הפרד ותחטוף רקטות

היו ימים, לא כל כך רחוקים, שבהם היה ברור לכל בר דעת שארגוני הטרור בעזה אולי יכולים להשתעשע בירי על שדרות ואופקים. אבל אם יכוונו את הרקטות שלהם אל תל אביב, הסיפור ייגמר. צה"ל ייכנס ויכבוש את עזה ויהרוג או יתפוס את כל המחבלים.

עכשיו אנחנו במצב שונה. הג'יהאד האיסלאמי יורה רקטות על כל גוש דן, ואת הדרום הוא משבית כליל – אבל ישראל לא מעלה על דעתה לנקוט צעדים התקפיים חריפים מדי. להיפך, חוששים שמא ההרס ייגבר, או שיהודים יעלו להר הבית או שייפגעו חפים מפשע – ואז, חס וחלילה, החמאס ייכנס למערכה.

לא רק שישראל לא מגיבה לירי על גוש דן בכיבוש עזה, היא אפילו לא מפנה אצבע מאשימה לחמאס הוא הריבון ששולט בעזה. במקום להפציצו קשות, היא מנסה לרצותו פן יעלה חלילה זעמו, ואז גם הוא ישגר אלינו את רקטותיו המרובות.

מבחינת הפלסטינים, כל זה נוח להפליא. הטקטיקה של החמאס היא אותה טקטיקה שבה נקט ערפאת כמעט שלושים שנה קודם לכן, בימי רבין ופרס. הוא איפשר לפעילי החמאס של אותם ימים לפוצץ אוטובוסים, אבל לא לקח אחריות על שום אוד עשן. אולי יבוא יום שבו לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האיסלאמי יאותת שהוא מעוניין ברגיעה, אבל יוציא מתוכו איזה ארגון קטן יותר וקיצוני יותר, כדי שהוא יערוך עבורו, בקבלנות משנה, את ההתנגדות מול ישראל. או אז ישראל תנהל את מלחמתה בפינצטה מול אותו ארגון זעיר, תוך שהיא נזהרת שלא לגרום נזק רב מדי פן יעיר מרבצם את הארגונים הגדולים יותר והמסוכנים יותר.

ההתנהגות הרופסת הזו נותנת תמריצים איומים לצד השני – להתפצל כאמבות כדי לחמוק מאחריות. אבל צריך לומר שהיא מתאפשרת גם כי לישראל יכולת הגנתיות מצוינות. המדינה אמנם אינה מתנהלת באופן נורמלי, אבל לעת עתה, בלי לפתוח פה לשטן, אין הרוגים בצד שלנו. כיפת ברזל עושה את מלאכתה. אולי בעתיד תעמוד לצדה גם מערכת לייזר מיירטת, והיכולת לקבל את היריקות משמי עזה ולהעמיד פנים שהן גשם קל רק תגבר.

חטאי הממשלה הנוכחית וגם חטאי ממשלת נתניהו שפעלה באופן דומה במבצע חגורה שחורה, אינם דומים לחטאי ממשלת רבין-פרס. היום לפחות אין תעסוקה רבה לקברנים. אז היו הרוגים רבים בפיגועי הטרור של חמאס, ועדיין הממשלה סירבה להפנות אצבע מאשימה לרשות הפלסטינית. אבל הפיגועים התקיימו מבלי שערפאת התאמץ יותר מדי להפריע להם (כפי שגילה ראש אמ"ן בוגי יעלון, שקודם לכן תמך בתהליך אוסלו), ובדיוק כפי שחזה הסופר משה שמיר מראש, כאשר נחתמו הסכמי אוסלו:

למי מוסרים את גורל הביטחון שלנו? העתיד שלנו? ליאסר ערפאת! רוצח, נוכל עולמי, ערפד שפתותיים. האם הממשלה הסהרורית שלנו אינה יודעת כי מי שמוסר את מפתחות השלטון לערפאת מוסר אותם למעשה למי שיסלק אותו, למי שיירש אותו – או אפילו בצורה יותר פשוטה וכה אופיינית: למי שיפעיל את הטרור נגד ישראל בשליחותו ובעידודו כשהערפד מעמיד פני צדיק תמים.

