אשמת רוסיה

בפוסט הפופולארי ביותר בתולדות הבלוג שלי, זה שהקדשתי למה שאיינשטיין באמת אמר, כתבתי:

איינשטיין היה במונחי הימין והשמאל של ימינו, איש שמאל קיצוני. פציפיסט, נאיבי ושוחר שלום. עם זאת ניתן למצוא בספר התבטאות קיצונית שלו, המלמדת שלכל פציפיסט יש נקודת שבירה. במקרה של איינשטיין – הזוועות שביצעה גרמניה הנאצית. אחרי דיכוי מרד גטו ורשה, הוא התבטא בצורה קיצונית נגד העם הגרמני כולו:

העם הגרמני אחראי למעשי רצח המוניים אלו והוא חייב להיענש על כך כעם. אם יש צדק בעולם ואם אנו רוצים שתודעת העמים לאחריות קולקטיבית לא תיעלם לחלוטין. מאחורי המפלגה הגרמנית עומד העם הגרמני שבחר בהיטלר אחרי שבספרו ובנאומיו הוא הודיע לו על כוונותיו באופן שאין לטעות בו… כאשר הם מנוצחים לחלוטין ומקוננים על מר גורלם, כמו אחרי המלחמה האחרונה, אסור ללכת שולל פעם נוספת, אלא יש לזכור שהם ניצלו בכוונה את אנושיותם של אחרים כדי להתכונן לפשעם האחרון הכבד ביותר נגד האנושות.

הדברים מהדהדים כמובן את השאלה העכשווית האם נכון לפגוע ברוסים מן השורה באמצעות סנקציות שיהפכו את חייהם לבלתי נסבלים. מה הם אשמים במעללי העריץ. יש אלמנט לא מוסרי בפגיעה במי שלא באמת אשם, אך מצד שני רק ככה מקיימים מערכת תמריצים מתפקדת ביחסים הבינלאומיים ולכן צריך להגיד בפה מלא: כן, הרוסים צריכים לסבול כנקמה על חטאי פוטין. ממש כפי שהעזתים צריכים לשלם על חטאי חמאס. מדינה היא יצור של הקולקטיב, ובני אדם ממלאים שני תפקידים בחייהם: גם מנהלים חיים פרטיים וגם משתייכים לקולקטיב הגדול ופועלים במסגרתו. מערכת תמריצים אישית אמורה לכוון את חייהם הפרטיים כך שיפעלו בהם ביושר ובהגינות. אבל אין מנוס ממערכת תמריצים נוספת לאומית שתכוון את חשיבתם הפוליטית.

אפילו אין זה באמת חשוב אם הסנקציות הקשות יכולות להשפיע עוד על רוסיה, או שהמדינה נלכדה כבר ללא חזור בכיוון ההרסני לעצמה ולעולם שבו היא צועדת. אי שם מישהו מתכנן את הפלישה הבאה, והידיעה שפלישה גובה מחיר כלכלי נורא, יכולה לתמרץ אותו לוותר על מזימתו וכך לקדם את השלום בעולם, אפילו אם רוסיה ופוטין הם כבר מקרה אבוד.