גם החסידה מגיבה לתמריצים

לידתה של רומי נוימרק בשנת 1982 בישרה עידן חדש בטכנולוגיה הרפואית בישראל. ארבע שנים אחרי שהשיטה הצליחה לראשונה בבריטניה, הרופאים בישראל למדו כיצד לערבב זרע וביצית במעבדה ולהחזירם לבטן כך שייווצר מהם עובר בר קיימא. מאז הפכה ישראל למעצמה מובילה בתחום בשל האובססיה הישראלית לפריון. חמישה אחוזים מהלידות בישראל הן היום תוצאה של הפריות מבחנה. הספר ילד משלך מאת שרית מגן סוקר את תחלואיהם של טיפולי הפריון בישראל ומתמקד בפרט בעובדה אחת – רופאים ישראלים מעניקים טיפולי פוריות במימון המדינה לנשים עד גיל 45. אולם היכולת של גוף האישה לספק ביציות ניתנות להפריה קורסת במהירות בתחילת שנות הארבעים לחיים. הריון מביצית שנלקחה מאישה בגיל 44 מוגדר בידי חלק מהרופאים כדבר שהוא על גבול הבלתי אפשרי, אירוע שסיכוייו עומדים בערך על אחוז אחד. יש רופאים שמעידים שמעולם לא נתקלו בתופעה כזו.  גם בגילאים 42-43 הסיכויים להצלחת טיפולי הפוריות קטנים מאוד ושיעורי הכישלון עומדים על למעלה מ-95%. נשים מגיעות באופן נאיבי לטיפולים מתוך הנחה שהסיכוי להצלחה גדול אך עוגמת הנפש כמעט מובטחת.

מאחורי התופעה עומדת מערכת תמריצים פשוטה – הרופאים מקבלים תשלום עבור כל מחזור טיפולים. מה אכפת להם אם מחזורי הטיפול יתארכו ויתארכו עד אינסוף מבלי שיניבו כל הריון. הספר מצטט רופא שאומר:

אם באמת רוצים לצמצם טיפולי הפריה חוץ גופית, אז רק בדרך של תגמול עבור היריון שבוע 12. כבמטה קסם מחזורים טבעיים ייעלמו. לא יהיו שמונה כישלונות. לא יהיו טיפולים עם AMH (הורמון המעיד על רמת הרזרבה השחלתית) אפס, אך לצערי המצב הנוכחי נוח לכולם…

רופא אחר מצוטט כאומר בנימה סרקסטית:

היום הפציינטית הטובה היא זו שלא מצליחה, כי היא מביאה עוד מחזור ועוד אחד. זה שווה כסף וכולם מבסוטים.

בשנת 2003 ניסה משרד האוצר לקצץ בטיפולי הפוריות, בין השאר עבור נשים מבוגרות, וקמה צעקה גדולה. גילה גמליאל הכריזה:

לומר לאישה שיש בעיות לה או לבן זוגה להביא ילדים לעולם והם נזקקים לטיפולי הפריה, שמגיל 44 המדינה לא רואה לנכון לסבסד זאת, זו אמירה חברתית שערורייתית בכל הקשור לנשים ובכלל לתפיסה שלנו כאן.

כמה כסף עולים למדינה טיפולי הפוריות מגיל 43? בערך כ-50 מיליון שקל. זה אינו סכום שיטלטל את החיים במדינה (מה עוד שחלקו חוזר למס הכנסה – חצי ממשכורותיהם השמנות של הגניקולוגים), אבל הוא יכול להיות שימושי למערכת הבריאות הנאבקת בתקציבים חסרים. משמעותי עוד יותר בעיניי הוא רכיב הולכת השולל שיש בעניין. המטופלות מאמינות ברופא שיביא להם ילד, אך למעשה יכולות היו לבטוח בחסידה כמעט באותה מידה ובלי מכאובי הטיפולים ותופעות הלוואי. לרופאים יש תמריץ להציג תמונה אחרת, אך הסטטיסטיקות חושפות את האמת העגומה. איני טוען שרוב הרופאים שקרנים, וחלקם בוודאי מתעקש להצביע על האמת, אבל אם היה להם באמת תמריץ הולם, היו נכונים ממש להתווכח, להתעמת ולהסביר בנחישות למטופלות שבטיפול שהן מבקשות אין היגיון.