אריאל שרון הגדיר מחדש את ארץ ישראל

במוצאי תשעה באב לפני 17 שנה יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות. כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה לא הייתה מן הארוכות. הוא כיהן בערך כשליש משנות הכהונה של בנימין נתניהו. אף על פי כן כהונתו תיזכר, כי הגדיר מחדש את גבולות ארץ ישראל באופן ששיפר לאין ערוך את מצבה הדמוגרפי של מדינת ישראל.

בכתבה בהארץ מקוננים הכותבים על כך שהציבור היהודי הישראלי אדיש להפיכתו למיעוט בארץ ישראל לאור השינויים הדמוגרפיים של העת האחרונה. כלומר אם מחברים את שטחי ישראל, יו"ש ועזה מגלים שחיים בהם בסך הכול יותר ערבים מיהודים בימים אלו. יש מחלוקת על המספרים, ולא ברור האם היהודים הם אכן מיעוט כיום בארץ. אבל כפי שמעירים חלק מהמגיבים, ההתנתקות הפכה את הטור לחסר משמעות. ברצועת עזה חיים שני מיליון פלסטינים שלא יאפשרו את כניסת צה"ל לשטחיהם. אם צה"ל רק ינסה להיכנס, הוא יתקבל בלוחמה אכזרית ממנהרות תת קרקעיות. אין טעם למנות אותם יחד עם תושבי הארץ האחרים. הם מנותקים מהם כליל, וניתוקם הוא קבוע ולטווח הארוך.

השאלה האם על ישראל לספח את שטחי יו"ש שבהם שולטת הרשות הפלסטינית אולי רלוונטית בקושי. ועוד נראה מה יקרה ברשות בתום עידן אבו-מאזן. אבל השאלה האם על ישראל לספח את רצועת עזה היא מעוררת גיחוך. נניח שתרצה לעשות זאת בשם איזו תשוקה אובדנית, האם אנשי החמאס ימסרו לה את השליטה בעזה מרצונם? האם ינהרו מרצונם לבתי הכלא שבהם תרצה ישראל לשים אותם, או לגגות שמהם ירצו אנשי הרשות לזרוק אותם, כנקמה על גורל דומה שחוו אנשיהם?

גם רבין תרם את חלקו לנתק בין יהודים לערבים. ראשית בכך שסלל בהסכמי אוסלו את הדרך לניתוקה של עזה מהדמוגרפיה הארץ ישראלית, ושנית מאחר שההסכמים הבחינו בין הערים הערביות הצפופות שבהן שורר שלטון פלסטיני לבין שטחי סי הריקים. בימים שבהם הוא עוד היה דמות ימין לגיטימית, נפתלי בנט הציע להתבסס על כך בפיתרון הקבע של הסכסוך.

אבל אריאל שרון הגדיר מחדש את הניתוק שהתווה רבין. בשטחי הגדה הוא הפחית מעוצמת הניתוק על ידי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו שאפשרו לצה"ל לרכוש שליטה בטחונית ביהודה ושומרון. במצב הנוכחי השתלטות מחודשת של צה"ל על כל הגדה היא אפשרות, גם אם נראית כרגע רחוקה. לעומת זאת, בשטחי עזה שרון הבטיח התנתקות שאינה הפיכה.

נותרנו עם בעיה דמוגרפית מצומצמת יותר, ללא עזה. אם נניח שביו"ש ישנם כ-2.5 מיליון פלסטינים והם מצטרפים ל-2 מיליון ערביי ישראל, הרי שהיחס הדמוגרפי הוא 7.5 מול 4.5 או קצת יותר לטובת היהודים בהתחשב בכך שהדרוזים וחלק מהנוצרים הם בצד שלהם. דהיינו הרוב היהודי הוא 63% בערך. לדברי אלו הטוענים שביו"ש חיים פחות פלסטינים משמקובל לחשוב, הרוב היהודי גדול אף יותר.

