Archive for the ‘רצועת עזה’ Category

ארבע פנים לשאלה העזתית

25 ביוני 2017

החשמל שמסרב לזרום לרשת העזתית מאיים להמיט עלינו עוד מלחמה הקיץ. עדיין יש מקום לתקווה שבסבך האינטרסים והתככים בסגנון חצר ביזנטית שמאפיינים את המזרח התיכון העכשווי תימצא הדרך להשקיט את הרצועה האומללה.

מעבר לכיבוי שריפה פה ושם עולה השאלה מהו האינטרס הישראלי האסטרטגי העליון לגבי עזה. אי אפשר להטביע אותה בים כמו שפלט פעם במרירות יצחק רבין, אי אפשר אפילו להכריח את תושביה להקדיש מחשבה לתכנון משפחה ולרדת מרמת החמישה ילדים לאישה המבטיחה שלא משנה מהן הצרות הנוכחיות של הרצועה, הצרות העתידיות יהיו גדולות בהרבה.  הדילמה היא האם לשתף פעולה עם אבו מאזן והנהגת הפת"ח במטרה להחזיר את עזה לחיק העם הפלסטיני או לראות בהפיכתה של עזה לישות משל עצמה הגשמת אינטרס ישראלי. להלן אציג ארבע פרספקטיבות. פרספקטיבות ימניות ושמאליות התומכות בהותרת עזה בדד, פרספקטיבות החותרות לחברה עם יהודה ושומרון.

עזה לבדה, פרספקטיבה ימנית

הימין מאוד לא רצה לראות את עזה מתנתקת מיתר השטחים. ההתנתקות מבחינתו היוותה אסון ועד היום מדי שנה בחודש אב תוגת כתום שוררת בחוגיו. אבל בגמישות מרשימה מצד מחנה כה שמרני הצליח הימין לגבש תוכנית ב' שמוציאה מתוק מעז(ה). אם עזה כבר אבדה לארץ ישראל לעולמים, הרי שכשני מיליון תושביה אינם רלוונטיים למניין הדמוגרפי שבין הים לירדן. קודם לכן סיפוח השטחים היה התאבדות דמוגרפית ודאית. עתה אפשר לדמיין שאם החרדים והמתנחלים ימשיכו בנורמות הילודה הנוכחיות שלהם ואם מנגד הערבים ביו"ש יתכנסו לממוצע הילודה בעולם הערבי שמצדו מתכנס לממוצע במערב. ואם מצרפת יגיעו עולים רבים ואם גם מאמריקה יבואו כמה וכמה. ואם ימצאו בעולם השלישי בורמזים ונפאלים הרואים עצמם כנידחי ישראל האבודים ומנגד אם בגשר אלנבי צעירי פלסטין יעזבו לבלי שוב כדי לחפש עבודה באירופה המתאסלמת בנאיביותה או במדינות המפרץ ואולי כבר עזבו כפי שמבטיחים הדמוגרפים של הימין.

אם כל הדברים האלו יקרו אפשר יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה או מקסימום שמונים, ומה זו כבר דרך ארוכה עבור עם הנצח, לספח את יהודה ושומרון, להעניק לתושביהם הפלסטינים זכויות אזרח מלאות מבלי שהדבר יהווה קטסטרופה דמוגרפית ולהבטיח את קיום מדינת ישראל בארץ ישראל הכמעט שלמה.  תמורת כל הטוב העתידי הזה ישראל תצטרך לסבול קיום מדינת חמאס בגבול שדרות ואשקלון. על כן חכם מצד ישראל לקדם פתרונות שיאפשרו את הישרדות המדינה הזו כמו יוזמת האי המלאכותי של ישראל כץ. מבחינת הימין אין עם פלסטיני (כפי שהציג לאחרונה הסטריקן הימני אסף וול בצורה משעשעת), אבל יתכן שיהיה זה חכם להקים במו ידינו עם עזתי.

בנוסף לכל זאת – מצבה הנוכחי של עזה דומה למצבם של היהודים בימי הביניים על פי התיאולוגיה הקתולית. "אל תהרגם פן ישכח עמי". עליבותם של היהודים, אליבא דקתולים, מלמדת לקח, על כן עדיף להותירם. גם עליבותה ואלימותה של עזה המנותקת מהוות לקח לתוצאות נסיגה שהימין לא רוצה שאיש ישכח.

