Archive for the ‘תמריצים’ Category

הדרך לעבודה כבר לא חסומה

1 באוקטובר 2017

ההסדר שהושג בעניין קצבאות הנכים הוא אחד ההישגים החברתיים של ממשלת נתניהו, אף שזו כמובן נאנסה אליו בעקבות הפגנות וחסימות כבישים ולא החליטה עליו מרצונה. אפילו אין צד שמפסיד מההסדר הזה. אמנם הקצאת כספים היא בעיקרון משחק סכום אפס, וכסף ממשלתי שמוקדש למטרה מסוימת בא על חשבון כספים אחרים שיכולים היו לשרת מטרות אחרות. אבל במצב הכלכלי הנוכחי במדינה, לפחות באופק הנראה לעין, הדברים אינם בדיוק כך. הוצאת כספים יכולה לשרת מטרה מקרו-כלכלית חשובה, מבלי שבאמת תצמצם את מה שמצוי בקופה הציבורית. מדוע זה כך? אנו מצויים במצב שבו השקל נעשה חזק מדי (בשל חדלונה של קרנית פלוג). כל הוצאה משמעותית של כספי מדינה אמורה להועיל להחלשת השקל. החלשת השקל מועילה ליצואנים ומהווה מקור של צמיחה.

ישנו היבט חיובי נוסף להסדר שהושג עם הנכים – נחלשה הדרישה מהם להיות מסכנים בתמורה לקצבאות שיקבלו. שיטת מתן הקצבאות הקודמת אסרה למעשה על נכים לצאת לשוק העבודה. כל הכנסה שלהם מעבודה הייתה מפחיתה משמעותית את הקצבאות שלהם. המתווה הנוכחי אמור לאפשר בסופו של דבר לנכה להרוויח כ-5,000 ש"ח מעבודה מבלי שהדבר יפגע בזכותו לקצבה. ישנו אלמנט של אכזריות ממש בהתניה שהתקיימה ועודדה  נכים שרוצים להמשיך להחזיק בקצבתם להישאר מובטלים תחת האיום שאם יצאו לעבוד ולהשתכר תינטל מהם הקצבה. זאת מאחר שעבודה אינה רק כסף. היא גם מימוש עצמי, היא גם תחושת כבוד וערך. היא גם מקור לסיפוק במקום שעמום. וכמובן עבודה מהווה תרומה למשק בכללותו.

בימין הכלכלי יש שסולדים כל כך מהשיטה של מדינת הרווחה להפוך אנשים למסכנים ולתלויים תמורת קצבאות, עד שהם תומכים בביטול מוחלט של מערכת ההתניות ובמקום זאת קוראים למתן קצבה נדיבה ללא תנאי לכל אזרח בוגר. לתת קצבה לכל אחד יעלה הון עתק, אבל מצד שני יש חיסכון גדול בביטול כל המערכת שמנהלת את חלוקת הקצבאות לכל אחד ואחד על פי מדידת רמת מסכנותו, ויש שיפור אדיר בתמריצים על ידי ביטול התמריץ למסכנות שבהפיכתה לסיבה להענקת קצבה.

מודעות פרסומת

שלמו להם לשלום

28 באוגוסט 2017

בית המשפט העליון שוב הותיר בארץ את המסתננים מאפריקה, הפעם במידה של צדק. המדינה התחייבה לפני שלטונות המדינה האפריקנית השלישית שאליה אמורים להיות מגורשים המסתננים, שלא תגרש אליה מבקשי מקלט בכפיה, אלא שהם יגיעו רק בהסכמתם. בג"ץ קבע בהיגיון שמסתננים שיכלאו עד שיאמרו "רוצה אני" לא באמת יצאו מפה בהסכמה. יש לשים לב לנקודה חשובה: בג"ץ לא אמר שלא ניתן באופן החלטי לגרש מסתננים בכפייה, הוא רק הבהיר שהמתווה הספציפי שסוכם עם המדינה האפריקאית דורש זאת, ויש לכבדו.

