הלב יוצא אל האפגנים הנואשים הנתלים על מטוסים כדי לברוח מאפגניסטן שהופכת שוב לארץ הטאליבן. אין ספק שחובתה המוסרית של ארה"ב לעזור למי שיירדף כי סייע לה בזמן שכבשה את הארץ. גם אין ספק שיש לבחון באהדה קבלת פליטים משם שיש להם אוריינטציה מערבית ברורה ומובהקת.
ולצד זאת, שתי כתבות שקראתי לאחרונה, שתיהן ישנות למדי, העלו בי ספקות כבדים האם צרותיה של אפגניסטן מתחילות ונגמרות בטאליבן. משהו רקוב יותר במנטליות האפגנית, ושומר נפשו ירחק מעצותיה של חה"כ גבי לסקי למהר לקלוט פליטים אפגניים. ושתי הכתבות מבססות את ההיגיון בהחלטה המשותפת של טראמפ וביידן לעזוב את אפגניסטן לנפשה.
הטקסט הראשון מתייחס לאירוע שהתרחש בשלהי שנת 2001. אנשי הברית הצפונית שלחמו בטאליבן יחד עם האמריקנים הובילו אסירי טאליבן. כיצד הם הובילו אותם? בצפיפות, במיכליות אטומות. המוני הגברים שנדחקו בצפיפות במיכליות פשוט מתו מצפיפות ומהעדר אוויר.
אין לי אמפתיה רבה לשבויים של טאליבן, אבל התנהלות כזו כלפי שבויים היא זוועה, שמכתימה את ארה"ב, כפי שטבח סאברה ושתילה הכתים אותנו בזמנו. מהטאליבן לא ניתן לצפות לדבר, אבל מבעלי ברית של האמריקנים ניתן היה לצפות לקצת יותר.
הויקיפדיה מתארת את המאורע (תרגום שלי):
שורדי המשלוחים מתארים גברים כבולים, שהיו נעולים במיכליות במשך מספר ימים ללא מזון ומים, עד שהחלו ללקק את הזיעה איש מרעהו, או אף נשכו גופם של אסירים אחרים, הכול מתוך צורך נואש להרוות צמאונם לנוזלים. הסרט הדוקומנטרי בנושא מביא ציטוט מחייל אפגני שתיאר את האירועים בפני עיתון פקיסטני: "לעולם לא אשכח את התחושה כל עוד אני חי. זה היה הריח הדוחה ורב העוצמה ביותר שניתן לדמיין. תערובת של צואה, שתן, דם, קיא ובשר מרקיב. היה זה ריח שגורם לך לשכוח כל ריח אחר שהרחת אי פעם".
הטקסט השני נכתב ב-2017 בידי מי שהייתה אשתו של שגריר ארה"ב באפגניסטן. אין מדובר בגזענית שונאת אנשים חומים, אלא במי שהקדישה הרבה מחייה לעזרה לפליטים ואף בחרה להתחתן בעצמה עם אמריקני ממוצא אפגני. היא ניסתה לענות על השאלה מדוע פליטים מאפגניסטן מחוללים פשיעה, ובפרט פשיעה מינית נגד נשים, בשיעור גבוה בהרבה מפליטים אחרים, אפילו כאלו שבאים ממדינות מוסלמיות נחשלות אחרות.
היא מציינת כיצד עיר באוסטריה חדלה לקבל פליטים אחרי שבת 15 נחטפה מהרחוב כדי לעבור אונס קבוצתי בידי פליטים אפגנים. קודם לכן בוינה סטודנטית טורקית הובלה לשירותים ציבוריים שבהם שלושה פליטים אפגנים היכו בראשה שוב ושוב כנגד החרסינה ואז אנסו אותה בתורות. או אפילו אישה בת 72 שהלכה עם הכלב, הותקפה ונאנסה בידי אפגני צעיר, ואלו רחוקות מלהיות הדוגמאות היחידות.
היא פוסלת את הסבר השכרות (תירוץ שאפגנים משתמשים בו כי שמעו שהוא יכול להוות נסיבה מקלה במשפטם) וגם פוסלת את ההנחה שמדובר בתגובה למתירנות הנשית המערבית ממי שלא מורגל לה. הנשים שמותקפות הן לפעמים ילדות בית ספר, אמהות עם עגלות או אפילו נשים זקנות. לא מדובר דווקא בכאלו שמסתובבות בלבוש פרובוקטיבי.
המסקנה שלה היא שמדובר, יותר מכול, בביטוי של שנאה עמוקה למערב, לאנשיו ולנשותיו ולערכיו, ותחושת בוז כלפיו ואמונה בסופו המתקרב. אפשר לבטא אותה עם חגורת מתאבדים ואפשר גם עם אונס נשים.
תמריץ 
נראה ששורשי ה"ריקבון" האפגני התחילו הרבה לפני עליית "המערב" הבזוי והשנוא. אפילו לפני המצאת האיסלם.
אראל סגל, התחיל את כתבתו על "בלב המאפליה" בציטוט מדברי אלכסנדר הגדול (היווני) על האפגנים.
מצ'ב כל הכתבה.
את הפיסקה האחרונה, שכבר אינה קשורה רק לאפגניסטן, חובה לשנן מספר פעמים.
###################
ישראל השבוע
בלב המאפליה
בדומה לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם כיום צאצאי המוג'הדין מטילים במערב אימה צרופה
אראל סג"ל
__________________________
"מי ייתן והאל ירחיק אותך מארס הקוברה, משיני הנמר ומנקמת האפגנים"
אלכסנדר הגדול
בינואר 1842 הגיע ד"ר וויליאם בריידון, הרופא הסקוטי של חיל המצב הבריטי בקאבול, למבצר בג'אלאלבאד על גבול פקיסטן־אפגניסטן. עיניו נעקרו בטבח שביצעו לוחמי שבטי הפטאן האפגנים בחיל המצב הבריטי שנסוג מקאבול. 16,500 חיילים וכמעט 12 אלף משת"פים הושמדו במרדף אכזרי במעבר קייבר.
אפילו רודיארד קיפלינג, משורר האימפריאליזם הבריטי, פחות התלהב מאפגניסטן. באחד משיריו האפלים ביותר, "החייל הבריטי הצעיר", כתב (בחרוזים) ואנסה לתרגם (ללא חרוזים):
"כשאתה פצוע והושארת במישורי אפגניסטן
והנשים יוצאות לחתוך את מה שנשאר,
פשוט גלגל את הרובה שלך ופוצץ לך את המוח
ולך לאלוהיך, כמו חייל".