עזה לבדה, פרספקטיבה שמאלית

השמאל תמך בהתנתקות, אבל קיווה שעזה תעבור לידי אבו מאזן בצעד שיקדם את תהליך השלום הכולל. בפועל הדברים התרחשו אחרת. ברם, להפרדה בין יהודה ושומרון לבין עזה יש יתרונות מפרספקטיבת שמאל. היתרון הראשון הוא שזהו המצב הנוכחי. התוויית אסטרטגיה שמטרתה חיבור מחודש בין עזה ליו"ש יכולה לעודד הרפתקנות צבאית, מבצע שמטרתו מיטוט החמאס. ציפי לבני למשל השמיעה את הדעה שעל ישראל לחתור להפיל את שלטון החמאס צבאית כדי לאפשר הסכם שלום עם הפת"ח. אבל הרפתקנות צבאית ושפיכות הדמים שכרוכה בה לעולם לא נגמרות טוב מפרספקטיבת שמאל. עדיף להשלים עם המצב הקיים ולפעול למען להסדרים כלשהם עם החמאס. אם יהיה אביב עזתי שכרגע אינו נראה באופק והעזתים בעצמם יבחרו להשליט על עצמם מתונים, מה טוב. אבל אין זה תפקידה של ישראל לנסות ולחולל זאת – הרי הייתה זו איוולת מצד שרון ובגין לנסות להשליט הנוצרים על לבנון.

היתרון השני של בידוד החמאס בעזה הוא שכך מובטח שימנע ממנו שלטון ביהודה ובשומרון. שאלת הנסיגה והיישובים בעזה כבר אינה רלוונטית, והשאלה המדינית הגדולה נוגעת לעתיד יהודה ושומרון. בשטחים אלו מוטב שהשלטון הפלסטיני יהיה בידי הפת"ח, שהוא ארגון שניתן להידבר עמו ולהגיע עמו להבנות שיזכו להכרה בינלאומית.

עזה מחוברת, פרספקטיבה ימנית

השלמה עם שלטון החמאס בעזה פירושה השלמה עם הפרתו הבוטה של עיקרון שכל ראשי ממשלות ישראל, מהימין ומהשמאל ראו תמיד כמובן מאליו – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. החמאס חמוש עד צוואר ויצליח למצוא דרכים להתחמש עוד ברבות הימים, ויהווה איום מתמיד על ישראל. פלישה לעזה כיום תכאב מאוד, פלישה לעזה מחרתיים תכאב עוד הרבה יותר. יש הטוענים שניתן יהיה להגיע להבנות עם החמאס במקל ובגזר, אך האם אין בגישה זו נימה של פייסנות עם תנין שהימין אוהב תמיד להוקיע.

מדינה ערבית חמושה ממערב לירדן שיכולה לכרות בריתות עם כוחות זרים הייתה מאז ומתמיד הסיוט של ישראל ופתח אפשרי לעימות צבאי שסופו מי ישורנו. מי יודע מה תניב עוד הברית ההדוקה של עזה עם השלטון האיסלאמי בטורקיה, ואולי יש בה פתח לשובם הממש לא רצוי של העות'אמנים אל ארץ ישראל, מאה שנה אחרי הגנרל אלנבי.

חשוב לא פחות, האם חנן בן ארי לא התחייב מפורשות: "עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא"?

עזה מחוברת, פרספקטיבה שמאלית

יצחק רבין האמין שישראל יכולה להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. לשם כך עליה להיות מוכנה לפשרות נדיבות, אך גם לנהוג ביד קשה בתנועת הסירוב הפלסטינית. בשם אותה תפיסה הוא סירב, בניגוד לנתניהו, לשחרר את השיח' יאסין. כל עוד עזה נשלטת בידי החמאס שום הסכם שיסיים את הסכסוך לא ימנע התלקחות שם. כפי שהסכמי אוסלו לא היו יכולים למנוע מהחמאס לפוצץ אוטובוסים במרכזי הערים בישראל.

