דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו לייבוביץ'. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך לייבוביץ' וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה ללייבוביץ' ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. לייבוביץ' היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. לייבוביץ', לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

לייבוביץ', לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

מודעות פרסומת

קונספירציית הרכב הפרטי מכה בשנית

דה מרקר מקדיש כתבה למצב התחבורה הציבורית בארץ – גרועה ומוזנחת תקציבית כידוע. ושב לאותו הסבר קונספירטיבי ישן כדי לנמק זאת – המדינה זקוקה להכנסות ממסים. המיסוי על רכב מכניס הון עתק ולכן יש למדינה תמריץ ברור שמסופי התחבורה הציבורית בארץ יהיו שממה.

אף על פי שכבר התייחסתי לטענה זו בהרחבה באחד הפוסטים בעבר, לא אימנע מלשוב ולצטט את מה שכתבתי בנושא זה. חשוב להבין למה הטענה מופרכת. יש דבר אחד גרוע יותר לאדם שחושב על כלכלה מאשר התעלמות מתמריצים והוא המצאת תמריצים דמיוניים.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.

שומרים, גם על סודות

די זועזעתי מההקלטה ששודרה הערב בערוץ 2, ולא מדבריהם של יאיר נתניהו וחבריו, אמנם אף אחד מהם לא מופת להליכות ולדרך ארץ. כשמתקוטטים בבית הספר מכריזים "בלי לערב הורים". כשמתקוטטים בפוליטיקה מעורר שאט נפש לערב את הילדים.

השאלה העקרונית כביכול שעלתה בכתבה, האם מאבטחים צריכים ללוות את המאובטחים שלהם עד למועדוני חשפנות, אינה שאלה כלל. מטרתם של המאבטחים אינה לחנך את המאובטחים ללכת בדרך הישר ולהימנע מהחפצת נשים חלילה. אפילו בעידן הפרוגרסיבי הנוכחי לא לשם כך שוכרים אנשים חמושים המלווים צעיר הולל.  מטרת המאבטחים היא להגן על חייהם של אלו שהם שומרים עליהם, וההגנה הזו כמובן הכרחית במועדון החשפנות לא פחות משהיא הכרחית במסעדה, בקולנוע או במוזיאון. תארו לעצמכם איזו מערכת תמריצים תופעל על המאובטח אם השב"כ יכריז שאינו מוכן ללוותו למקומות מפוקפקים כאלו או אחרים. הוא צפוי לחמוק אליהם בכוחות עצמו, ללא אבטחה, ולחשוף את עצמו ואת המדינה לסכנות שמהן האבטחה אמורה להגן עליו. מטבע הדברים דווקא מקומות אלו שבהם האורות מעומעמים והברנשים בעייתיים עלולים להיות המסוכנים ביותר עבור המאובטח. למעשה גם החשש שמאבטח של השב"כ יחשוף סיטואציות מביכות שהתוודע אליהן בחיי זה שעליו הוא שומר – הוא לבדו מהווה בעיה ביטחונית, כי מספק תמריץ למאובטחים לחמוק מהשמירה עליהם. סוגיה דומה עלתה כבר סביב השר סטס מיסז'ניקוב, שמאבטחיו הפרו את חובות הסודיות כלפיו וחשפו את אורח חייו ההולל. בצדק גינו בשב"כ את התנהגות המאבטחים אז כהפרה של קוד אתי, והיא לא חמורה פחות מהתנהגות רופא שמפר סודיות רפואית, פסיכולוג שמספר סודות מחדר הטיפולים או כומר שחושף תוכן וידוי.

לסיכום, מה שעלה מהכתבה בערוץ 2 זהו שילוב של שנאת נתניהו וצדקנות דוחה אבל לא ממש דילמה אתית בסוגיות אבטחה.