האימפריה הבריטית, זו שהשמש בה אינה שוקעת בה לעולם, נכנעה לשבטי הלוחמים הפראיים של אפגניסטן במלחמה האנגלו־אפגנית הראשונה. והיא לא היתה האחרונה.
גופתו של סמל ויקטור טראסוב היתה יחסית קלה לזיהוי. פניו נותרו כמעט ללא פגע והיו לו רגליים, אבל במקום בטן היה לו בור. פגיעה ישירה מטיל שנורה ממסוק תקיפה רוסי. סמל טראסוב היה אחד מאחרוני לוחמי יחידה 500 של הספרטנז שהחזיק מעמד בטבח של "סנגאם קישלק", עד שנפל בשבי המוג'הדין. כשמסוק התקיפה הגיח מירכתי הערוץ, זיהה הטייס את טראסוב נסחב על ידי הדושמנים (ברוסית בנדיטים) לגורל נורא של עינויים עד מוות. הטייס לא היסס ופגע בו ישירות.
זה קרה ב־21 באפריל 1985. הדיוויזיה של הצבא האדום יצאה לפשיטה מאסדבאד לסנגאם קישלק במטרה לחסל תצפית של המוג'הדין. כוח משוריין היה אמור לתת חיפוי מהרמה לערוץ שבו התקדם הסיור. קציני הכוח המשוריין היו אמנם ותיקים, אבל כמו כל החיילים שלא היו ביחידות המיוחדות הם מעולם לא פרקו מהכלים המשוריינים. הפחד מנפילה בשבי המורדים היה מצמית.
כעבור זמן קצר, נתקלה היחידה במארב המוג'הדין וצבא פקיסטן. לכודים בערוץ צר, צלפו בהם האפגנים כמו במשחק מחשב. כוח החיפוי נשאר בנגמ"שים, מבועת, צופה על הטבח. לאחר שהתחמושת אזלה ליחידה, שמונה מהם פוצצו עצמם באמצעות מוקש OZM. כשלוחמי המוג'הדין ירדו לערוץ כדי לוודא את ניצחונם, הם השתוללו באקסטזה. מעיים נשפכו, עיניים נוקרו, שיני זהב נעקרו, פצועים סורסו בעודם בחיים. כשכוח חילוץ מוטס הגיע, זה כבר היה מאוחר מדי. רק עשרה שרדו מתוך שמונים. השורדים חזרו לברית מועצות מפוררת ורקובה. המלחמה סייעה להתרסקות המעצמה הקומוניסטית. בפרספקטיבה היסטורית, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן היתה אקט התאבדותי. הבוץ האפגני והשלכותיו על המציאות הפנים־רוסית היו בין הקטליזטורים להתפרקות אחת מהמעצמות החזקות של המאה ה־20 – האומה שניצחה את מכונת המלחמה הגרמנית נכנעה ללוחמי גרילה.
הלקח המהותי ממלחמה זו, לקח שגם האמריקנים למדו, הוא ששום צבא, ולו יהיה זה המאומן ביותר, העשיר ביותר, בעל יתרון מספרי, לא יכול להצליח בשדה הקרב מול גרילה מקומית, אם חייליו ומפקדיו אינם אחוזי מוטיבציה למלחמה על הבית ממש.
בפלישה לצ'כוסלובקיה ב־1968 איבדו הסובייטים 96 חיילים, לעומת 15 אלף באפגניסטן (זה רק המספר הרוסי, במערב מעריכים שהרבה יותר). האסטרטגיה וטקטיקות הלחימה של הצבא הרוסי באפגניסטן היו מיועדות לעימות מול צבא מודרני.
מפקדי הצבא האדום היו בטוחים שהשימוש המאסיבי בארטילריה כבדה, בשילוב הפצצת אוויר, קטל את האויב הרעב והנאיבי, או לחילופין – גרם לו לברוח לפקיסטן או לאיראן. למוג'הדין היו תוכניות אחרות. הם לא ראו שום טעם להישאר בשטח מול הארטילריה הרוסית, אלא עזבו זמנית את הטריטוריה ושבו כעבור כמה שעות או ימים כדי לצוד רוסים. קווי האספקה הארוכים סיפקו ללוחמי המוג'הדין אפשרויות רבות לפגוע באויב החשוף ונטול המטרייה הארטילרית. לשם המחשה, הרוסים איבדו 16 אלף משאיות אספקה באפגניסטן.
כשהסובייטים הבינו שהם צריכים לשנות דיסקט, זה היה מאוחר מדי. הרוסים חששו לצאת מהרכבים ולהילחם פנים מול פנים. מנטליות "הבונקר הנוסע" מחקה את זכר סטלינגרד ולוחמי פנילפוב. המיתוס על קשיחותם, עקשנותם וחוסר מעצוריהם של חיילי הצבא האדום קרס אל מול הרי הטרשים של אפגניסטן.
הכוחות היחידים היעילים מבחינת הרוסים היו מסוקי התקיפה והיחידות המיוחדות. אלא שהאמריקנים מאוד אהבו את בן לאדן וחבריו וסיפקו להם סטינגרים. המוג'הדין התבררו כציידי הליקופטרים מיומנים, עד שהסובייטים נאלצו להפעיל מסוקים בעיקר בלילה. הסטינגר היה רק קצה קצהו של הסיוע האמריקני למורדים, שעמד בסופו של דבר על סכום של שלושה מיליארד דולר. אפגניסטן סייעה לפרק את אימפריית הרשע האדומה, בגיבוי אמריקני, רק כדי להקים כוח רשע ונטול כל עכבה מוסרית שהאמריקנים ילחמו בו, ינצחו – ואז נחזור לנקודת ההתחלה.
היתרון הגדול של המוג'הדין במלחמת אפגניסטן היה האימה והבעתה שעורר בחיילים הרוסים. פחד שגדל למדדים מיתיים, על־אנושיים. אותו פחד מהדהד מצאצאי המוג'הדין, הטליבאן. הפעם, הפחד הכניע את אפגניסטן לטליבאן בתוך שבועיים. כל הציוד האמריקני נפל שלל. זה הזכיר לי – ובטח גם לאמריקנים רבים – את מוסול 2014. 800 אנשי דאעש כבשו את מוסול, עיר בת שני מיליון אזרחים. הם הביסו ללא קרב 30 אלף חיילים ו־25 אלף שוטרים, שהושקעו בהם 15 מיליארד דולר יותר מדי.
