הכלכלן השמאלני שאוהב את טראמפ

אסף צימרינג כתב בבלוגו בזלזול על כלכלת הפלאים של דונאלד טראמפ, כאילו היא רק ממשיכה מגמות של ימי אובמה. אותה צמיחה, אותה עליה בשיעור התעסוקה. אבל זו הצגה מטעה לדעתי. אין שום חוק טבע שגורס שצמיחה וירידה באבטלה ימשיכו לעד, ובפרט כששיעור האבטלה מגיעה לטריטוריות שנחשבו בעבר פשוט בלתי אפשריות כמו בימי טראמפ. אין שום דבר רגיל בכך שדברים ממשיכים כרגיל. להיפך. העשור האחרון הוא עשור יוצא מהכלל וחסר תקדים בכך שלא נרשם בו מיתון.

הצגה משקפת יותר של פני הדברים נעשתה דווקא בידי כלכלן שמאלני בשם ביל מיטשל, מאוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה. מיטשל הוא איש MMT והוא יודע להעריך את העובדה שטראמפ הוא נשיא MMT מובהק, כלומר מאמין בהדפסת כסף חסרת חשבון ומייחס אפס חשיבות לגרעונות תקציביים.

המורשת של טראמפ היא שהוא הורס את המפלגה הרפובליקנית. הוא הורס את הרעיון שגרעונות תקציביים הם רעים ושחייבת להיות תקרה לחוב. תיאוריות שהחוב מביא קטסטרופה הן בדרכן החוצה.

אין זה דבר של מה בכך שכלכלן MMT, המזוהה לרוב עם הצד השמאלי של המפה, מרוצה כל כך מטראמפ, וייתכן שכלכלני MMT אף לא מסוגלים להעריך את מלוא גדולתו של טראמפ כנשיא כלכלי, משום שהם שוגים ולא מייחסים חשיבות לשיעור הריבית. האמת היא שריבית נמוכה היא חשובה מאוד, וטראמפ, שכנדל"ניסט מבין זאת היטב, מטיל אימה על אנשי הפדרל ריזרב שמקשה עליהם להעלות את הריבית. אם בעבר הפד נאלץ להתמודד עם לחץ מצד המפלגה הרפובליקנית להעלות ריביות, היום ההיפך הוא הנכון.

אין זה אומר שהדפסת כסף חסרת חשבון היא משנה נכונה לכל עת. מרגרט תאצ'ר נקטה בגישה ההפוכה, הקפדה על ריביות גבוהות, מה שכונה סאדו-מוניטריזם והושיע את בריטניה בשנות השמונים. אלו היו זמנים אחרים שהתאימו להם צעדים אחרים. לפני הגלובליזציה, לפני האוטומציה, לפני היחלשות הגידול הדמוגרפי ולפני ההיפטרות מעריצות ועדי העובדים.

אפשר למצוא דמיון בין ההערצה הרפובליקנית לדונלד טראמפ, מגדיל הגרעונות, לבין הערצת הליכודניקים לנתניהו, מי שחותר להסדרה עם החמאס. לכאורה שני המנהיגים שומטים את  הבסיסים האידיאולוגיים הגדולים לתנועתם, אבל אנשים יודעים להעריך הצלחה ולגמד את חשיבות הויתורים האידיאולוגיים שנלקחו בדרך אליה. אף אחד לא היה מוקסם מטהרנות אידיאולוגית שסופה מפלה.

בכירי הכלכלנים עולים מדרגה

בכירי הכלכלנים בעולם עלו מדרגה לאחרונה, פול קרוגמן, חתן הנובל. לורנס סאמרס, שלמרבה הצער לא קיבל את הצעת ביבי להתמנות פה לנגיד. אוליבר בלנצ'רד, לשעבר הכלכלן הבכיר של קרן המטבע. הם נפטרו סופית מאחת הקלישאות המעצבנות שפעם הסתובבה בחוגיהם: שגרעונות רצויים כאשר שיעור האבטלה גבוה. או אז צריכה הממשלה לצאת מגדרה ולנסות להגדיל הוצאותיה כדי להעסיק את המובטלים במקום שסתם ישבו אלו בבית ויהיו אומללים.

מה רע בהשקפה הזו? משתמע ממנה שכאשר שיעור האבטלה נמוך ואף בשפל היסטורי, כמו בימינו אנו, אזי צריכה הממשלה להדק את החגורה ולהקפיד על גרעונות. זו הרי השקפה שבשמה הוצתה פה היסטריית הגרעון המגוחכת בשנה האחרונה (וגם ב-2013 כשיאיר לפיד נכנס לאוצר).

אבל לא כך הוא – כפי שידעו אנשי ה-MMT להגיד כבר מזמן (ואפילו בן כספית וגם אני בבלוג הצנוע הזה), כמעט תמיד בימינו צריך להרחיב תקציבים ולהגדיל גרעונות.

החסם האמיתי להרחבה תקציבית הוא לא הגרעון אלא האינפלציה. בתנאי אינפלציה באמת אין טעם בגרעון – אל לממשלה לשפוך כסף, כי יש כבר יותר מדי כסף, המחירים עולים והזרמת כסף נוסף רק תמוטט את ערך המטבע, כל הדרך לארגנטינה ולפזו העגום שלה או לשקל הישן של שנות השמונים.

בימים עברו תעסוקה מלאה בישרה אינפלציה גבוהה ולכן היה ערך תיאורטי אקדמי בלבד בהבחנה בין מצב של תעסוקה מלאה לבין מצב של אינפלציה גבוהה. שניהם בישרו על זמן להידוק חגורה. אם כל העובדים כבר מצאו לעצמם מקום תעסוקה, אין דרך להרחיב את התעשיה. שפיכת כסף נוסף לתוכה לא תעשה שום דבר חיובי ורק תוריד את ערך המטבע עד כדי ביטולו והחרבתו.

ברם, מצב כלכלי חדש הופיע ביפן בשנות התשעים והתפשט כמעט לכל העולם מאז – התעסוקה במצב מעולה, אבל האינפלציה עדיין בקאנטים. הכיצד? נראה שהמושג "תעסוקה מלאה" איבד משמעותו בימינו כי תמיד יש עוד רובוט להפעיל ועוד אפליקציה חוסכת זמן ומשאבים להעלות לאפסטור ועוד מפעל סיני לקושש מתוכו סחורה.

במצב זה מציעים הכלכלנים להסתכל על שיעור הצמיחה מול שיעור הריבית. אם, כמו היום, שיעור הצמיחה הוא באזור ה-3%-4% (כמו בישראל ובארה"ב) ושיעור הריבית עומד רק על 2%, אז המדינה רחוקה מסחרחורת שבה תשלומי הריבית יתפחו באופן שיסכן את יכולת הפרעון העתידית של הממשלה. להיפך הריבית תתפוגג ביחס לצמיחה. לפי קרוגמן, זה המצב כיום ואין מה לחשוש מהגרעון. בסך הכול דבריו ראויים להערכה. אין מי שהוא שונא יותר מדונלד טראמפ, אבל הוא עומד בפיתוי ונמנע מלבכות את גרעון טריליון הדולר שלו, אלא חוגג אותו.