הדרך לעבודה כבר לא חסומה

ההסדר שהושג בעניין קצבאות הנכים הוא אחד ההישגים החברתיים של ממשלת נתניהו, אף שזו כמובן נאנסה אליו בעקבות הפגנות וחסימות כבישים ולא החליטה עליו מרצונה. אפילו אין צד שמפסיד מההסדר הזה. אמנם הקצאת כספים היא בעיקרון משחק סכום אפס, וכסף ממשלתי שמוקדש למטרה מסוימת בא על חשבון כספים אחרים שיכולים היו לשרת מטרות אחרות. אבל במצב הכלכלי הנוכחי במדינה, לפחות באופק הנראה לעין, הדברים אינם בדיוק כך. הוצאת כספים יכולה לשרת מטרה מקרו-כלכלית חשובה, מבלי שבאמת תצמצם את מה שמצוי בקופה הציבורית. מדוע זה כך? אנו מצויים במצב שבו השקל נעשה חזק מדי (בשל חדלונה של קרנית פלוג). כל הוצאה משמעותית של כספי מדינה אמורה להועיל להחלשת השקל. החלשת השקל מועילה ליצואנים ומהווה מקור של צמיחה.

ישנו היבט חיובי נוסף להסדר שהושג עם הנכים – נחלשה הדרישה מהם להיות מסכנים בתמורה לקצבאות שיקבלו. שיטת מתן הקצבאות הקודמת אסרה למעשה על נכים לצאת לשוק העבודה. כל הכנסה שלהם מעבודה הייתה מפחיתה משמעותית את הקצבאות שלהם. המתווה הנוכחי אמור לאפשר בסופו של דבר לנכה להרוויח כ-5,000 ש"ח מעבודה מבלי שהדבר יפגע בזכותו לקצבה. ישנו אלמנט של אכזריות ממש בהתניה שהתקיימה ועודדה  נכים שרוצים להמשיך להחזיק בקצבתם להישאר מובטלים תחת האיום שאם יצאו לעבוד ולהשתכר תינטל מהם הקצבה. זאת מאחר שעבודה אינה רק כסף. היא גם מימוש עצמי, היא גם תחושת כבוד וערך. היא גם מקור לסיפוק במקום שעמום. וכמובן עבודה מהווה תרומה למשק בכללותו.

בימין הכלכלי יש שסולדים כל כך מהשיטה של מדינת הרווחה להפוך אנשים למסכנים ולתלויים תמורת קצבאות, עד שהם תומכים בביטול מוחלט של מערכת ההתניות ובמקום זאת קוראים למתן קצבה נדיבה ללא תנאי לכל אזרח בוגר. לתת קצבה לכל אחד יעלה הון עתק, אבל מצד שני יש חיסכון גדול בביטול כל המערכת שמנהלת את חלוקת הקצבאות לכל אחד ואחד על פי מדידת רמת מסכנותו, ויש שיפור אדיר בתמריצים על ידי ביטול התמריץ למסכנות שבהפיכתה לסיבה להענקת קצבה.

שלמו להם לשלום

בית המשפט העליון שוב הותיר בארץ את המסתננים מאפריקה, הפעם במידה של צדק. המדינה התחייבה לפני שלטונות המדינה האפריקנית השלישית שאליה אמורים להיות מגורשים המסתננים, שלא תגרש אליה מבקשי מקלט בכפיה, אלא שהם יגיעו רק בהסכמתם. בג"ץ קבע בהיגיון שמסתננים שיכלאו עד שיאמרו "רוצה אני" לא באמת יצאו מפה בהסכמה. יש לשים לב לנקודה חשובה: בג"ץ לא אמר שלא ניתן באופן החלטי לגרש מסתננים בכפייה, הוא רק הבהיר שהמתווה הספציפי שסוכם עם המדינה האפריקאית דורש זאת, ויש לכבדו.

נותרנו עם בעיה: מבלי לכלוא מסתננים לאורך זמן, אין דרך לתמרץ אותם לצאת מהארץ ברצונם. חלק מהמסתננים עוזבים בשנים האחרונות מאחר שקנדה ומדינות אחרות נאותות לקבל אותם, אבל הם עושים זאת בקצב איטי, ותושבי דרום תל אביב עדיין חשים כנתונים לפלישה זרה. בעת ובעונה אחת נולדים בבתי החולים במרכז הארץ ילדים אפריקנים שעלולים לגדול במה שיהפוך למוקד של עוני ופשיעה לדורות.

