מלחמת עירק, הימין והלקחים

בארצות הברית התחדש הדיון והעניין בסוגיית המלחמה בעירק. בעימות הרפובליקני האשים דונלד טראמפ את ג'ורג' בוש ששיקר לגבי הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם כדי למצוא תירוץ למלחמה. יש פרשנים שחשבו שהטענה תזיק לטראמפ בפריימריז המתקרבים בדרום קרוליינה, שם משפחת בוש אהודה למדי, אך הסקרים אינם מצביעים על כך. נראה שהבוחרים פשוט אוהבים את אישיות האלפא הכוחנית והבוטה של טראמפ וגם שותפים לזעמו נגד ההגירה המקסיקנית והמוסלמית ומשפט כזה או אחר על משפחת בוש לא ישנה זאת.

מקס פישר, פרשן מדיניות חוץ, כתב מאמר מעניין באתר ווקס. לדעתו בוש אולי לא שיקר במכוון לגבי הנשק הכימי בעירק, אך נשק זה מעולם לא היווה את הסיבה האמיתית למלחמה. הסיבה הייתה אידיאולוגית ונעוצה בהשקפה הניאו-קונסרבטיבית שדגלו בה הרבה רפובליקנים משפיעים בתקופת בוש, רובם כמובן יהודים.
הניאו-קונסרבטיבים האמינו שעל ארצות הברית להשתמש בכוחה הצבאי בעוצמה כדי להיטיב עם תושבי המזרח התיכון ולהביא להם את ברכת הדמוקרטיה והחירויות. היה לי מוזר תמיד שהחזון הזה שבה את לבו של קואבוי טקסני נוסח בוש. אפילו בבחירות שבהן נבחר בוש עצמו באמריקה, הוא לא זכה באופן דמוקרטי לחלוטין, אלא על קולו של שופט אחד בבית המשפט העליון (הוא השופט סקאליה שהלך השבוע לעולמו). מה לו ולדמוקרטיה בארצות הערבים.

המלחמה בעירק לא גובתה בידי האו"ם. היא נתפסה בעיני השמאל ככוחנית וכמפרת הכללים הבינלאומיים. אבל היה לה אלמנט הומניסטי עמוק – אמונה שרק שימוש חד פעמי בכוח צבאי מפריד בין עירק ובין דמוקרטיה חופשית שתהווה מימוש אמיתי של רצון אזרחיה ושתאפשר לעירק לשמש בעלת ברית של אמת לארה"ב. תפיסה הומניסטית ואפילו נאיבית כזו של המציאות אינה אופיינית לימין כוחני וגס. זה לא מפתיע שטראמפ, נציג מובהק של ימין כזה, כל כך סולד מהמלחמה שפרצה בשל תפיסה כזו.

מכיוון שהמלחמה בעירק הייתה בעצם קופרודוקציה של תפיסות ימניות ושמאלניות –  אמונה בכוח צבאי מחד ואמונה בגרעין הליברלי בלבם של בני עמים אחרים מאידך, הרי שכשלונה הטוטאלי יכול להתפרש בשתי דרכים. ככישלון הכוחנות או ככישלון הנאיביות. טראמפ בטח לא סבור שהיא דוגמה לכישלון הכוחנות ואילו אויביו של ממשל בוש משמאל בזים לכוח אך עדיין שומרים אמונים לנאיביות.

בדיעבד אני סבור שייתכן שבוש וחבורת האינטלקטואלים ששכנעה לפלוש לא טעו בעיקרון הבסיסי – אפשר להפעיל כוח ולשפר מצבם של עמים הנתונים תחת עריצות רעה. אבל עירק פשוט לא הייתה המקום הנכון לערוך בו ניסוי כזה. היא מפוצלת בין שיעים לסונים השונאים זה את זה שנאת מוות. דמוקרטיה שם אינה אלא שם קוד להתעללות של הרוב השיעי במיעוט הסוני. בעירק לא צלחה התזה הבסיסית שלפיה לאחר ניצחון במלחמת כיבוש ניתן יהיה להיטיב עם מדינת עולם שלישי שהייתה נתונה תחת עריצות אכזרית. ייתכן עם זאת שבמדינות אחרות, הומוגניות יותר באופיין, היה סיכוי לרעיון הזה. עובדה היא שמדינות רבות שהיו נתונות תחת משטרי אימים מתנהלות עתה בצורה חופשית יותר, גם אם עמן אינו בהכרח הכי משכיל וליברלי בהשקפותיו. גם אוגנדה של היום אינה אותה אוגנדה שהייתה תחת אידי אמין עד שטנזניה פלשה וסילקה את שלטונו.
גם בין מדינות ערב קיימות מדינות כמו מצרים, תוניסיה, ירדן ונסיכויות המפרץ, שאף שאינן דמוקרטיות ממש, צורת השלטון בהן אינה מהווה חרפה מזעזעת כזו למין האנושי כפי שהיה בעירק של סדאם. אבל אלו מדינות הומוגניות ואילו עירק היא מפלצת רבת ראשים שנוצרה מלאכותית בהסכם סייקס פיקו. בעתיד, אחרי כל סבבי הרצח והטיהור האתני המתבצעים עתה, סביר להניח שעירק תפוצל לכמה ישויות הומוגניות ואולי אז יתגשם סוף סוף חזונו של הנשיא בוש על עירק הדמוקרטית.