חודש של התפכחות

בעשור האחרון, תחת שלטונו של נתניהו, ישראל נהנית מתור זהב מדהים. זה היה נכון כבר לפני כמה שנים, וזה נכון ביתר שאת לאור ההכרה בירושלים וברמת הגולן, הסכמי אברהם, מבצע חיסוני הקורונה הראשון בעולם וההישגים המופלאים של המוסד באירן. המשבר הפוליטי החריף שאנו חווים מזה שנתיים מעיב במידת מה, אך השפעתו בפועל על הביטחון ועל הכלכלה עדיין מינורית. אז לא נורא.

כדי להבין כמה הדברים טובים, צריך להיזכר כמה היה רע. שקעתי לאחרונה בקריאת עיתוני הארץ בחודש אוקטובר 2000, החודש בו התפוגגה אשליית תהליך השלום והחלה אינתיפאדה קשוחה שעתידה הייתה לגבות חיים של יותר מאלף ישראלים.  זה לא היה החודש הנורא ביותר. הכבוד המפוקפק שמור למרץ 2002, החודש שבו פיגוע התאבדות רדף פיגוע התאבדות. אבל זה היה חודש של התפכחות נוראית.

מה שבולט בכותרות של אוקטובר 2000, לצד אירועי הדמים כמו הלינץ' ברמאללה וההתפרעויות של ערביי ישראל וגם חטיפת החיילים בגבול הצפון, הוא דווקא ההסכמים. ערפאת הסכים שוב ושוב להסכמי הפסקת אש בקלילות שהזכירה את אמרתו של מארק טוויין: "אין דבר קל יותר מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת אלף פעם". ברם, שום כדור לא נותר בקנה בגלל החתימות הריקות מתוכן. אפילו איש מתון שבמתונים כמו שלמה בן עמי אמר לשמעון פרס: "אינך מבין שערפאת משפיל אותך, הרי אינו מכבד שום סיכום שלו איתך". פרס השיב בנחישות השפן של אנרג'ייזר האופיינית לו: "איני מרגיש מושפל משום צעד שאני עושה כדי להציל חיי אדם".

הפסיביות והעליבות של הקבינט של אהוד ברק היו מעוררות השתוממות. ישראל הראל כתב: "איש בקבינט, עד כמה שידוע, לא שאל את הרמטכ"ל והאלופים הנלווים אליו מדוע, ביחסי הכוחות האמיתיים שבינינו לבין אלו שכפו עלינו את הדם והאש, אי אפשר לשים קץ לאירועים שעלולים להביא עלינו מלחמה כוללת? מדוע מניח צה"ל את היוזמה, כאילו זו גזירת גורל, בידי ערפאת".  אבל צה"ל, מתברר בקריאה בדיעבד, עוד היה אופטימי. הוא העריך שמלחמת ההתשה עלולה להימשך שנה. בפועל נדרשו ארבע שנים עד לדעיכת האינתיפאדה, בערך עם מותו של ערפאת ארבע שנים אחר כך.

הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף, לעג לתגובה ללינץ' ברמאללה: "מסיבת העיתונאים שבה מסר ראש אגף המבצעים במטכ"ל, אלוף גיורא איילנד, על הפעולה נשמעה כמסיבת התנצלות של צה"ל. שוב ושוב הסביר כיצד פגעו המטוסים רק בכלי רכב הסמוכים לתחנת משטרה ברמאללה, שרובם בוודאי נגנבו מישראל". ובמקום אחר כתב: "גוברת הביקורת לפיה מדיניות האיפוק והריסון שכופה ראש הממשלה על צה"ל מזמינה את הגברת האלימות ומתפרשת כחולשה".

על אף הגישה הפסיבית, התדמית הבינלאומית לא ניצלה. 14 מדינות, בהן בריטניה והולנד, הצטרפו לגינוי לישראל במועצת הביטחון. כותרת בהארץ ציינה שהשידור החי של מות מוחמד א-דירה גרם נזק בלתי הפיך לישראל ותהתה:"האם תדמית ישראל תשתקם אי פעם". תשובה מהעתיד: כנראה שקמפיין החיסונים המוצלח שיקם אותה.

