סדאם כאדם

בשנת 2018 סדאם חוסיין הוא אישיות נשכחת, נחלת פח האשפה של ההיסטוריה המזרח תיכונית. אבל עבור מישהו כמוני שיש לו זכרונות ילדות ממלחמת המפרץ – מהאזעקות, מהחדרים האטומים ומהסמרטוט שנתחב מתחת לדלת כדי להדוף את החומרים הכימיים – סדאם חוסיין הוא עדיין דמות משרת פחד ומסתורית. בתחושה כזו ניגשתי לקרוא את ספרו של איש ה-CIA ג'ון ניקסון על ההזדמנות ההיסטורית שנפלה לידו – הוא היה האנליסט המומחה לסדאם חוסיין בסוכנות וזה שהיה אחראי לחקור אותו אחרי שנפל לידי האמריקנים.

הרעיון להפשיט את סדאם עירום ולחקור אותו בסיוע דלי מים קרים לא התקבל. כשנתפס מישהו מהחיילים אולי דפק לו אגרוף – "זה בשביל 11 בספטמבר!" אבל לאחר מכן האמריקנים התייחסו אליו בנועם יחסי כפי שאמורים לנהוג בשבוי מלחמה לפי האמנות הבינלאומיות. כשהתלונן על סביבה רועשת אפילו הועבר לתא שבו יכול היה לישון שמונה שעות בלילה. התוצאה של התנהלות זו ניכרת בספר והופכת אותו להרבה פחות מעניין ממה שניתן היה לצפות. סדאם לא הגיע לנקודת השבירה. בחקירה הוא אמר רק את מה שרצה, התחמק מאחריות להפרת זכויות אדם וסירב אפילו לקחת אחריות על הטבח שנעשה בכורדים באמצעות נשק כימי. כמו כמעט כל רודן אכזר, הוא שמר מרחב הכחשה סביב החלטותיו ואת ההחלטה על שימוש בנשק כימי נגד אזרחים ייחס להחלטת הדרגים הצבאיים שמתחתיו. המודיעין האמריקני היה כל כך לא מאורגן שלא הצליח לספק לחוקרים חומרים כתובים מהארכיונים שנתפסו ויכולתם לעמת את סדאם עם מידע הייתה מוגבלת מאוד.

סדאם שמח לקחת אחריות על שנאתו לישראל. "מקור כל רע שמגיע לנו מאמריקה אינו העימות בין האמריקני לעירקי אלא נגרם בידי הלובי הציוני והלחץ הישראלי.. חשבנו שאם נתקוף את ישראל נוכל לגרום לאמריקה להניח לנו. לקחתי את ההחלטה לתקוף את ישראל בלי להתייעץ עם הפיקוד". החוקר שלו הסיק שפעולותיה של עירק תחת סדאם לא בהכרח נבעו מישיבות מטה מסודרות ומתוכניות משורטטות היטב. הרבה היה מאולתר. ישראל שבה והוזכרה גם אגב ביטויי התיעוב שלו לאיראנים, שהיום ניתן לשמוע דומים להם מהסעודים. סדאם תיאר את האסטרטגיה של האירנים – השתלטות על עולם האיסלאם באמצעות ניסיונם להיות אלו שישחררו את ירושלים. ברם, בזמנים מסוימים, מחוץ למלחמתו העקובה מדם נגדם במשך שמונה שנים, סדאם ידע לקשור קשרים עם האיראנים. עירק אירחה את האייתולה חומייני במשך תקופת גלותו עד שגירשה אותו לפריז בעקבות הסכם עם השאה. במלחמת המפרץ עירק העבירה את חיל האוויר שלה לאירנים כדי שהמטוסים לא יינזקו. האיראנים כמובן לא טרחו להחזירם.

