אולמרט בגוף ראשון

הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.

אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.


הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.

אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.

הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.


בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.


בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.

בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.

התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:

הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…

באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.

מודעות פרסומת

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

ארבע פנים לשאלה העזתית

החשמל שמסרב לזרום לרשת העזתית מאיים להמיט עלינו עוד מלחמה הקיץ. עדיין יש מקום לתקווה שבסבך האינטרסים והתככים בסגנון חצר ביזנטית שמאפיינים את המזרח התיכון העכשווי תימצא הדרך להשקיט את הרצועה האומללה.

מעבר לכיבוי שריפה פה ושם עולה השאלה מהו האינטרס הישראלי האסטרטגי העליון לגבי עזה. אי אפשר להטביע אותה בים כמו שפלט פעם במרירות יצחק רבין, אי אפשר אפילו להכריח את תושביה להקדיש מחשבה לתכנון משפחה ולרדת מרמת החמישה ילדים לאישה המבטיחה שלא משנה מהן הצרות הנוכחיות של הרצועה, הצרות העתידיות יהיו גדולות בהרבה.  הדילמה היא האם לשתף פעולה עם אבו מאזן והנהגת הפת"ח במטרה להחזיר את עזה לחיק העם הפלסטיני או לראות בהפיכתה של עזה לישות משל עצמה הגשמת אינטרס ישראלי. להלן אציג ארבע פרספקטיבות. פרספקטיבות ימניות ושמאליות התומכות בהותרת עזה בדד, פרספקטיבות החותרות לחברה עם יהודה ושומרון.

עזה לבדה, פרספקטיבה ימנית

הימין מאוד לא רצה לראות את עזה מתנתקת מיתר השטחים. ההתנתקות מבחינתו היוותה אסון ועד היום מדי שנה בחודש אב תוגת כתום שוררת בחוגיו. אבל בגמישות מרשימה מצד מחנה כה שמרני הצליח הימין לגבש תוכנית ב' שמוציאה מתוק מעז(ה). אם עזה כבר אבדה לארץ ישראל לעולמים, הרי שכשני מיליון תושביה אינם רלוונטיים למניין הדמוגרפי שבין הים לירדן. קודם לכן סיפוח השטחים היה התאבדות דמוגרפית ודאית. עתה אפשר לדמיין שאם החרדים והמתנחלים ימשיכו בנורמות הילודה הנוכחיות שלהם ואם מנגד הערבים ביו"ש יתכנסו לממוצע הילודה בעולם הערבי שמצדו מתכנס לממוצע במערב. ואם מצרפת יגיעו עולים רבים ואם גם מאמריקה יבואו כמה וכמה. ואם ימצאו בעולם השלישי בורמזים ונפאלים הרואים עצמם כנידחי ישראל האבודים ומנגד אם בגשר אלנבי צעירי פלסטין יעזבו לבלי שוב כדי לחפש עבודה באירופה המתאסלמת בנאיביותה או במדינות המפרץ ואולי כבר עזבו כפי שמבטיחים הדמוגרפים של הימין.

אם כל הדברים האלו יקרו אפשר יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה או מקסימום שמונים, ומה זו כבר דרך ארוכה עבור עם הנצח, לספח את יהודה ושומרון, להעניק לתושביהם הפלסטינים זכויות אזרח מלאות מבלי שהדבר יהווה קטסטרופה דמוגרפית ולהבטיח את קיום מדינת ישראל בארץ ישראל הכמעט שלמה.  תמורת כל הטוב העתידי הזה ישראל תצטרך לסבול קיום מדינת חמאס בגבול שדרות ואשקלון. על כן חכם מצד ישראל לקדם פתרונות שיאפשרו את הישרדות המדינה הזו כמו יוזמת האי המלאכותי של ישראל כץ. מבחינת הימין אין עם פלסטיני (כפי שהציג לאחרונה הסטריקן הימני אסף וול בצורה משעשעת), אבל יתכן שיהיה זה חכם להקים במו ידינו עם עזתי.

בנוסף לכל זאת – מצבה הנוכחי של עזה דומה למצבם של היהודים בימי הביניים על פי התיאולוגיה הקתולית. "אל תהרגם פן ישכח עמי". עליבותם של היהודים, אליבא דקתולים, מלמדת לקח, על כן עדיף להותירם. גם עליבותה ואלימותה של עזה המנותקת מהוות לקח לתוצאות נסיגה שהימין לא רוצה שאיש ישכח.