נותרנו עם בעיה: מבלי לכלוא מסתננים לאורך זמן, אין דרך לתמרץ אותם לצאת מהארץ ברצונם. חלק מהמסתננים עוזבים בשנים האחרונות מאחר שקנדה ומדינות אחרות נאותות לקבל אותם, אבל הם עושים זאת בקצב איטי, ותושבי דרום תל אביב עדיין חשים כנתונים לפלישה זרה. בעת ובעונה אחת נולדים בבתי החולים במרכז הארץ ילדים אפריקנים שעלולים לגדול במה שיהפוך למוקד של עוני ופשיעה לדורות.

אבל על פניו אין מדובר בבעיה שכסף לא יכול לפתור. אולי הרבה כסף, אבל עדיין רק כסף. אם יסולקו מישראל 30 אלף משפחות של מסתננים הבעיה הזו תהיה מאחורינו. תכפילו 30 אלף ב-100 אלף ש"ח בונוס למשפחה שעוזבת, סכום עתק במונחים אפריקניים, תקבלו 3 מיליארד שקל. הרבה כסף, אבל לא סכום שהמדינה לא תעמוד בו כהוצאה חד פעמית. תצטרפו לכך חוקים מציקים בצד המקל, כמו חוקים שיאפשרו הפקדת משכורת של מסתננים בחשבון חסום ומשיכתה רק כאשר המסתנן ייצא מן הארץ – קיבלתם תמריץ כלכלי אימתני ליציאה מהארץ.

אפשר להעלות חשש שהתנהלות של המדינה שתהיה נדיבה לעוזבים תביא בעתיד לזרם מחודש של מסתננים, שיידעו שבסוף הדרך יקבלו הטבות נהדרות. אבל נראה שהנסיבות השתנו כך שחשש זה קטן מאוד. לא מגיע כבר אף מבקש מקלט מסיני, בין אם בגלל הגדר או בגלל פעולות המצרים שם. מספר המסתננים מהגבול הדרומי דעך לרמה כזו שניתן למנותם על כף יד אחת.

אם המדינה מוכנה לפזר כסף בנדיבות, פתרון אחר, פחות הומניטרי אך יותר יעיל מבחינת תמריצים, הוא לשפות את המדינה האפריקנית השלישית במספיק כסף (אולי לצד הסתודדות עם ראשיה על עסקאות נשק אפלות). באופן זה תסכים לשנות את המתווה ולקבל במוצהר גם מבקשי מקלט שמובלים למטוס בכפייה, דבר שבג"ץ למעשה אישר בהחלטתו היום.

לישראל מגיעה כיום זרימת מט"ח עצומה, עוד בטרם החלו תמלוגי הגז, וזרם זה רק יגדל. שימוש במט"ח המתקבל לצרכי המשק הוא בעיה קשה בגלל המחלה ההולנדית – פיזור מט"ח על המשק הישראלי מעלה את שער המטבע ופוגע ביצוא. בעבר כתבתי שיש מעט שימושים במט"ח שנקיים ממחלה זו, למשל הגדלת סל התרופות. תמרוץ מבקשי המקלט או המדינה שקולטת אותם זו דוגמה טובה נוספת לשימוש בכספי מט"ח למטרה בעלת חשיבות עליונה, ללא אפקט הפידבק הבעייתי על המשק.