"תמריצים חשובים", הכריז צ'רלי מאנגר בנאום שנשא ב-1995 באוניברסיטת הרווארד:

ובכן, אתם יכולים לומר – 'כל אחד יודע זאת'. אני חושב שתמיד הייתי באחוזון הגבוה של האוכלוסייה בכל מה שקשור להבנת כוחם של תמריצים, ועדיין המעטתי בערכם כל חיי.  לא חולפת שנה מבלי גילוי מפתיע שיוכיח לי עדיין שתמריצים חזקים מששיערתי.

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.

תיאוריית קשר? אין קשר

נדב אייל, עיתונאי חדשות 10, אינו דונלד טראמפ. הוא אדם רציני, לא מפריח קונספירציות. אבל כעס מטמטם קצת את שיקול הדעת, ולכן בזעמו על שעבודם של הישראלים לרכב נסחף נדב אייל לתיאוריית קונספירציה בטור שכתב היום, תיאוריית קונספירציה שכיחה מאוד, אחת הנפוצות במדינה.

הנה העניין. אם תהיה כאן תחבורה ציבורית טובה, במיוחד רכבת תחתית, אנשים יוותרו בשמחה על המכוניות עם המיסוי הכי גבוה בעולם.. המדינה יודעת זאת ואולי זו הסיבה שהיא מחזיקה את הציבור כולו בן ערובה ללא תחבורה ציבורית יעילה. כך היא יכולה לגבות מסים ואגרות מקהל שבוי שאין לו ברירה אחרת.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.

כמובן גם לגופו של עניין זהו שיקול חלש מאוד. מדינות הלוות במטבע משלהן אינן צריכות מסים. הן מדפיסות את הכסף ואינן זקוקות לחסדי האזרחים כדי לקבלו. על כן הרעיון שאובדן ההכנסות ממיסוי רכב יטרידן הוא די מטופש. אבל יתכן תיאורטית שפוליטיקאי או פקיד אוצר שמעולם לא שזף עיניו בבלוג MMT או בכתביו של וורן מוסלר, יחשוב ששאלת אובדן המס תקשה על המדינה בעתיד. אך מאוד לא סביר שיעז בכלל להעלות על דעתו לשקול זאת כשיקול נגד הקמת תשתיות תחבורה ציבורית מעולות.

שוו בנפשכם שלפי התיאוריה של נדב אייל היינו אמורים לחזות עכשיו בחרדה היסטרית של ממשלת ישראל מפני הרכב ללא נהג, שעתיד להיות שיתופי ולצמצם מאוד את כמות המכוניות המיוצרות, ממש כאילו זה האיום האיראני. כמובן, אין אימה כזו. הרכב ללא נהג לא מעסיק את ביורוקרטי המיסוי והתקציב. אם הבעיה תקרה לפתחם בעתיד הרחוק הם יתמודדו איתה, אך אין למשרתי ציבור כל תמריץ לקונספירציות מפותלות, בניגוד מוחלט לדעת הקהל, כדי לשרת מטרה עתידית רחוקה ומעורפלת שאין לה דבר עם טובתם האישית.

הסיבה האמיתית למצב התחבורה הציבורית בארץ היא שישראל נבנתה ופותחה בעיקר בעשורים שבין שנות השישים לשנות התשעים, שבהם העולם גילה עניין מועט בתחבורה ציבורית והוקסם מהחירות שמקנה הרכב הפרטי. בכך היא שונה מאירופה ואף מהערים בחוף המזרחי של ארה"ב. העולם משתנה, וכך גם אנחנו. אבל כשמדובר בתשתיות גדולות, קצב השינוי תמיד איטי במידה בלתי נסבלת. ואף על פי כן, נוע ינוע.