אבל על פניו אין מדובר בבעיה שכסף לא יכול לפתור. אולי הרבה כסף, אבל עדיין רק כסף. אם יסולקו מישראל 30 אלף משפחות של מסתננים הבעיה הזו תהיה מאחורינו. תכפילו 30 אלף ב-100 אלף ש"ח בונוס למשפחה שעוזבת, סכום עתק במונחים אפריקניים, תקבלו 3 מיליארד שקל. הרבה כסף, אבל לא סכום שהמדינה לא תעמוד בו כהוצאה חד פעמית. תצטרפו לכך חוקים מציקים בצד המקל, כמו חוקים שיאפשרו הפקדת משכורת של מסתננים בחשבון חסום ומשיכתה רק כאשר המסתנן ייצא מן הארץ – קיבלתם תמריץ כלכלי אימתני ליציאה מהארץ.

אפשר להעלות חשש שהתנהלות של המדינה שתהיה נדיבה לעוזבים תביא בעתיד לזרם מחודש של מסתננים, שיידעו שבסוף הדרך יקבלו הטבות נהדרות. אבל נראה שהנסיבות השתנו כך שחשש זה קטן מאוד. לא מגיע כבר אף מבקש מקלט מסיני, בין אם בגלל הגדר או בגלל פעולות המצרים שם. מספר המסתננים מהגבול הדרומי דעך לרמה כזו שניתן למנותם על כף יד אחת.

אם המדינה מוכנה לפזר כסף בנדיבות, פתרון אחר, פחות הומניטרי אך יותר יעיל מבחינת תמריצים, הוא לשפות את המדינה האפריקנית השלישית במספיק כסף (אולי לצד הסתודדות עם ראשיה על עסקאות נשק אפלות). באופן זה תסכים לשנות את המתווה ולקבל במוצהר גם מבקשי מקלט שמובלים למטוס בכפייה, דבר שבג"ץ למעשה אישר בהחלטתו היום.

לישראל מגיעה כיום זרימת מט"ח עצומה, עוד בטרם החלו תמלוגי הגז, וזרם זה רק יגדל. שימוש במט"ח המתקבל לצרכי המשק הוא בעיה קשה בגלל המחלה ההולנדית – פיזור מט"ח על המשק הישראלי מעלה את שער המטבע ופוגע ביצוא. בעבר כתבתי שיש מעט שימושים במט"ח שנקיים ממחלה זו, למשל הגדלת סל התרופות. תמרוץ מבקשי המקלט או המדינה שקולטת אותם זו דוגמה טובה נוספת לשימוש בכספי מט"ח למטרה בעלת חשיבות עליונה, ללא אפקט הפידבק הבעייתי על המשק.

סמים מתמרצים

אף פעם לא גיבשתי דעה מוצקה בנושא התרת השימוש במריחואנה. מצד אחד החירות האנושית יקרה ללבי. מצד שני חששתי מהאפקטים השליליים של הסם ובפרט מהגברת הסיכון בכבישים מצד נהגים מסטולים. כמו שנאמר פעם (אך כרגיל, לא על ידי מי שהציטוט מיוחס לו), החופש שלך להניע את אגרופך אנה ואנה מוגבל על ידי קרבת הסנטר שלי. בדרכים מסתובבים הרבה סנטרים המחוברים לגופים פגיעים וחפים מפשע. גל הלגליזציה ההיסטורי של השימוש במריחואנה בארה"ב מהווה הזדמנות לבחון את ההשפעה של השינוי החוקי על הבטיחות בכבישים בתנאי אמת. הממצאים מקולורדו לכאורה חד משמעיים – מאז הלגליזציה ישנו מספר הולך וגדל של מעורבים בתאונות דרכים קטלניות שנמצאו תחת השפעת מריחואנה.  אבל בעניינים כאלו גם מה שנראה חד משמעי אינו באמת כזה. ייתכן פשוט שהשימוש במריחואנה הולך וגדל, אך הסם אינו קשור לתאונה. גם חוקרי מקרי המוות בקולורדו עדיין לא הגיעו למיומנות שתאפשר להם להגיד בוודאות האם הייתה השפעה פעילה של המריחואנה בעת התאונה. מי שמנסה לנתח את הנתונים בשיטתיות מתקשה להגיע למסקנות. מול המידע על עלייה במספר הנהגים שנמצאה אצלם השפעת מריחואנה ניצבת העובדה שבמדינות שהתירו מריחואנה חלה באופן כללי ירידה בתמותה בכבישים עם ההתרה. אולי מריחואנה משרה רוגע ומווסתת זעם כבישים. טענה אחרת היא שמריחואנה באה על חשבון צריכת אלכוהול שעלול להיות מסוכן יותר. מי יודע. ערבוביה סטטיסטית שכזו מאפשרת לכל צד בוויכוח להיאחז בנתונים שמשרתים אותו, ואין הכרעה. תנודות לא ברורות בתמותה בכבישים קורות כל הזמן. למשל החל מתחילת השנה הנוכחית יש בישראל עליה קיצונית בתמותה בתאונות דרכים במגזר הערבי (עלייה בשיעור העומד על למעלה מ-50%!) מול מגמת ירידה ברורה במגזר היהודי (ירידה ב-10%). מה יכול להסביר כאלו תופעות מלבד הכאוס הרגיל של הסטטיסטיקה. אם היה קורה אירוע משמעותי במגזר הערבי מאז דצמבר, ודאי היו משתמשים בו להסביר את המתרחש, אך למיטב ידיעתי לא קרה כזה.