הכי מרעישה הייתה התהפכותם של ערביי ישראל והתפרעויותיהם האלימות. בכותרת אחד מגיליונות הארץ הופיעה "תוכנית למגן ישובים ליד כפרים ערבים בישראל". שנים עשר יישובים בתוך הקו הירוק הנמצאים בקרב אוכלוסיה ערבית ישראלית אמורים היו לעבור מיגון הכולל: "פתיחת מחסני נשק, הקמת מערכת קשר, כלי רכב, גידור היישוב, שער חשמלי, עמדות ירי והכשרת דרכי גישה חלופיות". אפילו מאמר המערכת של הארץ, לרוב מעוז של שמאל אדוק שאיתן מול כל קריאת תגר של המציאות, נזף בחברי הכנסת הערבים: "הח"כים הערבים חצו את גבולות המותר והנסבל. לא זו בלבד שלא מילאו את תפקיד הניווט והריסון.. אלא נתנו את ידם להסתה שהובילה להתפרעויות קשות, להתקוממות אלימה ולשיבוש סדרי החיים במדינה".

עם ובלי קשר לאירועים אפשר למצוא ידיעות נוספות מעניינות בחודש אוקטובר 2000. למשל הויכוח האם על ישראל להצטרף לאמנה של בית הדין הבינלאומי בהאג למרות הסיכון שבכך. יוסי ביילין תמך בהתלהבות. אליקים רובינשטיין התנגד. או דבריו של יצחק שמיר כי "עדיפה ממשלת אחדות על חזרתו של נתניהו". "הוא עשה הרבה טעויות ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

ההתפכחות של אוקטובר 2000 שינתה את הפוליטיקה הישראלית לחלוטין ועד ימים אלו. דורון רוזנבלום, איש מחנה השלום, כתב אז: "אם מישהו היה מתנבא לפני שנה, זמן קצר לאחר בחירתו של אהוד ברק, שבערב יום הכיפורים הנוכחי תיקלע הוויית חיינו לטראומה שאינה נופלת – ומבחינות מסוימות אף עולה – על זו של מלחמת יום הכיפורים – היה נחשב למטורף ולמתעתע. שכן, גם המתלהם והפסימי שבמתנגדי תהליך השלום לא יכול היה להמציא את חלום הבלהות הנוכחי, שבו – בניגוד ל-1973 כאשר קרסו לזמן מה שתי חזיתות צבאיות הרחוקות מהעורף – קמים עלינו בבת אחת הסיוטים האפוקליפטיים והמודחקים ביותר: הסטת הסכסוך המדיני למלחמת דת נצחית לכאורה; הפניית הנשק הפלשתיני נגדנו; התנגשויות עם החיזבאללה ממש על גדר הצפון; התעוררות משטמתם של ערביי ישראל, הפועלת בעורף כגיס חמישי. וכאילו אין די בכך – הרימו ראש גם החמאס ואפילו סדאם חוסיין, כאילו לרמוז שגם פיגועים בלב הערים ואולי גם טילים, ישלימו את הסיוט עד תום".

בכתבה על השמאל הישראלי ותגובתו הראשונית ציינה כתבת העיתון: "דבר אחד הוא להיחשב יפה נפש ואפילו בוגד. דבר שונה לחלוטין הוא להיחשב אוויל שהמציאות טופחת על פניו". הדברים שצוטטו אז בהארץ מפי בכירים ב"שלום עכשיו": "כל הנחות היסוד שלנו נשברו, וכל הפונדמנטליסטים של תהליך אוסלו שאיתם אנחנו מזוהים לגמרי נדרשים עתה לחשבון נפש נוקב", מוסיפים להדהד עד היום, אם כי לצידם היו כבר אז קולות מהשמאל שהמשיכו לתלות את האשמה בצד הישראלי וגם הצעות מוזרות שפורסמו בהארץ בתגובה לשבר: למשל, למסור חד צדדית את הר הבית לפלסטינים.

על אף ההלם הרגעי גם אחרי אוקטובר 2000 הצד השמאלי של המפה המשיך לקרוא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, וב-2008 ראש הממשלה אהוד אולמרט אף הרחיק לכת יותר מאהוד ברק בהצעות שהגיש לאבו מאזן. באותה שנה ראש הממשלה ברוטציה המיועד-אולי, יאיר לפיד, אמר לדר שפיגל שהסכסוך יסתיים עם הקמת מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים.

מה זה מלמד אותנו? אירועים נקודתיים, מסעירים וקיצוניים ככל שיהיו, לרוב לא יכולים לשנות נטייה שהיא ממש בצופן הגנטי. כמו נכונותם של היהודים להאמין באלוהים גם אחרי השואה, כמו אישה שעדיין מחפשת אהבה בקרב המין הגברי גם אחרי קשר מתעלל, כמו האמונה של האליטות האשכנזיות החילוניות בכך שאפשר להגיע לפיתרון של שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ.