גם בישראל הדורות הולכים שמאלה

רבות מדובר, גם בבלוג זה, על השינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית. צוהר לכך נותן סקר חדש שפורסם במאקו ונערך בקרב הדור הצעיר, בני 18 עד 25.  יש עתיד מקבלת בסקר 13 מנדטים, כמו כחול לבן, קצת פחות מהציונות הדתית וצמוד ליהדות התורה. מרצ וישראל ביתנו לא עוברות את אחוז החסימה, והעבודה עוברת בקושי.  השמאל האשכנזי החילוני פשוט מדלדל והולך. הקבוצה הדמוגרפית ששלטה במדינה לחלוטין מ-1948 עד 1977 לא תוכל לאתגר את הרוב המסורתי-דתי בקרבות הפוליטיים של העתיד. להערכתי בעוד שש-שבע שנים הדבר יכול להיות מורגש בשבירת התיקו הפוליטי הנוכחי, אם המפה הפוליטית לא תסתדר מחדש עד אז.

כיום מנהיג את ישראל, באופן שהיה נראה בלתי סביר לא מזמן, יאיר לפיד. כך שיש פער בין הכיוון שעליו מורה החץ הדמוגרפי לבין המצב בהווה, אבל זהו עניין זמני.

לכאורה ישנו ניגוד חריף בין המגמה בארה"ב, ברוסיה ואולי גם באירופה (ניכרת בבריטניה אך לא בהכרח במדינות אירופיות אחרות) לבין המגמה הישראלית. בכל העולם הצעירים נוטים יותר שמאלה מהוריהם. זהו חלק מתהליך הציביליזציה הכלל עולמי. עם השנים כולם נוטים יותר לכיוונים יותר ליברלים, לחשיבה יותר מופשטת על בני אדם ועל קבוצות אוכלוסיה, לשמאלנות. אפילו בן גביר מציב עצמו שמאלה למורו ורבו מאיר כהנא. הכיצד צעירי ישראל נוטים יותר ימינה?

אפשר לענות על כך תשובה פשוטה. גם בישראל הצעירים נוטים יותר שמאלה מהוריהם, אבל אפקט זה מתבטל מול ההטיה הדמוגרפית. ההורים הימניים עושים יותר ילדים. החרדים, הדתיים והמסורתיים מולידים יותר ולפעמים הרבה יותר מאשר אשכנזים חילונים. אז נכון שהילדים נוטים קצת יותר שמאלה מההורים, אבל מלכתחילה להורים ימניים יש יותר ילדים. עדות לכך שזהו ההסבר נותנת שאלת סקר מעניינת – האם עמדותיך הפוליטיות הן כמו ההורים או שונות מהן. משיבים ימניים נוטים יותר להגיד שעמדותיהם דומות להורים. מגיבים מהשמאל נוטים יותר להגיד שעמדותיהם שונות מההורים. דהיינו קבוצת השמאלנים מכילה בתוכה הרבה ילדים של ימניים. ככה עובד תהליך הציביליזציה – ההורה הימני מוליד ילד שמאלן כמו אינספור תומכי טראמפ שהולידו מצביעי ביידן וסאנדרס צעירים. אבל במדינת ישראל, וכנראה כמעט רק בה, אפקט זה מגומד בידי המגמות הדמוגרפיות. [תיקון: תראו בדיון בתגובות שההיסק שלי מהסקר של מאקו לחלוטין אינו מחויב המציאות. תודה לחייל זקן]

אולי עוד מאה שנה

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהמלחמה באוקראינה הנחיתה מכה קשה לתיאוריית ההתקדמות של פינקר. גם גל הטרור הפלסטיני שמכוון נגד מטרות אזרחיות בתחומי הקו הירוק מנחית מכה לתיאוריה שחלה התקדמות פינקריאנית בקרב הפלסטינים, כאילו אינם מעוניינים עוד לבצע התקפות טרור נוסח דאעש לאור השם הרע שהוציא דאעש למוסלמים ולאור תהליך ההתקדמות הכללי של האנושות.

את התיאוריה הזו ניתן היה למצוא באופן עקיף בספרו של אוהד חמו, ״פני השטח״, שעליו כתבתי בשנה שעברה. חמו ציטט פלסטינים שאיבדו עניין באלימות נגד אזרחים והגיעו למסקנה שהסבה נזק למאבקם. תהיתי אם יש אמת בהתרשמות זו, אך נראה שכפי שהציבור הרוסי הוכיח שהוא ברברי מהמצופה ומהמקווה, כך גם הפלסטינים הוכיחו שכמו הים גם הם לא משתנים.