שני סרטונים מספרים את המציאות המופרעת של אפגניסטן. באחד, אנשים שהתחבאו בתוך מתקן הגלגלים כדי לברוח מהטליבאן נופלים מהמטוס. בשני, אנשי טליבאן עולצים נוהגים במכוניות מתנגשות בלונה פארק.
שווה להודות בטעות, שגם אני נפלתי בה, והיא התמיכה הנלהבת בניסיון האמריקני לתקן עולם במלכות שדי, ולנסות לכפות משטרים דמוקרטיים במזרח התיכון. הניאו־שמרנים, אדריכלי התפיסה הזו, אימצו למעשה מדיניות פרוגרסיבית. האיזון הטבעי באזור בין הסונים לשיעים הופר.
באופן פרדוקסלי, אם כי צפוי, כיבוש מדינות ציר הרשע – עיראק ואפגניסטן – דווקא חיזק את אימפריית הרשע האיראנית והגדיל את תאבונה.
החלטת טראמפ לסגת מאפגניסטן היתה נכונה, אם כי הביצוע הצולע של ביידן מוריד לאמריקנים עוד קרדיט באזור.
והמ.ש.ל מהתמונות מקאבול השבוע ברור: אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. שום כוח זר – לא פלשתיני שאומן על ידי האמריקנים, לא אמריקני בעצמו ולא נאט"ו – לא יגן עלינו מפני ג'יהאדיסטים. אסור שנתבלבל."
אהבתיLiked by 2 אנשים
אדביק עוד קטע על מעמד הנשים באפגניסטן תחת שלטון הטאליבן.
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3135
נראה לי שאנשים המסוגלים לגלות אכזריות אדירה שכזו כלפי אמהותיהם / אחיותיהם / בנותיהם – לא ירתעו מכל אכזריות כלפי נשות עם זר. ואפילו כלפי ילדות של עם זר.
אגב, נזכרתי באחד ההסברים שקראתי לרמת האלימות הגבוהה של המוסלמים בישראל (בהשוואה לרמת האלימות, הנמוכה יותר, של היהודים ואפילו של הערבים הנוצרים): חג הקורבן.
ילדים הצופים, משנותיהם הראשונות ואילך, בשחיטה בחצר ביתם, מול עיניהם של גדים, טלים וכבשים – הופכים בהדרגה לאדישים לסבל של בעלי חיים. כולל בעלי חיים אותם האכילו וליטפו בחודשים שלפני החג. מאדישות לסבל של בעלי החיים נוצרת הכללה לסבל של בני אדם. מה שמכין אותם פסיכולוגית לאכזריות של רציחת בת משפחתם במו ידיהם (אם היא נחשדת ב"פגיעה בכבוד משפחתם").
##################
קטע מהכתבה:
" …. איסורים
תחת שלטון הטאליבן אסור לנשים לעבוד מחוץ לבית. הן קיבלו הוראה להישאר בבתיהן ועל המעסיקים איימו בהטלת עונשים חמורים על העסקת נשים.
אסור לנשים לצאת מפתח ביתן ללא ליווי של גבר קרוב משפחה (אב, בעל או אח).
אסור לנשים ללמוד. כל בתי הספר לילדות ולנערות נסגרו.
אסור לנשים לקבל טיפול רפואי מרופא גבר ואין הן יכולות לפנות לטיפול רפואי ללא ליווי של גבר קרוב משפחה. במקרה שיש צורך בניתוח – אסור לאישה לעבור ניתוח אם הצוות הרפואי כולל גברים.
חל איסור חמור על כל אמצעי המניעה.
לנשים אין זכות להגנה משפטית והן יכולות לפנות לבית המשפט רק באמצעות קרוב משפחה גבר.
מהנשים נשללה כל זכות לפעילות תרבותית או ספורטיבית. כל מוסדות התרבות והספורט סגורים בפניהן.
משמעותם היומיומית של חוקים וצווים אלה קשה אף יותר על רקע שנות המלחמה הממושכות והמצב הכלכלי והפוליטי באפגניסטן.
המלחמה שהתחוללה ועדיין מתחוללת בין הזרמים הפונדמנטליסטיים השונים הביאה הרס וחורבן על אפגניסטן. קשה להשיג נתונים דמוגרפיים מדויקים, אבל מעריכים כי בסוף שנות ה-70 מנתה אוכלוסיית המדינה כ-60 מיליון תושבים. מאז נהרגו שם למעלה מ-2 מיליון בני אדם: תחילה, בהתקוממות
נגד הסובייטים ואחר כך, בקרבות בין הפלגים הפונדמנטליסטיים השונים. כ-1.5 מיליון נוספים נפגעו במהלך הקרבות, וכ-5 מיליון הפכו לפליטים בארצות הסמוכות, איראן ופקיסטן. האוכלוסייה שנותרה באפגניסטן היא ברובה אוכלוסיית עקורים, אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם עקב ההפגזות והקרבות הבלתי פוסקים.
מהאזורים שתחת שלטון הטאליבן הגיעו ומגיעים תיאורי זוועה על רציחות, חטיפות, אונס מסיבי של נשים, וכפיית נישואין. עם כיבוש הבירה קאבול ב-1994 הנהיג המשטר החדש הגבלות וחוקים נגד נשים עד לביטול גורף של כל זכויותיהן הבסיסיות ביותר. היום מהוות הנשים יותר מ-60% מהאוכלוסייה באפגניסטן. בקאבול יש היום בין 40 ל-50 אלף אלמנות, ומעריכים שבעקבות 20 שנה של מלחמה, מגיע מספר האלמנות במדינה כולה למאות אלפים. בשל החוקים החדשים, אין להרבה מן האלמנות מקור פרנסה, ומשפחות רבות מתקיימות מעבודת הילדים. במשפחות רבות המפרנס העיקרי הוא ילד בן 10, כי האמהות מנועות מלצאת לעבוד. אלמנות רבות כלואות בביתן ואינן יכולות לצאת ממנו כלל, כי אין במשפחה גבר שיכול ללוותן כפי שקובע החוק.
