השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.

אלמלא אוסלו

בכל מה שקשור להערכת התוצאות של הסכם אוסלו וההתנתקות, הדיון הציבורי שטחי להחריד, פבלובי בתגובותיו ומלא בפרדוקסים. אלו שהתנגדו לאוסלו בתוקף רוצים להנציח אותו. זה הרי היה פתרון הקבע של בנט ושקד – סיפוח שטחי סי והותרת שטחי אי ובי לרשות ורצועת עזה לחמאס. אלו שתמכו באוסלו בהתלהבות עסוקים בהפחדות על כך שהסיטואציה שהתקבעה באוסלו בעצם הופכת אותנו למדינה דו לאומית.

באופן דומה לגבי ההתנתקות, מי שתמך בה עדיין חושש שעזה תתרום להפיכתנו למדינה דו לאומית. דווקא מי שהתנגד לה משוכנע בעצם שזה היה מהלך אפקטיבי ומציע לשקול את סיפוח יהודה ושומרון, כי הרי כבר אין סכנה דמוגרפית עזתית.

שיא ההתלקחות הנוכחית בעזה מזמין הערכה מחודשת של תוצאות הסכמי אוסלו וההתנתקות ושל המצב שיצרו ברצועה. בטרם הסכמי אוסלו ישראל שלטה בעזה והקימה בה התנחלויות, אבל האינתיפאדה הראשונה גבתה מחיר. 29 ישראלים נהרגו בעזה עצמה ועוד אחרים נהרגו בפיגועים שבוצעו בידי עזתים בתוך ישראל, ביניהם הנערה הלנה ראפ שרציחתה בבת ים זעזעה את ישראל ערב בחירות 1992. עזה אז הכילה כמחצית האוכלוסיה שהיא מכילה היום, ואם ישראל הייתה ממשיכה לשלוט בעזה באותו אופן ששלטה בה בטרם הסכמי אוסלו, יש להניח שמחיר הדמים היה עולה. להמשך שליטת ישראל בעזה היו גם עלויות כספיות ותדמיתיות כבדות וכמובן בסופו של דבר היא הייתה מקרבת אותנו אל חזון המדינה האחת, הסיוט הדמוגרפי הגדול מכולם.

המצב הנוכחי בעזה אינו גובה מחיר דמים נורא. בין מבצע למבצע מספר ההרוגים בצד הישראלי מצומצם, האזעקות מציקות אך כשמגיעה רגיעה כולם חוזרים לשגרה כאילו לא היה דבר. מצד שני, במבצע האחרון נהרגו כ-73 ישראלים. דור שלם של ילדים ישראלים גדל בטראומה בדרום הארץ, וכפי שמראה הסיטואציה הנוכחית ארגוני הטרור העזתים מחזיקים את ישראל באזור רגיש, ערב אירוע בינלאומי כמו האירוויזיון וערב חגיגות יום העצמאות. לפעילות צה"ל בגבול עזה בשנים האחרונות יש גם מחיר לא פשוט בחזית הבינלאומית. הסנאטור סאנדרס כזכור החליט שצה"ל הרג רבבת עזתים.

בניגוד לסיטאוציה שהייתה ערב אוסלו וגם ערב ההתנתקות, כיום אפשר לפחות לדמיין פיתרון למצב העזתי: הרמת המצור מעל עזה תמורת הודנה ארוכה. הממשלה מתקדמת רק בעצלתיים לעבר הפיתרון הזה, אבל הוא עדיין נראה התרחיש הסביר לעתיד. גם אין תחושה שמיליוני העזתים הם באחריות הומניטרית ישירה של ישראל. חיילי צה"ל כבר אינם מסתובבים בקסבות שם. למלחמת האחים הפלסטינית שפרצה בעזה יש השלכות ארוכות טווח, חיוביות מאוד מבחינת ישראל, על לכידותה של החברה הפלסטינית, ואלו מקשות עליה להתמיד במאבק אלים נגד ישראל ביו"ש. ישראל רק הרוויחה מכך שפטורה מלהגן על התנחלויות בודדות וחסרות תועלת ועל הצירים שמובילים אליהן. אין אפילו בעיית הברחות גדולה בציר פילדלפי כי פעולות א-סיסי שם אפקטיביות מאוד, מעבר למה שניתן היה לצפות ובלי בג"ץ ובלי בצלם. גם בעיית מנהרות התקיפה לא נראית קריטית כרגע.

