ונצואלה אין דומה לה. מדוע בעצם?

מדי כמה ימים אפשר לקרוא באתרי החדשות ידיעה נוספת על התדרדרותה המצערת של ונצואלה. מדינה גדולה, בת כ-30 מיליון תושבים, שבשנות השבעים נחשבה לפלא של צמיחה כלכלית.  באותה תקופה נחשבה למדינה עשירה מישראל, ואילו היום היא נדונה להפסקות חשמל ולמחסור בנייר טואלט.

איך קרה כדבר הזה? אפשר להציע תיאור פשוט למה שקרה בוונצואלה. זו מדינה שבה התקיים אי שוויון קיצוני בין מעמד בינוני גבוה משכיל ואמיד ממוצא אירופי לבין המונים עניים וחסרי השכלה ממוצא אפריקני ואינדיאני. בשלב מסוים עלה בבחירות דמוקרטיות הוגו צ'אווס, מנהיג שהלהיב את ההמונים העניים שמקרבם הוא בא. כפופוליסט הוא נקט צעדים לחלוקה מחדש של העושר.  פעולותיו החריבו את הדמוקרטיה, הביאו את האליטות לארוז מזוודות, חנקו יזמות, הפילו את שער המטבע והכניסו את ונצואלה לספירלה של התדרדרות שאין לדעת מתי ואיך תצא ממנה. זה לקח מפחיד על הסכנה האורבת למדינות לא הומוגניות שמתקיים בהן אי שוויון כה דרמטי, ויהיו שיאמרו שהוא רלוונטי גם לנו, בפרט לאלו שמהרהרים ברצינות באפשרות של הקמת מדינה דו לאומית.

ובכל אופן, כדי להבין את מה שאירע בוונצואלה צריך לנסות להבין גם מדוע מדינות אחרות, דומות ברמות אי השוויון, לא הגיעו לקריסה כזו. רבות ממדינות מרכז ודרום אמריקה סובלות ממחלות דומות, וגם בהן האליטה העשירה והלבנה נוטלת חלק לא פרופורציונלי של העושר הלאומי, אך גם מדינות באזור שהן שם נרדף להתנהלות גרועה ולפופוליזם כלכלי כמו ברזיל וארגנטינה ידעו לעצור בזמן לפני הפיכתן לוונצואלה. אחרי קריסת האפרטהייד אפשר היה לחשוש שגם דרום אפריקה תנהג כוונצואלה, תשלוף באגרסיביות את העושר מידי הלבנים שהחזיקו בו לבדם ותבריח משקיעים. אך הרוב השחור בדרום אפריקה בחר להתנהל בדרך נבונה יותר לפחות לעת עתה (המפלגה שקוראת להנהיג מדיניות נוסח ונצואלה בדרום אפריקה אמנם מתחזקת – כיום היא השלישית בגודלה במדינה).

קללת הנפט

בתחילת המאה העשרים התגלו בוונצואלה מצבורים עצומים של נפט. זה היה מקור ברכה שאיפשר לוונצואלה להתעשר בתקופות שבהן הייתה גאות במחירי הנפט, כמו שקרה בשנות השבעים של המאה העשרים כשמדינות ערב צמצמו את אספקת הנפט אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל כשמחיר הנפט צנח הברכה הפכה לקללה. ההתמכרות לתעשיית הנפט הרסה את ונצואלה, מאחר שחנקה כל תעשיית יצוא מתחרה. בדרך כלל קריסתה של תעשייה המבוססת על יצוא מסוג אחד מובילה לפיחות חד במטבע, וכך סוללת את הדרך לעליית ענפי יצוא אחרים. אבל על פי מאמר מרתק (במסמך זה, החל מעמ' 27) שעסק בקריסתה של כלכלת ונצואלה בשנות השמונים, בוונצואלה זה לא יכול היה לקרות. הדבר היחיד שייצאו שם היה נפט, ויצוא נפט שונה משמעותית מסוגים אחרים של יצוא בגלל חוסר הגמישות המובנה בו. בדרך כלל אפשר לעבור, כשהנסיבות העולמיות דורשות זאת, מתעשיית יצוא אחת לדומה לה. בישראל לשם דוגמה התעשייה הבטחונית הניחה את היסודות לתעשיית ההיי טק, ואילו כשעבר זמנה של חקלאות הפרדסים היא הוחלפה בסוגים אחרים של חקלאות, למשל בגידולים בערבה. גמישות כזו אינה קיימת בענף הנפט. אלו שכל חייהם עסקו בקידוחי נפט נותרים חסרי אונים כשאין ביקוש לסחורה היחידה שידעו להפיק. רפורמות של שוק חופשי אינן מצליחות להוכיח עצמן מהר מספיק כאשר צריך לחלץ מדינה ענייה מהתמכרות לתעשיית הנפט, והקרקע נעשית פוריה לתעמולה של פופוליסטים למיניהם.

השפל המתמשך במחירי הנפט ערער את היציבות הפוליטית והביא בסופו של דבר לעליית מנהיג פופוליסטי קיצוני כמו צ'אווס. וכאן שר ההיסטוריה זימן אירוניה אכזרית מבחינת ונצואלה. השפל במחירי הנפט המיט עליה את צ'אווס, אך ההתאוששות במחיר הנפט הבטיחה את שלטונו. כמעט מייד עם כניסתו של צ'אווס לתפקיד התחילו מחירי הנפט בעולם להתאושש. בזכות התאוששות זאת צלח צ'אווס את הניסיונות הראשונים להפילו והצליח לבצר את שלטונו. הזמן שקנה הספיק לו כדי לטהר את מוקדי הכוח המשמעותיים במדינה מיריבים, ולא הותיר למי שמאס בו ברירה מלבד לקנות כרטיס לכיוון אחד ולעלות על מטוס. מעריכים כי למעלה ממיליון אזרחים, חלק נכבד מהאליטות המשכילות של ונצואלה, עזבו בעשור הראשון לשלטונו, ביניהם גם חצי מבני הקהילה היהודית.

הנפט הוא לא אסון כשלעצמו. מדינות כמו נורווגיה וקנדה ידעו להסתדר איתו ולהפיק ממנו תועלת. אפילו מדינות ערב הצליחו לשרוד את תהפוכות מחיר הנפט. אבל עבור ונצואלה השילוב של המחזוריות הפרועה של מחירי הנפט והפערים החברתיים העצומים היה יותר מדי.