לקחים מוולס פארגו

ולס פארגו, הבנק האמריקני המשעמם והיציב שמככב בתיק ההשקעות של וורן באפט ושל משקיעי ערך רבים, עומד במרכז שערוריה. עובדיו פתחו ללקוחות מיליוני חשבונות מבלי לשאול אותם. ברקע צצות טענות נוספות על הבנק הנוגעות להתנהלות לא הוגנת בעיקולי בתים של חייבים. 

מוקדם לדעת אם ולס פארגו ספג פגיעה אנושה וארוכת טווח, או שעלה על מהמורה קטנה אך חולפת. כמי שגם התפתה לקנות ממניות הבנק, אני מקווה שהאפשרות השנייה נכונה. 

מכל סיפור כזה אפשר ללמוד שיעור על תמריצים. הלקח המעניין שניתן למצוא כאן הופיע בניתוח שכתב ג'וש בארו, הפרשן המבריק של ביזנס אינסיידר ובעצמו עובד הבנק בעברו.

בארו ציין שוולס פארגו כלל לא הרוויח מפתיחת החשבונות הכפולים ללקוחות. אדרבה, לעתים הפסיד כי הוענקו ללקוחות הטבות על פתיחת חשבון שלא היו אמורים לקבל. מי שהרוויח אלו העובדים, שהצליחו כך לעמוד ביעדי פתיחת חשבון לא ריאליים שהוצבו להם. מבחינת הבנק לא הייתה פואנטה בפתיחת חשבון נוסף שאינו מעודד את הלקוח לפעילות או להעברת כסף. מבחינת העובדים הייתה גם הייתה.

מערכות תמריצים שמנסות לקדם יעד, כמו רווחיות  הבנק במקרה כאן, באמצעות מדידה של התקדמות בתחום קרוב אך לא זהה, כמו פתיחת חשבונות, עלולות להוביל לכך שבין היעד הרצוי ליעד הנמדד ייפתח פער הולך וגדל.

מה בין אלאור אזריה לתלונות שווא של נשים?

משפט אלאור אזריה המתנהל לו בימים אלו מעורר שאלות קשות. השאלה הנוקבת ביותר היא האם מדינה השולחת חייל צעיר לשטח יכולה לשפוט אותו על שיקול דעת שגוי, הן מוסרית, והן מבחינת התמריצים. משפט אזריה נותן תמריץ לחיילים להסס בתגובתם מול מחבלים, או להימנע מביצוע וידוא הריגה במחבל שעדיין יש בו סיכון. זה תמריץ גרוע שעלול לעלות בחיי חיילים. ומצד שני אי אפשר לסבול מצב שבו חיילים הופכים למוציאים להורג על דעת עצמם. 

הנושא מסובך, אבל מצב שבו מיצוי הדין יכול לייצר תמריצים איומים אינו ייחודי. יש לו למשל מקבילה ידועה בהתנהלות המשפטית ביחס לנשים המגישות תלונות נגד גברים. באחוז מסוים מהמקרים, וישנו ויכוח גדול איזה אחוז, תלונות אלו הן תלונות שווא. המדיניות של הפרקליטות היא להמעיט מאוד בפתיחת תיק פלילי לנשים על תלונות שווא. הסיבה לכך ברורה – אם מלבד החששות הרגילים והכבדים ממילא הניצבים בפני מתלוננות (ולפעמים גם מתלוננים) הבוחרות לשבור קשר שתיקה על עבירות מין ואלימות במשפחה, יעמוד גם החשש שלא רק שלא יאמינו להן, אלא יכניסו דווקא אותן לכלא בטענה שתלונתן תלונת שווא, אז היכולת להילחם באלימות וניצול מיני תפתחת מאוד. 