סמים מתמרצים

8 ביולי 2017

אף פעם לא גיבשתי דעה מוצקה בנושא התרת השימוש במריחואנה. מצד אחד החירות האנושית יקרה ללבי. מצד שני חששתי מהאפקטים השליליים של הסם ובפרט מהגברת הסיכון בכבישים מצד נהגים מסטולים. כמו שנאמר פעם (אך כרגיל, לא על ידי מי שהציטוט מיוחס לו), החופש שלך להניע את אגרופך אנה ואנה מוגבל על ידי קרבת הסנטר שלי. בדרכים מסתובבים הרבה סנטרים המחוברים לגופים פגיעים וחפים מפשע. גל הלגליזציה ההיסטורי של השימוש במריחואנה בארה"ב מהווה הזדמנות לבחון את ההשפעה של השינוי החוקי על הבטיחות בכבישים בתנאי אמת. הממצאים מקולורדו לכאורה חד משמעיים – מאז הלגליזציה ישנו מספר הולך וגדל של מעורבים בתאונות דרכים קטלניות שנמצאו תחת השפעת מריחואנה.  אבל בעניינים כאלו גם מה שנראה חד משמעי אינו באמת כזה. ייתכן פשוט שהשימוש במריחואנה הולך וגדל, אך הסם אינו קשור לתאונה. גם חוקרי מקרי המוות בקולורדו עדיין לא הגיעו למיומנות שתאפשר להם להגיד בוודאות האם הייתה השפעה פעילה של המריחואנה בעת התאונה. מי שמנסה לנתח את הנתונים בשיטתיות מתקשה להגיע למסקנות. מול המידע על עלייה במספר הנהגים שנמצאה אצלם השפעת מריחואנה ניצבת העובדה שבמדינות שהתירו מריחואנה חלה באופן כללי ירידה בתמותה בכבישים עם ההתרה. אולי מריחואנה משרה רוגע ומווסתת זעם כבישים. טענה אחרת היא שמריחואנה באה על חשבון צריכת אלכוהול שעלול להיות מסוכן יותר. מי יודע. ערבוביה סטטיסטית שכזו מאפשרת לכל צד בוויכוח להיאחז בנתונים שמשרתים אותו, ואין הכרעה. תנודות לא ברורות בתמותה בכבישים קורות כל הזמן. למשל החל מתחילת השנה הנוכחית יש בישראל עליה קיצונית בתמותה בתאונות דרכים במגזר הערבי (עלייה בשיעור העומד על למעלה מ-50%!) מול מגמת ירידה ברורה במגזר היהודי (ירידה ב-10%). מה יכול להסביר כאלו תופעות מלבד הכאוס הרגיל של הסטטיסטיקה. אם היה קורה אירוע משמעותי במגזר הערבי מאז דצמבר, ודאי היו משתמשים בו להסביר את המתרחש, אך למיטב ידיעתי לא קרה כזה.

מכיוון שאין לי שום דבר חד משמעי להגיד בנושא, לא הייתי מקדיש לו רשומה אלמלא נתקלתי במאמר המאיר אפקט צדדי ותוצאה לא מכוונת של התרת המריחואנה. עוד מבט באופן המרתק והגחמתי שבו מעצבים שינויים במערכת התמריצים את המציאות. בתקופה שבה מריחואנה הייתה אסורה על פי חוק, משתמשים שהחזיקו מריחואנה בכלי הרכב שלהם חששו מאוד ממפגש עם שוטרים. שוטרים נוטים להיטפל לנהגים שלא באים להם טוב בעין. אחד הדברים שעושים רע לעין השוטר הוא נהג או רוכב לא חגורים בחגורת בטיחות.   התמריץ לחגור חגורת בטיחות הוא לכאורה תמריץ עליון – עניין של חיים ומוות. אולם רבים מבני האדם מתקשים לחשוב על תמריצים שיהיו רלוונטיים בהתרחשויות שסיכוייהן נמוכים מאוד, ותאונות דרכים הן למרבה המזל אירוע  נדיר. לעומת זאת, לכולם ברור שפגישה עם שוטר כאשר במכוניתם שפע מריחואנה היא ביש מזל בהסתברות גבוהה, ולפיכך יש להם תמריץ ברור לנקוט בכל צעד כדי להקטין את הסיכוי למפגש עם המשטרה, בין השאר על ידי חגירת חגורה.