מעצר בית
מאז שהטאליבן תפס את השלטון, הלך עולמן של הנשים והצטמצם. אסור להן לצאת לעבודה, ללימודים או בכלל לצאת מהבית ללא רשות וללא לווי. העיקרון המנחה הוא שנשים צריכות "להיעלם" – אסור להן להיות, להישמע, להיראות. כך, כאשר אישה יוצאת מביתה, גם כשהיא מלווה בגבר, עליה ללבוש את בגד הבורקה, שעוטף את כל גופה מכף רגל עד ראש, כשרק העיניים נראות. אסור לאישה ללבוש בגד צבעוני שמא תמשוך תשומת לב, אסור לה להתאפר או למשוך את ציפורניה בלכה. העונש על כך הוא כריתת אצבעות. אסור לאישה לדבר בקול, אסור לה לצחוק. אלפי נשים הוכו ברחובות רק משום שאנשי הטאליבן השגיחו בהן. אם מישהו ראה אותן או שמע אותן ברחוב – זו היתה הוכחה מספקת לכך שהן לא מילאו באופן מלא אחר הצווים. הלקאת נשים לשם החדרת משמעת היא מעשה נפוץ ובדרך כלל מסתיים במוות או בנכות קשה.
הנשים נטולות הגנה כלשהי גם בתוך בתיהן. אין הן מוגנות מפני הגברים שבתוך המשפחה, ואין הן מוגנות גם מאנשי המיליציות של הטאליבן שיכולים להיכנס לבתים, לאנוס אותן או לכפות עליהן נישואין. לנשות אפגניסטן אין אל מי לפנות כדי לקבל הגנה והן חיות בפחד מתמיד.
הצו האוסר על נשים לצאת מביתן פגע גם בילדות שנמצאות בבתי יתומים. משלחת של הוועדה לנושאים וולונטריים של הקהילה האירופית ביקרה בבית יתומים ונוכחה לדעת שהבנים באותו מוסד, עדיין מקבלים חינוך בסיסי, אבל הילדות סגורות בקומה העליונה ואין אפשרות לבקרן. מצלמה שהוברחה לקומה בה סגורות הילדות, צילמה 75 ילדות סגורות בתנאי צפיפות קשים בשני חדרים (בעת שצולמו הן היו כלואות שם כבר 4 שבועות). "קודם היינו יוצאות לשחק בחוץ, אבל עכשיו אסור לנו" אמרה אחת הילדות. לבוש הבורקה הוא אמנם חובה, אך גם הוא אינו מבטיח הגנה מהתעללות שרירותית של הטאליבן. הדיווחים על הקורה לנשים שהנסיבות מאלצות אותן לצאת מביתן מצמררים.
ב-9 בינואר 98 בסביבות 6 בערב, צעדה מריאן בת ה-18 עם אחיה וגיסתה הביתה. מכונית ובה אנשי טאליבן עצרה לידם. הם דרשו מהשלושה להתלוות אליהם בטענה שיש לבדוק אם הם אכן קרובי משפחה כפי שמחייב החוק. כאשר מריאן וגיסתה ניסו להתווכח, סתמו אנשי הטאליבן את פיותיהן כיסו את עיניהן ולקחו אותן למקום בלתי ידוע. הם היכו את האח והגיסה קשות ואנסו את מריאן. רק לאחר 11 יום השליכו את השלושה בפתח ביתם.
מקרה נוסף: אישה צעירה עם תינוק צעדה ברחוב עם שתי חברות. כל השלוש היו לבושות בבורקה ופניהן מכוסות ברעלה. מכונית של אנשי טאליבן חמושים באלות נעצרה לידן והן הוכו קשות. "העילה" להתעללות במקרה זה היתה קרסולה של אחת הנשים שנחשף מעט כאשר צעדה.
ויש גם נשים שאינן יכולות כלל לצאת מהבית. חלקן, משום שהגברים שנותרו במשפחתן אינם מוכנים ללוות אותן. אחרות פשוט אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את הלבוש החוקי, הבורקה. "הבורקה עולה לפחות $33 (פי שלושה ממשכורת חודשית של עובד ציבור בכיר)", סיפרה אישה אפגניסטנית שחיה בתנאי רעב ומחסור קשים, "אין אוכל לקנות בורקה אם אין לי אמצעים להשיג אוכל?"
משטר הטאליבן סגר גם מסגרות תמיכה שהקימו נשים אפגניסטניות לעצמן. "מה שפוגע בנשים", אומרת סימון, אלמנה בת 37 שהיתה חברה בקואופרטיב נשי, "הוא לשבת בבית בלי עבודה. כל כך כעסתי כאשר הטאליבן סגרו את המחלקה שלנו. לבוא לכאן ולהיות במחיצת נשים אחרות שינה הכל בשבילי. מה שנותר לנשים רבות זה להישאר בבית, לסבול חרפת רעב והנורא מכל: לראות את הילדים שלהן מתים ברעב בלי יכולת לעשות דבר".
שירותי הבריאות
מצב הבריאות של תושבי אפגניסטן הוא מהגרועים בעולם. תוחלת החיים של הגברים עומדת על 43 שנים ושל הנשים על 44 שנים (באוכלוסייה היהודית בארץ תוחלת החיים היא 75.9 שנים לגברים ו-79.7 לנשים).
תמותת תינוקות עומדת על 250 לאלף (באוכלוסייה המוסלמית בישראל, למשל, תמותת התינוקות היא 25 לאלף). תמותת אמהות עומדת על 1700 לכל מאה אלף לידות, פי ארבעה מאשר בפקיסטן הסמוכה, ויותר מפי מאה לעומת מדינות המערב.
האיסור על עבודת נשים החמיר את מצב בתי החולים עוד יותר. רק נשים מעטות שעובדות במסגרת ארגוני עזרה בינלאומיים, קיבלו רשיונות עבודה מיוחדים, אך גם אלה לא תמיד עוזרים. מספרת רופאה מקאבול: "הטאליבן מאוד בלתי צפויים. חייל יכול לעצור אותי ברחוב ולשאול לאן אני הולכת; הוא יכול להתעלם לחלוטין מהעובדה שיש לי רשיון עבודה ולהכות אותי, להטריד אותי, לאסור אותי, לעשות בי ככל העולה על רוחו באותו רגע". ביולי 1997 הכריז השלטון על ריכוז כל שירותי הבריאות לנשים בקאבול בבית חולים אחד, "רביה בלחי". מסתבר שבית החולים נמצא עדיין בשלבי הקמה ולטענת ארגוני עזרה בינלאומיים שפועלים בקאבול, דרושים עוד כ-6 12- חודשים להשלמת עבודות הבנייה בו. בינתיים צריכה מרפאה אחת לטפל בכל הנשים – וזאת ללא מתקנים, ללא מעבדה, ללא מכשור רנטגן וללא ציוד לניתוחים.
