הפסיכולוג שעיצב את צה"ל

אני קורא בימים אלו את "ענן של אפשרויות", ספר עיון מאת מייקל לואיס, המהווה ביוגרפיה מקצועית של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, גאוני הפסיכולוגיה שהוכיחו בעבודתם באוניברסיטה העברית בירושלים ומאוחר יותר בארה"ב כי בניגוד להנחות היסוד של מדע הכלכלה, בני אדם מקבלים החלטות לא לוגיות ולא רציונליות.

בצדק הצמיד דוד רוזנטל בוואלה את התואר "מרהיב" לאופן שבו לואיס מספר את סיפורם של כהנמן וטברסקי. ישנם ספרי עיון שהקורא בר מזל אם הצליח למצוא בהם שלושה או ארבעה משפטים בעלי ערך ועניין שיישארו איתו מבעד לקש ולגבבה של המלל האינסופי.  כאן כל שורה היא קסם וכל משפט דורש סימון מדגש צהוב (למזלי בימינו אנו אפשר להעביר את המדגש דיגיטלית בקינדל מבלי להשחית את הספר).

נחמד גם לראות את התיאור הרומנטי של ישראל הצעירה אשר שזור בספר. זהו מעין "אקסודוס" של ספרי העיון, שיר הלל לרוחה של ישראל בתקומתה, עם אזכורים נרחבים גם לשואה, שאותה חווה דניאל כהנמן כילד בצרפת הכבושה. המסע במסתורי הנפש הכלכלית של כהנמן וטברסקי קצת נדמה לי כגרסה אקדמית לשני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, על החברות בין ניצול השואה לצבר הכריזמטי (טברסקי שנאמר עליו שכל אחד ידע בכל ויכוח שהוא הצודק תמיד). חברות שמובילה אותם להרפתקה משותפת רבת חשיבות. הכתיבה מפגינה את איכויותיו המרשימות של לואיס ככותב ספרי עיון. הוא עשה עבודה פנטסטית בלימוד נשמת מדינת ישראל של שנות החמישים והשישים, ולמיטב הבחנתי אינו נופל בקטנות.

אני מניח שאקדיש לספר רשומה נוספת או אף יותר, אבל בינתיים קבלו כמה אנקדוטות מעבודתו של כהנמן בצה"ל. כהנמן בעצם הקים במו ידיו, בתחילת שנות העשרים לחייו, את מערכת האבחון והמבדקים הצה"לית, ועד היום היא מעוצבת על פי שיטתו.

צה"ל שלח את המועמדים לקצונה למבדק שבו נדרשו לבצע יחדיו משימה – לעבור קיר באמצעות עץ, מבלי לגעת בקיר. "שמנו לב מי לקח פיקוד, מי ניסה להנהיג ונדחה, באיזו מידה כל חייל שיתף פעולה. ראינו את העקשנים, הכנועים, היהירים, הסבלניים, חמי המזג", סיפר כהנמן. "ראינו תגובות לאתגר… חשנו שתחת לחץ האירוע נחשף טבעו האמיתי של האדם".

בסופו של דבר ניתן היה להבחין אילו אנשים מתאימים יותר לקצונה, ולמי אין סיכוי. מי הכוכב ומי הבינוני. אלא שכאשר ניתנה לכהנמן ההזדמנות לבחון את ניבוייו מול הישגי המועמדים בפועל בקורס הקצינים, התוצאה הייתה מפתיעה. הניבויים התבררו כחסרי ערך. הוא דימה את התחושה שלו למה שמרגישים מול אשליית הקווים המפורסמת. ברור לוגית שהקווים זהים, ובכל אופן קשה להשלים עם כך שהקו השמאלי אינו ארוך יותר.

מסקנתו של כהנמן הייתה שניתן להצליח באבחון, אבל לא בהתבסס על התרשמויות כלליות שטחיות, אלא באמצעות איסוף נתונים עובדתיים ושקלולם. הוא הביע חוסר עניין מוחלט בהתרשמות הכללית של המאבחנות הצה"לית ודרש מהן פשוט לאסוף נתונים על דפוסי התנהגות של המועמד לגיוס. את התאמתו הכוללת ישקלל האלגוריתם שבנה.

"המאבחנות שנאו את זה", כהנמן סיפר. "הן התקוממו". "אחת מהן אמרה לי שאני הופך אותן לרובוטים. הן הרגישו שהן יכולות לאפיין דמויות ואני שללתי מהן את זה". אבל האינטואציה של המאבחנות בצה"ל התבררה לכהנמן כבעיה, לא כמשאב.

עוד גילוי של כהנמן היה שאין הבדל גדול בין סוג האישיות הנדרשת בחי"ר לזו שנדרשת בארטילריה או בטנק או בסיירת המובחרת. מי שיש לו את התכונות המתאימות לצבא צפוי להצליח בכל מקום, לפחות במידה שהמבחנים שלו גילו.  לימים הפילטרים של כהנמן עוררו גם את סקרנותם של הגנרלים האמריקנים שתהו על סוד עוצמתו האנושית של צה"ל.

אנקדוטה צבאית נהדרת אחרת באה מעבודתו של כהנמן בשיפור הכשרת טייסי הקרב. המדריכים האמינו שביקורת עוזרת יותר משבח במהלך הכשרת הטייסים. והייתה להם ראיה אמפירית. כל פעם ששיבחו טייס הוא הפגין ביצועים גרועים יותר בפעמים הבאות. כל פעם שביקרו אותו, הוא השתפר. כהנמן היה צריך להסביר להם את תופעת הרגרסיה לממוצע. באופן טבעי דברים יוצאי דופן הם לא שכיחים. לכן ביצוע יוצא דופן לטובה ילווה בביצועים טובים פחות אחריו, ואילו ביצוע גרוע במיוחד ילווה בביצועים גרועים פחות אחריו. כהנמן בעצם הסביר להם שסטטיסטית ענישה, אשר באה אחרי ביצוע גרוע, צפויה להיראות יותר פרודוקטיבית מאשר שבח, שמטבעו בא אחרי ביצוע מצוין.