מזווית שמאלית אקטיביסטית, שפעם היו שותפים לה דמויות שמאל כמו הילארי קלינטון וטוני בלייר, אך לגמרי ירדה מכוחה בעקבות כישלון מלחמת עירק, יש לגיטימציה לחתור לפתרון כוחני שיביא שלטון ליברלי למדינות האיסלאם. במקרה עזה יש יותר הצדקה למימוש אסכולה זו ולמיגור שלטון החמאס, כי השליט החוקי של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבינלאומית אינו מכיר בשלטון הנוכחי בעזה.

גישה שמאלנית שיש בה יושר אינטלקטואלי תצטרך להודות שעזה הייתה בעיני רבים סוג של ניסוי לקראת נסיגה מלאה מהשטחים. כישלון כה צורב של הניסוי המקדים ימנע את ההמשך אל מימושו המלא וינציח את הכיבוש. בטווח הארוך ניסוי עזה עוד יכול להצליח אם ישראל תעזור לאבו מאזן לשוב ולשלוט שם.

צוק איתן בדיעבד

24 בינואר 2017

דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן מוציא טוב את נפתלי בנט שהתריע בנושא המנהרות ומוציא רע את ביבי ובוגי שניסו למסמס את ההתעסקות בנושא. זהו לפחות הניתוח הפשטני. אבל דעתי שהנושא מסובך.

סוגיית המנהרות היא מורכבת. מצד אחד זהו איום בלתי נסבל. בפרט עבור תושבי עוטף עזה. מצד שני כל עוד אין התקדמות טכנולוגית ניכרת קשה יהיה למנוע משלטון החמאס להמשיך בבניית מנהרות. והאלטרנטיבה היחידה האמיתית לכך היא השתלטות על עזה שמחירה מטורף, אולי כמחיר החללים במלחמת יום כיפור. שלא לדבר על הצורך לשלוט בעזה אחר כך ולנהל חיי תושביה.

בסופו של דבר בחר הדרג המדיני בכורח הנסיבות שנוצרו במבצע להשמיד כמה שיותר מנהרות וכך להשקיט את תושבי האזור. היה לכך מחיר כבד בנפש – עשרות חיילים נהרגו במבצע. 

עם זאת, מסתבר שהסיבה העיקרית לכך שעתה אין פיגועי מנהרות על ימין ועל שמאל אינה העדר מנהרות. מן הסתם נותרו מנהרות שלא התגלו. הסיבה להעדר פיגועים ממנהרות היא כוח ההרתעה האווירי של ישראל שמבשר לעזתים חורבן עצום כנקמה על פיגוע. זו הרי גם הסיבה להעדר קסאמים, שבוודאי מצויים בידי החמאס.

היה הרבה הגיון ברצונם של נתניהו ויעלון להשתית את השקט בעוטף עזה על עקרון ההרתעה ולא על מרדף סיזיפי אחר מנהרות, שאליו נגררו אמנם בסוף.

אי אפשר לשלול לחלוטין את עמדת בנט. כל עוד המנהרות נותרו בשלמותן, לחמאס הייתה אופציה קלה לביצוע מגה פיגוע שלא ייאמן – הריגה וחטיפה של עשרות או אף מאות אזרחים. פיתוי כזה עלול לגבור אף על החשש מתגובת נגד. בנוסף גם שלוותם הנפשית של תושבי עוטף עזה אינה דבר של מה בכך.

ביבי מצד שני לא שש ללחוץ על ההדק. הוא כנראה ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן מאז שרת, ואת עמדתו (בניגוד לעמדת שרת שבתקופתו היה העסק הביש) אימץ הצבא. לא סתם הסטטיסטיקות אומרות שבתקופתו מניין הרוגי הצבא והטרור הגיע לרמה נמוכה מאי פעם.

עמדות שני הצדדים בויכוח המנהרות היו לגיטימיות, אבל עמדתו של ביבי מזכירה שוב את אופיו המיוחד כמנהיג זהיר ושקול. עזיבתו את הזירה הפוליטית בישראל בעקבות הפרשיות המשפטיות, אם תקרה, תהיה סיבה לכל אם עברייה לישון פחות טוב בלילה.