קיומה של הדילמה בתחומים שונים אינו מפתיע. החיים מורכבים, הצדק והתמריצים לעתים מנהלים מערכת יחסים מסובכת. מה שגם לא מפתיע, אבל עדיין מעניין הוא שבדרך כלל בדיוק אותם טיפוסים שמתנגדים למיצוי הדין עם אזריה וחוששים לתמריצים הגרועים שיופעלו כתוצאה מכך על חיילי צה"ל, ידרשו את מיצוי הדין למתלוננות שווא. ובדיוק אותן פמיניסטיות נלהבות שיגנו על מדיניות הפרקליטות בנושא תלונות שווא, יזדעזעו ממדיניות שתוציא את החייל אלאור אזריה ללא עונש.

תמריצים רעים לאנשים רעים

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

לא משנה מי אמא של השופט

דונאלד טראמפ צנח בסקרים השבוע בעקבות התקפתו על השופט שפוסק דינו בעניין אוניברסיטת טראמפ המגוחכת והשקרית שהקים. הוא קרא לשופט "מקסיקני" בשל מוצאו וטען שבשל כך הוא מעוות את דינו.  שקרן פתולוגי ככל שהוא, במקרה כאן ייתכן שיש בדברי טראמפ יותר אמת מברגיל. כל אדם הגון יסלוד ממפעל השקר שהקים טראמפ ב"אוניברסיטה" שלו, אבל זה לא מופרך להניח שהעובדה שהשופט מקסיקני פועלת נגדו. ההונאות הקטנות של טראמפ מעוררות בחילה יתרה אם אתה שייך לקבוצת אוכלוסיה שאותה הוא גינה כאסופת אנסים ורוצחים.

שופטים אינם מנותקים ממוצאם, ממינם ואפילו מנסיבות מקריות. מחקרים בישראל הראו שנוכחות שופט ערבי בהרכב עוזרת לנאשם ערבי לחמוק ממעצר, ששופטות נשים מחמירות יותר בעבירות מין ושעדיף ליפול על שופט שבע אחרי ארוחה מזינה. מחקר אמריקני הראה שאי אפשר להגיד ששופטים ליברלים תומכים יותר בחופש הביטוי ואי אפשר להגיד שהם תומכים בו פחות. הם תומכים בו יותר כאשר בא מהצד הליברלי ותומכים בו פחות כשבא מהצד האנטי ליברלי. וההיפך נכון לשופטים שמרנים.

העובדה שאישה שחורה היא התובעת הכללית של ארה"ב צפויה להציל את הילארי קלינטון מהעמדה לדין בגין פרשת שרת הדואר האלקטרוני שלה. ממש כפי שההרכב השמרני בבית המשפט העליון האמריקני העניק לג'ורג' בוש את הנשיאות על מגש של כסף אחרי בחירות 2000. ממש כפי שמתקבל על הדעת שאורי משגב צודק והעובדה שנועם סולברג ואליקים רובינשטיין הם דתיים תרמה להחלטתם לטובת הרבנות בנושא הכשרות שאינה דומה לסגנון ההחלטות הרגיל המתקבל בבית המשפט העליון בענייני דת ומדינה.

אבל צריך לזכור עוד דבר מה – המחקרים שמראים על קשר בין מוצאו והשקפתו של שופט לבין פסיקותיו הם סטטיסטיים. הם מגלים מתאמים, שלעתים הם נמוכים בסך הכול. בני אדם מתקשים לחשוב באופן סטטיסטי. בפרט כשמדובר בנושא של השתייכות לקבוצה הצובע כל דבר בחשיבה האנושית, חשיבה שעוסקת ללא הרף בשאלה האם אתה מאלו שהם בעדנו או מאלו שנגדנו. שיפוט השופטים ופסיקותיהם לפי מוצאם עלול להפוך את הסטטיסטי לתפיסה בינארית בחשיבה הרווחת. הערבי בטח יפסוק כך. היהודי בטח יפסוק אחרת. השופט יקל והשופטת תחמיר. זו השלכה מרחיקת לכת והיכולת לנבא פסיקות באמצעותה אינה מאוד גבוהה. בבית המשפט העליון בישראל למשל קיימת כמו בארה"ב חלוקה בין שמרנים לליברלים, אבל הפסיקות קשות לניבוי וצפויות הרבה פחות מאשר באמריקה, שם ההרכב נבחר על בסיס פוליטי ברור מראש.

