מדינת כל נימוליה

פסיקה מעניינת של בית המשפט העליון – ילדה מחוף השנהב זכאית להגנת פליטים יחד עם משפחתה. זאת מחשש שאם תחזור למדינה תעבור מילת נשים.

אין זה שחוף השנהב מחייבת מילת נשים, להיפך המדינה אוסרת על כך. אבל מסורות שבטיות יכולות להיות חזקות מכוחה של המדינה, והילדה עלולה לעבור מילה אם תוחזר לאפריקה. הפסיקה הגיונית בעולם שבו אמנת הפליטים שעליה חתומה ישראל היא חזות הכול. אבל בעולמנו יש גם אמנת פליטים וגם תמריצים. ברור שפסיקה מהסוג הזה שמספקת תמריץ לכל משפחה אפריקאית לחפש מעמד פליטות בישראל, היא מנותקת לחלוטין מהמציאות. חתומים עליה השופטים ברק ארז וגרוסקופף, שהוא מינוי של איילת שקד שהשתבחה בו.

הפסיקה ממחישה את עוצמת ההשפעה של הכוחות הליברלים וההומניסטיים שחותרים לעולם ללא גבולות. כמובן אין רע בכך שמשפחה אחת מחוף השנהב תישאר פה והילדות יינצלו מהגורל המר של מילת הנשים. להיפך זה הומניסטי וטוב מאוד. אבל מה יהיה כשהמוני משפחות יתחילו לעבור את הגבול בתקווה לקבל פליטות מטעמים אלו? אמנת הפליטים מנותקת מעולם התמריצים.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

מטרת הכסף היא תמריצים, לא ההיפך

אני ממעריציה של עיתונאית דה מרקר, מירב מורן. לרוב היא כותבת יפה מאוד על הכשל הנורא של התכנון האורבני בישראל. הקמת פרברים מנותקים ומשעממים תלויי רכב פרטי במקום בניה עירונית חיה שמבוססת על צפיפות ועירוב שימושים. כלומר מתכנני הערים בישראל בחרו בהקמת מגדלי מגורים מרוחקים זה מזה סביב פיסת דשא שוממה וגדולה מדי. זאת במקום עירוניות צפופה בנוסח האירופי. למשל בניינים, לאו דווקא מאוד גבוהים, סמוכים או ממש צמודים זה לזה שבהם משרד אדריכלים במרתף, מכולת בקומת הקרקע, רופא שיניים בקומה ראשונה ומגורים ביתר הדירות. על כל זה מורן מרבה לכתוב ותבורך על כך.

לצד זאת, אפשר להבחין בכתיבה של מורן באיזו סלידה מפתרונות מבוססי שוק. לכן היא סולדת מהכנסת אובר לפעילות מלאה בישראל, דבר כל כך נחוץ. מביש שבעולם כולו הצליחו להתגבר על כל הלוביסטים ולהכניס את אובר לפעולה ורק אצלנו בארץ הקודש זה לא קורה. אחר כך מתפלאים שדווקא פה יוקר המחיה כל כך נורא. הקרדיט לישראל כץ. כששר התחבורה סמוטריץ' מקדם רעיון חשוב ומוצלח להכנסת שיתוף נוסעים למוניות בישראל, גם אז היא מתנגדת.

השבוע פרסמה טור שבו קראה להמרת אגרת הגודש המוצעת בכניסה לתל אביב בתוספת כסף לאגרת הרישוי. איזה רעיון נורא, שמסמל את כל תחלואי הדיון הכלכלי בימינו. המרת החיפוש אחר תמריצים טובים בחיפוש אחר כסף למדינה. על זה צריך להגיד שוב ושוב: למדינה לא חסר כסף – יש לה את מדפסת הכסף. מה חסר למדינה? חסרה למדינה שיטה להנחיל תמריצים טובים שיבטיחו שימוש נכון וחסכוני במשאבים מוגבלים. מטרת השימוש בכסף היא לכונן תמריצים טובים, לא ההיפך.

אין שום פואנטה בהגדלת אגרת הרישוי ובהכבדה על אנשים שזקוקים לרכב. בתנאי החיים במדינה – הפריפריה הפרברית והעדר תחבורה ציבורית בשבת – אין כמעט דרך לחיות בלי רכב מחוץ למרכז תל אביב. העלאת אגרת הרישוי כדי לשאוב עוד כסף מאזרחים קשי יום, כאילו המדינה זקוקה נואשות לאיזה חילוץ כספי, מגוחכת כשאנחנו מצויים בימים שבהם למדינה יש את היכולת לגייס כסף ממש בחינם, או אפילו בריבית ריאלית שלילית, משוק ההון. אלו גם ימים שבהם יתרות המט"ח מתפקעות ובנק ישראל ממש מתאמץ בכוח (ובטיפשות) לא להוסיף להן עוד ועוד.

לעומת זאת הקלה על הפקקים האיומים באזור המרכז היא חיונית ויכולה לשפר משמעותית את איכות החיים של הנוסעים לעבודה. היא יכולה לסייע לפתרון בעיות הדיור (אפשר לגור בפריפריה והנסיעה לתל אביב לא כל כך נוראית), היא יכולה לשפר בחירת מקום עבודה (ייבחר המקום שהכי מתאים לעבוד בו ולא דווקא זה שקרוב גיאוגרפית).  מאחר שיש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול, צריך פתרונות אחרים מבוססים על שיתוף נסיעות ועל תחבורה ציבורית. אבל לאף אחד לא משתלם להיות ראשון במעבר לשיתוף נסיעות ולתחבורה ציבורית. רק כאשר ציבור גדול יעשה זאת בבת אחת תורגש הקלה, ורק המדינה מסוגלת לחולל את התמריצים שיאפשרו זאת.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.

