הדרוזים צריכים להתפכח מהגישה החרדית

מה בין דרוזים לחרדים? אלו שני סקטורים במדינת ישראל, אבל מעט מאוד מחבר ביניהם. רק כשהשוטר הדרוזי זידאן סייף נהרג במהלך ניסיון לעצור את המחבלים שטבחו במתפללים חרדים בירושלים בשנה שעברה, נוצר מפגש יוצא דופן בין שתי הקהילות.

האירועים המתחוללים בסוריה ובעירק במהלך ארבע השנים האחרונות מקנים נקודת מבט נוספת על המפגש בין שתי הקהילות והשקפותיהן. בני הדת הדרוזית מחויבים לנאמנות למדינות שבהן הם חיים, הם מכחישים בתוקף רצון להקים מדינה משלהם. אמנם הייתה מעין מדינה דרוזית בחסות צרפתית לאורך תקופה קצרה בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך הדרוזים מכחישים כל מגמה לפעול לחידושה ורואים עצמם כנתיני המדינות שבהן הם חיים. הדרוזים בישראל הפגינו לאורך השנים נאמנות מושלמת למדינה. הם נלחמו במלחמותיה והצביעו למפלגות המרכזיות בה (בבחירות האחרונות  קסמה להן במיוחד "כולנו" של כחלון – קיבלה כמעט 40% מהקולות בדלית אל כרמל!). מצד שני הדרוזים בסוריה היו נאמנים לאורך השנים לנשיא אסד. גם הדרוזים ברמת הגולן שנשלטת בידי ישראל ראו עצמם כל השנים כנתיניו של אסד והביעו באופן קולני את סלידתם משליטת ישראל בהם.

הגישה הדרוזית מזכירה את הגישה החרדית הישנה לגורלו של עם ישראל. עם ישראל, לפי החרדים, נדון להיוותר בגלות ואל לו לחתור להקמת מדינה, אלא להרכין ראש מול העמים השולטים בו ולקבל את מרותם. אמנם בניגוד לדרוזים, החרדים מעולם לא ששו לשרת בצבאות נוכריים, כפי שהדרוזים משרתים בצה"ל ובצבא הסורי, אך גם החרדים שמו דגש על החובה לקבל את דין המלכות שבה הם נמצאים ולא להתגרות בה ולהתריס מולה, ובפרט לא לחפש שום אלטרנטיבה מדינית אחרת. הגישה החרדית הפכה ללא רלוונטית מול שנאת ישראל הגזענית של היטלר שאותה הרבנים, בניגוד לבנימין זאב הרצל, לא הצליחו לחזות, ולאחריה ננטשה כליל עם הקמת המדינה. כיום המיינסטרים החרדי, אף שרשמית אינו מגדיר את עצמו ציוני, הוא תומך נלהב בקיומה של מדינת ישראל חזקה, ונאבק רק על אופיה הדתי. מתנגדי הציונות שנותרו במגזר, אנשי נטורי קרתא, מהווים קוריוז חסר חשיבות. את המהפך המרשים ביותר ביצעה תנועת חב"ד, שכיום מזוהה עם תנועות הימין הקיצוני והלאומני ביותר ("יחד" עם ברוך מרזל קיבלה 75% מהקולות בכפר חב"ד), ואילו בעבר רבניה התנגדו בתוקף לציונות.

כפי שקרה לאנטי ציונות של החרדים מול טלטלות הפוליטיקה העולמית ומול השואה, כך גם נראה שקורה לדרוזים היום – גישתם הישנה נגד הקמת מדינה עצמאית הופכת ללא רלוונטית. על המרחב משתלטים כוחות מוסלמיים סוניים שמתעבים כל דרך דתית שונה ואוכפים את תיעובם על ידי הוצאות להורג המוניות. משטר אסד בסוריה הפך למשענת קנה רצוץ עבור הדרוזים, ועל אף האמפתיה של הציבור הישראלי, ספק אם גם עלינו הם יכולים להיבנות. קשה להאמין שנשלח את חיילינו להילחם בדעאש ובג'בהת אל נוסרה כדי להציל את הר הדרוזים. קראו את גיא בכור ותראו את הסלידה שמביע מכל רעיון של התערבות ישראלית למען הדרוזים. גם לפי עיתון הארץ, התגבשה בצמרת הביטחונית הדעה שאין להתערב למען הדרוזים.

אם הייתה לדרוזים מדינה, היא הייתה יכולה לשמור עליהם ולהבטיח את קיומם באזור לדורות רבים. אמנם זו הייתה מדינה קטנה וחלשה. הרי אין הרבה דרוזים יחסית. אבל למדינה יש מעמד מיוחד במערכת הבינלאומית. כל אחד מבין שלא ניתן לאפשר למדינה להיכבש סתם כך, כי אם הדבר יתאפשר יהפוך העולם לג'ונגל אחד גדול שבו המדינות החזקות טורפות את החלשות. זו הסיבה שאומות העולם חשו לעזרתה של כוויית הקטנה כשנכבשה בידי סדאם חוסיין. מדינה יכולה לכרות בריתות ולקשור קשרים. אסטוניה למשל, מדינה בת כמיליון אזרחים, מוגנת מפוטין בשל חברותה בנאט"ו. נראה שמדינה דרוזית אם תקום תהיה יקרה ללבן של ארה"ב ושל מדינות המערב. מבחינת ישראל מדינה דרוזית היא פנטזיה ישנה על בעלת ברית פוטנציאלית באזור לא ידידותי. יגאל אלון רקם חלומות בנושא בזמנו אולם לא יצא מהן דבר, אבל אולי עתה באה השעה.