לא הייתי מגיע למסקנה זו רק על סמך פיגועים בודדים של יחידים. אבל ראיתי עכשיו בערוץ הטלגרם אבו עלי אקספרס ידיעה על כך ששדרנית פלסטינית בשם רוז אל עצב כתבה: "גם המסעדות שלנו בראמאללה לא יזכו לביטחון ולא רחובותינו. תארו לכם שהם ישלחו מישהו לנקום והוא יפוצץ את האזור כשאזרחים יושבים לשתות קפה בביטחה או יחד עם המשפחה והילדים באיזה מקום. זה הגיוני?"

זה טקסט פינקריאני מובהק, של מי שאינו מאותגר הפשטה. טקסט שמבטא יכולת להיכנס לנעלי הזולת ולהחיל תפיסה מופשטת שמחברת בין בני אדם ובין הדמיון בנסיבותיהם ויוצאת נגד התפיסה הלאומית שעושה דה הומניזציה לצד השני. העלאתו בידי אושיה פלסטינית חשובה היא ניסוי אמפירי מרתק לתפיסת פינקר-אוהד חמו. למרבה הצער, הניסוי נחל כישלון מהדהד. השדרנית הותקפה בחריפות ומחקה את הפוסט. הפלסטינים, כך נראה, עוד לא בשלים לדרך חשיבה שתאפשר להם הקמת מדינה שוחרת שלום. אולי עוד מאה שנה.

מלחמת אוקראינה ותיאוריית ירידת האלימות

תיאוריית ירידת האלימות ותהליך הציביליזציה של סטיבן פינקר ספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. כולנו באופן אינטואיטיבי מבינים זאת כשאנו מדברים בתדהמה על תמונות זוועה שלא ציפינו לראות באירופה במאה ה-21. אבל מתמונות כאלו במאה ה-15 לא היינו מופתעים. יש ציפיה שהמאה ה-21 תהיה נעימה, שלווה והומאנית פשוט כי עבר הרבה זמן מאז המאה ה-15, והזמן, לפי התיאוריה של פינקר, לא עובד על ניוטרל. הוא מוריד אלימות.

גם אם עריץ משוגע אחד נתן במפתיע ונגד כל הציפיות פקודה לפלוש, להחריב ולהשמיד, פינקריאני אדוק יכול היה לצפות שהחיילים יתקוממו, שההמונים יצאו לרחובות, שפעולות חבלה קטנות ישמידו את יכולת הלחימה. אפילו מתוך אינטרס עצמי אמהות לחיילים שהם ברוב המקרים בנים יחידים (לפעמים לצד בת) יעשו מהומת אלוהים כשישמעו על הרעיון לבזבז את ילדיהם במלחמת שווא, ועוד מול עם דומה לשלהם במוצא האתני, בתרבות ובשפה. כל זה לא קרה, ואפילו ההיפך קרה: אחוזי התמיכה במלחמה ברוסיה ככל הנראה גבוהים מאוד.

יש בכל אופן שני היבטים מנחמים שעדיין מותירים סיבה לחשוב שהתיאוריה של פינקר אינה יוצאת גופה מתה מהמלחמה. ראשית, לפי כל הסימנים המלחמה זוכה לתמיכה בעיקר בדור המבוגר, בעוד שהצעירים נותרים מסויגים, בטח אלו שחיים בערים הגדולות. הצעירים האלו יהיו הדור שישלוט בעתיד ואף יחנך את דור הנכדים, שיכול להיות ליברלי אף יותר.

שנית, צבא רוסיה חלש מהצפוי וחולשתו קשורה לאלמנטים שליליים שקיימים בחברה הרוסית. ביניהם: היחס הנורא לחיילים בצבא רוסיה, השחיתות הפושה בכל מקום בחברה הרוסית, התלות של רוסיה ביבוא מהמערב והפיגור של טכנולוגיה רוסית מול טכנולוגיה מערבית. כלומר שוחרי השלום צפויים להצליח להילחם טוב יותר מהרוסים בזכות היכולת הטכנולוגית והארגונית הגבוהה של חברות הומניסטיות. אם ויתרנו על הרעיון שהרוסים ישנאו מלחמה פשוט כי יאמצו תרבות של הומניזם ושלום, אולי נותרת התקווה שיוותרו על מלחמה כי יחששו מכוחם של המערב ובני בריתו. אבל ישנם סימני שאלה האם ההיגיון הזה ישכנע את סין שהיכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה כנראה עולות כיום בהרבה על אלו הרוסיות.