גיורא איילנד מול הסרטן

למי שסרטן הערמונית רלוונטי לו או למשפחתו, ספרו החדש של גיורא איילנד על המחלה הוא מסמך מכונן. זהו המשך לעמדותיו בנושא שנחשפו גם בתוכנית המקור ומקורן בחוויותיו הקשות כחולה.

תמיד החזקתי מאיילנד שאחרי מלחמת לבנון השנייה היה מאלו שדיברו לעניין והבינו היטב את מפת התמריצים (לצד חיים רמון ומאוחר יותר גם נפתלי בנט). מהספר החדש שלו עולה שגם בתחום שונה לגמרי הוא עדיין מדבר לעניין ובאופן מרשים ומיטיב לזהות תמריצים ומשמעותם.

איילנד חושף כיצד רופאים נמנעים לפרט למטופליהם על מכלול הטיפולים האפשריים, חלקם לא חודרניים ולא מסוכנים כמו הטיפולים הרגילים. איילנד עצמו סובל מיסורי תופת מהניתוח שעבר, ואחד המשפטים החזקים שמותיר ספרו במוחו של הקורא הוא שבניגוד לקלישאה, לא הבריאות היא העיקר, אלא העדר הכאב הוא העיקר.

אולי התנהלות האורולוגים הקלוקלת מקורה בעצלנות וחוסר סקרנות ועניין בחידושים. ברם, אפשר להצביע לפחות על שלושה תמריצים מעוותים עיקריים שמוסיפים לכך, לפי ספרו של איילנד.

ראשית, התמריץ הכספי הפשוט והמוכר כל כך. אורולוגים מרוויחים הון עתק על ניתוחי ערמונית ולכן מטבע הדברים הם מושכים לכיוון הניתוח הזה, גם כאשר יש לעתים פתרונות אחרים, בעייתיים פחות. גם קופות החולים מושכות לבדיקות הזולות ביותר ולאו דווקא לאלו המועילות ביותר. שימו לב גם לדבריו של אריה אלדד בנושא.

שנית, התמריץ שנותנות שיטות המדידה. הצלחה של טיפולים בסרטן נמדדת בתוחלת חיים. ניתוח באמת אינו בעייתי מבחינת תוחלת החיים, אבל הוא יכול להיות הרסני מבחינת איכות החיים. הפגיעה בחיי המין והכאבים שאחר כך יכולים להיות משמעותיים. גם איבר המין, החשוב כל כך לדימוי העצמי הגברי, עלול להתקצר ולשנות צורה. תיעוד הניתוחים אינו נשמר דיגיטלית, כפי שהיה צריך להיות. כך הרופא יודע שעל החלטותיו לא תהיה ביקורת, והוא יכול לעשות דברים מהר ומלוכלך באזור של עצבים רגישים הקשורים לחיי המין.

שלישית, רופאים מחפים זה על זה ואינם מעוניינים לגלות האחד את כישלונותיו של השני. זוהי הסיבה, לדברי איילנד, שרק בשוויץ הצליח למצוא רופא שיאתר את אחד ממקורות הכאבים העזים שלו – החדרת נקז שנעשתה ברשלנות. גם האגודה למלחמה בסרטן, ארגון שלרוב אומרים עליו רק מילים טובות, מצטיירת כמשרתת של הממסד האורולוגי.

די מדכא אם כך לקרוא את ספרו של איילנד. סביר להניח שמתישהו כל אחד מאיתנו יהיה נתון לחסדי הרופאים, בתחום זה או בתחום אחר, ובריאותו תהיה כפופה לתמריציהם שאינם תמיד אופטימליים. אבל יש גם כמה דברים מעודדים. קודם כל מעודד לראות כיצד אדם אינטליגנטי שאינו בעל השכלה רפואית מעז לחקור את התחום לעומק ולתת את הזווית הביקורתית שלו. ירבו כמותו. מעודד גם לקרוא על שפע האפשרויות החדשות שנפתחו לאיתור מוקדם של סרטן הערמונית ולטיפול בו ובלי יסורים וסיבוכים.

דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך ליבוביץ וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה לליבוביץ ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. ליבוביץ היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. ליבוביץ, לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

ליבוביץ, לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

קונספירציית הרכב הפרטי מכה בשנית

דה מרקר מקדיש כתבה למצב התחבורה הציבורית בארץ – גרועה ומוזנחת תקציבית כידוע. ושב לאותו הסבר קונספירטיבי ישן כדי לנמק זאת – המדינה זקוקה להכנסות ממסים. המיסוי על רכב מכניס הון עתק ולכן יש למדינה תמריץ ברור שמסופי התחבורה הציבורית בארץ יהיו שממה.

אף על פי שכבר התייחסתי לטענה זו בהרחבה באחד הפוסטים בעבר, לא אימנע מלשוב ולצטט את מה שכתבתי בנושא זה. חשוב להבין למה הטענה מופרכת. יש דבר אחד גרוע יותר לאדם שחושב על כלכלה מאשר התעלמות מתמריצים והוא המצאת תמריצים דמיוניים.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.