יותר מכך, באחד הפוסטים הקודמים בהקשר מאוד שונה, זה של הסיפור העצוב על הילד שנשכח במכונית בידי אביו החרדי, כתבתי על כך שתמריצים נכונים חשובים יותר מאמת לוגית. כך גם כאן. בטענה ששופטים אינם באים ממקום אובייקטיבי לחלוטין יש אמת, אבל אימוצה יוצר תמריצים איומים. החזרה על הטענה הזו פוגעת בנכונות להתנהל על פי חוק מתוך הנחה שיש דין ויש דיין אמת. היא מחסלת את האמון במערכת המשפט, שכאשר מוותרים עליה כבורר מוסכם להכרעה בסכסוכים נותרת לגיטימציה רק לחוקי הג'ונגל. בעולם העתיק אפילו שיטות משפט ברבריות כמו משפט בדו קרב חרבות, בהשלכה לנהר או בצריבה באש היו אפקטיביות במידה מסוימת כי אנשים האמינו בהן בכל לבם. האמון במערכת המשפט מוצדק יותר ומועיל לא פחות ולכן כדאי לכולנו לשכוח מאי אלו דוגמאות והוכחות לכך ששופטים אינם אובייקטיביים ולהתמסר כליל לאשליה שהם כן. להוקיע בחריפות כל אחד שרומז אחרת, בפרט אם הוא מועמד לתפקיד פוליטי בכיר או עיתונאי משפיע. בוז לטראמפ ולמשגב.

נורווגיה מורידה כפפות

יש שתי מדינות בעולם המערבי שהחליטו מזמן להוריד כפפות במאבק למנוע הגעת מבקשי מקלט מהעולם השלישי – אוסטרליה וישראל.  שתיהן אינן מסתפקות בכל מיני הצקות וצעדים קנטרניים, כמו הנוהג החדש בדנמרק ובגרמניה להחרים רכוש מבקשי המקלט כדי לממן קליטתם. הן מוכנות לעשות את הדבר העיקרי שבאמת יועיל, התמריץ האולטימטיבי נגד הגעה – להוציא את הבאים מתחומן. אוסטרליה – על ידי שליחתם למחנות בנאורו ובפפואה. ישראל – על ידי הקמת מתחם חולות ועידוד אגרסיבי של "יציאה מרצון", פעולות שבג"ץ עוד לא אמר לגביהן את המילה האחרונה.

בשבוע האחרון התברר שעוד מדינה הצטרפה למועדון, דווקא מדינה שמזוהה אצלנו עם הומניזם ביקורתי כלפי ישראל. נורווגיה התמודדה עם הצפה בלתי צפויה של פליטים שהגיחו מהגבול שלה עם רוסיה באזור הארקטי. למרבה התדהמה אלפי פליטים היו מוכנים לעשות מסלול קשה באזור שבו מזג האוויר אכזרי כל כך. גם בעולם השלישי מבינים חשבון של עלות ותועלת. מוטב להעביר זמן מה במסע מפרך בקור אימים בחלקים הצפוניים של כדור הארץ ואת שאר החיים בנורווגיה הנחמדה, מאשר להיוותר משך חיים שלמים בסוריה, באריתריאה או בתימן. זה גם לא עד כדי כך קשה – טסים מהמזרח התיכון עד עיר גדולה בצפון מערב רוסיה וממנה עושים עוד כמה מאות קילומטרים באופניים.

נורווגיה אפילו אינה כלולה באיחוד האירופי ואינה יכולה להשלות עצמה שבהמשך הדרך תוכל לחלוק את הפליטים שלה עם מדינות כמו פולין, צ'כיה ופורטוגל, כמו ששוודיה וגרמניה עדיין משלות עצמן. לכן קיבלו הנורווגים החלטה אכזרית, כל כך לא אופיינית למי שהיו תמיד מצפון העולם, הארץ האחראית על חלוקת פרס נובל לשלום. הם התחילו להחזיר את הנכנסים מהגבול הרוסי אל רוסיה. לרוסיה כמובן אין שמץ עניין בגורלם, וכשתפקע הויזה שלהם היא צפויה להעלות אותם על מטוס לארץ המוצא שממנה הגיעו.