אם ישראל תיסחף למבצע שיכריח אותה לכבוש את עזה, כל המשוואה תשתנה. מספר ההרוגים בצד שלנו יהיה ככל הנראה גבוה. הסכמי אוסלו יראו רע מאוד. לעומת זאת, אם כן תחול התקדמות לקראת הסדרה סבירה בחזית העזתית – הסרת המצור תמורת שקט בדרום, אז גישתם של רבין ופרס בגזרה זו תקבל הצדקה רטרואקטיבית, אף שמעריציהם מהעבר יתקשו לחגוג – הדרך לשקט הביטחוני לא תעבור במשעולי המזרח התיכון החדש שדמיינו.

יאיר נתניהו בחשבון הטוויטר שלו, כמו גם אחרים בימין, מלינים על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות ועל השלכותיהם הרעות על המצב בעזה. האמת היא שנכון לעכשיו ועד כמה שניתן לדמיין ולשער, בכל יקום מקביל שהוא ובכל פיתרון שלא היה נבחר, עזה הייתה מחוללת כמות דומה למדי של צרות, אם לא יותר. בהעדר הפרדה בינינו לעזתים אולי היו פחות קסאמים, אבל יותר סכינים וחגורות נפץ או סתם לבנים שמושלכות על ראשיהם של חיילים בסמטאות צרות.

פן ישכחו עמי את עזה וקראקאס

כשחושבים על ההיסטוריה של היהודים באירופה לאורך שנות הנצרות וכשקוראים ורואים סרטונים על זוועות דאעש שמתבצעות כלפי מיעוטים לא סונים או בכלל מה שמעוללים הצדדים השונים במלחמת האזרחים בסוריה – מנקרת שאלה בראש. איך היהודים בכלל שרדו בגלות בימים שהיו אכזריים לא פחות משסוריה אכזרית כיום. אכן, הם גורשו ונרדפו ולפעמים גם נרצחו בהמוניהם. אבל עד ניסיון ההשמדה השיטתי בשנות השואה, לא היה ניסיון גורף לבטל את קיומם. זאת על אף שנתפסו כבני עם סורר המסרב לשמוע לקול המשיח-האל ואף היה שותף פעיל ברציחתו.

פיתרון לכך אפשר למצוא, בין השאר ולצד נימוקים אחרים, בתיאולוגיה הנוצרית שגיבשו אבות הכנסיה ושהסתמכה על פסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". כלומר קיום היהודים במצבם המושפל הוא רצוי כי מהווה עדות ומצבת זיכרון לגורלם של המורדים בישו. אין פלא שהכנסיה הקתולית שאחזה בשרידי התיאולוגיה הזו ממש לא התלהבה משיבת ציון שהקימה את היהודים מעליבותם ושאין להשוות בין יחס הפרוטסטנטים למדינה לבין היחס הקתולי.

הלב מזדהה עם הוונצואלים האמיצים שמוכנים לקרוא תגר על העריצות הסוציאליסטית שהמיטה עליהם חורבן כלכלי שכזה. אבל אי אפשר שלא להודות שלנוכחותו של משטר מאדורו בעולם יש ערך גדול. הוא חלש מכדי להוות נזק אמיתי לארצות אחרות אבל הוא כלי תעמולת זוועה נפלא להתריע מפני סוציאליזם בכל מקום שהוא. נכון, העיתונות מנסה לטייח ואלו שהשתאו מגדולת הסוציאליזם הצ'אבסי בזמן עליית מחירי הנפט מנסים לטייח את הקשר בינו לסוציאליזם בזמן מפלתו. אבל הציבור לא מטומטם ואפילו דה מרקר, שיש בו לא מעט חברים במועדון המעריצים של ברני סאנדרס, פרסם את מאמרו הנאה של ברט סטיבנס בעניין. יש פחות קונים לסחורה הסוציאליסטית כשמגיעים מבזקי חדשות מוונצואלה. אסונה הוא גאולתם של אחרים מהשעבוד של החירות הכלכלית לכבלי הסוציאליזם. לא לחינם רואים גל של ניצחונות לימין באמריקה הלטינית. אנשים מפיקים לקחים.

היגיון דומה, רק בצורה מעט שונה, עובד בעזה. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.

אולמרט בגוף ראשון

הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.

אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.


הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.

אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.

הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.


בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.


בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.

בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.

התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:

הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…

באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

ארבע פנים לשאלה העזתית

החשמל שמסרב לזרום לרשת העזתית מאיים להמיט עלינו עוד מלחמה הקיץ. עדיין יש מקום לתקווה שבסבך האינטרסים והתככים בסגנון חצר ביזנטית שמאפיינים את המזרח התיכון העכשווי תימצא הדרך להשקיט את הרצועה האומללה.

