Archive for the ‘תקינות פוליטית’ Category

תרבות שונה, צער דומה

24 באוקטובר 2016

החברה המערבית שבה אנו חיים מעניקה מידה חסרת תקדים של חופש ושליטה לבני האדם החיים בה. בחברה שלנו מציאות הכוללת שעבוד, ניצול ואונס ידועה כמעוררת טראומה פסיכולוגית קשה הנחרטת בנפש לאורך שנים. אבל מה היו פני הדברים בחברות אחרות שבהן שעבוד, ניצול ואונס היו נורמה מתמשכת? האם בחברות אלו בני האדם המצויים בתחתית הסולם היו יודעים להסתגל נפשית ולקבל ללא צלקת את המציאות הרעה שלתוכה הם נקלעו?

על פי רוב בני האדם הנמצאים בתחתית המדרג ונידונים לניצול היו נשים. בסרט תיעודי מרתק בשם "אמא ילדה" נשים קשישות, אשר נולדו בתימן ובמרוקו וחיות היום בישראל, מתארות את השאתן בכפייה בהיותן ילדות לגברים מבוגרים, את חוויית האונס שבאה לאחר מכן, ואת האומללות שכל אלו עוררו. הזעם שנותר בהן אחרי שבעים או שמונים שנה, הדמעות שזולגות על לחייהן כשהן מעלות זיכרונות וחוסר יכולתן לסלוח לבעלים, גם אם הילד פרי הנישואים המדובב אותן מצפה לסליחה כזו, אינם מותירים ספק. גם הן שגדלו בתרבות שבה ניצול ואונס שהופנו כלפיהן היו הנורמה, חוות את אותו צער ואותו כעס בתגובה לו כפי שחווים מי שנחשפים להם בעולמנו המודרני.

השאלה אם רגשות טראומה אנושיים הם פרי הבניה תרבותית או שהם תוצאה אובייקטיבית של מציאות היא שאלה עם הרבה משמעויות והקשרים.  למשל בין ההיסטוריונים של ימי הביניים היה ויכוח לגבי האופן שבו התייחסו הורים למות ילדיהם באותם זמנים. ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס התפרסם בטענתו שבשל השכיחות הגבוהה שבה הורים איבדו ילדים (רק חצי מהילודים שרד עד גיל חמש!), הם הצליחו לגבש עמדה אדישה מול השכול, באופן שונה מאוד מהורים מודרניים. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר חלקה על אריאס מכל וכול, וליקטה מקורות שהראו שגם בימי הביניים הורים שכולים חוו צער נורא עם הילקחם של ילדים קטנים.

ההשקפה הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית מתנגדת לשיפוט שלילי של תרבויות עולם שלישי על פי נורמות מערביות. אבל כאשר ברור שהסבל שגורמות הנורמות האכזריות בעולם השלישי לאנשים החיים שם דומה לסבל שהיו גורמות בתרבות שלנו, הקייס המוסרי נגד שיפוט כזה הוא חלש מאוד.  ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות.

הטרור והפרדיגמה

15 ביולי 2016

פיגוע קשה בתוצאותיו בניס שבריביירה הצרפתית בזמן סמלי – חגיגות יום הבסטיליה. נורא בפשטותו – מתברר שאדם אחד ששכר משאית יכול לחולל מוות בהיקף בלתי נתפס. כבר לא צריך מחבל במטוס כדי לגבות מחיר דמים כזה.

הטוקבקיסטים אצלנו ומן הסתם גם בעולם הרחב תוהים האם הכול יימשך כרגיל, מפיגוע לפיגוע, מירי לדריסה ולפיצוץ, מגינוי להוקעה, או שמא ישתנה משהו, משהו גדול – האם תשתנה הפרדיגמה?