ריכוז שירותי הבריאות לנשים בבית חולים יחיד (שאינו פועל בעצם) מונע מהן כרגע קבלת טיפול רפואי. בבתי החולים האחרים, הן יכולות לקבל רק טיפולי חירום, וגם זה בתנאי שהן מלוות בגבר שהוא קרוב משפחה מדרגת קירבה ראשונה. המחלקה להסדרים ופיקוח של משרד הבריאות הודיע לכל הרופאים שאין לבדוק ולטפל באשה אם לא נוכח במקום האפוטרופוס החוקי שלה.
האישה שמתה מכוויות קשות לא קיבלה טיפול רפואי מפני שנציג הטאליבן אסר על הרופא שהיה במקום לטפל בה. כאשר הזהיר הרופא שהאישה תמות, ענה נציג השלטון: "הרבה טאליבן נהרגו בשדה הקרב". אישה הזקוקה לטיפול רפואי צריכה, אם כן, לדאוג למלווה גבר, היא צריכה להתלבש כראוי, לעבור את כל המחסומים בדרך לבית חולים שמוסמך לטפל בה ולקוות שתהיה שם רופאה שתוכל לבדוק אותה. בפועל, נשים נמנעות ככל האפשר מלפנות לשירותי הרפואה ואלה שפונות מגיעות בדרך כלל באיחור רב, דבר זה מחמיר את מצבן הבריאותי ופוגע בסיכוייהן להירפא.
מגבלות דומות עומדות בפני נשים שילדיהן זקוקים לטיפול רפואי דחוף. לתינוק של טרפקי היה שלשול קשה. לבושה בבורקה כחוק, יצאה האם עם התינוק אל הרופא. ברחבת השוק ראה אותה חייל טאליבן וקרא לה לעצור. טרפקי חששה שאם תעצור לא תגיע לרופא בזמן והתינוק ימות. האישה החלה לרוץ. החייל כיוון אליה את רובהו ולא היסס לירות לעברה מספר יריות. טרפקי נפגעה ונפלה. אנשים שהיו במקום הצליחו לקחת אותה ואת התינוק לטיפול. כאשר העזו בני משפחה של טרפקי להתלונן בפני מנהיגי הטאליבן במקום, נאמר להם שאסור היה לטרפקי לצאת לרחוב, גם אם התינוק חולה מאוד…"
אהבתיLiked by 1 person
פגשתי לפני שנים ביודפת תלמידה של יוסף שכטר שציטטה אותו באומרו:
"איני אחראי על כל הודי רעב".
כנראה שזה גם תקף לאפגנים. מצער מאוד אבל לא תמיד יש לנו מה לעשות.
צריך להשלים עם זה שלא כולם עושים את אותו הדבר עם מה שנותנים להם:
וצריך גם להודות שאנחנו לא סובלים מזה.
אהבתיאהבתי
תמריץ מדוע אתה מכנה מהגרים אפגנים "פליטים"?
אהבתיאהבתי
קמיליה אולי הרוסים הובסו באפגניסטן, אולם זה היה בעיקר בגלל שהאמריקאים עזרו לאפגנים. אחרת התוצאה הייתה שונה – כפי שהאמריקאים עצמם הראו כאשר נצחו את הטאליבן. בסופו של יום החזק מנצח.
אהבתיאהבתי
נושא חשוב. מענין.
טוב, ברור שיש בעיה אפגנית במובן הזה עם פליטים.
אבל, אין מה לתהות יותר מדי:
אפילו אם הם פליטים, וברחו למעשה מן הטאליבן בעיקרון, אין לצפות יותר מדי. כל זה משלש סיבות , די אוניברסליות למעשה:
קודם כל, הם גברים. גברים הם קרימינלים וטורפים מיניים בטבע הטבוע שלהם. יש גברים שתהליכי סוציאליזציה מעדנים אותם. ויש כאלו שלאיו. אבל, כל גבר, מועד להיות חיה טורפת. זה בטבע. זה בגנים. כפי שאין כלבים טובים. כל כלב הוא חיית טרף בגנים ממש. אבל, יש כלבים מאולפים.
יותר פרטיקולרית:
גם אם הם עצמם קורבנות למעשי טאליבן, הם מושרים מנטלית, בתרבות של החפצה של נשים. נשים בשבילם זה חפץ. חפצים פשוט. קניין של הגבר. גם מי שראה בטאליבן אוייב, כך נהג בנשים כך או כך. ואפילו אחרת, הוא מקורבן, בגלל היותו קורבן, עבר להיות אגרסור. זוהי תופעה מוכרת. שנניח קורבנות עבירות מין, הופכים להיות אגרסורים או עברייני מין, בשביל להתמודד עם הטראומה כך, ולשלוט בה אפילו.
ועוד, תסמונת דאע"ש מה שנקרא:
פליטים זרים, מרגישים דחויים, מופלים. נחיתות קשה. פיצול זהות ואישיות, בין הזהות המסורתית הטבועה, לבין החדשה. כך הרבה דאעשניקי"ם הם למעשה אירופאים של ממש (ראה אותו אחד ידוע, ג'ו ביטלס קראו לו, בריטי, האמריקנים חיסלו אותו אגב). אבל, אירופאים עם תחושת נחיתות רצינית. למה? מכיון שככל שהם יותר מתמזגים, אז, הם לא מתבדלים. ככל שלא מתבדלים, הם סובלים יותר אפליה סובייקטיבית, בגלל ציפיות יותר גבוהות, ומגע יותר אינטנסיבי, עם בעלי התרבות המקומית.
אלו תופעות מוכרות לעילא. וזה מסביר למה אפגנים במיוחד. שם השריעה באפגניסטן, היא מכה קשה.
להתראות
אהבתיLiked by 1 person
אמחייה,
אז מהם אם לא פליטים?
אני לא בקי בהגדרה המשפטית אבל הם מנסים לברוח משם בגלל מצבם המר. ולכן הם פליטים.
זה לא מהגרי עבודה שרוצים לשפר את מצבם.
אני לא חושב שצריך לקלוט כל פליט, ובוודאי שלא ישראל.
אבל ארה"ב יכולה לקלוט פליטים אפגניים במידה מסוימת. בטח כאלו שעזרו לה במהלך שהותה שם.