אם כך האיסור על החזקת מריחואנה עודד את מי שהפר אותו לחגור חגורת בטיחות ולפיכך הייתה לו תועלת בטיחותית משמעותית עקיפה, אף שהמחוקקים לא התכוונו לה ובטח לא העלו אותה בדעתם. טענת החוקרים היא שהלגליזציה של המריחואנה יכולה לבטל את האפקט ולהפחית ב-3% את מספר הנסיעות שבהן נעשה שימוש בחגורת בטיחות בקרב קבוצת האוכלוסייה הרלוונטית, מה שיסתכם בעשרות אלפי נסיעות ביום במדינה. חגירת חגורת בטיחות מקטינה במחצית את הסיכוי למוות בתאונת דרכים, ולפיכך אין מדובר בעניין זניח.

מעבר לעולם המריחואנה קל להעלות ספקולציה בעקבות המחקר לפיה שחורים בארה"ב הפגיעים במיוחד להיטפלות שוטרים, שומרים בשל כך על תקנות הבטיחות בדרכים בשיעור גבוה יותר משהיו שומרים עליהן אחרת, וכך ניצלים חייהם של רבים מהם, לבטח יותר מאלו המקופחים בתקריות הנדירות של ירי שוטר בצעיר שחור לא חמוש שמעוררות את זעמם של ארגונים כמו "בלק לייבס מטר". עם זאת, המורכבות של המציאות והתוצאות המרובות והלא צפויות של כל שינוי בה לא בהכרח יכולים או צריכים להצדיק שימור של חוקים ותקנות גרועים.

גם החסידה מגיבה לתמריצים

2 ביוני 2017

לידתה של רומי נוימרק בשנת 1982 בישרה עידן חדש בטכנולוגיה הרפואית בישראל. ארבע שנים אחרי שהשיטה הצליחה לראשונה בבריטניה, הרופאים בישראל למדו כיצד לערבב זרע וביצית במעבדה ולהחזירם לבטן כך שייווצר מהם עובר בר קיימא. מאז הפכה ישראל למעצמה מובילה בתחום בשל האובססיה הישראלית לפריון. חמישה אחוזים מהלידות בישראל הן היום תוצאה של הפריות מבחנה. הספר ילד משלך מאת שרית מגן סוקר את תחלואיהם של טיפולי הפריון בישראל ומתמקד בפרט בעובדה אחת – רופאים ישראלים מעניקים טיפולי פוריות במימון המדינה לנשים עד גיל 45. אולם היכולת של גוף האישה לספק ביציות ניתנות להפריה קורסת במהירות בתחילת שנות הארבעים לחיים. הריון מביצית שנלקחה מאישה בגיל 44 מוגדר בידי חלק מהרופאים כדבר שהוא על גבול הבלתי אפשרי, אירוע שסיכוייו עומדים בערך על אחוז אחד. יש רופאים שמעידים שמעולם לא נתקלו בתופעה כזו.  גם בגילאים 42-43 הסיכויים להצלחת טיפולי הפוריות קטנים מאוד ושיעורי הכישלון עומדים על למעלה מ-95%. נשים מגיעות באופן נאיבי לטיפולים מתוך הנחה שהסיכוי להצלחה גדול אך עוגמת הנפש כמעט מובטחת.

מאחורי התופעה עומדת מערכת תמריצים פשוטה – הרופאים מקבלים תשלום עבור כל מחזור טיפולים. מה אכפת להם אם מחזורי הטיפול יתארכו ויתארכו עד אינסוף מבלי שיניבו כל הריון. הספר מצטט רופא שאומר:

אם באמת רוצים לצמצם טיפולי הפריה חוץ גופית, אז רק בדרך של תגמול עבור היריון שבוע 12. כבמטה קסם מחזורים טבעיים ייעלמו. לא יהיו שמונה כישלונות. לא יהיו טיפולים עם AMH (הורמון המעיד על רמת הרזרבה השחלתית) אפס, אך לצערי המצב הנוכחי נוח לכולם…

רופא אחר מצוטט כאומר בנימה סרקסטית:

היום הפציינטית הטובה היא זו שלא מצליחה, כי היא מביאה עוד מחזור ועוד אחד. זה שווה כסף וכולם מבסוטים.