מעבר לכיבוי שריפה פה ושם עולה השאלה מהו האינטרס הישראלי האסטרטגי העליון לגבי עזה. אי אפשר להטביע אותה בים כמו שפלט פעם במרירות יצחק רבין, אי אפשר אפילו להכריח את תושביה להקדיש מחשבה לתכנון משפחה ולרדת מרמת החמישה ילדים לאישה המבטיחה שלא משנה מהן הצרות הנוכחיות של הרצועה, הצרות העתידיות יהיו גדולות בהרבה.  הדילמה היא האם לשתף פעולה עם אבו מאזן והנהגת הפת"ח במטרה להחזיר את עזה לחיק העם הפלסטיני או לראות בהפיכתה של עזה לישות משל עצמה הגשמת אינטרס ישראלי. להלן אציג ארבע פרספקטיבות. פרספקטיבות ימניות ושמאליות התומכות בהותרת עזה בדד, פרספקטיבות החותרות לחברה עם יהודה ושומרון.

עזה לבדה, פרספקטיבה ימנית

הימין מאוד לא רצה לראות את עזה מתנתקת מיתר השטחים. ההתנתקות מבחינתו היוותה אסון ועד היום מדי שנה בחודש אב תוגת כתום שוררת בחוגיו. אבל בגמישות מרשימה מצד מחנה כה שמרני הצליח הימין לגבש תוכנית ב' שמוציאה מתוק מעז(ה). אם עזה כבר אבדה לארץ ישראל לעולמים, הרי שכשני מיליון תושביה אינם רלוונטיים למניין הדמוגרפי שבין הים לירדן. קודם לכן סיפוח השטחים היה התאבדות דמוגרפית ודאית. עתה אפשר לדמיין שאם החרדים והמתנחלים ימשיכו בנורמות הילודה הנוכחיות שלהם ואם מנגד הערבים ביו"ש יתכנסו לממוצע הילודה בעולם הערבי שמצדו מתכנס לממוצע במערב. ואם מצרפת יגיעו עולים רבים ואם גם מאמריקה יבואו כמה וכמה. ואם ימצאו בעולם השלישי בורמזים ונפאלים הרואים עצמם כנידחי ישראל האבודים ומנגד אם בגשר אלנבי צעירי פלסטין יעזבו לבלי שוב כדי לחפש עבודה באירופה המתאסלמת בנאיביותה או במדינות המפרץ ואולי כבר עזבו כפי שמבטיחים הדמוגרפים של הימין.

אם כל הדברים האלו יקרו אפשר יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה או מקסימום שמונים, ומה זו כבר דרך ארוכה עבור עם הנצח, לספח את יהודה ושומרון, להעניק לתושביהם הפלסטינים זכויות אזרח מלאות מבלי שהדבר יהווה קטסטרופה דמוגרפית ולהבטיח את קיום מדינת ישראל בארץ ישראל הכמעט שלמה.  תמורת כל הטוב העתידי הזה ישראל תצטרך לסבול קיום מדינת חמאס בגבול שדרות ואשקלון. על כן חכם מצד ישראל לקדם פתרונות שיאפשרו את הישרדות המדינה הזו כמו יוזמת האי המלאכותי של ישראל כץ. מבחינת הימין אין עם פלסטיני (כפי שהציג לאחרונה הסטריקן הימני אסף וול בצורה משעשעת), אבל יתכן שיהיה זה חכם להקים במו ידינו עם עזתי.

בנוסף לכל זאת – מצבה הנוכחי של עזה דומה למצבם של היהודים בימי הביניים על פי התיאולוגיה הקתולית. "אל תהרגם פן ישכח עמי". עליבותם של היהודים, אליבא דקתולים, מלמדת לקח, על כן עדיף להותירם. גם עליבותה ואלימותה של עזה המנותקת מהוות לקח לתוצאות נסיגה שהימין לא רוצה שאיש ישכח.