אהבתיLiked by 1 person
כאן לכל המעונין אגב, בויקיפדיה על "ג'יהדי ג'ון" הדאעשניק אולי, המפורסם ביותר:
https://en.wikipedia.org/wiki/Jihadi_John
אהבתיאהבתי
קמיליה,
תוך כדי הבכי והנהי על האיסלם הקיצוני האפגני כדאי לזכור שהמילדים שלו היו האמריקאים בעצמם. עד 73 היה באפגניסטן שילטון מלוכני. בין 73 ו78 היה שילטון צבאי שהופל בהפיכה קומוניסטית. שילטון מרכזי באפגניסטן משמעו היה שליטה בקאבול ואוטונומיות שבטיות בשאר השטח. לאחר עליית המשטר הקומוניסטי החל הCIA לארגן כח נגדי על בסיס איסלמי (מרידות עבר היו תמיד על בסיס שיבטי) בתמיכת סעודיה ופקיסטן וגיוס גלובלי של מוג'אהידין. התארגנות זאת קדמה לפלישה הסובייטית ומן הסתם היתה גם אחד הגורמים לה. הצבא הסובייטי שהה באפגניסטן מ79 ועד 89. בתקופה זו הפכו האמריקאים את הטליבאן לכח הדומיננטי באפגניסטן כשהם שוברים את איזון הכוחות בין השבטים ומחליפים את האתוס השיבטי באיסלמיזם קיצוני בסיוע מדרסות במימון ותפעול סעודים/פקיסטנים. הממשלה הקומוניסטית, להבדיל מממשלת הבובות האמריקאית, שרדה עוד 3 שנים לאחר נסיגת הצבא הסובייטי, עד לנפילת ברית המועצות. אז נכבשה קאבול על ידי הטליבאן בסיוע צמוד של האמריקאים.
כדאי לזכור שגידול תנין איסלמי זו חוכמה מערבית שאינה שמורה רק לCIA. האב המיילד של החמאס היה השב"כ בסיוע הממשל הצבאי ביש"ע
אהבתיLiked by 3 אנשים
רק שיהיה ברור אגב, שמבחינה משפטית, אין ספק שבעיקרון הם פליטים האפגנים שברחו:
על מנת להוכיח פליטות, אדם צריך בעיקרון, על בסיס אינדיוידואלי, להוכיח, שבארץ המוצא שלו:
הוא יהיה נתון לרדיפה, לסכנת חיים, מוות, עינויים וכו….
אפגנים, יכולים להוכיח זאת בקלות יחסית.
יתירה מזו:
יש מקרים, שבהם יש חזקה קולקטיבית, שמי שבא מאזור מסויים, החזקה היא שהוא נתון לסכנת חיים אם יוחזר. נניח בא מדרפור סודן.
אז בטח אפגנים לאור המצב שם.
מה שקובע זאת, זה אמנת הפליטים, עליה ישראל חתומה ומאושררת למי שלא יודע.
אשאיר לינק אחר כך….
אהבתיאהבתי
כאן במטח, יש הסבר די בהיר ופשוט לגבי אמנת הפליטים, עם ציטוטים מן האמנה לכל המעונין:
https://www.humanrights.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=a8081774-5e11-4e15-a759-ecf95d1a139d&lang=HEB
אחר כך, אשאיר לינק, לאמנה עצמה בעברית……
אהבתיאהבתי
כשקראתי את תגובתו של חייל, מיד עלתה במוחי הדוגמה של החמאס, ולבסוף חייל הזכיר אותה בעצמו.
כנראה שכל גופי המודיעין לא מצליחים להבין את כוחו של האיסלאם הקיצוני, כי הם משליכים את התרבות היהודית או הנוצרית על האיסלאם.
אהבתיLiked by 3 אנשים
אוף טופיק: הבעייתיות בחוקי "פרי העץ המורעל":
https://www.ynet.co.il/news/article/sy1j00cjby
בת זוגו לשעבר של הדי ג'יי שחשוד במעשים מגונים בילדות: "לא חשדתי בכלום"
"באופן אבסורדי, ג' בעצמה הפכה לחשודה ונחקרה תחת אזהרה כשהגיעה לתחנת המשטרה, בגלל שהיא חיפשה בטלפון הנייד של החשוד בניגוד להסכמתו. … כשנחקרים תחת אזהרה בישראל, לא משנה אם אתה מתלונן או לא – אוטומטית אתה מוכלל במאגר והופך להיות אדם עם רישום פלילי".
אהבתיאהבתי
פרט טריוויה מעניין. אינטלגנציה של כלבים לפי גזע. "The Intelligence of Dogs – Wikipedia" https://en.m.wikipedia.org/wiki/The_Intelligence_of_Dogs
הסתכלו מאלו מדינות מגיעים הכלבים שבראש הרשימה ומאלו אלו שבתחתית.
האם זהו רק צירוף מקרים משעשע או אינדיקטור המעיד על התרבות שבה פותח הכלב.
ככל שאני מתבגר וקורא יותר על העולם יותר אני מבין שיש חשיבות לשני דברים: גיאוגרפיה והיסטוריה. הגואוגרפיה של ארץ משפיעה עמוקות על סוג המשטר והכלכלה של המדינה וזו השפעה קבועה שממשיכה גם אם האוכלוסיה הצקורית הוחלפה לחלוטין בידי פולשים. למשל יוון בנויה ממספר איים הרריים. מה שיצר מובלעות בעלות געשה לים מה שמקל על המסחר אבל מקשה על המלחמה. מצרים היא מדבר עם נהר גדול יחיד במרכזה מה שנותן המון כוח לממשל המרכזע שיכול לבנות סכר ולמנוע מים מכל מחוז מורד במורד הנהר.
אפגניסטן היא מדינה הררית בלי גישה לים. כלומר המסחא וההגירה קשים גם בים וגם ביבשה. בנוסף הוא מדבר חם שמאוד לא נעים למחיה. וזה מעצב טת תרבותה כבר אלפי שנים. מבודדת, עניה, קנאית ואכזרית.
היסטורית היא נשלטה במאה האחרונה בידי משטרים אכזריים (קומוניסטים, סוחרי סמים וג'הדיסטים) שהחליפו אידיאולוגיות אך לא שיטות. יהיה קשה לתקן אותה ולט מפתיע שהאמריראים לא הצליחו.
אהבתיLiked by 2 אנשים
ספר את זה לחזירי הבר בשכונות חיפה, או ליתר דיוק לראש העיר שלה.
היא חושבת שאם נחכה זמן מה החזירים ישתלבו בין האנשים ויהפכו לחלק מ"המרקם העירוני".