העולם שייך לצעירים, והצעירים – לאמריקה

מכון המחקר האמריקני PEW שואל מפעם לפעם אזרחים של מדינות שונות מה יחסם לאמריקה. ולפעמים התוצאה היא כל מה שצריך לדעת על מקומה של המדינה בסדר הגיאופוליטי או על המתחים הפנימיים בה. למשל, הסונים והנוצרים בלבנון רואים את ארה״ב באור חיובי בשיעורים גבוהים שעולים על 60%, אבל רק 7% מהשיעים בלבנון אוהדים את ארה״ב. הפער הזה הוא המפתח להבנת אומללותה הנוכחית של המדינה אשר שבויה בידי חיזבאללה והציר האיראני.

חלוקה מעניינת שעושה מכון PEW בתוצאות היא לפי גיל המשיבים. איך ארה״ב והעולם המערבי כולו ובפרט מדינתנו הקטנה ישרדו כאשר דור הצעירים שהיום מתלהב בהמוניו מפוליטיקאים דוגמת ברני סאנדרס יתן את הטון בארה״ב? אחת השאלות המטרידות והמפחידות. והתשובה המנחמת היא שיש מעין פרדוקס כזה. בעוד שצעירי אמריקה אוהבים פוליטיקאים אנטי אמריקניים דוגמת סאנדרס, הצעירים במדינות היריבות לאמריקה אוהבים את אמריקה עצמה.

ברוסיה 57% מהצעירים אוהדים את ארה״ב, אך רק 15% מהמבוגרים. כשהדור הצעיר הזה יהיה דומיננטי בפוליטיקה הרוסית בעוד 20-30 שנה (בפרט ברוסיה שבה תוחלת החיים של גברים קצרה..), האם את רוסיה ינהיג עדיין אדם בדמותו של פוטין? קשה להאמין. זהו גם דור שתומך בנישואים חד מיניים, דבר שקשה היה להאמין על ציבור רוסי כלשהו. תחזיתו של סטיבן פינקר על תהליך הציביליזציה נראית איתנה כשמתבוננים בנתונים אלו.

בטוניסיה 50% מהצעירים אוהדים את ארה״ב. בדור המבוגר רק 22%.
בתרבויות שונות ומשונות: בקניה, בדרום אפריקה, באינדונזיה, בברזיל, בהודו ובדרום קוריאה – הקו אחד. אתה צעיר יותר, אתה אוהב יותר את אמריקה. יש המנבאים לאימפריה האמריקאית קריסה, אבל מי שמתבונן בנתונים האלו (שהם עוד מזמן טראמפ!) מבין שאמריקה אולי מגמגמת צבאית לפעמים, אבל היא נמצאת חזק בלבבות הצעירים מכל גווני העור ולכסוני העיניים, וזו פוזיציה חזקה מטילים בליסטיים ואימתנית ממל״טים.

How people around the world see the U.S. and Donald Trump in 10 charts

האם תהליך הציביליזציה נמשך?

אני מאמין גדול שאנו מצויים בתקופה שבה עולים הערכים הליברלים ודועכת האלימות, כמו שטוענת התזה החשובה של סטיבן פינקר בנושא. האם אנחנו אכן מתרחקים מהברבריות מדי שנה, או שמא ההיסטוריה מעגלית ולעולם לא תגיע אל הקץ שהבטיח לנו פוקויאמה (לפי השמועה, לא קראתי את הספר): עידן של שלום ושגשוג שאותו מנחים הערכים הנאורים. הכנתי שרבוט מהיר, רשימה לא בהכרח מלאה של האירועים בשנים האחרונות שעלו בקנה אחד עם התיאוריה ואלו שלא. בעיקר במישור הגלובאלי ועם זום אין קל על המדינה שלנו. נראה לי שבסך הכול המאזן נוטה לחיוב.