לקחי לבנון

בשנת 1978 אירע פיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה אז ועד היום, הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף. הפיגוע בוצע בידי מחבלים פלסטינים שיצאו מלבנון. בתגובה אליו החליטה מדינת ישראל לחרוג מאופן התגובה השגרתי לטרור ופלשה ללבנון במבצע ליטני. זה היה שינוי פרדיגמה מוגבל. ב-1982, בעקבות עוד פיגועי טרור ובשל האופי הבלתי נסבל שלבשו החיים בצפון הארץ תחת קטיושות, ישראל החליטה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה ולחבור לצד הנוצרי במלחמת האזרחים. המטרה הייתה להביא לניצחונו ולהפיכת לבנון למדינה ידידה. אף שמלחמת לבנון הראשונה נחשבת כישלון יקר בחיי חיילים, אין זה ברור בפרספקטיבה של כמעט 35 שנים שבאמת נכשלה. הפלסטינים ספגו מכה ניצחת. אף על פי שהחיזבאללה, הכוח שהחליף אותם בלבנון, אינו ידידותי לישראל בלשון המעטה, סדר העדיפויות שלו שונה. הוא ביסודו ארגון פנים לבנוני ולא ארגון לשחרור פלסטין ולכן יתכן שהפסקת אש בת דורות יכולה להתקיים עמו. בכל אופן ברור שההחלטה של אריק שרון ב-1982 לנסות לשנות את הפרדיגמה לחלוטין במאבק בטרור שבא אז מלבנון גבתה מחיר כבד ממנו ומהחברה הישראלית.

לקחי האינתיפאדה השנייה

השפעתה של טראומת לבנון התבררה ב-2001. האינתיפאדה השתוללה, אזרחים נרצחו על ימין ועל שמאל, ושרון, למוד לקח לבנון, שב על המנטרה:"הבלגה זה כוח" והסתפק בשבלונה של תגובות לא אפקטיביות. המחשבה על טיפול שורש בטרור באמצעות חדירה לסמטאות ולקסבות שבהן מיוצרות חגורות הנפץ ובהן מגויסים המתאבדים נדחתה כמטורפת וכלא קבילה בינלאומית.  רק הפיגוע שבו נרצחו קשישים בליל הסדר במלון פארק היה כה נורא שהביא לשינוי פרדיגמה, כניסת צה"ל למרכזי הערים במבצעים חומת מגן ודרך נחושה. שינוי המדיניות הביא בסופו של דבר לסיום פיגועי ההתאבדות. גם האמצעי ההגנתי המרכזי, גדר ההפרדה, עורר כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים, שרק מסת הפיגועים הובילה בסופו של דבר לשכנוע בנחיצותו.

לקחי ה-11 בספטמבר

ארה"ב עברה שינוי פרדיגמה ביחס לטרור בשל יום פיגועים אחד בלבד, ה-11 בספטמבר. אבל היה זה יום כה נורא, עם תמונות שכאילו נלקחו מדמיון הזוועות ההוליוודי, שדי היה בו. האמריקנים פלשו לשתי מדינות במזרח התיכון, עירק ואפגניסטן, במדיניות אגרסיבית הרפתקנית, ומצד שני הגבירו מאוד את הניטור הפנימי ואת אמצעי הביטחון, תוך שהם מתפשרים על תפיסת החירות האמריקנית.

העובדה שהפיגועים לא שבו באותה צורה על אדמת ארצות הברית יכולה להתפרש כהצלחת אותה מדיניות, אך היא גם מפחיתה את המוטיבציה למלחמה בטרור ומעלה סימני שאלה האם היה היגיון באותה תגובה שוברת פרדיגמה. מספר החיילים שנהרגו במלחמות שארה"ב פתחה בהן בעקבות ה-11 בספטמבר עולה על מספר ההרוגים במתקפת הטרור עצמה.

האם המערב ישנה פרדיגמה?

מהו שינוי הפרדיגמה האפשרי בעקבות הפיגועים בצרפת ודומיהם שקדמו להם? הכיוון המסתמן אינו הכרזת מלחמה גלובאלית על האיסלאם הקיצוני. הכוחות שצפויים להפיק תועלת פוליטית מאיום הטרור, טראמפ בארה"ב ולה פן בצרפת, אינם חובבים גדולים של הרעיון הזה. להיפך, הם בדלניים מטבעם.

מה שסביר יותר שיקרה הוא ניטור אגרסיבי של האוכלוסיה המוסלמית המקומית, באופן דומה לזה שהשב"כ מקיים בארץ בהצלחה עצומה. ומצד שני, נוקשות כלפי הגירה מארצות מוסלמיות, גם אם מדובר לכאורה בקליטת פליטים אומללים. בשני הנושאים לא מדובר בשלב זה מהבחינה המעשית בשינוי פרדיגמה מהקצה אל הקצה, משום שאת הניצנים כבר ראינו. נושא ביטחון הפנים כבר מזמן קיבל עדיפות גבוהה ואילו האיחוד האירופי חתם על הסכם להשבת פליטים לטורקיה, שעצר את גל ההסתננות לשטחי האיחוד. מנגד גירוש המוני של המוסלמים מאירופה, כמו גירושם מספרד בתחילת המאה ה-16, שעליו מפנטזים כמה טוקבקיסטים קיצוניים, לא יקרה אלא אולי אם טרוריסטים יתחילו לפוצץ פצצות גרעין בערים מרכזיות בשם הג'יהאד.