מה צופן העתיד? שיעור הפריון היהודי עקף לאחרונה את שיעור הפריון המוסלמי. העתיד צופן הרבה מאוד ילודה חרדית ודתית. דמוגרפיה אמנם משתנה בקצב צב, הציבור הערבי צעיר, וגם עוד 50 שנה החלוקה באחוזים לא צפויה להיות מאוד שונה, אלא אם כן הערבים יתחילו ללדת ממש ברמות של יוון או איטליה – התרחשות אפשרית, אך עדיין רחוקה. בירדן שיעור הפריון כיום הוא 2.7 ילדים לאישה. בשנות השישים הוא עמד על 8 ילדים לאישה. ומה בעתיד? מי יודע.

הטור בהארץ שמציין את המפנה הדמוגרפי בארץ ישראל הוא לא הוגן אם כך משתי בחינות. ראשית, כי הוא מכליל את עזה שאינה באמת רלוונטית. שנית, כי הוא מצלם מציאות רגעית ששורשיה בימים של 9 ו-8 ילדים לאישה בקרב הערבים, אבל זו הסתכלות במראה האחורית. העתיד צופן היפוך מגמה, גם אם סיכמנו שתהיה איטית להחריד.

אין זה אומר שעל ישראל לחתור לספח את השטחים על תושביהם. בדבר כזה אין שום היגיון. הרשות הפלסטינית קיימת ומתפקדת, ולפלסטינים יש קרבה תרבותית, לשונית ואתנית לירדן, לא לישראל. אין לישראל שום צורך בהוספת כ-2 מיליון ערבים ויותר לרשימת המצביעים או מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי. אבל הדבר כן מרמז שהסטטוס קוו יציב משנדמה, ושהשעון לא מתקתק. כרגע הסטטוס קוו הוא הפיתרון הטוב ביותר, ואין לו שום תחליף.

הדחקה דמוגרפית – קווים לדמותה

יועז הנדל וזכי שלום חיברו בזמנו ספר מעניין בשם "תנו לצה"ל לנצח" על הצלחתו המרשימה של צה"ל לחסל את האינתיפאדה השנייה.
באחד הקטעים בספר הם מתייחסים לרצועת עזה ומתארים את העניין שהיה למדינה ברצועה כבר מהתקופה שאחרי מלחמת השחרור.

מסקירה היסטורית זו עולה שממשלות ישראל לדורותיהן ראו חשיבות בשליטה ישראלית ברצועת עזה, ולאורך השנים טיפחו והעצימו את ההתיישבות היהודית ברצועה. כדי לבסס את הטיעון שתוכנית ההתנתקות באה על רקע תפיסה טהורה של האינטרסים הלאומיים של ישראל ולא כתוצאה מכניעה לטרור, צריך לבסס טענה ולפיה כל ממשלות ישראל לדורותיהן, החל מקום המדינה, לקו בעיוורון והוכו בסנוורים בכל הנוגע לחשיבות השליטה הישראלית ברצועת עזה.

אומרים הנדל ושלום: לא ייתכן שכל ממשלות ישראל לקו בעיוורון. מכאן ששליטה ברצועת עזה הייתה חשובה לישראל ומן הסתם עודנה חשובה לישראל.

הטיעון מפוקפק כשלעצמו. בהחלט ייתכן שממשלות ילקו בעיוורון, והמפקפק מוזמן לעלעל ב"מצעד האיוולת" הקלאסי של ברברה טוכמן על דוגמאותיו היפות.

אבל בעניינה של רצועת עזה קיים פקטור נוסף בשם הדחקה דמוגרפית. בפשטות ממשלות ישראל הדחיקו את משמעות העובדה שמשפחות עזתיות בשנות החמישים לא הסתפקו בילד וכלב ולעתים קרובות לא הסתפקו אפילו בעשרה ילדים. זאת בזמן שתמותת התינוקות הלכה וירדה. אפילו בשנות השבעים חיו בעזה רק כ-300 אלף, אם מעגלים כלפי מטה. אפשר היה להדחיק את כ-2 מיליון העזתים שיחיו בשנת 2020.

הדחקה דמוגרפית אינה בהכרח דבר רע. אין טעם לעסוק בצרות שספק אם יתגשמו. אבל כאשר הן בכל אופן מתגשמות בסופו של דבר, וכפי שקרה בעזה, שינוי החישוב האסטרטגי מוצדק.
אני מאוד מתעניין בנושא הניבוי הדמוגרפי וההדחקה הדמוגרפית והבאתי במרוצת השנים הרבה מאוד דוגמאות בנושא.