מה קרה בשנים האחרונות והולם את התיאוריה

• בחירתו של ג'ו ביידן
• דונלד טראמפ שומר על השלום בעולם
• הבנק הפדרלי שכלל יכולתו לשמור על זרימת הכסף במשק העולמי באמצעות קניית אג"ח תאגידי, גם בשיא המגפה
• טראמפ הוכיח שגרעונות אינם בעיה, והקבינט הכלכלי של ג'ו ביידן מתמלא באנשים שגם מבינים זאת
• העולם מוכן להיכנס לשיתוק עבור מגפה שפוגעת בעיקר בזקנים
• חיסונים לקוביד מפותחים במהירות שיא
• רגיעה במלחמת האזרחים הסורית
• דעיכה בקצב הילודה במדינות האיסלאם (וגם אצל המוסלמים בארץ)
• הסכם עם טורקיה מסיים את משבר ההגירה הגדול באירופה
• סין חדלה ממדיניות הילד האחד
• נסיך הכתר הסעודי מוביל ליברליזציה בארצו. גם באמירויות יש ליברליזציה.
• שלום בין אתיופיה לאריתריאה
• יוון יוצאת משיא הקטסטרופה הכלכלית
• התחזיות הקשות ביותר להתחממות גלובאלית מתבדות לאור הירידה החדה בצריכת הפחם בעולם
• למרות אירוע הבואינג מקס התעופה ממשיכה להיות בטוחה יותר ויותר
• אירן חותמת על הסכם הגרעין
• חיזבאללה שומר על השקט בגבול
• ישראל והחמאס מסתדרים איכשהו
• חוזר התיאום הביטחוני עם הרשות והסיפוח מתבטל
• השלום עם האמירויות והקשר ההדוק עם סעודיה

מה קרה בשנים האחרונות ולא הולם את התיאוריה

• האישיות של דונאלד טראמפ
• סירובו של דונאלד טראמפ להודות בהפסד
• סין ויחסה אל המיעוט האויגורי
• סין משתלטת על הונג קונג
• ונצואלה ממשיכה להידרדר תחת מאדורו
• טורקיה תחת ארדואן
• פוטין שומר על כוחו ברוסיה
• אירן מדכאת באכזריות את ההפגנות נגד השלטון
• צרפת לא מצליחה להשתלט על הטרור האיסלאמי
• גידול האוכלוסיה הלא מרוסן נמשך באפריקה
• נתניהו מכניס את ישראל למשבר פוליטי משתק, מוליך שולל ולא משלם מחיר
• גל הרציחות במגזר הערבי
• מוסיף בעקבות הדיון בתגובות:
  • בזיזת החנויות בערים באמריקה
  • סתימת פיות באקדמיה

העברת השגרירות – מבט לאחור

כדאי לעיין בשרשור הטוויטר המשעשע הזה. מומחי המזרח התיכון האמריקנים התחרו ביניהם בתיאורים כיצד העברת השגרירות לירושלים תהרוס את יחסי ארה״ב עם העולם הערבי ואת יחסי ישראל עם הערבים. ובכן העניינים התפתחו בצורה מעט שונה..

למה הם טעו כל כך? תהיה זו מסקנה שגויה להסיק שאפשר להתגרות בערבים בכל דרך ולא לשלם על כך מחיר. סביר להניח שאם ישראל תתגרה בעולם הערבי בנושאים שבאמת קרובים ללב הערבים, כמו בענייני מסגד אל אקצה, יהיה בכך סיכון גדול. וגם יש תקדימים לכך. ברם, לא הייתה שום סיבה להניח שמיקומה של שגרירות אמריקנית ברחוב כזה או ברחוב אחר יהווה ביג דיל מבחינת הערבים. זו סתם הייתה השערה מטופשת מלכתחילה.

גם בנושא הסיפוח, שלמרבה המזל ירד מהפרק, לא ההתגרות בעולם הערבי הייתה הבעיה המרכזית, אלא הצגתה של ישראל כמדינת אפרטהייד מול העולם המערבי שאליו היא עדיין רוצה להשתייך. טראמפ מייצג את ניצחונה של ברבריות מסוימת שנורמות בינלאומיות מתוקנות אינן מעניינות אותה, ולכן כהונתו הייתה שעת כושר לסיפוח. טוב שישראל ניצלה אותה כדי לקבל הכרה בסיפוח שטחים שבאמת היא יכולה להחזיק בהם דמוגרפית כמו ירושלים ורמת הגולן.