בשנת 2003 ניסה משרד האוצר לקצץ בטיפולי הפוריות, בין השאר עבור נשים מבוגרות, וקמה צעקה גדולה. גילה גמליאל הכריזה:

לומר לאישה שיש בעיות לה או לבן זוגה להביא ילדים לעולם והם נזקקים לטיפולי הפריה, שמגיל 44 המדינה לא רואה לנכון לסבסד זאת, זו אמירה חברתית שערורייתית בכל הקשור לנשים ובכלל לתפיסה שלנו כאן.

כמה כסף עולים למדינה טיפולי הפוריות מגיל 43? בערך כ-50 מיליון שקל. זה אינו סכום שיטלטל את החיים במדינה (מה עוד שחלקו חוזר למס הכנסה – חצי ממשכורותיהם השמנות של הגניקולוגים), אבל הוא יכול להיות שימושי למערכת הבריאות הנאבקת בתקציבים חסרים. משמעותי עוד יותר בעיניי הוא רכיב הולכת השולל שיש בעניין. המטופלות מאמינות ברופא שיביא להם ילד, אך למעשה יכולות היו לבטוח בחסידה כמעט באותה מידה ובלי מכאובי הטיפולים ותופעות הלוואי. לרופאים יש תמריץ להציג תמונה אחרת, אך הסטטיסטיקות חושפות את האמת העגומה. איני טוען שרוב הרופאים שקרנים, וחלקם בוודאי מתעקש להצביע על האמת, אבל אם היה להם באמת תמריץ הולם, היו נכונים ממש להתווכח, להתעמת ולהסביר בנחישות למטופלות שבטיפול שהן מבקשות אין היגיון.

"תמריצים חשובים", הכריז צ'רלי מאנגר בנאום שנשא ב-1995 באוניברסיטת הרווארד:

ובכן, אתם יכולים לומר – 'כל אחד יודע זאת'. אני חושב שתמיד הייתי באחוזון הגבוה של האוכלוסייה בכל מה שקשור להבנת כוחם של תמריצים, ועדיין המעטתי בערכם כל חיי.  לא חולפת שנה מבלי גילוי מפתיע שיוכיח לי עדיין שתמריצים חזקים מששיערתי.

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

1 בדצמבר 2016

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.

תיאוריית קשר? אין קשר

28 בנובמבר 2016

נדב אייל, עיתונאי חדשות 10, אינו דונלד טראמפ. הוא אדם רציני, לא מפריח קונספירציות. אבל כעס מטמטם קצת את שיקול הדעת, ולכן בזעמו על שעבודם של הישראלים לרכב נסחף נדב אייל לתיאוריית קונספירציה בטור שכתב היום, תיאוריית קונספירציה שכיחה מאוד, אחת הנפוצות במדינה.

הנה העניין. אם תהיה כאן תחבורה ציבורית טובה, במיוחד רכבת תחתית, אנשים יוותרו בשמחה על המכוניות עם המיסוי הכי גבוה בעולם.. המדינה יודעת זאת ואולי זו הסיבה שהיא מחזיקה את הציבור כולו בן ערובה ללא תחבורה ציבורית יעילה. כך היא יכולה לגבות מסים ואגרות מקהל שבוי שאין לו ברירה אחרת.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.