עזה לבדה, פרספקטיבה שמאלית

השמאל תמך בהתנתקות, אבל קיווה שעזה תעבור לידי אבו מאזן בצעד שיקדם את תהליך השלום הכולל. בפועל הדברים התרחשו אחרת. ברם, להפרדה בין יהודה ושומרון לבין עזה יש יתרונות מפרספקטיבת שמאל. היתרון הראשון הוא שזהו המצב הנוכחי. התוויית אסטרטגיה שמטרתה חיבור מחודש בין עזה ליו"ש יכולה לעודד הרפתקנות צבאית, מבצע שמטרתו מיטוט החמאס. ציפי לבני למשל השמיעה את הדעה שעל ישראל לחתור להפיל את שלטון החמאס צבאית כדי לאפשר הסכם שלום עם הפת"ח. אבל הרפתקנות צבאית ושפיכות הדמים שכרוכה בה לעולם לא נגמרות טוב מפרספקטיבת שמאל. עדיף להשלים עם המצב הקיים ולפעול למען להסדרים כלשהם עם החמאס. אם יהיה אביב עזתי שכרגע אינו נראה באופק והעזתים בעצמם יבחרו להשליט על עצמם מתונים, מה טוב. אבל אין זה תפקידה של ישראל לנסות ולחולל זאת – הרי הייתה זו איוולת מצד שרון ובגין לנסות להשליט הנוצרים על לבנון.

היתרון השני של בידוד החמאס בעזה הוא שכך מובטח שימנע ממנו שלטון ביהודה ובשומרון. שאלת הנסיגה והיישובים בעזה כבר אינה רלוונטית, והשאלה המדינית הגדולה נוגעת לעתיד יהודה ושומרון. בשטחים אלו מוטב שהשלטון הפלסטיני יהיה בידי הפת"ח, שהוא ארגון שניתן להידבר עמו ולהגיע עמו להבנות שיזכו להכרה בינלאומית.

עזה מחוברת, פרספקטיבה ימנית

השלמה עם שלטון החמאס בעזה פירושה השלמה עם הפרתו הבוטה של עיקרון שכל ראשי ממשלות ישראל, מהימין ומהשמאל ראו תמיד כמובן מאליו – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. החמאס חמוש עד צוואר ויצליח למצוא דרכים להתחמש עוד ברבות הימים, ויהווה איום מתמיד על ישראל. פלישה לעזה כיום תכאב מאוד, פלישה לעזה מחרתיים תכאב עוד הרבה יותר. יש הטוענים שניתן יהיה להגיע להבנות עם החמאס במקל ובגזר, אך האם אין בגישה זו נימה של פייסנות עם תנין שהימין אוהב תמיד להוקיע.

מדינה ערבית חמושה ממערב לירדן שיכולה לכרות בריתות עם כוחות זרים הייתה מאז ומתמיד הסיוט של ישראל ופתח אפשרי לעימות צבאי שסופו מי ישורנו. מי יודע מה תניב עוד הברית ההדוקה של עזה עם השלטון האיסלאמי בטורקיה, ואולי יש בה פתח לשובם הממש לא רצוי של העות'אמנים אל ארץ ישראל, מאה שנה אחרי הגנרל אלנבי.

חשוב לא פחות, האם חנן בן ארי לא התחייב מפורשות: "עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא"?

עזה מחוברת, פרספקטיבה שמאלית

יצחק רבין האמין שישראל יכולה להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. לשם כך עליה להיות מוכנה לפשרות נדיבות, אך גם לנהוג ביד קשה בתנועת הסירוב הפלסטינית. בשם אותה תפיסה הוא סירב, בניגוד לנתניהו, לשחרר את השיח' יאסין. כל עוד עזה נשלטת בידי החמאס שום הסכם שיסיים את הסכסוך לא ימנע התלקחות שם. כפי שהסכמי אוסלו לא היו יכולים למנוע מהחמאס לפוצץ אוטובוסים במרכזי הערים בישראל.

