החסכן כפרזיט

בתגובות לפוסט קודם גער בי אלדד באומרו כי:

הגענו למצב אבסורדי שאתה מעודד בזבוז ואומר שיש הבדל בין התנהגות אישית(בה כדאי להיות בעודף) להתנהגות ציבורית(בה כדאי לבזבז).

דעתי שאכן יש הבדל בין האישי לציבורי במישור הבזבוז והחיסכון. כדאי לאדם לחסוך, אך רע לציבור כשהחיסכון הופך לנפוץ מדי. אולם אלדד טועה באומרו שזהו מצב אבסורדי. הפער בין מה שטוב ליחיד לבין מה שטוב לכלל הוא מצב שכיח למדי. הרעיון שיש הבדל בין התנהגות אישית להתנהגות ציבורית קשור למושג ידוע בתורת המשחקים הקרוי דילמת האסיר. עדיף לך לזהם את האוויר בלי חשבון אבל לא היית רוצה שכולם יזהמו. עדיף לך להתעצל וללכת לים ביום הבחירות, אבל לא היית רוצה שכל האנשים שקרובים אליך בהשקפתם לא ילכו להצביע. עדיף לך לא לשרת בצבא, אבל אבוי לך אם כל בני עמך לא היו משרתים בצבא.

בדרך כלל הטבע או האבולוציה טיפלו בהתנהגות כזו, של יחיד המפיק תועלת מכך שפועל בדרך שלא היה רוצה שהרבים יפעלו בה. הם נטעו באדם תחושת אשמה כשהוא נוהג כפרזיט, ונטעו בחברה כולה זעם כלפי הפרזיט. כך, במלחמת השחרור הכריז צה"ל על מבצע רחב היקף לגיוס משתמטים בתל אביב בהכריזו בפני חייליו:

בה בשעה שאנו עומדים בקו האש הרחק מן הבית וממקום ישוב עברי – עדיין מהלכים בתל אביב מאות צעירים וצעירות פחדנים ומוגי לב המבלים את ימיהם בהוללות ובשעשועים ומתחמקים מכל חובה כאילו המלחמה הזו אינה מלחמתם וכאילו זכאים היו שאתם בגופכם תגנו עליהם..

מכיוון שמקרו כלכלה של חברת שפע הוא נושא כל כך חדש, האבולוציה לא הספיקה ומן הסתם גם לא תספיק לעולם לטעת באדם החי בחברת השפע תחושת אשמה על כך שאינו מבזבז. זאת אף שהחסכן הוא פרזיט על חשבון בזבוזיהם של אחרים, בזבוזים שמאפשרים תעסוקה, צמיחה ושיפור ברווחה האנושית ומאפשרים לחסכן את עצם קיומם של כלי חיסכון. היות שלא ניתן להשתמש באשמה ובזעם ציבורי כאמצעי שכנוע במקרה זה, צריכים לחשוב על אמצעים אחרים – למשל ריבית שלילית שתמרר את חיי החוסך או מוטב, שהממשלה תיקח על עצמה לבזבז במקום האזרח שמסרב לעשות כן.
בעולם שבו הממשלה מוכנה למלא את התפקיד הזה – להגביר בזבוזיה בשעת הצורך ולהשתחרר מהקבעונות של נערי האוצר ועיתונאי החצר שלהם מפחידני הגרעון, אפשר לשוב ולהתייחס לחסכן באהדה. הוא אינו פרזיט. הוא רק רוצה שאחרים שמעוניינים במשאבי העולם יותר, יהיו אלו שישתמשו בהם.