אף שסדאם היה רחוק מלהיות אינטלקטואל, הוא יוצא דמות אינטליגנטית למדי מתיאור השיחות וגם לא נטולת הומור. סדאם שמח לתאר לחוקריו את הדמות ההיסטורית הנערצת עליו – צאלח א-דין. הספר האהוב עליו היה "הזקן והים" של המינגווי. הוא עצמו הקדיש חלק ניכר מזמנו בשלהי תקופתו כנשיא לכתיבה, ושלח טיוטות להגהה ממש ערב הפלישה. אגב, דמות אחרת שיוצאת אינטליגנטית יותר מהמצופה היא זו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. בתדרוכים הנשיא האמריקני היה ערני, הכיר היטב את החומר, על שלל הדמויות העירקיות המככבות בו, וידע להזכיר למתדרך דברים שנשכחו מזכרונו. הוא גם קרא ספרות עיון איכותית הקשורה בנושא. למתדרכים של נשיא ארה"ב הנוכחי מצפה מן הסתם רמה אחרת של יחס מנשיאם. עדיין בספר נמתחת ביקורת חריפה על בוש ועל ראיית העולם השחורה-לבנה שלו שהובילה למלחמה מיותרת.

מעניין לראות איך מיתוסים שנסובו סביב סדאם והיו ידועים לכל קורא עיתון בשנות התשעים ובשנות האלפיים המוקדמות מתבררים כהבלים עם קריאת ספר שנכתב בידי מומחה אמיתי לנושא. לא, לסדאם לא היו המון כפילים שהסתובבו. לא היה לו אפילו כפיל אחד. גם כל מיני בעיות רפואיות שיוחסו לו לא היו ולא נבראו. סדאם תואר תמיד בידי כל מיני פסיכואנליטיקנים כבן לאב חורג מתעלל, התעללות שיצקה בו את אופיו הסאדיסטי. בפועל בחקירתו סדאם הפליג בתיאורים על חביבותו של אביו החורג כלפיו ודיבר עליו בחום רב. מוטיב מעניין באישיותו של סדאם שהיה אמיתי מאוד היה העניין הקיצוני בכסף, שהיה לעתים ביזארי. הוא התלונן בזעם על שטרות כסף שהיו איתו ונלקחו ממנו בידי שוביו, כאילו יש לו באמת מה לעשות בכסף זה כשבוי של ארה"ב. סדאם סירב לדבר על נקודה שהייתה כנראה מביכה בשבילו: החלטתו לקחת אישה נוספת על פני אשתו הראשונה והאהובה.

נקודה מהותית שלא הובנה לדברי הכותב בידי ממשל בוש היא עד כמה רחוק היה סדאם מהאיסלמיזם הקיצוני, מסוגם של דאעש ואל קעידה, ועד כמה ראה בו סכנה עבור משטרו שלו. סדאם התקשה להבין מדוע אמריקה פנתה להילחם בו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בשעה שהקיצוניות הדתית הסונית שתקפה אותה היוותה איום חמור גם עבורו עצמו. סדאם הרבה לדבר בחקירתו בשבח הפרדת הדת מהפוליטיקה.

בהחלטתו לפלוש לכוויית סדאם עשה טעות קרדינלית שבסופו של דבר, כעבור שנים, שילם עליה במחיר האולטימטיבי. סדאם לא ממש הודה בטעויות במהלך חקירתו, אך מנימתו כשדיבר על נושא כוויית, אפשר היה להבין שהוא מכה על חטא. ברור היה לחוקרו שטעות הפלישה לכוויית נבעה מכך שהקו האדום של ארה"ב בנוגע לכוויית לא היה ברור. סדאם השלה את עצמו שהאמריקנים ישלימו עם כיבוש כוויית. זו החד גדיא של ההיסטוריה. אם האמריקנים היו מבהירים לסדאם שלא יתנו לו להשתלט על כוויית, לא היה פולש. אם לא היה פולש, לא הייתה מלחמת המפרץ. אם לא הייתה מלחמה, לא היה מסתבך עם שושלת בוש. לא היה מסתבך עם שושלת בוש, לא הייתה מלחמת עירק. לא הייתה מלחמת עירק, לא היה דאעש ואולי גם לא אביב ערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, ומה כן היה? אולי סדאם יכול היה לנצל את זמן השלווה כדי להשיג באמת נשק גרעיני?