מזווית שמאלית אקטיביסטית, שפעם היו שותפים לה דמויות שמאל כמו הילארי קלינטון וטוני בלייר, אך לגמרי ירדה מכוחה בעקבות כישלון מלחמת עירק, יש לגיטימציה לחתור לפתרון כוחני שיביא שלטון ליברלי למדינות האיסלאם. במקרה עזה יש יותר הצדקה למימוש אסכולה זו ולמיגור שלטון החמאס, כי השליט החוקי של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבינלאומית אינו מכיר בשלטון הנוכחי בעזה.

גישה שמאלנית שיש בה יושר אינטלקטואלי תצטרך להודות שעזה הייתה בעיני רבים סוג של ניסוי לקראת נסיגה מלאה מהשטחים. כישלון כה צורב של הניסוי המקדים ימנע את ההמשך אל מימושו המלא וינציח את הכיבוש. בטווח הארוך ניסוי עזה עוד יכול להצליח אם ישראל תעזור לאבו מאזן לשוב ולשלוט שם.

צוק איתן בדיעבד

דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן מוציא טוב את נפתלי בנט שהתריע בנושא המנהרות ומוציא רע את ביבי ובוגי שניסו למסמס את ההתעסקות בנושא. זהו לפחות הניתוח הפשטני. אבל דעתי שהנושא מסובך.

סוגיית המנהרות היא מורכבת. מצד אחד זהו איום בלתי נסבל. בפרט עבור תושבי עוטף עזה. מצד שני כל עוד אין התקדמות טכנולוגית ניכרת קשה יהיה למנוע משלטון החמאס להמשיך בבניית מנהרות. והאלטרנטיבה היחידה האמיתית לכך היא השתלטות על עזה שמחירה מטורף, אולי כמחיר החללים במלחמת יום כיפור. שלא לדבר על הצורך לשלוט בעזה אחר כך ולנהל חיי תושביה.

בסופו של דבר בחר הדרג המדיני בכורח הנסיבות שנוצרו במבצע להשמיד כמה שיותר מנהרות וכך להשקיט את תושבי האזור. היה לכך מחיר כבד בנפש – עשרות חיילים נהרגו במבצע. 

עם זאת, מסתבר שהסיבה העיקרית לכך שעתה אין פיגועי מנהרות על ימין ועל שמאל אינה העדר מנהרות. מן הסתם נותרו מנהרות שלא התגלו. הסיבה להעדר פיגועים ממנהרות היא כוח ההרתעה האווירי של ישראל שמבשר לעזתים חורבן עצום כנקמה על פיגוע. זו הרי גם הסיבה להעדר קסאמים, שבוודאי מצויים בידי החמאס.

היה הרבה הגיון ברצונם של נתניהו ויעלון להשתית את השקט בעוטף עזה על עקרון ההרתעה ולא על מרדף סיזיפי אחר מנהרות, שאליו נגררו אמנם בסוף.

אי אפשר לשלול לחלוטין את עמדת בנט. כל עוד המנהרות נותרו בשלמותן, לחמאס הייתה אופציה קלה לביצוע מגה פיגוע שלא ייאמן – הריגה וחטיפה של עשרות או אף מאות אזרחים. פיתוי כזה עלול לגבור אף על החשש מתגובת נגד. בנוסף גם שלוותם הנפשית של תושבי עוטף עזה אינה דבר של מה בכך.

ביבי מצד שני לא שש ללחוץ על ההדק. הוא כנראה ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן מאז שרת, ואת עמדתו (בניגוד לעמדת שרת שבתקופתו היה העסק הביש) אימץ הצבא. לא סתם הסטטיסטיקות אומרות שבתקופתו מניין הרוגי הצבא והטרור הגיע לרמה נמוכה מאי פעם.

עמדות שני הצדדים בויכוח המנהרות היו לגיטימיות, אבל עמדתו של ביבי מזכירה שוב את אופיו המיוחד כמנהיג זהיר ושקול. עזיבתו את הזירה הפוליטית בישראל בעקבות הפרשיות המשפטיות, אם תקרה, תהיה סיבה לכל אם עברייה לישון פחות טוב בלילה.