רוזוולט אמר למנהיגים יהודים שיש מגבלות ליכולתה של פלשתינה לשאת עליה יהודית. אולי עוד מאה אלף, אולי עוד מאה וחמישים אלף. התברר שהוא טעה. הוא לא שמע על מתקני התפלה ועל פיתוחים רבים אחרים.

בן גוריון חזה ששיעורי הלידה הגבוהים במשפחות המזרחיות לעומת האשכנזיות עלולים ליצור מדינה מושחתת לבנטינית ומיליטנטית. האם שלטון הליכוד מגשים ממש עכשיו את חששותיו של בן גוריון? יהיו שיגידו שכן (בלחישה כדי שלא להיחשב גזענים). אבל לדעתי ממש ממש לא. המדינה פחות מושחתת ופחות מיליטנטית מאשר בזמנים שלו שבהם אלוף בצה"ל היה יכול לאנוס חיילות להנאתו.

כהנא הטיח בפניו של אהוד אולמרט בראיון מפורסם שאם לא יטפלו בבעיית ערבי ישראל, הללו יהפוך לרוב דמוגרפי. כהנא טעה. נס דמוגרפי שטיבו עוד לא ברור לגמרי העלה את הילודה היהודית בישראל, בעוד ההתפוצצות הדמוגרפית במרחב הערבי באה לסיומה פחות או יותר (פרט לבדואים בנגב). זאת כמובן בנוסף לעליה הרוסית ולהשפעתה.

לי אין ספק שהילודה הגבוהה בקרב המשפחות החרדיות תשנה את פני המדינה לטווח הארוך. אבישי בן חיים ואחרים שעוסקים בהדחקה דמוגרפית בנושא טועים. אבל אני לא חושב שיש מקום להיות מוטרדים מכך כל כך מאחר שאני מאמין בפתרון שתי המדינות.

כיצד מסכל נתניהו את אסטרטגיית העל הפלסטינית?

מדוע נתניהו לא מורה לצה"ל לכבוש את רצועת עזה. בדיון הציבורי צפים הסברים עיקריים לכך, אבל לרוב בלי דיון מעמיק. מכל מה שנתניהו אמר בנושא או שהודלף מסביבתו בעיתונות אני יכול לנסח שני הסברים, שניהם הסברים טובים ומשכנעים מאוד בעיניי.

מחיר הדמים רב מדי

כיבוש הרצועה יכול להיות דומה למלחמת לבנון הראשונה ולגבות מספר דומה של קורבנות בקרב חיילי צה"ל (כ-700 בשלב הראשוני ועוד מאות בשלב הכיבוש המתמשך).  לעומת זאת כיום רצועת עזה לא גובה כיום חיים רבים של ישראלים. למצב הנוכחי יש מחירים. אי נוחות, מחיר כלכלי, השפלה לאומית, ילדים שגדלים עם פוסט טראומה – הכול נכון (אף שיש ביקוש רב למגורים בעוטף עזה). אבל בחמש השנים האחרונות שהחלו בעידן שאחרי צוק איתן – מספר הקורבנות הישראלים שגזלה הרצועה נמוך מאד, בוודאי נמוך ממספר הקורבנות בחמש השנים שלפני ההתנתקות. נמוך אפילו ממספר הקורבנות שגבתה הרצועה לפני הסכם אוסלו. כלומר אם מודדים את יחסי ישראל-עזה רק מהזווית של המחיר בנפש שמשלמת ישראל ולא באלמנטים אחרים – אנחנו קרובים לאוטופיה עד כמה שיכולה להיות אוטופיה כשהשכנים הם שני מיליון עזתים.

ברור שיש עוד אלמנטים שמאפיינים את המצב הנוכחי מלבד המחיר בנפש, וכאן התמונה מעורבת. מצד אחד יש שיבוש מתמיד של החיים בעוטף עזה, צער וטראומה של התושבים שם. מצד שני חיילי צה"ל פטורים מלהסתובב בסמטאות עזה וישראל אינה צריכה לדאוג לרווחת שני מיליוני פלסטינים. רבים מהם מהגרים החוצה בימים אלו וישראל פטורה מהצורך לספק להם עבודה בתחומיה כדי לאפשר להם להישאר.