גם בנורווגיה יש ארגוני זכויות אדם שהקימו מהומה ורעש, ובינתיים הצעדים הושעו. הנורווגים מחפשים מוצא אחר – אולי צבא רוסיה יאות לחסום את המגיעים עוד בתוך הטריטוריה הרוסית. פוטין הוא אחד שיודע לסכם על דילים כאלו כשמוצעת התמורה הראויה.

כשזוכרים את כל הטפותיו של עיתון הארץ שהתמסר באופן כפייתי לקמפיין מבקשי המקלט האריתראים אפשר להשתעשע מכל זה. הרי נורווגיה היא ארץ מופת עבור מערכת הארץ וברגע האמת היא מתנהגת בדיוק כמו ישראל. גם שכנתה שוודיה נסוגה מקדחת הנדיבות הנאיבית שאחזה בה לרגע וסגרה את דלתותיה, ובגרמניה גורלה של מרקל תלוי על בלימה. נוצר קונצנזוס לפיו היא הרחיקה לכת בפתיחת השערים לפליטים, בפרט לאור התקיפות המיניות ההמוניות בקלן.

כל הארצות האלו עדיין לא התייצבו בהחלטיות מאחורי מדיניות חדשה. הן עדיין מגמגמות, קרועות בין דימוין העצמי אוהב האדם וההומינטרי לבין סיוט הצפתן באנשי העולם השלישי והמוסלמי. נורווגיה עדיין לא הופכת את הגירוש לרוסיה לאוטומטי, לשוודיה בכל אופן ממשיכים להיכנס פליטים וגרמניה בכלל מבולבלת ומצפה להכרעה בקרוב.

נראה שבכל אופן הסתיים פרק במשבר ההגירה הגדול באירופה. די מהר הגיע לקיצו המצב שבו האירופים העניקו תמריצים נדיבים להגיע אליהם מצד אחד ומצד שני הכחישו בעקשנות את השפעתם הצפויה של תמריצים אלו. כך תם אותו משחק שבו משחקים גם ארגוני הפליטים אצלנו שקוראים להיות נדיבים ומסבירי פנים כלפי כל פליט או טוען לפליטות ומצד שני מסרבים להכיר בהשלכות המיידיות – נחיל אדם שימהר להסתער על גדר הגבול. תמריצים עובדים, ולפעמים תמריצים הם כה פשוטים וברורים שניתן לנחש בקלות איך ישפיעו.

פינלנד עושה ניסוי

בניגוד למה שמשתמע מכותרות אתרי האינטרנט הכלכליים, פינלנד לא הולכת לחלק בקרוב 800 אירו לכל אזרח. הרעיון של חלוקת צ'ק לכל אזרח, מה שקרוי מתן הכנסה בסיסית, הוא אחד הרעיונות המעניינים בשיח הכלכלי. פעם הבעתי בו תמיכה בהתלהבות גדולה בבלוג. אולי יקרום פעם עור וגידים, אבל מה שקורה עתה בפינלנד הוא רק הכנות לניסוי מוגבל ביישום הכנסה בסיסית, לא יותר. כמובן, אם הניסוי יצליח יהיה זה פתח ליישום אמיתי ורחב היקף של הקונספט.

רעיון ההכנסה הבסיסית מתגבר על אחת הבעיות היסודיות של מדינת הרווחה – התמריצים למסכנות. כל קצבה שניתנת רק למי שהוא מסכן, מתמרצת אנשים למצוא את נקודות המסכנות שבהם במקום לגלות את חוזקותיהם. מה הטעם לצאת להתפרנס בכבוד, כאשר עליית כושר ההשתכרות תסכן את הקצבה הממשלתית. עדיף לשכנע את הרופא של ביטוח לאומי שאתה מסכן ללא תקנה.