כמובן גם לגופו של עניין זהו שיקול חלש מאוד. מדינות הלוות במטבע משלהן אינן צריכות מסים. הן מדפיסות את הכסף ואינן זקוקות לחסדי האזרחים כדי לקבלו. על כן הרעיון שאובדן ההכנסות ממיסוי רכב יטרידן הוא די מטופש. אבל יתכן תיאורטית שפוליטיקאי או פקיד אוצר שמעולם לא שזף עיניו בבלוג MMT או בכתביו של וורן מוסלר, יחשוב ששאלת אובדן המס תקשה על המדינה בעתיד. אך מאוד לא סביר שיעז בכלל להעלות על דעתו לשקול זאת כשיקול נגד הקמת תשתיות תחבורה ציבורית מעולות.

שוו בנפשכם שלפי התיאוריה של נדב אייל היינו אמורים לחזות עכשיו בחרדה היסטרית של ממשלת ישראל מפני הרכב ללא נהג, שעתיד להיות שיתופי ולצמצם מאוד את כמות המכוניות המיוצרות, ממש כאילו זה האיום האיראני. כמובן, אין אימה כזו. הרכב ללא נהג לא מעסיק את ביורוקרטי המיסוי והתקציב. אם הבעיה תקרה לפתחם בעתיד הרחוק הם יתמודדו איתה, אך אין למשרתי ציבור כל תמריץ לקונספירציות מפותלות, בניגוד מוחלט לדעת הקהל, כדי לשרת מטרה עתידית רחוקה ומעורפלת שאין לה דבר עם טובתם האישית.

הסיבה האמיתית למצב התחבורה הציבורית בארץ היא שישראל נבנתה ופותחה בעיקר בעשורים שבין שנות השישים לשנות התשעים, שבהם העולם גילה עניין מועט בתחבורה ציבורית והוקסם מהחירות שמקנה הרכב הפרטי. בכך היא שונה מאירופה ואף מהערים בחוף המזרחי של ארה"ב. העולם משתנה, וכך גם אנחנו. אבל כשמדובר בתשתיות גדולות, קצב השינוי תמיד איטי במידה בלתי נסבלת. ואף על פי כן, נוע ינוע.

לקחים מוולס פארגו

22 בספטמבר 2016

ולס פארגו, הבנק האמריקני המשעמם והיציב שמככב בתיק ההשקעות של וורן באפט ושל משקיעי ערך רבים, עומד במרכז שערוריה. עובדיו פתחו ללקוחות מיליוני חשבונות מבלי לשאול אותם. ברקע צצות טענות נוספות על הבנק הנוגעות להתנהלות לא הוגנת בעיקולי בתים של חייבים. 

מוקדם לדעת אם ולס פארגו ספג פגיעה אנושה וארוכת טווח, או שעלה על מהמורה קטנה אך חולפת. כמי שגם התפתה לקנות ממניות הבנק, אני מקווה שהאפשרות השנייה נכונה. 

מכל סיפור כזה אפשר ללמוד שיעור על תמריצים. הלקח המעניין שניתן למצוא כאן הופיע בניתוח שכתב ג'וש בארו, הפרשן המבריק של ביזנס אינסיידר ובעצמו עובד הבנק בעברו.

בארו ציין שוולס פארגו כלל לא הרוויח מפתיחת החשבונות הכפולים ללקוחות. אדרבה, לעתים הפסיד כי הוענקו ללקוחות הטבות על פתיחת חשבון שלא היו אמורים לקבל. מי שהרוויח אלו העובדים, שהצליחו כך לעמוד ביעדי פתיחת חשבון לא ריאליים שהוצבו להם. מבחינת הבנק לא הייתה פואנטה בפתיחת חשבון נוסף שאינו מעודד את הלקוח לפעילות או להעברת כסף. מבחינת העובדים הייתה גם הייתה.

מערכות תמריצים שמנסות לקדם יעד, כמו רווחיות  הבנק במקרה כאן, באמצעות מדידה של התקדמות בתחום קרוב אך לא זהה, כמו פתיחת חשבונות, עלולות להוביל לכך שבין היעד הרצוי ליעד הנמדד ייפתח פער הולך וגדל.