אהבתיLiked by 2 אנשים
נזכרתי בתמונות של תמרור שמציבה בשטחיה עיריית חיפה. תמרור עליו רשום: "חזיר בר חיפאי בסביבה".
(*)
תמרור שמוכיח שהשמאל הישראלי לא מסתפק בחיקוי של מדיניות ההגירה החופשית של השמאל העולמי, אלא חותר להוות "אור לגויים".
עינת קליש רותם אינה מוכנה להגביל את האזרחות בחיפה לבני אנוש, כולל מתרבויות זרות ומוזרות. היא חותרת לכלול בין אזרחי העיר גם את בעלי החיים. כולל את בעלי החיים הדוחים ביותר.
################
(*) קטע שהועבר אלי ממקומון חיפאי:
" חבר מועצת העיר איציק בלס נעלב בשמם של תושבי חיפה והגיש הצעה לסדר שבה הוא דורש מהעירייה להסיר לאלתר את התמרורים שהציבה לפני כשנה המודיעים, כי "חזיר בר חיפאי בסביבה".
בלס: "שישימו שלטים שמתריעים בפני בעלי חיים ולא בפני חזיר חיפאי. מה זה 'חזיר חיפאי'? מה, הם נתנו לו תעודת תושב? הוא קיבל אזרחות כבוד בעיר? … "
אהבתיLiked by 3 אנשים
הנושא אינו "בעלי-חיים דוחים".
זה לא עניין של ריח או טעם. חזירי בר פשוט מסוכנים.
אבל הכי גרוע זה כיבוס השפה. גם אם יש חתולים בסביבה העירונית – הם אינם תושבי העיר.
זה לא אומר שצריך לגרש אותם – אבל הם לא אזרחים או תושבים.
כיום יש כאלו שמשתעשעים ברעיונות שבטווח הארוך יכולים להוביל לתוצאות א-הומניות.
אהבתיLiked by 1 person
ליאיר,
שתי שאלות:
1. כתבת: " … חזירי בר פשוט מסוכנים. …"
——————–
הבנתי שחזירי הבר, אם לא יותר מדי מתקרבים אליהם, אינם מסוכנים לבני אדם. + הם בורחים מרעש של משרוקיות חזירים.
אלא אם מתייחסים לפחי אשפה הפוכים כבעייה סניטרית / זיהומית אפשרית.
האם טעיתי?
2. כתבת: " … כיום יש כאלו שמשתעשעים ברעיונות שבטווח הארוך יכולים להוביל לתוצאות א-הומניות."
——————-
למה כוונתך?
איזה מין רעיונות א-הומנים?
אהבתיאהבתי
חזירי הבר ה"חיפאים" כבר לא בורחים. בני-האדם הם שבורחים מהם. ולא לחינם כי:
1. אף אחד לא רוצה להתעסק עם חיית בר במשקל 300-400 ק"ג
2. אף אחד לא רוצה להתעסק עם חזירה שסביבה גורים
3. הם תוקפים במקרים מסוימים – אני לא יודע להגיד מתי
———————-
בתחילה, הרעיון על זכויות בע"ח מוביל ליותר חמלה והופך את האדם ליותר מוסרי, אבל בהמשך זה יכול לסכן את האדם אם הופכים את בעלי-החיים לשווי-ערך לבני-אדם.
אהבתיLiked by 3 אנשים
ליאיר,
מכרי החיפאים מתלוננים על הטינופת התמידית בעירם, ועל העדר תמורה סבירה לכספי הארנונה הגבוהים שהם משלמים. לא על הסכנות שמהווים חזירי בר המשוטטים חופשי ברחובות.
תודה על האזהרה מלנפוש בחיפה בימי חוה'מ סוכות (כפי שנהגנו לעשות בכל שנה, בעידן שקדם לפרוץ הקורונה).
טענתך ש" .. הרעיון על זכויות בע"ח … בהמשך … יכול לסכן את האדם אם הופכים את בעלי-החיים לשווי-ערך לבני-אדם." – הזכירה לי ממצא שהתגלה ע'י חוקרת האינטליגנציה המלאכותית קירה מל … (משהו).
היא גילתה התבטאויות של מובילי דעה חשובים, 3-5 שנים לפני *כל* מקרה של ג'נוסייד / רצח עם, שמשוות את בני הקבוצה העתידה להרצח לג'וקים ושות' ו/או לעכברים ועכברושים. כלומר לחיות המעוררות ברוב בני אדם תחושות של סלידה וגועל ורצון להשמדה המונית שלהם. כולל כמובן התבטאויות מובילי דעה חשובים, ברוב ארצות אירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת, שבהם יהודים צוירו כעלוקות ו/או כעכברושים נושאי מחלות. לטענתה לא ניתן להוביל המוני אנשים נורמטיבים לרצוח המוני בני אדם אחרים, ובפרט המוני ילדים, אם לא מצליחים לנתק את הקשר בין הנרצחים הפוטנציאלים לבין כל שאר בני האנוש. תפיסתם כחיות שמותר, ואפילו מאוד רצוי, להשמידם – היא מרכיב *מרכיב הכרחי* בתהליך הג'נוסייד
כלומר יש כאן סוג של תמיכה בתזה שהצגת.
מצד שני, בתחילת המאה ה 20 הייתה תמיכה נרחבת (מקנדה וארה'ב ועד אוסטרליה, דרך גרמניה וסקנדינביה) באויגניקה של בני האדם. כלומר ברעיון השבחת המין האנושי באמצעות רציחות המוניות ו/או עיקורים וסירוסים המונים של "החומר האנושי הנחות". כולל "המתות חסד" של חולים כרונים ונכים, שהמשך קיומם מהווה נטל "בלתי נסבל" על החברה, כולל עיקורים וסירוסים המוניים של בני אדם "שאסור לתת להם חלילה להתרבות" ועוד ועוד – גם בלי להשוותם קודם לחיות.
למיטב ידיעתי הערך שחיי *כל* בני האדם הם קדושים ואסור לבני אנוש אחרים לפעול לגדיעתם – הוא למעשה מורשת של הדת היהודית (וממנה עברה גם לנצרות). הוא מעולם לא הייתה מקובל בתרבויות אפריקאיות, סיניות הודיות ועוד. הוא גם לא התקבל על דעת פוליטיקאים ומדענים שתמכו ברעיון השבחת הגזע האנושי באמצעות רציחות ועיקורים המוניים. אני מניחה שרובם המכריע של תומכי האויגניקה ומבצעיה היו חילוניים (אם כי ממוצא אתני נוצרי או יהודי).