ההכנסה הבסיסית חותכת באבחה חדה את קשר הגורדי שכרוך סביב צווארם של מוטבי מדינת הרווחה. במקום להעניק הטבות רק לעניים או רק לחולים או רק לנכים או רק לנשים החד הוריות, ההטבות ניתנות לכולם. כל אזרח זכאי להן מגיל 18.  אין צורך בועדות ביטוח לאומי ובביורוקרטיה מפלצתית – כללי הזכאות הם הכי פשוטים שיש. אתה אזרח בוגר, אתה זכאי.

אליה וקוץ בה – כדי להעניק סכום סביר לכל אחד ואחד צריך תקציבי עתק. לא סביר שהחיסכון בשל ביטול ההטבות הפרטניות יספיק כדי לאפשר אותם. ניתן לטעון אמנם שמיגור התמריצים למסכנות יביא לצמיחה שתספק למדינה את התקציבים הנחוצים. מצד שני, גם הכנסה בסיסית מולידה תמריצים גרועים משלה – כל אחד יכול לקבל כסף בלי לעבוד, אז למה לעבוד קשה. יהיה קל ונוח יותר לנהל חיים כגון אלו שמטיפה להם הסולידית, שאמנם כרוכים בהצטמצמות, אבל פוטרים את האדם מהחובה לעבוד. מצד שלישי, מי בכלל אמר שכולם צריכים לעבוד בחברת השפע. אולי אנחנו קרובים לעידן שבו המכונות יעשו את הכול.

כשעולה על שולחן הדיונים מדיניות רווחה, אחת השאלות הרלוונטיות בימים אלו היא מה התמריצים מבחינת המהגרים. הכנסה בסיסית יוצרת קו הפרדה חד בין אזרחים לבין אלו שלא. רק האזרחים יכולים ליהנות ממנה. אולי בשל כך יהיו עבודות שאזרחים לא יסכימו לעשות בשום פנים, הרי הכנסתם הבסיסית מובטחת, ולפיכך יצטרכו להביא מהגרים כדי לאייש אותן. אבל כשהמהגרים יתאקלמו ויתאזרחו – גם הם יצפו להכנסה בסיסית, ולאורך השנים עלול להיווצר בשל כך לחץ לא סביר על מדינת הרווחה.

הכנסה בסיסית היא אם כך נושא מסובך. לאורך השנים הרבה הוגי דעות שמרנים וימניים מצאו בה נקודות חיוב – היא משחררת את האזרחים מהביורוקרטיה של מדינת הרווחה. אבל רק בחינה אמפירית יכולה לתת תשובה משכנעת באשר לסגולותיה ומגרעותיה, לכן צריך לאחל לפינים הרבה הצלחה עם הניסוי המרתק שהם מתחילים בו.

 

 

העולם נטול התמריצים של בג"ץ

בפסיקתו מאתמול הקטין בג"ץ את משך הזמן שבו ניתן לכלוא מסתננים באתר חולות, אך אישר את החוק לטיפול במסתננים בכללותו. תושבי דרום תל אביב הביעו זעם על ההחלטה, אך למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שבה בג"ץ הציע דרך קונקרטית לפתרון מצוקתם ולא הסתפק בשלילה מתחסדת של החלטות הכנסת.

לפי היוצא מהפסיקה ניתן לדרוש מכל מסתנן שנה של שהיה במתקן חולות כדי להקל על עומס המסתננים בדרום תל אביב. כאשר יסיים המסתנן לרצות את תקופתו שם, אפשר יהיה להחליפו במסתנן אחר. זו מעין חובת מילואים שאמורים המסתננים למלא לרווחת תושבי דרום תל אביב. ככל מילואים, סובר בג"ץ שזמנם צריך להיות קצוב, אך אפשר לדברי בג"ץ להרחיב את חולות כדי שעוד ועוד מסתננים יחלקו בחובת השהייה בו, ובדרום ת"א תחול הפחתה משמעותית בעומס. לא ראיתי בפסיקה תשובה לשאלה אם אפשר יהיה לקרוא לאותו מסתנן פעם נוספת לחולות כעבור כמה שנים – הרי מילואים אינם חד פעמיים. ייתכן שהשאלה תידון בעתיד. כרגע יש מספיק מסתננים שלא שהו בעבר בחולות ושאותם ניתן לשלוח לשם.

