נתניהו הוא לא ציפראס

הסיטואציה ביהודה ושומרון מזכירה במידה מסוימת את עניין הישארות יוון באירו. האליטות במערב מאמינות בהסדר שאינו בר קיימא, במקרה של יוון קיומו של מטבע אירופי אחיד, במקרה של יהודה ושומרון הקמת מדינה פלסטינית שתהפוך במהרה לחממת טרור ואי יציבות. האליטות לא מתרגשות מהעובדה שהמציאות טופחת על פניהן (ראו קישור שהוזכר בתגובות לפוסט קודם ומראה איזה אסון כלכלי המיט האירו על המדינות שאימצו אותו) והן מתכוונות להמשיך בדרכן, לא משנה עד כמה העובדות הפשוטות יראו שהיא שגויה.

ומה המזל שלנו? המזל שלנו הוא שנתניהו הוא לא ציפראס. ראש ממשלת ישראל אינו ראש ממשלת יוון. בראש הממשלה שלנו יש את שיעור הקומה האישי והאינטלקטואלי לעמוד מול כל האנשים החשובים, נכבדי האיחוד האירופי, כותבי הטור בעיתונים המרכזיים, והיועצים של ממשל אובמה שמתדרכים את העיתונות בדברי ארס נגדו, ולהתעקש על כך שהוא מבין את המציאות, והם לא. קחו למשל את יאיר לפיד. הוא מתעקש שהוא לא יחלק את ירושלים, אבל האם מישהו באמת מאמין שאם יבוא יום והוא יהיה ראש ממשלה, והאליטות העולמיות יסבירו לו בנחישות וברגישות שחלוקת ירושלים חיונית להסדר שלום, הוא יהיה מסוגל להגיד להן לא? אני לא מאמין לרגע. נתניהו לעומת זאת הוכיח בשנים האחרונות את יכולתו להגיד "לא" למנהיגי המערב, כאשר חשב שהאינטרסים של ישראל בסכנה.

מבקריו של נתניהו יכולים להצביע בימים אלו על הסוגיה הקריטית האחרת – הסוגיה האירנית, ולטעון ששם השתפן, ששם דווקא כן התנהג כמו ציפראס. על אף כל אזהרותיו ברגע האמת הוא לא שלח את המטוסים לתקוף. החשד האישי שלי הוא שכאן נתניהו תמיד שיחק בקלפים ריקים, כי האופציה הצבאית של ישראל נגד אירן מעולם לא הייתה ריאלית. אפשר אולי היה להשמיד מתקן כזה או אחר, אך לא לעצור את תוכנית הגרעין כולה. לשם כך אנחנו צריכים את האמריקנים, וכל מה שעשה נתניהו נועד לגייסם למערכה. מהמעורבות האמריקנית יצא בסופו של דבר הסכם הגרעין הנוכחי, שהוא פחות ממה שקיווינו, אך יותר טוב מהחששות הגרועים ביותר שהיו, ומרגשי האשמה האמריקניים על ההסכם אפשר יהיה כנראה להוציא חבילת סיוע צבאית איכותית ביותר.