בעת ובעונה אחת אין להתעלם מכך שבעזה הופר טאבו עתיק של ישראל – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. צבא החמאס והג'יהאד הוא צבא לכל דבר, והוא בונה את עצמו וימשיך לבנות את עצמו. אקדח מהמערכה הראשונה שעוד ניתקל בו, גם אם נזכה להתממשותן של הפוגה והסדרה.

שיבוש אסטרטגיית העל הפלסטינית

אסטרטגיית העל הפלסטינית אינה קיימת כיום בהכרח במוחו של פלסטיני נבון כלשהו. היא יכולה עוד להיבנות ולהתפתח בהתאם לנסיבות, אבל כפי ששחמטאי מעולה צריך לנחש מה שיריבו יחשוב עוד לפני שהמחשבה עולה בדעתו של היריב, כך גם אנחנו צריכים לשער איך יכולה להתעצב אסטרטגיית העל הפלסטינית.

יש לכאורה שתי אפשרויות שפתוחות בפני הפלסטינים – האחת היא חתירה לפיתרון המדינה האחת באופן שישלול את הלגיטימציה של קיום ישראל בכל גבול שהוא. האפשרות השנייה היא הסתפקות במדינה פלסטינית בגבולות 67' על בסיס הסכם שלום. הסכם זה יופר ברגע האמת, כפי שהופרו הסכמי אוסלו, ויוחלף באלימות. אבל אז יהיו לפלסטינים שני נכסים מצוינים שאין להם כיום – שליטה צבאית ביו"ש שאותה איבדו במבצע חומת מגן ויכולת לעשות פרובוקציות במקומות הקדושים בירושלים וכך להתסיס מיליארד מוסלמים. הנכסים האלו יכולים לקרב את המדינה למלחמה אפוקליפטית אמיתית ולהפוך את החיים בה לבלתי אפשריים.

אלא מה? קשה לראות איך אחת מאסטרטגיות העל הזו קורמת עור וגידים בלי שעזה חוזרת להיות חלק מהרשות הפלסטינית. הפלסטינים יתקשו לחתור למדינה אחת כאשר עזה נמצאת מחוץ למשחק. זה גם לא אינטרס שלהם – אין להם רוב דמוגרפי ללא עזה. הצעה למדינה אחת היא גם לא תביעה שהנהגת החמאס בעזה יכולה להציג באופן משכנע בפני העולם. מדברים לפעמים על כך שהנהגת הרשות תתפטר ותדרוש מישראל להחזיר את הממשל הצבאי (תסריט שנראה אמנם מגוחך). הנהגת החמאס בעזה ודאי לא תעשה זאת.

לגבי האסרטגיה הנוספת – גיבוש הסדר סופי בגבולות 67' שאחריו יוכלו הפלסטינים לחתור להשמדת ישראל מפוזיציה טובה בהרבה – גם כאן הפרדת עזה מהרשות מחוללת פלאים.

ראשית הסיטואציה בעזה היא תזכורת תמידית לבעייתיות האיומה הכרוכה בנסיגות למיניהן. כתבתי פעם שהדבר מזכיר את עיקרון האמונה של התיאולוגיה הקתולית:"אל תהרגם פן ישכחו עמי", העיקרון שבשמו קיבלו הקתולים את הקיום המאוס בעיניהם של היהודים בתוכם. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

שנית – זה פשוט לא סביר שיהיה ראש ממשלה כה אוויל שילך למסור הכול תמורת הסכם שמחייב רק חצי מהעם הפלסטיני, בעוד שהחצי השני היושב בעזה צווח שההסכם לא על דעתו. נראה גם שהקהילה הבינלאומית תבין זאת במידה כזו או אחרת והסיטאוציה בעזה תפחית את הלחץ שהיא יכולה להפעיל על ישראל כדי להגיע להסכם קבע.