תמריצים רעים לאנשים רעים

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

תמריצים ופלסטינים

בפוסט קודם כתבתי על כך שעל ישראל לדעתי להציע הצעה הוגנת לחמאס שתהפוך מלחמה נוספת בעזה ללא כדאית מבחינתו וראיתי שהרעיון עורר חלחלה בחלק מהמגיבים. בדיונים על המדיניות שעל המערב לנקוט מול אידיאולוגיות רוע יריבות מציג הצד הימני גישה סקפטית לגבי היכולת לנצחן או להרגיען באמצעות שינויים בתמריצים או באמצעות כל צעד פרגמטי שאינו מיגור טוטאלי. הדוגמה הארכיטיפית לכך היא כישלון ניסיון ההתפייסות של צ'מברליין עם היטלר במינכן וכן קריסת ההבנות בין מולוטוב וריבנטרופ עם החלטתו של היטלר להפר אותן ולפלוש לרוסיה. האיום שהציב היטלר על אירופה תם רק כשצבאות הברית עמדו בפתח ברלין, והיטלר ופילגשו התאבדו.

מי שמסמל את גישת המיגור הטוטאלי של הנאציזם כפיתרון אפשרי יחיד הוא כמובן ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל שאמר על יריביו הפייסניים שבבחירה בין חרפה למלחמה בחרו בחרפה, וסופם שיקבלו גם את החרפה וגם את המלחמה. צ'רצ'יל טען שניתן היה למנוע את המלחמה בנקל, אבל לא על ידי הכלת היטלר באמצעות מקלות וגזרים, אלא על ידי  עמידה עיקשת מול תביעותיו ומהלומה צבאית כנגד תוכניות ההתחמשות שלו. צ'רצ'יל האמין שבעקבות השפלת היטלר סביר להניח שקרנו הייתה יורדת בעיני העם הגרמני והוא היה נפטר ממנו.

לדעתי יש אירוניה מסוימת באימוץ הגישה הצ'רצ'יליאנית בסכסוך הישראלי-ערבי מבחינת תפיסות ימין ושמאל. מה שבעצם אמר צ'רצ'יל הוא שההמונים הגרמנים היו יכולים לתמוך בהחלפת היטלר בידי מנהיג שוחר שלום, אם רק אומות אירופה היו מפגינות כלפיו נחישות מספקת. יש אנשי מרכז-שמאל כמו ציפי לבני והעיתונאי בן כספית שהביעו עמדה מאוד דומה ביחס לשלטון החמאס בעזה. ישראל צריכה לחסלו ביד ברזל וכך לתרום לניצחון הגורמים הפלסטינים המתונים.

אבל מנגד אפשר להציג עמדה שעוקפת את צ'רצ'יל גם מימין וגם משמאל ביחס ליישום רעיונותיו בעזה. מימין לצ'רצ'יל ניתן לומר שהאמון הבסיסי שהביע בעם הגרמני ובתגובתו הצפויה הבריאה להשפלת היטלר אינו רלוונטי בעזה. הלאומיות הפלסטינית מתחילה ועד סוף מבוססת על רצון להשיב את הגלגל ל-1917 בטרם באה הצהרת בלפור. היטלר היה אפיזודה חולפת בהיסטוריה הגרמנית, אך שנאת ישראל של הפלסטינים היא החומר שממנו מורכבת הלאומיות שלהם. אם נסלק את החמאס יבוא לה נציג אחר, אולי מטורף אפילו יותר.

משמאל לצ'רצ'יל ניתן לטעון שאם שלטון חמאס בעזה שלא כשלטון היטלר בגרמניה אינו תוצר של טירוף חד פעמי של האומה, אלא מראה של שאיפותיה לאורך דורות, הגישה כלפיו צריכה להיות שונה. ישראל אינה יכולה לערוך טרנספר בעזה וגם אין לה כל תשוקה לכבוש את הרצועה במלחמה מבית לבית וממנהרה למנהרה, רק כדי לשלוט בסופו של דבר בחיי תושביה המתרבים במהירות. הפיתרון הריאלי היחיד מבחינת ישראל לעת עתה הוא בניית מערכת תמריצים שתכיל את החמאס ולאו דווקא חיסולו. זו בבירור הגישה של נתניהו ויעלון ברצועה. כדי להבין את גישתם הלא צ'רצ'יליאנית צריך להבין שבמובן מסוים הם עוינים יותר לפלסטינים וחשדניים כלפיהם מאשר צ'רצ'יל היה עוין וחשדני כלפי הגרמנים. הם פשוט לא מאמינים שהעם הפלסטיני מסוגל להצמיח אלטרנטיבת שלטון חזקה, יציבה בזכות עצמה ולא אלימה.