תמריצים רעים לאנשים רעים

24 ביולי 2016

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

תמריצים ופלסטינים

14 במאי 2016

בפוסט קודם כתבתי על כך שעל ישראל לדעתי להציע הצעה הוגנת לחמאס שתהפוך מלחמה נוספת בעזה ללא כדאית מבחינתו וראיתי שהרעיון עורר חלחלה בחלק מהמגיבים. בדיונים על המדיניות שעל המערב לנקוט מול אידיאולוגיות רוע יריבות מציג הצד הימני גישה סקפטית לגבי היכולת לנצחן או להרגיען באמצעות שינויים בתמריצים או באמצעות כל צעד פרגמטי שאינו מיגור טוטאלי. הדוגמה הארכיטיפית לכך היא כישלון ניסיון ההתפייסות של צ'מברליין עם היטלר במינכן וכן קריסת ההבנות בין מולוטוב וריבנטרופ עם החלטתו של היטלר להפר אותן ולפלוש לרוסיה. האיום שהציב היטלר על אירופה תם רק כשצבאות הברית עמדו בפתח ברלין, והיטלר ופילגשו התאבדו.

מי שמסמל את גישת המיגור הטוטאלי של הנאציזם כפיתרון אפשרי יחיד הוא כמובן ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל שאמר על יריביו הפייסניים שבבחירה בין חרפה למלחמה בחרו בחרפה, וסופם שיקבלו גם את החרפה וגם את המלחמה. צ'רצ'יל טען שניתן היה למנוע את המלחמה בנקל, אבל לא על ידי הכלת היטלר באמצעות מקלות וגזרים, אלא על ידי  עמידה עיקשת מול תביעותיו ומהלומה צבאית כנגד תוכניות ההתחמשות שלו. צ'רצ'יל האמין שבעקבות השפלת היטלר סביר להניח שקרנו הייתה יורדת בעיני העם הגרמני והוא היה נפטר ממנו.

לדעתי יש אירוניה מסוימת באימוץ הגישה הצ'רצ'יליאנית בסכסוך הישראלי-ערבי מבחינת תפיסות ימין ושמאל. מה שבעצם אמר צ'רצ'יל הוא שההמונים הגרמנים היו יכולים לתמוך בהחלפת היטלר בידי מנהיג שוחר שלום, אם רק אומות אירופה היו מפגינות כלפיו נחישות מספקת. יש אנשי מרכז-שמאל כמו ציפי לבני והעיתונאי בן כספית שהביעו עמדה מאוד דומה ביחס לשלטון החמאס בעזה. ישראל צריכה לחסלו ביד ברזל וכך לתרום לניצחון הגורמים הפלסטינים המתונים.

אבל מנגד אפשר להציג עמדה שעוקפת את צ'רצ'יל גם מימין וגם משמאל ביחס ליישום רעיונותיו בעזה. מימין לצ'רצ'יל ניתן לומר שהאמון הבסיסי שהביע בעם הגרמני ובתגובתו הצפויה הבריאה להשפלת היטלר אינו רלוונטי בעזה. הלאומיות הפלסטינית מתחילה ועד סוף מבוססת על רצון להשיב את הגלגל ל-1917 בטרם באה הצהרת בלפור. היטלר היה אפיזודה חולפת בהיסטוריה הגרמנית, אך שנאת ישראל של הפלסטינים היא החומר שממנו מורכבת הלאומיות שלהם. אם נסלק את החמאס יבוא לה נציג אחר, אולי מטורף אפילו יותר.

משמאל לצ'רצ'יל ניתן לטעון שאם שלטון חמאס בעזה שלא כשלטון היטלר בגרמניה אינו תוצר של טירוף חד פעמי של האומה, אלא מראה של שאיפותיה לאורך דורות, הגישה כלפיו צריכה להיות שונה. ישראל אינה יכולה לערוך טרנספר בעזה וגם אין לה כל תשוקה לכבוש את הרצועה במלחמה מבית לבית וממנהרה למנהרה, רק כדי לשלוט בסופו של דבר בחיי תושביה המתרבים במהירות. הפיתרון הריאלי היחיד מבחינת ישראל לעת עתה הוא בניית מערכת תמריצים שתכיל את החמאס ולאו דווקא חיסולו. זו בבירור הגישה של נתניהו ויעלון ברצועה. כדי להבין את גישתם הלא צ'רצ'יליאנית צריך להבין שבמובן מסוים הם עוינים יותר לפלסטינים וחשדניים כלפיהם מאשר צ'רצ'יל היה עוין וחשדני כלפי הגרמנים. הם פשוט לא מאמינים שהעם הפלסטיני מסוגל להצמיח אלטרנטיבת שלטון חזקה, יציבה בזכות עצמה ולא אלימה.