מכיוון שאין לי שום דבר חד משמעי להגיד בנושא, לא הייתי מקדיש לו רשומה אלמלא נתקלתי במאמר המאיר אפקט צדדי ותוצאה לא מכוונת של התרת המריחואנה. עוד מבט באופן המרתק והגחמתי שבו מעצבים שינויים במערכת התמריצים את המציאות. בתקופה שבה מריחואנה הייתה אסורה על פי חוק, משתמשים שהחזיקו מריחואנה בכלי הרכב שלהם חששו מאוד ממפגש עם שוטרים. שוטרים נוטים להיטפל לנהגים שלא באים להם טוב בעין. אחד הדברים שעושים רע לעין השוטר הוא נהג או רוכב לא חגורים בחגורת בטיחות.   התמריץ לחגור חגורת בטיחות הוא לכאורה תמריץ עליון – עניין של חיים ומוות. אולם רבים מבני האדם מתקשים לחשוב על תמריצים שיהיו רלוונטיים בהתרחשויות שסיכוייהן נמוכים מאוד, ותאונות דרכים הן למרבה המזל אירוע  נדיר. לעומת זאת, לכולם ברור שפגישה עם שוטר כאשר במכוניתם שפע מריחואנה היא ביש מזל בהסתברות גבוהה, ולפיכך יש להם תמריץ ברור לנקוט בכל צעד כדי להקטין את הסיכוי למפגש עם המשטרה, בין השאר על ידי חגירת חגורה.

אם כך האיסור על החזקת מריחואנה עודד את מי שהפר אותו לחגור חגורת בטיחות ולפיכך הייתה לו תועלת בטיחותית משמעותית עקיפה, אף שהמחוקקים לא התכוונו לה ובטח לא העלו אותה בדעתם. טענת החוקרים היא שהלגליזציה של המריחואנה יכולה לבטל את האפקט ולהפחית ב-3% את מספר הנסיעות שבהן נעשה שימוש בחגורת בטיחות בקרב קבוצת האוכלוסייה הרלוונטית, מה שיסתכם בעשרות אלפי נסיעות ביום במדינה. חגירת חגורת בטיחות מקטינה במחצית את הסיכוי למוות בתאונת דרכים, ולפיכך אין מדובר בעניין זניח.

מעבר לעולם המריחואנה קל להעלות ספקולציה בעקבות המחקר לפיה שחורים בארה"ב הפגיעים במיוחד להיטפלות שוטרים, שומרים בשל כך על תקנות הבטיחות בדרכים בשיעור גבוה יותר משהיו שומרים עליהן אחרת, וכך ניצלים חייהם של רבים מהם, לבטח יותר מאלו המקופחים בתקריות הנדירות של ירי שוטר בצעיר שחור לא חמוש שמעוררות את זעמם של ארגונים כמו "בלק לייבס מטר". עם זאת, המורכבות של המציאות והתוצאות המרובות והלא צפויות של כל שינוי בה לא בהכרח יכולים או צריכים להצדיק שימור של חוקים ותקנות גרועים.