אלא שנראה שנתניהו ויעלון עוצרים באמצע הדרך ולא מיישמים את גישתם עד הסוף. אם חמאס הוא האופציה היחידה מבחינת העם הפלסטיני, ואם החמאס ניתן להכלה, צריך לבנות כלפיו מדיניות נבונה ומחושבת שתתבסס על מקלות וגזרים ולא להסתפק בתגובות לא עקביות בהתאם ללחצים מבפנים ומבחוץ.

מהירושימה ועד עזה

בסוף החודש הנשיא אובמה עומד להיות הנשיא האמריקני הראשון שיפקוד את הירושימה, העיר שעליה הוטלה פצצת האטום הראשונה שקטלה יותר ממאה אלף אזרחים.
אובמה הוא אחד מהמתונים והפייסניים בנשיאי ארה"ב בעידן המודרני, אבל הוא לא ינצל את הביקור להתנצלות, ובצדק. יש המוקיעים את הטלת הפצצה כעוול מוסרי נורא, אבל סביר להניח שבחשבון החיים והמוות, הפצצה חסכה חיים בהיקף גדול לאין שיעור משלקחה. היא סיפקה ליפנים את הסולם לרדת איתו מהעץ, את הדרך לחוש שכבודם הלאומי לא ייפגע מכניעה. מול איום שעוצמתו גדולה מזו שאומה, גם חזקה וגאה כיפן, יכולה לעמוד בה, כניעה הייתה בלתי נמנעת. ללא ההכרעה האטומית בעלות הברית היו נידונות למלחמה יבשתית אכזרית על ערי יפן. במאמר שפרסם הניו רפבליק בתחילת שנות השמונים תחת הכותרת "תודה לאל על הפצצה האטומית", המחבר, שהיה חייל קרבי במלחמת העולם השנייה, תיאר את השמחה וההקלה העצומים שחוו הוא וחבריו כשנודע להם על הטלת הפצצה:"בכינו. אנחנו הולכים לחיות. אנחנו נזכה להיות מבוגרים". הם הבינו שלא יצטרכו להתעמת עם היפנים במלחמה נואשת מבית לבית בתוככי יפן. מלחמה שרבים מהם לא היו שבים ממנה בשלום ושהיו נספים בה גם מיליוני יפנים. יש שטענו שניתן היה להמתין עוד כמה שבועות לפני הטלת הפצצה, אבל המאמר מציין שמניין ההרוגים הנפגעים שספגו האמריקנים היה 7,000 בשבוע. זהו מספר כל כך גדול שגם מניין הרוגי הירושימה ונגסקי אינו מגמד אותו לחלוטין. ספק אם ניתן לטעון שהטלת הפצצה הייתה לא מידתית. ברקע ריחף גם החשש שהסובייטים יפלשו גם הם ליפן ויתבעו בה נתח ואם כך היה קורה, ייתכן שחלקים מיפן היו נראים היום כצפון קוריאה.

האמריקנים כדרכם עושים הכול בגדול, אבל הדילמה שעמדו בפניה משקפת דילמות בקנה מידה קטן יותר שעומדות בפני ישראל במלחמותיה שלה – איזה מחיר לגיטימי לגבות מהאויב, גם מאזרחיו, כדי לחסוך בחיי חיילים. יועצים משפטיים מחמירים שרואים כל חיסול מחבל שכרוך בהרג אזרחים כפשע מלחמה פוטנציאלי ושמטילים מעצורים על פעולות טיהור שטחים וזריעת הרס, צודקים אולי מבחינת מה שרצוי תדמיתית – ישראל אינה יכולה להצטייר בעולם כברוטלית מדי. אך מבחינה מוסרית אין זה ברור מה הטעם בחוקי מלחמה שכובלים רק צד אחד ושהמגבלות שמטילים מפחיתים את ההרתעה. העוצמה האדירה שהופגנה בפטריה מעל הירושימה לא הובילה לחיסול האנושות, אלא סיפקה אנרגיה לשבעים שנות טובות של שלום. הנכונות להשתמש בכוח הרס עצום היא המפתח לשלום, מאחר שהיא מספקת תמריץ כה חזק נגד מלחמה. אפשר לטעון שאף על פי כן לשני הצדדים לעימות כדאי להטיל על עצמם מגבלות במלחמה, כדי שאלו לא יהפכו לחינגות של הרס ללא גבול, אבל האם הדבר תקף לעימות של ישראל עם הפלסטינים ועם חיזבאללה? מה הטעם במגבלות שרק צד אחד כובל בהן את עצמו, ואילו הצד השני יפר אותן ומבלי למצמץ.