אלא שנראה שנתניהו ויעלון עוצרים באמצע הדרך ולא מיישמים את גישתם עד הסוף. אם חמאס הוא האופציה היחידה מבחינת העם הפלסטיני, ואם החמאס ניתן להכלה, צריך לבנות כלפיו מדיניות נבונה ומחושבת שתתבסס על מקלות וגזרים ולא להסתפק בתגובות לא עקביות בהתאם ללחצים מבפנים ומבחוץ.

מהירושימה ועד עזה

11 במאי 2016

בסוף החודש הנשיא אובמה עומד להיות הנשיא האמריקני הראשון שיפקוד את הירושימה, העיר שעליה הוטלה פצצת האטום הראשונה שקטלה יותר ממאה אלף אזרחים.
אובמה הוא אחד מהמתונים והפייסניים בנשיאי ארה"ב בעידן המודרני, אבל הוא לא ינצל את הביקור להתנצלות, ובצדק. יש המוקיעים את הטלת הפצצה כעוול מוסרי נורא, אבל סביר להניח שבחשבון החיים והמוות, הפצצה חסכה חיים בהיקף גדול לאין שיעור משלקחה. היא סיפקה ליפנים את הסולם לרדת איתו מהעץ, את הדרך לחוש שכבודם הלאומי לא ייפגע מכניעה. מול איום שעוצמתו גדולה מזו שאומה, גם חזקה וגאה כיפן, יכולה לעמוד בה, כניעה הייתה בלתי נמנעת. ללא ההכרעה האטומית בעלות הברית היו נידונות למלחמה יבשתית אכזרית על ערי יפן. במאמר שפרסם הניו רפבליק בתחילת שנות השמונים תחת הכותרת "תודה לאל על הפצצה האטומית", המחבר, שהיה חייל קרבי במלחמת העולם השנייה, תיאר את השמחה וההקלה העצומים שחוו הוא וחבריו כשנודע להם על הטלת הפצצה:"בכינו. אנחנו הולכים לחיות. אנחנו נזכה להיות מבוגרים". הם הבינו שלא יצטרכו להתעמת עם היפנים במלחמה נואשת מבית לבית בתוככי יפן. מלחמה שרבים מהם לא היו שבים ממנה בשלום ושהיו נספים בה גם מיליוני יפנים. יש שטענו שניתן היה להמתין עוד כמה שבועות לפני הטלת הפצצה, אבל המאמר מציין שמניין ההרוגים הנפגעים שספגו האמריקנים היה 7,000 בשבוע. זהו מספר כל כך גדול שגם מניין הרוגי הירושימה ונגסקי אינו מגמד אותו לחלוטין. ספק אם ניתן לטעון שהטלת הפצצה הייתה לא מידתית. ברקע ריחף גם החשש שהסובייטים יפלשו גם הם ליפן ויתבעו בה נתח ואם כך היה קורה, ייתכן שחלקים מיפן היו נראים היום כצפון קוריאה.

האמריקנים כדרכם עושים הכול בגדול, אבל הדילמה שעמדו בפניה משקפת דילמות בקנה מידה קטן יותר שעומדות בפני ישראל במלחמותיה שלה – איזה מחיר לגיטימי לגבות מהאויב, גם מאזרחיו, כדי לחסוך בחיי חיילים. יועצים משפטיים מחמירים שרואים כל חיסול מחבל שכרוך בהרג אזרחים כפשע מלחמה פוטנציאלי ושמטילים מעצורים על פעולות טיהור שטחים וזריעת הרס, צודקים אולי מבחינת מה שרצוי תדמיתית – ישראל אינה יכולה להצטייר בעולם כברוטלית מדי. אך מבחינה מוסרית אין זה ברור מה הטעם בחוקי מלחמה שכובלים רק צד אחד ושהמגבלות שמטילים מפחיתים את ההרתעה. העוצמה האדירה שהופגנה בפטריה מעל הירושימה לא הובילה לחיסול האנושות, אלא סיפקה אנרגיה לשבעים שנות טובות של שלום. הנכונות להשתמש בכוח הרס עצום היא המפתח לשלום, מאחר שהיא מספקת תמריץ כה חזק נגד מלחמה. אפשר לטעון שאף על פי כן לשני הצדדים לעימות כדאי להטיל על עצמם מגבלות במלחמה, כדי שאלו לא יהפכו לחינגות של הרס ללא גבול, אבל האם הדבר תקף לעימות של ישראל עם הפלסטינים ועם חיזבאללה? מה הטעם במגבלות שרק צד אחד כובל בהן את עצמו, ואילו הצד השני יפר אותן ומבלי למצמץ.