בשחמט שאנחנו משחקים עם הפלסטינים קבלת המצב הנוכחי בעזה כמוה כהקרבת רץ או פרש כדי למנוע מהצד השני אסטרטגיה שתאפשר לו ללכוד את המלך.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

מתקשה להבין את ההגיון הבסיסי פה: ישראל אומרת שאינה רוצה בהסלמה. כלומר עקיצה של אבו אלעטא וגמרנו. עכשו, האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שיעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה

— Shimrit Meir שמרית מאיר (@shimritmeir) November 12, 2019

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

מחאת הארזים טובה ליהודים

האם המחאה הנוכחית בלבנון טובה ליהודים או רעה ליהודים? נראה שהאירועים הסוערים שם מקדמים את הדמוקרטיזציה של לבנון. קולם של ההמונים נשמע. על פי התיאוריה המפורסמת של השלום הדמוקרטי, מדינות דמוקרטיות לא נלחמות אלו באלו. כל מה שמקדם דמוקרטיה תורם אפוא ליציבות האזור.

אמנם כאשר הדמוקרטיה העלתה את האחים המוסלמים במצרים, ישראל הייתה מבוהלת. האליטה הצבאית שהוציאה מתוכה את מובארק ואחר כך את א-סיסי היא יותר ידידותית לישראל מאשר ההמונים ששונאים אותה שנאת מוות. אבל כשדובר במצרים, מדינה שחתומה על חוזה שלום עם ישראל, היה לנו בעיקר מה להפסיד. כשמדובר במדינת חיזבאללה שבה בוחשת אירן, יש לנו בעיקר מה להרוויח.

בכלל נראה שגם אם ההמונים בוחרים מנהיג שונא ישראל, הם לא בוחרים מנהיג שיפתח במלחמה איתה. מלחמות אינן פופולאריות. שתי דוגמאות לכך הן מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, שלא התנער מהסכמי קמפ דיוויד. גם בהתנהגותו של ארדואן מילים נבזיות לחוד ומעשים לחוד – הסחר בין ישראל לטורקיה פורח והיחסים הדיפלומטיים בעינם.

אם לבנון היא לב האיום הצפוני על מדינת ישראל, מעזה מגיע האיום מדרום, וגם לדעת הקהל שם יש חשיבות רבה. סקר שנערך בחודש יולי בידי מכון פלסטיני חושף ממצאים מרעישים על דעת הקהל העזתית.

בניגוד לציפיות העזתים מתונים יותר מאחיהם בגדה המערבית. הם שבעו מלחמות. 68% תומכים בהפסקת אש (50% בגדה), 61% תומכים בקבלת פתרון שתי המדינות (46% בגדה). 44% אפילו תומכים בידידות עם ישראלים (29% בגדה). 52% מסכימים עם משפט שקובע שהסכסוך הוא עניין לפוליטיקאים ולזקנים ולא מעסיקם באופן אישי (27% בגדה). 89% מהעזתים סוברים שיש להעמיד רפורמות פנימיות בראש סדר העדיפויות (72% בגדה).

נראה שקרה לעזתים מה שקרה לאהוד אולמרט בזמנו: התעייפו ממלחמות.

צה"ל של בוגי יעלון וגל הירש הותקף על כך שבמקום להתעסק במטרות צבאיות סטנדרטיות הציב אפקטים משני תודעה בראש מעייניו. אולי למרות כל הביקורת הארסית יש משהו בקונספט הזה. בעזה זה מתחיל לעבוד. אפילו שקט שם לאחרונה משום מה, כפי שציין בפליאה אלון בן דוד.

עם הפלסטינים יש לנו היסטוריה קשה ובכל אופן אלו נתוני הסקרים האחרונים. סקרים שייערכו בלבנון ודאי יראו שמידת העניין של הלבנונים בעימות עם ישראל קרובה לאפס המוחלט. לא סתם נסראללה התנצל בזמנו על מלחמת לבנון השנייה. לאור זאת עליית כוחה של דעת הקהל הלבנונית היא ברכה אסטרטגית.

השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.