ברם, סטיבן פינקר צודק בדבריו על כך שהתהליך הגדול והמשמעותי יותר שחווה האנושות במרוצת הדורות הוא ירידת האלימות והברבריות. טראמפ לא יכהן כנשיא לנצח. סביר להניח שיעזוב את הבית הלבן כבר בתוך כמה חודשים. הייתה זו מורשת איומה עבורנו אם היה מותיר לנו את הסיפוח שיתפרש בידי האליטות במערב ככתם קלון של אפרטהייד. למרבה המזל העניינים התגלגלו אחרת וטראמפ מותיר לנו שלום עם הערבים במפרץ.

חשוב להבין את ההבדל בין ניבוי השגרירות הכושל לאפוקליפסת הסיפוח שהייתה יכולה להיות אמיתית. בניבוי האסון שתגרום העברת השגרירות ניסו המומחים האמריקנים לנבא את זעם הערבים, אבל הם כנראה לא מבינים הרבה לגביו. לעומת זאת, כשמחו נגד הסיפוח תיארו האליטות באמריקה את זעמן שלהן עצמן ולגביו עדותן אמינה. אם האליטות באמריקה ובמערב יראו את ישראל כמדינת אפרטהייד, זה יהיה אסון.

שקרים קטנים, שקרים גדולים

משפט מושלם כתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט: "אלוהים, סלח לי על הבדיחות הקטנות שאני מתבדח על חשבונך, ואני אסלח לך על הבדיחה הגדולה שאתה מתבדח על חשבוני".

דבר דומה יכול להגיד הימין לשמאל בוויכוח הגלובאלי ביניהם בשאלה מי אמין ומי שקרן. השמאלנים צריכים לסלוח לימניים על השקרים הקטנים. או אז הימין יצטרך לסלוח לשמאל על שקריו הגדולים.

אנשי ימין מסוגו של דונאלד טראמפ מפזרים שקרים ללא הרף. טראמפ לא מסוגל להגיד משפט עובדתי אחד מדויק. הוא היה זה שקידם את התיאוריה שברק אובמה נולד בכלל מחוץ לארה"ב. אבל אלו שקרים קטנים. לפעמים קטנים – גדולים. מנגד, אנשי השמאל לרוב צמודים יותר לעובדות. לא במאה אחוז. אבל ככלל הציבור השמאלני שהוא יותר אינטלקטואלי ובעל חשיבה יותר מדעית מעריך יותר עובדות אובייקטיביות ובדיקה שיטתית שלהן.

ברם, השקרים של השמאל אינם שקרים עובדתיים קטנים. אלו שקרים ענקיים שנוגעים לעצם תפיסת העולם שלו ולחוסר הבנתו את טיב המציאות. לא, פליט טיפוסי מסומליה לא ייקלט יפה במערב כמו שנקלטו בו המהגרים היהודים שברחו מרדיפה בארצות המוצא שלהם. לא, מיסוי דרקוני של עשירים לא יחולל צדק חברתי מופלא. הוא יחולל תמריצים שליליים ויפגע ברווחה הכללית.

השמאל מדמה בעיני רוחו שוויון אוטופי בכל מקום בשעה שהקיום האנושי היה מאז ומתמיד היררכי. אין פיית שוויון שמסוגלת לפזר זרעי קסם שישנו את פני הדברים. אין זה מסר מייאש. להיפך. בני האדם התקדמו בדורות האחרונים התקדמות מדהימה בהפחתת הגחמתיות, הברבריות, האכזריות וחוסר הצדק שכרוכים בחיים. הנה, רק לפני פחות משבעים שנה אלן טיורינג, גיבור פיצוח האניגמה, נרדף על נטיותיו המיניות והובל להתאבד. הוא חווה כפיות טובה מזעזעת מצד מדינתו ואילו עכשיו הוא מונצח על שטר חמישים הפאונד שמנפיק הבנק של אנגליה.

אבל קידמה יכולה להתקיים כשבני האדם נותרים בני אדם, רק קצת פחות אלימים וקצת יותר סובלניים. פנטזיות שוויון לעומת זאת דורשות להכניס את בני האדם למיטת סדום שממנה יגיחו כבני אדם אחרים וכהומו סאפיינס שלא קיים. כזה שמחויב לרווחת ילדים שנולדו בכפר נידח בקונגו, עכשיו דחוקים על סירה רעועה לאירופה, כמו לרווחת ילדים בני עמו. כזה שיתמסר ברצון לתת נתח מופקע מרכושו למדינה ולא יכלה משאבים במציאת תחבולות ומקלטים להיפטר ממס. כזה שנולד בתרבות שקידשה עשרות דורות את החרב, את הג'יהאד ואת האנטישמיות, ורק יניח רגלו במערב ויאמץ את כל ערכי הנאורות.