מה שכן ניתן לומר הוא שאם התגובה המעשית לטרור תלווה בשינוי פוליטי שיביא לשלטון את טראמפ, את לה פן, את חירט וילדרס או מנהיגים מסוגם במדינות אחרות, יהיה זה שינוי כה גדול באווירה הציבורית וביחס לתקינות הפוליטית, שאפשר יהיה לדבר על מהפכה בפרדיגמה.

 

2015 – השנה הקריטית של אירופה

6 בדצמבר 2015

אם היו שואלים אותי בתחילת השנה האזרחית אם אני צופה שזו תהיה שנה קריטית עבור אירופה, הייתי מהנהן בראשי בחוזקה. היה ברור לי שזו הולכת להיות שנה דרמטית. אלכסיס ציפראס הרי הולך לנצח בבחירות ביוון, להוציא את ארצו מגוש האירו ולהתחיל כדור שלג שימוטט את הגוש. על הדרך הוא אולי גם יתסיס באירופה אווירה שמאלנית רדיקלית ובין השאר אנטי ישראלית קיצונית. שום דבר מזה לא קרה ולאחרונה ציפראס אפילו נצפה בירושלים מחויך וידידותי לצד ביבי בביקור רשמי בישראל.

פחות משנה עברה אבל נדמה שחיים שלמים חלפו להם בכל מה שקשור ליוון ולאירו. המצב שם נרגע בדרכו האומללה. חלק מכך נובע מהחלטותיו הפחדניות של ציפראס, חלק אחר מהחלטותיו האמיצות של מריו דרגי. על ידי הפיחות החד בערך האירו מול הדולר הוא סלל לאירופה נתיב התאוששות, גם אם ארוך ומייגע, שאולי יותיר את גוש האירו שלם.

אבל באירופה קרה במקום זאת משבר אחר, מהותי ועמוק יותר ממאה משברי אירו – משבר התקינות הפוליטית. אירופה כפי שהתהוותה בעשורים האחרונים ביססה עצמה על ערכים של שוויון וסובלנות, על דבקות בחוק הבינלאומי ועל גישה מתנשאת וביקורתית כלפי מדינות המערב שאינן נוהגות כמוה, או במילה אחת – ישראל. יוסי שריד המנוח היה פוטנציאל לראשות ממשלת ישראל רק בדמיונות של מספידיו מהשמאל, אבל מדינות אירופה באמת יכלו להרשות לעצמן ראשי ממשלה מסוגו.

ואז באו המהגרים. לא שהגירה לא חוקית מהעולם השלישי חדשה לאירופה. כבר בסדרה המרתקת של ניצן הורוביץ מ-2008 על עולם העתיד הוא הקדיש פרק למהגרים הלא חוקיים דרך טנריף.  אבל עד עתה ההגירה הייתה במספרים שאירופה יכולה הייתה לספוג. אירופה הלבנה אמנם מצטמקת דמוגרפית בעשורים האחרונים, אך היא עדיין נהנית מהדיבידנד הדמוגרפי של המהפכה התעשייתית. חיים באיחוד האירופי חצי מיליארד בני אדם, והם יכולים לקלוט מדי שנה כמה מאות אלפים מהעולם השלישי.

אבל עכשיו המהגרים באים בקצב שמשנה הכול. בקצב שבו הגיעו מהגרים לגרמניה בחודש או בחודשיים האחרונים, בתוך עשור או שניים כבר לא תהיה גרמניה, אלא עוד מדינה מזרח תיכונית באמצע אירופה. מאגר הפליטים הרי אינו מוגבל. המזרח התיכון ואפריקה בהתפוצצות אוכלוסין שלא תמה.