מה שרומז שרעיונות על הזהות, או לפחות הקירבה, בין זכויות בני אדם לבין זכויות בע'ח – אינם תנאי *הכרחי* לסיכון של קבוצות בני אדם. ניתן לסכנם גם בדרכים אחרות.
מצד שלישי, ניתן לפרש את פשעי האויגניקה ככתב האשמה מאוד חמור כנגד חילונים, וכתמיכה ביהודים ובנוצרים מאמינים. מה שאמור למצוא חן בעיניך 😉
אהבתיLiked by 1 person
כתבה, די קצרה, על הנושא של פרופ' דן שיפטן שכותרתה "כשל אנליטי מתמשך בוושינגטון".
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/4175452
קטעים מהכתבה:
" … מהפרוגרסיבים ועד לניאו־קונסרבטיבים, שוגים האמריקנים באשליות: לדידם, "לא יכול להיות" שהחברה העיראקית תדחה דמוקרטיה או שהפלשתינים ידחו פשרה
טעויותיה של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק אינן מקריות או חריגות. הן מאפיינות שלושה דורות של מדיניות במזרח התיכון, תחת יותר מתריסר ממשלים בוושינגטון. רק מעטים ממנהיגיה מיצו את פוטנציאל ההשפעה שלה. אויביה למדו לנצל כשלים אלה. ידידיה הצליחו רק לעיתים נדירות לעזור בהתפכחות מציפיותיה. ….
… לרוב הכשלים אחראית הכחשה נחרצת ומתמשכת של הפער העמוק בין המוטיבציות וסדרי העדיפויות, המכתיבים שוב ושוב את התנהגותם הפוליטית של בני האזור, לבין הציפיות האמריקניות המופרכות. חמור במיוחד הקושי האמריקני להבין את תופעת הרדיקליזם בכלל, ואת הזנים הערביים והאסלאמיים שלו בפרט.
בארה"ב רווחת אמונה עמוקה כי בני אדם בכלל, מעבר להבדלים תרבותיים, חותרים ל"חיים טובים" ומפרשים את היעד הזה במובן מערבי מובהק: רווחה, חירות פוליטית וביטחון אישי, המעניקים לפרט הזדמנות לשיפור מעמדו והישגיו. הם מייחסים תפיסה מודרנית ופלורליסטית כזו גם לחברות שבטיות ואלימות, ומניחים – במפורש או במשתמע – כי אלה מקיימות את המסגרות הפטריארכליות, האוטוריטריות והלוחמניות, רק משום שלא ניתנה להן הזדמנות הוגנת לאותם "חיים טובים", בשל כובשים זרים או שליטים מושחתים.
מכאן קצרה הדרך להנחה שמעורבות אמריקנית בדמוקרטיזציה של המשטרים, שחרור משליטה זרה, כלכלת שוק ויוזמת הפרט יאפשרו לחברות "העולם השלישי" לסלק את המכשולים החיצוניים המונעים מהן לחתור לחיים הטובים הללו, ותעשה אותן בעלות ברית ערכיות לדמוקרטיות המערביות.
הקביעה שהזרם המרכזי בקרב חברות אלה דבק בתרבות שהביאה עליהן שוב ושוב פיגור, עוני וסבל – מושמצת כגזענית. התמיכה הציבורית הנלהבת במנהיגים רדיקלים הפועלים במסגרת התרבות הזו בקרב אלה הסובלים מכשליה – מוצגת כ"בלתי רציונלית" ובת חלוף.
תפיסה אמריקנית זו נתונה בדיסוננס מתמשך עם המציאות. לדידה, "לא יכול להיות" שהחברה העיראקית תדחה דמוקרטיה, שהפלשתינים ידחו פשרה היסטורית, שנשים מוסלמיות תתמוכנה באורח חיים המדכא אותן, שמדינות עשירות במשאבי טבע יסבלו מרעב. "לא ייתכן" שמהגרים ערבים יביאו איתם לאירופה את התרבות הכושלת, שבגללה נהרסו חייהם מלכתחילה. "לא רציונלי" שבדורות האחרונים בני האזור בהמוניהם, לעיתים באקסטזה משיחית, תומכים בטיפוסים הרסניים, דורסניים ולפעמים מושחתים כמו נאצר, סדאם חוסיין, ערפאת, אסד, קדאפי, ארדואן ומנהיגי האחים המוסלמים, האחראים להתמדת כישלונם ולמצוקתם. ….
…. כולם הכחישו את העובדה שהחברה השבטית והקדם־מודרנית באזור לא רואה "חיים טובים" כמתמקדים בדמוקרטיה, בפשרה, בשלום, בפלורליזם, בשוויון לנשים וברווחת הפרט וחירותו, אלא בהזיות על השבת גדולת העבר, ובפיצוי על רגשי נחיתות שהתפתחו במהלך ההתמודדות הכושלת עם העולם המודרני.
נתון מתסכל: האמריקנים לא ילמדו. רובם מכורים לאופטימיות אוטופית, כמו שהאזור מכור ברובו למסגרותיו השבטיות, הבלתי קונסטרוקטיביות והאלימות. מהפרוגרסיבים ועד לניאו־קונסרבטיבים, שוגים האמריקנים באשליות: לדידם, "לא יכול להיות" שהחברה העיראקית תדחה דמוקרטיה או שהפלשתינים ידחו פשרה."
אהבתיLiked by 4 אנשים
בהחלט שווה 11 דקות צפייה
(למרות שאיני בטוחה שהוא צודק ב*כל* הנקודות שהוא מעלה. אך משערת שהוא צודק לפחות בחלקן).
הסרטו כולל טענות ש …
– הדבר היחיד אותו המערב לא ניסה באפגניסטן הוא לשנות את דת האיסלם
– המערב איבד את התשוקה להגיע לחקר ה"אמת"
– קיימת חשיבות "מלחמת רעיונות" (בניגוד להסתפקות במלחמה רק בכלי נשק פיזיים) בכלל, ומלחמת רעיונות דתית בפרט.
– המערב איבד את אמונתו בצדקת דרכו, ובכך שהנצרות טובה מהאיסלם.
– אין למערב כלים לנצח במלחמת רעיונות בין דתית ולנסות לשנות את האיסלם
– השמאל האמריקאי הוא סכנה לשלום העולמי
אהבתיאהבתי