גם החסידה מגיבה לתמריצים

לידתה של רומי נוימרק בשנת 1982 בישרה עידן חדש בטכנולוגיה הרפואית בישראל. ארבע שנים אחרי שהשיטה הצליחה לראשונה בבריטניה, הרופאים בישראל למדו כיצד לערבב זרע וביצית במעבדה ולהחזירם לבטן כך שייווצר מהם עובר בר קיימא. מאז הפכה ישראל למעצמה מובילה בתחום בשל האובססיה הישראלית לפריון. חמישה אחוזים מהלידות בישראל הן היום תוצאה של הפריות מבחנה. הספר ילד משלך מאת שרית מגן סוקר את תחלואיהם של טיפולי הפריון בישראל ומתמקד בפרט בעובדה אחת – רופאים ישראלים מעניקים טיפולי פוריות במימון המדינה לנשים עד גיל 45. אולם היכולת של גוף האישה לספק ביציות ניתנות להפריה קורסת במהירות בתחילת שנות הארבעים לחיים. הריון מביצית שנלקחה מאישה בגיל 44 מוגדר בידי חלק מהרופאים כדבר שהוא על גבול הבלתי אפשרי, אירוע שסיכוייו עומדים בערך על אחוז אחד. יש רופאים שמעידים שמעולם לא נתקלו בתופעה כזו.  גם בגילאים 42-43 הסיכויים להצלחת טיפולי הפוריות קטנים מאוד ושיעורי הכישלון עומדים על למעלה מ-95%. נשים מגיעות באופן נאיבי לטיפולים מתוך הנחה שהסיכוי להצלחה גדול אך עוגמת הנפש כמעט מובטחת.

מאחורי התופעה עומדת מערכת תמריצים פשוטה – הרופאים מקבלים תשלום עבור כל מחזור טיפולים. מה אכפת להם אם מחזורי הטיפול יתארכו ויתארכו עד אינסוף מבלי שיניבו כל הריון. הספר מצטט רופא שאומר:

אם באמת רוצים לצמצם טיפולי הפריה חוץ גופית, אז רק בדרך של תגמול עבור היריון שבוע 12. כבמטה קסם מחזורים טבעיים ייעלמו. לא יהיו שמונה כישלונות. לא יהיו טיפולים עם AMH (הורמון המעיד על רמת הרזרבה השחלתית) אפס, אך לצערי המצב הנוכחי נוח לכולם…

רופא אחר מצוטט כאומר בנימה סרקסטית:

היום הפציינטית הטובה היא זו שלא מצליחה, כי היא מביאה עוד מחזור ועוד אחד. זה שווה כסף וכולם מבסוטים.

בשנת 2003 ניסה משרד האוצר לקצץ בטיפולי הפוריות, בין השאר עבור נשים מבוגרות, וקמה צעקה גדולה. גילה גמליאל הכריזה:

לומר לאישה שיש בעיות לה או לבן זוגה להביא ילדים לעולם והם נזקקים לטיפולי הפריה, שמגיל 44 המדינה לא רואה לנכון לסבסד זאת, זו אמירה חברתית שערורייתית בכל הקשור לנשים ובכלל לתפיסה שלנו כאן.

כמה כסף עולים למדינה טיפולי הפוריות מגיל 43? בערך כ-50 מיליון שקל. זה אינו סכום שיטלטל את החיים במדינה (מה עוד שחלקו חוזר למס הכנסה – חצי ממשכורותיהם השמנות של הגניקולוגים), אבל הוא יכול להיות שימושי למערכת הבריאות הנאבקת בתקציבים חסרים. משמעותי עוד יותר בעיניי הוא רכיב הולכת השולל שיש בעניין. המטופלות מאמינות ברופא שיביא להם ילד, אך למעשה יכולות היו לבטוח בחסידה כמעט באותה מידה ובלי מכאובי הטיפולים ותופעות הלוואי. לרופאים יש תמריץ להציג תמונה אחרת, אך הסטטיסטיקות חושפות את האמת העגומה. איני טוען שרוב הרופאים שקרנים, וחלקם בוודאי מתעקש להצביע על האמת, אבל אם היה להם באמת תמריץ הולם, היו נכונים ממש להתווכח, להתעמת ולהסביר בנחישות למטופלות שבטיפול שהן מבקשות אין היגיון.

"תמריצים חשובים", הכריז צ'רלי מאנגר בנאום שנשא ב-1995 באוניברסיטת הרווארד:

ובכן, אתם יכולים לומר – 'כל אחד יודע זאת'. אני חושב שתמיד הייתי באחוזון הגבוה של האוכלוסייה בכל מה שקשור להבנת כוחם של תמריצים, ועדיין המעטתי בערכם כל חיי.  לא חולפת שנה מבלי גילוי מפתיע שיוכיח לי עדיין שתמריצים חזקים מששיערתי.