לא מסוכן פה, להיפך

ביום הזיכרון צפים רגשות צער וכאב על המחיר הכרוך בהקמת מדינת ישראל ובשימורה, מחיר שאנחנו עדיין משלמים גם בתקופת פיגועים זו. את המחיר נושאים בניה ובנותיה של המדינה, אבל בעיקר בניה, שכן אלו המשרתים ביחידות הקרביות בצה"ל הם זכרים. במערכה הצבאית האחרונה שבה צה"ל איבד חיילים רבים, צוק איתן ב-2014, נהרגו 68 חיילים, כולם גברים.

לא מעטים תוהים האם באמת חיים בישראל מצדיקים את הסכנה האיומה לעצמם או לבניהם שילכו לצבא בבוא העת. לאלו יש לסטטיסטיקאים אמת מפתיעה להגיד: ישראל היא אחד המקומות שבו החיים הם הכי פחות מסוכנים לזכרים. תוחלת החיים של הזכר הישראלי היהודי היא הגבוהה ב-OECD פרט לשוויץ. האישה היהודיה בישראל נהנית מתוחלת חיים יפה מאוד, אבל היא לא יכולה להשתבח בנס של הזכרים – תוחלת החיים שלה גבוהה ביחס למדינות ה-OECD, אבל עדיין נמוכה מזו של נשות צרפת, איטליה, יפן וספרד.

מחקר שניסה לפרוט לפרוטות את היתרון של הזכר הישראלי על מקביליו במערב מצא הבדלים לטובתו בתמותה ממחלות לב וכלי דם ומסרטן. אבל גם השפעה של גורמים חיצוניים כמו תאונות, עישון ואלכוהול. היהודי הישראלי נהרג בתאונות דרכים פחות ממקביליו במדינות המפותחות, הוא מעשן פחות ושותה אלכוהול פחות. הקטסטרופה שאלכוהול יכול לגרום ניכרת בתמותת הזכרים ברוסיה ובאוקראינה (בימים אלו לנתוני התמותה שם מצטרף גורם נוסף, למרבה הצער).

מדוע גברים יהודים בישראל מתנהלים בצורה אחראית יותר? אולי כי יש להם יותר ילדים, אולי כי הם מתבגרים מהר יותר ויש להם יותר אחריות, אולי השפעת הדת והמסורת, אולי כי החברה מלוכדת יותר, אולי כי האינטליגנציה המילולית של יהודים גבוהה ואינטליגנציה מילולית קשורה להפנמת חרדות; אולי אפילו כי טקסי יום הזיכרון מזכירים להם שהחיים חשובים ומעניקים להם משמעות. מי יודע. בשורה התחתונה לא מסוכן פה. להיפך.