אלמלא אוסלו

בכל מה שקשור להערכת התוצאות של הסכם אוסלו וההתנתקות, הדיון הציבורי שטחי להחריד, פבלובי בתגובותיו ומלא בפרדוקסים. אלו שהתנגדו לאוסלו בתוקף רוצים להנציח אותו. זה הרי היה פתרון הקבע של בנט ושקד – סיפוח שטחי סי והותרת שטחי אי ובי לרשות ורצועת עזה לחמאס. אלו שתמכו באוסלו בהתלהבות עסוקים בהפחדות על כך שהסיטואציה שהתקבעה באוסלו בעצם הופכת אותנו למדינה דו לאומית.

באופן דומה לגבי ההתנתקות, מי שתמך בה עדיין חושש שעזה תתרום להפיכתנו למדינה דו לאומית. דווקא מי שהתנגד לה משוכנע בעצם שזה היה מהלך אפקטיבי ומציע לשקול את סיפוח יהודה ושומרון, כי הרי כבר אין סכנה דמוגרפית עזתית.

שיא ההתלקחות הנוכחית בעזה מזמין הערכה מחודשת של תוצאות הסכמי אוסלו וההתנתקות ושל המצב שיצרו ברצועה. בטרם הסכמי אוסלו ישראל שלטה בעזה והקימה בה התנחלויות, אבל האינתיפאדה הראשונה גבתה מחיר. 29 ישראלים נהרגו בעזה עצמה ועוד אחרים נהרגו בפיגועים שבוצעו בידי עזתים בתוך ישראל, ביניהם הנערה הלנה ראפ שרציחתה בבת ים זעזעה את ישראל ערב בחירות 1992. עזה אז הכילה כמחצית האוכלוסיה שהיא מכילה היום, ואם ישראל הייתה ממשיכה לשלוט בעזה באותו אופן ששלטה בה בטרם הסכמי אוסלו, יש להניח שמחיר הדמים היה עולה. להמשך שליטת ישראל בעזה היו גם עלויות כספיות ותדמיתיות כבדות וכמובן בסופו של דבר היא הייתה מקרבת אותנו אל חזון המדינה האחת, הסיוט הדמוגרפי הגדול מכולם.

המצב הנוכחי בעזה אינו גובה מחיר דמים נורא. בין מבצע למבצע מספר ההרוגים בצד הישראלי מצומצם, האזעקות מציקות אך כשמגיעה רגיעה כולם חוזרים לשגרה כאילו לא היה דבר. מצד שני, במבצע האחרון נהרגו כ-73 ישראלים. דור שלם של ילדים ישראלים גדל בטראומה בדרום הארץ, וכפי שמראה הסיטואציה הנוכחית ארגוני הטרור העזתים מחזיקים את ישראל באזור רגיש, ערב אירוע בינלאומי כמו האירוויזיון וערב חגיגות יום העצמאות. לפעילות צה"ל בגבול עזה בשנים האחרונות יש גם מחיר לא פשוט בחזית הבינלאומית. הסנאטור סאנדרס כזכור החליט שצה"ל הרג רבבת עזתים.

בניגוד לסיטאוציה שהייתה ערב אוסלו וגם ערב ההתנתקות, כיום אפשר לפחות לדמיין פיתרון למצב העזתי: הרמת המצור מעל עזה תמורת הודנה ארוכה. הממשלה מתקדמת רק בעצלתיים לעבר הפיתרון הזה, אבל הוא עדיין נראה התרחיש הסביר לעתיד. גם אין תחושה שמיליוני העזתים הם באחריות הומניטרית ישירה של ישראל. חיילי צה"ל כבר אינם מסתובבים בקסבות שם. למלחמת האחים הפלסטינית שפרצה בעזה יש השלכות ארוכות טווח, חיוביות מאוד מבחינת ישראל, על לכידותה של החברה הפלסטינית, ואלו מקשות עליה להתמיד במאבק אלים נגד ישראל ביו"ש. ישראל רק הרוויחה מכך שפטורה מלהגן על התנחלויות בודדות וחסרות תועלת ועל הצירים שמובילים אליהן. אין אפילו בעיית הברחות גדולה בציר פילדלפי כי פעולות א-סיסי שם אפקטיביות מאוד, מעבר למה שניתן היה לצפות ובלי בג"ץ ובלי בצלם. גם בעיית מנהרות התקיפה לא נראית קריטית כרגע.