מה בין אלאור אזריה לתלונות שווא של נשים?

20 בספטמבר 2016

משפט אלאור אזריה המתנהל לו בימים אלו מעורר שאלות קשות. השאלה הנוקבת ביותר היא האם מדינה השולחת חייל צעיר לשטח יכולה לשפוט אותו על שיקול דעת שגוי, הן מוסרית, והן מבחינת התמריצים. משפט אזריה נותן תמריץ לחיילים להסס בתגובתם מול מחבלים, או להימנע מביצוע וידוא הריגה במחבל שעדיין יש בו סיכון. זה תמריץ גרוע שעלול לעלות בחיי חיילים. ומצד שני אי אפשר לסבול מצב שבו חיילים הופכים למוציאים להורג על דעת עצמם. 

הנושא מסובך, אבל מצב שבו מיצוי הדין יכול לייצר תמריצים איומים אינו ייחודי. יש לו למשל מקבילה ידועה בהתנהלות המשפטית ביחס לנשים המגישות תלונות נגד גברים. באחוז מסוים מהמקרים, וישנו ויכוח גדול איזה אחוז, תלונות אלו הן תלונות שווא. המדיניות של הפרקליטות היא להמעיט מאוד בפתיחת תיק פלילי לנשים על תלונות שווא. הסיבה לכך ברורה – אם מלבד החששות הרגילים והכבדים ממילא הניצבים בפני מתלוננות (ולפעמים גם מתלוננים) הבוחרות לשבור קשר שתיקה על עבירות מין ואלימות במשפחה, יעמוד גם החשש שלא רק שלא יאמינו להן, אלא יכניסו דווקא אותן לכלא בטענה שתלונתן תלונת שווא, אז היכולת להילחם באלימות וניצול מיני תפתחת מאוד. 

קיומה של הדילמה בתחומים שונים אינו מפתיע. החיים מורכבים, הצדק והתמריצים לעתים מנהלים מערכת יחסים מסובכת. מה שגם לא מפתיע, אבל עדיין מעניין הוא שבדרך כלל בדיוק אותם טיפוסים שמתנגדים למיצוי הדין עם אזריה וחוששים לתמריצים הגרועים שיופעלו כתוצאה מכך על חיילי צה"ל, ידרשו את מיצוי הדין למתלוננות שווא. ובדיוק אותן פמיניסטיות נלהבות שיגנו על מדיניות הפרקליטות בנושא תלונות שווא, יזדעזעו ממדיניות שתוציא את החייל אלאור אזריה ללא עונש.

תמריצים רעים לאנשים רעים

24 ביולי 2016

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

לא משנה מי אמא של השופט

12 ביוני 2016

דונאלד טראמפ צנח בסקרים השבוע בעקבות התקפתו על השופט שפוסק דינו בעניין אוניברסיטת טראמפ המגוחכת והשקרית שהקים. הוא קרא לשופט "מקסיקני" בשל מוצאו וטען שבשל כך הוא מעוות את דינו.  שקרן פתולוגי ככל שהוא, במקרה כאן ייתכן שיש בדברי טראמפ יותר אמת מברגיל. כל אדם הגון יסלוד ממפעל השקר שהקים טראמפ ב"אוניברסיטה" שלו, אבל זה לא מופרך להניח שהעובדה שהשופט מקסיקני פועלת נגדו. ההונאות הקטנות של טראמפ מעוררות בחילה יתרה אם אתה שייך לקבוצת אוכלוסיה שאותה הוא גינה כאסופת אנסים ורוצחים.