עזה לבדה, פרספקטיבה שמאלית

השמאל תמך בהתנתקות, אבל קיווה שעזה תעבור לידי אבו מאזן בצעד שיקדם את תהליך השלום הכולל. בפועל הדברים התרחשו אחרת. ברם, להפרדה בין יהודה ושומרון לבין עזה יש יתרונות מפרספקטיבת שמאל. היתרון הראשון הוא שזהו המצב הנוכחי. התוויית אסטרטגיה שמטרתה חיבור מחודש בין עזה ליו"ש יכולה לעודד הרפתקנות צבאית, מבצע שמטרתו מיטוט החמאס. ציפי לבני למשל השמיעה את הדעה שעל ישראל לחתור להפיל את שלטון החמאס צבאית כדי לאפשר הסכם שלום עם הפת"ח. אבל הרפתקנות צבאית ושפיכות הדמים שכרוכה בה לעולם לא נגמרות טוב מפרספקטיבת שמאל. עדיף להשלים עם המצב הקיים ולפעול למען להסדרים כלשהם עם החמאס. אם יהיה אביב עזתי שכרגע אינו נראה באופק והעזתים בעצמם יבחרו להשליט על עצמם מתונים, מה טוב. אבל אין זה תפקידה של ישראל לנסות ולחולל זאת – הרי הייתה זו איוולת מצד שרון ובגין לנסות להשליט הנוצרים על לבנון.

היתרון השני של בידוד החמאס בעזה הוא שכך מובטח שימנע ממנו שלטון ביהודה ובשומרון. שאלת הנסיגה והיישובים בעזה כבר אינה רלוונטית, והשאלה המדינית הגדולה נוגעת לעתיד יהודה ושומרון. בשטחים אלו מוטב שהשלטון הפלסטיני יהיה בידי הפת"ח, שהוא ארגון שניתן להידבר עמו ולהגיע עמו להבנות שיזכו להכרה בינלאומית.

עזה מחוברת, פרספקטיבה ימנית

השלמה עם שלטון החמאס בעזה פירושה השלמה עם הפרתו הבוטה של עיקרון שכל ראשי ממשלות ישראל, מהימין ומהשמאל ראו תמיד כמובן מאליו – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. החמאס חמוש עד צוואר ויצליח למצוא דרכים להתחמש עוד ברבות הימים, ויהווה איום מתמיד על ישראל. פלישה לעזה כיום תכאב מאוד, פלישה לעזה מחרתיים תכאב עוד הרבה יותר. יש הטוענים שניתן יהיה להגיע להבנות עם החמאס במקל ובגזר, אך האם אין בגישה זו נימה של פייסנות עם תנין שהימין אוהב תמיד להוקיע.

מדינה ערבית חמושה ממערב לירדן שיכולה לכרות בריתות עם כוחות זרים הייתה מאז ומתמיד הסיוט של ישראל ופתח אפשרי לעימות צבאי שסופו מי ישורנו. מי יודע מה תניב עוד הברית ההדוקה של עזה עם השלטון האיסלאמי בטורקיה, ואולי יש בה פתח לשובם הממש לא רצוי של העות'אמנים אל ארץ ישראל, מאה שנה אחרי הגנרל אלנבי.

חשוב לא פחות, האם חנן בן ארי לא התחייב מפורשות: "עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא"?

עזה מחוברת, פרספקטיבה שמאלית

יצחק רבין האמין שישראל יכולה להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. לשם כך עליה להיות מוכנה לפשרות נדיבות, אך גם לנהוג ביד קשה בתנועת הסירוב הפלסטינית. בשם אותה תפיסה הוא סירב, בניגוד לנתניהו, לשחרר את השיח' יאסין. כל עוד עזה נשלטת בידי החמאס שום הסכם שיסיים את הסכסוך לא ימנע התלקחות שם. כפי שהסכמי אוסלו לא היו יכולים למנוע מהחמאס לפוצץ אוטובוסים במרכזי הערים בישראל.

מזווית שמאלית אקטיביסטית, שפעם היו שותפים לה דמויות שמאל כמו הילארי קלינטון וטוני בלייר, אך לגמרי ירדה מכוחה בעקבות כישלון מלחמת עירק, יש לגיטימציה לחתור לפתרון כוחני שיביא שלטון ליברלי למדינות האיסלאם. במקרה עזה יש יותר הצדקה למימוש אסכולה זו ולמיגור שלטון החמאס, כי השליט החוקי של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבינלאומית אינו מכיר בשלטון הנוכחי בעזה.

גישה שמאלנית שיש בה יושר אינטלקטואלי תצטרך להודות שעזה הייתה בעיני רבים סוג של ניסוי לקראת נסיגה מלאה מהשטחים. כישלון כה צורב של הניסוי המקדים ימנע את ההמשך אל מימושו המלא וינציח את הכיבוש. בטווח הארוך ניסוי עזה עוד יכול להצליח אם ישראל תעזור לאבו מאזן לשוב ולשלוט שם.