בתום הקרניבל

ברזיל החליפה את הנשיאה הסוציאליסטית, וגם את המדיניות. לאחרונה התקבל בפרלמנט שלה תיקון חוקתי האוסר על הגדלת הוצאות הממשלה בשנים הקרובות. המדינה הידועה בגין הפערים החברתיים העצומים בין התושבים ממוצא אירופי שבראש הפירמידה לבין צאצאי האינדיאנים והעבדים השחורים שבתחתיתה, לא תנסה לצמצם פערים באמצעות הזרמת תקציבי ממשלה בעתיד הנראה לעין ויש מי שמקונן על כך. אבל אפשר לראות גם חיוב בכך שמדינה שבה ישנם פערים חברתיים כה גדולים בקהל המצביעים עדיין מסוגלת להתעשת תחת הנהגה ימנית ולסטות מהנתיב העקלקל של הפופוליזם הסוציאליסטי.

הצמיחה של ברזיל בעשור הקודם, שהיה טוב כל כך לשווקים המתפתחים, התבססה על צריכה סינית לא מבוקרת של משאבי טבע, וכשסין חוזרת לשפיות, ברזיל חוזרת לעוני ועומדת מול דילמות לא פשוטות: האם הגיוני מצד מדינה שצמיחתה בדעיכה ושכלכלתה בנפילה חופשית להקפיא הוצאות ציבוריות?

קשה לדעת בביטחון, אבל יש פיתוי אחד שאין ליפול בו: אין להשוות את הנזקים האפשריים של מדיניות צנע בברזיל לצנע ההרסני המונהג באירופה וממוטט את כלכלות מדינות דרום היבשת.  הנהגת צנע בברזיל דומה יותר להחלטות הכלכליות של שר האוצר נתניהו בשנת 2003 – החלטות שהוציאו את כלכלת ישראל מבוץ עמוק ובישרו תקופה ארוכה של צמיחה מרשימה בעולם קופא על שמריו.

מה השונה בין ברזיל לאירופה? מה הדומה בין ברזיל לישראל של שנת 2003? לחץ האינפלציה והריביות החונקות.  דבר אחד הוא הנהגת קיצוצים תקציביים בתקופה שבה הריבית אפס והאינפלציה אפס, כפי שפני הדברים באירופה,  שם אין דבר הגיוני יותר עבור ממשלה מאשר ללוות דווקא ולנצל את ההזדמנות הנוחה שהשווקים נותנים. דבר אחר הוא הנהגתם בזמן שהריבית עומדת על 14% ואילו האינפלציה על 6%, כפי שקורה בברזיל כיום, וכפי שקרה בערך בישראל בתקופה שבה נתניהו פעל כשר אוצר.

הגיוני מצד ממשלה לחתור קודם כל להורדת עלות האשראי, כדי לעודד השקעות במשק ופעילות עסקית. זרימה של תקציבים ממשלתיים חותרת תחת היעד הזה, כי היא שופכת כסף על מדורת האינפלציה ומחייבת את הבנק המרכזי לשמור על הריביות הגבוהות. אם הצנע יישמר, סביר להניח שהריביות יצנחו וברזיל תהיה מקום נוח יותר להקים בו עסק.