מה שבג"ץ התעקש עליו בפסיקתו, וזה מה שעורר את זעם מתנגדי ההסתננות, הוא שאסור לשקלל תמריצים כעילה עיקרית לחוק. במילים אחרות: צריך להתייחס לחמישים אלף המסתננים הנמצאים כיום בישראל כאילו הם האפריקנים הנואשים היחידים בעולם. אסור להידרש לשאלה האם יש להחמיר את הכללים שיש להנהיג כלפיהם כדי שלא נוצף במאות אלפי מסתננים אחרים.
הסיבה לכך היא פילוסופית קאנטיאנית: אין זה מוסרי לפעול כלפי אדם כאמצעי. אדם הוא תכלית כשלעצמה. כשצעיר מאפריקה סופג עונש לא בגלל מה שעשה, אלא כדי להרתיע אחרים שאולי יגיעו בעתיד – הרי שבעצם עשינו בו שימוש כאמצעי וזו התנהגות לא מוסרית.
מצד אחד אין להכחיש את ההגיון המוסרי המוצק שבדבר – גם חסידים נלהבים של תמריצים לא יטענו למשל שיש לירות בבני משפחה של פושעים כדי להפחית את העבריינות. אי אפשר לפגוע סתם באנשים כדי לשפר את מערכת התמריצים שתוצב בפני אחרים.

ובכל אופן, עם כל הכבוד לתיאוריות המוסריות, את המציאות יקבעו מערכות התמריצים. אולם בפועל בדרך כלל אפשר למצוא איזושהי גישה מתחסדת מצד אחד ומצד שני אפקטיבית מבחינת תמריצים. אפשר לראות דוגמה לכך במלחמות שאותן מנהלת ישראל בעשור האחרון – ממלחמת לבנון השנייה ועד צוק איתן. מצד אחד ישראל מודעת לכך שאסור לה בשום פנים להרוג בכוונה חפים מפשע ועושה מאמץ למנוע פגיעה באזרחים תמימים. מצד שני, מכיוון שבמלחמה מטבע הדברים גם אזרחים נפגעים, יחד עם רכושם, אפילו אם מתאמצים למנוע זאת, מלחמות אלו עדיין כוללות הרס וקטל המוניים שמשמשים כהרתעה נגד פתיחת מלחמה חדשה.
בסופו של דבר אפשר לצאת כשמלוא תאוותנו בידינו. גם לרחוץ בניקיון כפיים על כך שלא רצינו לפגוע באזרחים וגם ליצור תמריצים אכזריים שיעכבו את פריצת המלחמה הבאה.

ההבדל בין עם אויב במלחמה למחפשי עבודה אומללים מאפריקה גדול, אבל נראה שיהיה צריך לממש, על פי הבג"ץ, את אותו עקרון. לעשות רק את הדברים המתחייבים על פי המצב כשלעצמו, אך לקוות בסתר שפעולות אלו יספיקו כדי לממש את המטרה הגדולה והחשובה יותר – יצירת מערכת תמריצים שתרתיע אחרים בראיה ארוכת טווח.

כרגע אין הסתננות משמעותית לישראל. גם בגלל הגדר וכנראה בעיקר כי לאור קיומו של מתקן חולות, למסתננים טוב יותר לחפש עתיד באירופה. הנאיביות של שופטי בג"ץ אולי מסכנת את צביון המדינה, אך כנראה זו של עמיתיהם האירופים מצילה אותה. הסובלנות האירופית פותחת אפיק אחר, נוח ומשתלם יותר, בפני המסתננים. ברם, אם האירופאים יאבדו את סבלנותם וסובלנותם, ואם למסתננים ישתלם שוב להגיע דווקא לארץ המובטחת, נגלה אנחנו פה שהתמריצים הם חזות הכול, ופלפולים קאנטיאנים לא יוכלו לשנות זאת.