אין שקר גדול מדמיונות השווא האלו ואין זה מפתיע שאין מי שמתעבים אותם יותר מאלו ששימשו בעצמם עכברי מעבדה לניסויי השמאל. תעיד על כך התנגדותן של מדינות מזרח אירופה להטפה הקוסמופוליטית מצד מדינות מערב היבשת. בהקשר זה כתב דימיטרי שומסקי (דווקא איש שמאל בעצמו) דברים יפים על מורשת הקומוניזם הסובייטי שכבר ציטטתי פעם:

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

דונלד טראמפ הוא אולי דמות ליצנית ומוגבלת, אבל הוא עדיין נושא איתו את ההיגיון הבריא ההיררכי האינסטינקטיבי שהיה לאבותינו כבר כשהיו על העצים או קצת אחר כך. בהיגיון הזה יש בסופו של דבר יותר אמת מהותית מבדמיונות השווא של פרופסורים שמאלנים הומניסטיים, אפילו אלו אשר בוררים את מילותיהם ועובדותיהם בקפידה.

ניצחון החלשות

כבר לא פעם ציטטתי בבלוג את ספרו המופתי של סטיבן פינקר שמתאר את תהליך הציביליזציה שעובר על האנושות. הרוע, האכזריות, הזוועות, הקטל הולכים ופוחתים. הנורמות האיומות של העבר הולכות ומפנות מקום לנורמות חדשות ומתורבתות יותר. 

אנו חוזים בימים אלו ממש בעוד אבן דרך בתהליך הזה שהופך את האנושות לנאורה יותר. נשים שהשלימו בימים עברו עם יחס משפיל ומבזה שהופך אותן לאובייקט מיני ולעתים מגיע ממש לכדי אונס – אינן מוכנות לשתוק עוד. מימדי התופעה שמתגלית עתה מעדויות של נשים רבות הם מזעזעים אך כשהדברים נחשפים לאור השמש ומתבצע טיהור עמוק – אין מי שיהיה מוכן להגן על הנורמות הבזויות שהיו מקובלות בקרב גברים בעבר. זהו ניצחון אולטימטיבי לפמיניזם. 

יהיה מי שיגיד שזו נקודת תפנית במלחמת המינים שבה הנשים נוקמות בגברים על מה שעוללו להן במשך ההיסטוריה. אי אלו אשמאים זקנים בני זמננו הופכים לשעיר לעזאזל שמשלם את מחיר הזעם המתפרץ של המין הנשי על ביזויו ורמיסתו רבי הדורות. אבל לא חייבים לראות את הדברים כך. 

טוב שיינקטו צעדים שיגנו על כבוד האישה, אך אין זה סותר עשיית צדק גם עם הגברים במקומות שבהם הם המופלים, למשל בעניין דמי המזונות והזכות למשמורת משותפת על ילדים, כפי שעשה בית המשפט העליון בפסיקה היסטורית השנה.

במאמר יפה שפרסם לפני כשמונה עשרה שנה, בגיליון תחילת המילניום של ידיעות אחרונות, קרא סבר פלוצקר לתהליך התירבות של האנושות "ניצחון החלשים". אלו שבאו מנקודה התחלתית של חולשה, כמו נשים או יהודים ומיעוטים מופלים בכל מקום. אלו שמאמינים בערכים ליברליים, שמים על עצמם מגבלות וסולדים משימוש אכזרי בכוח ברוטלי. אלו הם המנצחים של המאה העשרים ומוראותיה. איזו הפתעה גדולה ונפלאה.

על תהליך הציביליזציה שעוברת האנושות, ובכלל זה תהליך עליית הפמיניזם, מרחף סימן שאלה גדול – עד כמה הוא מוגבל לציביליזציה המערבית ועד כמה הוא צפוי להניב פירות מחוצה לה, ובפרט בארצות האיסלאם ובאפריקה. מכיוון שאלו המקומות בהם מתרחש הגידול הדמוגרפי הנוכחי של האנושות, הרבה מאוד תלוי בשאלה זו.