אם ישראל תיסחף למבצע שיכריח אותה לכבוש את עזה, כל המשוואה תשתנה. מספר ההרוגים בצד שלנו יהיה ככל הנראה גבוה. הסכמי אוסלו יראו רע מאוד. לעומת זאת, אם כן תחול התקדמות לקראת הסדרה סבירה בחזית העזתית – הסרת המצור תמורת שקט בדרום, אז גישתם של רבין ופרס בגזרה זו תקבל הצדקה רטרואקטיבית, אף שמעריציהם מהעבר יתקשו לחגוג – הדרך לשקט הביטחוני לא תעבור במשעולי המזרח התיכון החדש שדמיינו.

יאיר נתניהו בחשבון הטוויטר שלו, כמו גם אחרים בימין, מלינים על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות ועל השלכותיהם הרעות על המצב בעזה. האמת היא שנכון לעכשיו ועד כמה שניתן לדמיין ולשער, בכל יקום מקביל שהוא ובכל פיתרון שלא היה נבחר, עזה הייתה מחוללת כמות דומה למדי של צרות, אם לא יותר. בהעדר הפרדה בינינו לעזתים אולי היו פחות קסאמים, אבל יותר סכינים וחגורות נפץ או סתם לבנים שמושלכות על ראשיהם של חיילים בסמטאות צרות.

פן ישכחו עמי את עזה וקראקאס

כשחושבים על ההיסטוריה של היהודים באירופה לאורך שנות הנצרות וכשקוראים ורואים סרטונים על זוועות דאעש שמתבצעות כלפי מיעוטים לא סונים או בכלל מה שמעוללים הצדדים השונים במלחמת האזרחים בסוריה – מנקרת שאלה בראש. איך היהודים בכלל שרדו בגלות בימים שהיו אכזריים לא פחות משסוריה אכזרית כיום. אכן, הם גורשו ונרדפו ולפעמים גם נרצחו בהמוניהם. אבל עד ניסיון ההשמדה השיטתי בשנות השואה, לא היה ניסיון גורף לבטל את קיומם. זאת על אף שנתפסו כבני עם סורר המסרב לשמוע לקול המשיח-האל ואף היה שותף פעיל ברציחתו.

פיתרון לכך אפשר למצוא, בין השאר ולצד נימוקים אחרים, בתיאולוגיה הנוצרית שגיבשו אבות הכנסיה ושהסתמכה על פסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". כלומר קיום היהודים במצבם המושפל הוא רצוי כי מהווה עדות ומצבת זיכרון לגורלם של המורדים בישו. אין פלא שהכנסיה הקתולית שאחזה בשרידי התיאולוגיה הזו ממש לא התלהבה משיבת ציון שהקימה את היהודים מעליבותם ושאין להשוות בין יחס הפרוטסטנטים למדינה לבין היחס הקתולי.

הלב מזדהה עם הוונצואלים האמיצים שמוכנים לקרוא תגר על העריצות הסוציאליסטית שהמיטה עליהם חורבן כלכלי שכזה. אבל אי אפשר שלא להודות שלנוכחותו של משטר מאדורו בעולם יש ערך גדול. הוא חלש מכדי להוות נזק אמיתי לארצות אחרות אבל הוא כלי תעמולת זוועה נפלא להתריע מפני סוציאליזם בכל מקום שהוא. נכון, העיתונות מנסה לטייח ואלו שהשתאו מגדולת הסוציאליזם הצ'אבסי בזמן עליית מחירי הנפט מנסים לטייח את הקשר בינו לסוציאליזם בזמן מפלתו. אבל הציבור לא מטומטם ואפילו דה מרקר, שיש בו לא מעט חברים במועדון המעריצים של ברני סאנדרס, פרסם את מאמרו הנאה של ברט סטיבנס בעניין. יש פחות קונים לסחורה הסוציאליסטית כשמגיעים מבזקי חדשות מוונצואלה. אסונה הוא גאולתם של אחרים מהשעבוד של החירות הכלכלית לכבלי הסוציאליזם. לא לחינם רואים גל של ניצחונות לימין באמריקה הלטינית. אנשים מפיקים לקחים.

היגיון דומה, רק בצורה מעט שונה, עובד בעזה. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.