שוודיה תפסה את עצמה בדקה התשעים וסגנית ראש הממשלה, מעין זהבה גלאון של שוודיה, פרצה בבכי כשהודיעה על סגירת השערים. מן הסתם גם גרמניה קרובה לנקודה זו. אבל מה יעשו המדינות האלו עם הפליטים שימשיכו לנהור כדי להתאחד עם משפחותיהם, עם אחיהם, עם בני הדודים? יקימו להם סהרונים ומתקן חולות משלהן? ארדואן אולי יסכים לחסום את הפליטים תמורת כמה מיליארדים, אבל יש אינספור נתיבי הסתננות אחרים.
ומה יעשו מדינות אירופה עם הנגע של דאעש שפושה בקהילות המוסלמיות? גם אם תומכי דאעש הם מיעוט, הם אינם מיעוט אפסי. אין שום דבר שמייחד את הקהילות המוסלמיות בצרפת ובבלגיה פרט לכך שהן גדולות במיוחד. ככל שהאוכלוסיה המוסלמית תגדל במדינות אחרות, כך צפוי להתעצם איום הטרור גם בהן.

התקינות הפוליטית אינה מכשירה מדינות להתמודד עם האיומים האלו. גיא בכור המשיל את אירופה בחוכמה לעוף הדודו שנכחד מאחר שהסביבה נטולת הטורפים במאוריציוס השכיחה ממנו את יכולת התעופה.  אם אירופה הנוצרית תכחד או לא יידעו רק בני הדורות הבאים, אבל בני אדם מטבעם הם בעלי כושר הסתגלות גדול מזה של עופות. הדודו לא הצמיח כנפיים, אבל אירופה תשתנה, התקינות הפוליטית תאבד מכוחה ביבשת, ושנת 2015 תיזכר כשנת מפנה.

לא עושים כסף מתקינות פוליטית

23 במרץ 2015

היום הודיעה רשת בתי הקפה סטארבקס שתסיים בחופזה יוזמה מוזרה במיוחד שפתחה בה בשבוע שעבר. אז נקראו עובדי סטארבקס המכינים ללקוחותיהם קפה, לפצוח עמם בשיחה בנושא יחסי הגזע באמריקה בתקווה לקדם דיאלוג וסובלנות בנושא. סטארבקס חשבה כך כנראה לקדם את המותג שלה, ומן הסתם היוזמה קסמה למנהליה הנאיביים אך שוחרי הטוב. בפועל כמובן ספג הרעיון המגוחך את קיתונות הלעג שהוא ראוי להם, והחברה נסוגה במהרה מהיוזמה. תקינות פוליטית מיסיונרית לא מייצרת הכנסות.

קשה להאמין שבעקבות דבריו המסעירים של פרופ' אמיר חצרוני בגנות המזרחיים,  ארומה או קופיקס יעלו על דעתן להפציר בעובדיהן לשוחח על יחסי אשכנזים ומזרחיים. וגם אם כן, הדבר מן הסתם לא יתקבל בנפש חפצה אצל הלקוחות הטרודים בעמל יומם הכולל מספיק בלבולי שכל בלאו הכי. החברה היחידה שאולי יכולה להריץ בהצלחה מיזם כזה היא חברת מוניות. נהגי מונית ישמחו לטחון את מוחו של הנוסע בפקודה, אם כי יהיה קשה לאלף את פיהם לפלוט דווקא את המסרים הסובלניים ביותר.

בדרך כלל דווקא העדר תקינות פוליטית מוכיח עצמו כמייצר הכנסות. לא סתם חצרוני הוזמן מלכתחילה ולדבריו, מייד אחר התוכנית אפילו קיבל הצעה להשתתף באח הגדול VIP תמורת סכום נכבד. לרייטינג טוב מה שמסעיר, לא מה שנדוש. גם מפרסמים יודעים לסחוט תשומת לב על ידי חילול קדושת התקינות הפוליטית. הוט משתמשת בתשדירי הפרסומת שלה בדמויות של "הבורר" שכולן סטיגמה אחת גדולה על מזרחיים, מצחיקה בדרכה המוקצנת. נייר חדרה פרסמה לאחרונה פרסומת שקראה לבעלי שמות מזרחיים לרדת מהעצים. העובדה שחברות מוכנות להסתכן בנגיעה בנקודות הרגישות מעידה בסך הכול על דבר חיובי – אנחנו חיים בחברה חופשית. אנשים חופשיים מעדיפים פרובוקציה על פני השתעממות עד מוות ממסרים צדקניים וטרחניים.