שופטים אינם מנותקים ממוצאם, ממינם ואפילו מנסיבות מקריות. מחקרים בישראל הראו שנוכחות שופט ערבי בהרכב עוזרת לנאשם ערבי לחמוק ממעצר, ששופטות נשים מחמירות יותר בעבירות מין ושעדיף ליפול על שופט שבע אחרי ארוחה מזינה. מחקר אמריקני הראה שאי אפשר להגיד ששופטים ליברלים תומכים יותר בחופש הביטוי ואי אפשר להגיד שהם תומכים בו פחות. הם תומכים בו יותר כאשר בא מהצד הליברלי ותומכים בו פחות כשבא מהצד האנטי ליברלי. וההיפך נכון לשופטים שמרנים.

העובדה שאישה שחורה היא התובעת הכללית של ארה"ב צפויה להציל את הילארי קלינטון מהעמדה לדין בגין פרשת שרת הדואר האלקטרוני שלה. ממש כפי שההרכב השמרני בבית המשפט העליון האמריקני העניק לג'ורג' בוש את הנשיאות על מגש של כסף אחרי בחירות 2000. ממש כפי שמתקבל על הדעת שאורי משגב צודק והעובדה שנועם סולברג ואליקים רובינשטיין הם דתיים תרמה להחלטתם לטובת הרבנות בנושא הכשרות שאינה דומה לסגנון ההחלטות הרגיל המתקבל בבית המשפט העליון בענייני דת ומדינה.

אבל צריך לזכור עוד דבר מה – המחקרים שמראים על קשר בין מוצאו והשקפתו של שופט לבין פסיקותיו הם סטטיסטיים. הם מגלים מתאמים, שלעתים הם נמוכים בסך הכול. בני אדם מתקשים לחשוב באופן סטטיסטי. בפרט כשמדובר בנושא של השתייכות לקבוצה הצובע כל דבר בחשיבה האנושית, חשיבה שעוסקת ללא הרף בשאלה האם אתה מאלו שהם בעדנו או מאלו שנגדנו. שיפוט השופטים ופסיקותיהם לפי מוצאם עלול להפוך את הסטטיסטי לתפיסה בינארית בחשיבה הרווחת. הערבי בטח יפסוק כך. היהודי בטח יפסוק אחרת. השופט יקל והשופטת תחמיר. זו השלכה מרחיקת לכת והיכולת לנבא פסיקות באמצעותה אינה מאוד גבוהה. בבית המשפט העליון בישראל למשל קיימת כמו בארה"ב חלוקה בין שמרנים לליברלים, אבל הפסיקות קשות לניבוי וצפויות הרבה פחות מאשר באמריקה, שם ההרכב נבחר על בסיס פוליטי ברור מראש.

יותר מכך, באחד הפוסטים הקודמים בהקשר מאוד שונה, זה של הסיפור העצוב על הילד שנשכח במכונית בידי אביו החרדי, כתבתי על כך שתמריצים נכונים חשובים יותר מאמת לוגית. כך גם כאן. בטענה ששופטים אינם באים ממקום אובייקטיבי לחלוטין יש אמת, אבל אימוצה יוצר תמריצים איומים. החזרה על הטענה הזו פוגעת בנכונות להתנהל על פי חוק מתוך הנחה שיש דין ויש דיין אמת. היא מחסלת את האמון במערכת המשפט, שכאשר מוותרים עליה כבורר מוסכם להכרעה בסכסוכים נותרת לגיטימציה רק לחוקי הג'ונגל. בעולם העתיק אפילו שיטות משפט ברבריות כמו משפט בדו קרב חרבות, בהשלכה לנהר או בצריבה באש היו אפקטיביות במידה מסוימת כי אנשים האמינו בהן בכל לבם. האמון במערכת המשפט מוצדק יותר ומועיל לא פחות ולכן כדאי לכולנו לשכוח מאי אלו דוגמאות והוכחות לכך ששופטים אינם אובייקטיביים ולהתמסר כליל לאשליה שהם כן. להוקיע בחריפות כל אחד שרומז אחרת, בפרט אם הוא מועמד לתפקיד פוליטי בכיר או עיתונאי משפיע. בוז לטראמפ ולמשגב.