הרס עצום יכול להיות מוצדק. והרמטכ"ל הנוכחי היטיב לבטא זאת כשביסס את דוקטרינת הדאחיה שלו, שמזהירה את חיזבאללה שעימות עם ישראל יביא לחורבן העורף שלו בביירות. אבל הרס לבדו אינו יכול להביא שלום. הנאצים זרעו הרס רק כדי להמיט שפיכות דמים, ולא הצליחו לדכא את ההתנגדות אליהם. בהרס כתמריץ לשלום יש טעם רק אם יש לצדו גזר – אלטרנטיבה המבוססת על חוקים הוגנים. האמריקנים נהגו כך. הם התעקשו על כניעת יפן, אך אחרי כן חתרו להחזיר ליפן את עצמאותה, לא לשעבדה לנצח.

בשתי האפיזודות שבהן ישראל התנסתה בנסיגה חד צדדית, בדרום לבנון ובעזה, הבטיחה ההנהגה שילוב של איום בהרס ובגזר כתמריץ לשלום. הגזר היה בנסיגה לגבול הבינלאומי. ההרס היה גלום בהבטחה לתגמול קשה מאין כמוהו אם השלום יופר. בסופו של דבר ההבטחה הוגשמה – חיזבאללה ספג מכה קשה במלחמת לבנון השנייה. החמאס ואיתו תושבי עזה עברו כתישה בשלוש המלחמות שאירעו ברצועה מאז 2009. אבל לציבור הישראלי נותרה תחושת חמיצות. הדרך אל ההרס הייתה מורכבת, סבוכה, איטית ורצופה בהתנגדויות של יועצים משפטיים, בגינויים בינלאומיים ובהחלטות צבאיות כושלות ואילו התועלת נגלתה אט אט בעוד שעה ועוד שעה של שקט מרגע שנדמו התותחים.

אבל עתה מפרספקטיבה של זמן כבר צריך להיות ברור שבשילוב בין נכונות חסרת רחמים לזריעת הרס לבין הצגת אלטרנטיבה הוגנת יש את הכוח להקנות לנו שקט במזרח התיכון. הדו"ח האחרון של מבקר המדינה מתאר, לפי הדיווחים בתקשורת, את הבלבול וחוסר המוכנות סביב מבצע צוק איתן בעזה. אבל כמו בדו"ח וינוגרד לגבי מלחמת לבנון השנייה התמונה הגדולה מפוספסת. צוק איתן ומלחמת לבנון היו הצלחות עצומות מאחר שבסופו של דבר אחרי כל הגמגום וקלות הדעת ביחס לחיי חיילים והכניעה ללחץ הבינלאומי וההצקות של המשפטנים, האויב ספג בהם הרס עצום בחיים וברכוש. בניגוד לדיבורים המטופשים על כך שההרס רק יגדיל השנאה והרצון לנקום, האמת היא שאימת ההרס שלהם היא הכלי היחיד לניצחון שלנו.
אבל לא על ההרס לבדו יתקיים השלום. יש גם צד שני – נסיגת ישראל לגבול הבינלאומי נתנה לחיזבאללה אלטרנטיבה הוגנת שמאפשרת שקט ותאפשרו לדעתי עוד שנים. בעזה, לעומת זאת, ישראל ומצרים ממשיכות במדיניות מצור חלקית. על אף כל ההקלות החמאס אינו יכול להשלים איתה והיא עלולה לקרב את המלחמה הבאה. זו שאלה קשה: האם להתיר המצור, למשל על ידי בניית נמל בעזה, וכך לאפשר לחמאס להתחמש בנשק ובלוחמים מבחוץ או להסתכן בכך שהמצב הקשה ברצועה יביא להסלמה ולעוד סבב. לדעתי ההרס שנזרע בצוק איתן מאפשר שלום ארוך טווח ברצועה, אם לחמאס תינתן הצעה הוגנת.