזם יש הרבה צורות – האוטיסט הגאון שבונה יכולות הנדסיות מופלאות אולי נותר בודד, אבל הוא נערץ. האוטיסט ההיפוכונדר שלא יוצא מהבית מחשש להידבק בנגיף הוא נלעג. האוטיזם הסיני פנה לכיוון הנלעג השנה.

נראה לי שעליונות הדמוקרטיה על עריצות האיש החזק תלויה בשני גורמים. ראשית, חוכמת ההמונים תעלה על חוכמת האיש החזק. אפילו שכידוע חוכמת המצביעים היא דבר שקשה להאמין בו אחרי שיחה בת חמש דקות עם המצביע הממוצע. אבל גם אינטלקטואלים גדולים ומרשימים יכולים להגיד (ולעתים קרובות אומרים) רעיונות הבל מוחלטים. גם אהוד אולמרט מן הסתם חכם בהרבה מן המצביע הממוצע. אולמרט אמר ב-2008, בעת שהיה ראש ממשלה, שצריך לסגת גם ממזרח ירושלים וגם מרמת הגולן. למרבה המזל ההמונים אזרחי ישראל היו חכמים ממנו וסלדו מרעיונות הנסיגה האלו.

שנית, האינטרסים של ההמונים תמיד חשובים מהאינטרסים של היחיד. גם בדמוקרטיה ייתכן שאינטרסים פרטיים של מנהיג יהפכו לחזות הכול. ראינו זאת בשנים האחרונות עם ביבי, והמדינה עדיין מתמודדת עם התופעה המוזרה הזו, אבל זהו מקרה יחיד. ואולי ניתן לטעון שגם במקרה שלנו אין המדובר רק בביבי, כי האינטרס הפרטי שלו, החלשת מערכת המשפט, התלכד עם אינטרסים עמוקים יותר של מפלגות הימין הקשה והחרדים. ובכל מקרה אולי השיטה באמת עבדה, ואכן לא ביבי הוא ראש הממשלה בדקות אלו.

עד שהתקדמות הטכנולוגיה והזמנים לא תביא לנו מודל שלטוני חדש (אולי מתן מושכות השלטון בידי אינטליגנציה מלאכותית?), ניתן לסכם ש-2022 הוכיחה את קריסת מודל השליט החזק לטובת הדמוקרטיה הליברלית, ופוקויאמה, אחרי הכול, צדק.