הרס עצום יכול להיות מוצדק. והרמטכ"ל הנוכחי היטיב לבטא זאת כשביסס את דוקטרינת הדאחיה שלו, שמזהירה את חיזבאללה שעימות עם ישראל יביא לחורבן העורף שלו בביירות. אבל הרס לבדו אינו יכול להביא שלום. הנאצים זרעו הרס רק כדי להמיט שפיכות דמים, ולא הצליחו לדכא את ההתנגדות אליהם. בהרס כתמריץ לשלום יש טעם רק אם יש לצדו גזר – אלטרנטיבה המבוססת על חוקים הוגנים. האמריקנים נהגו כך. הם התעקשו על כניעת יפן, אך אחרי כן חתרו להחזיר ליפן את עצמאותה, לא לשעבדה לנצח.

בשתי האפיזודות שבהן ישראל התנסתה בנסיגה חד צדדית, בדרום לבנון ובעזה, הבטיחה ההנהגה שילוב של איום בהרס ובגזר כתמריץ לשלום. הגזר היה בנסיגה לגבול הבינלאומי. ההרס היה גלום בהבטחה לתגמול קשה מאין כמוהו אם השלום יופר. בסופו של דבר ההבטחה הוגשמה – חיזבאללה ספג מכה קשה במלחמת לבנון השנייה. החמאס ואיתו תושבי עזה עברו כתישה בשלוש המלחמות שאירעו ברצועה מאז 2009. אבל לציבור הישראלי נותרה תחושת חמיצות. הדרך אל ההרס הייתה מורכבת, סבוכה, איטית ורצופה בהתנגדויות של יועצים משפטיים, בגינויים בינלאומיים ובהחלטות צבאיות כושלות ואילו התועלת נגלתה אט אט בעוד שעה ועוד שעה של שקט מרגע שנדמו התותחים.

אבל עתה מפרספקטיבה של זמן כבר צריך להיות ברור שבשילוב בין נכונות חסרת רחמים לזריעת הרס לבין הצגת אלטרנטיבה הוגנת יש את הכוח להקנות לנו שקט במזרח התיכון. הדו"ח האחרון של מבקר המדינה מתאר, לפי הדיווחים בתקשורת, את הבלבול וחוסר המוכנות סביב מבצע צוק איתן בעזה. אבל כמו בדו"ח וינוגרד לגבי מלחמת לבנון השנייה התמונה הגדולה מפוספסת. צוק איתן ומלחמת לבנון היו הצלחות עצומות מאחר שבסופו של דבר אחרי כל הגמגום וקלות הדעת ביחס לחיי חיילים והכניעה ללחץ הבינלאומי וההצקות של המשפטנים, האויב ספג בהם הרס עצום בחיים וברכוש. בניגוד לדיבורים המטופשים על כך שההרס רק יגדיל השנאה והרצון לנקום, האמת היא שאימת ההרס שלהם היא הכלי היחיד לניצחון שלנו.
אבל לא על ההרס לבדו יתקיים השלום. יש גם צד שני – נסיגת ישראל לגבול הבינלאומי נתנה לחיזבאללה אלטרנטיבה הוגנת שמאפשרת שקט ותאפשרו לדעתי עוד שנים. בעזה, לעומת זאת, ישראל ומצרים ממשיכות במדיניות מצור חלקית. על אף כל ההקלות החמאס אינו יכול להשלים איתה והיא עלולה לקרב את המלחמה הבאה. זו שאלה קשה: האם להתיר המצור, למשל על ידי בניית נמל בעזה, וכך לאפשר לחמאס להתחמש בנשק ובלוחמים מבחוץ או להסתכן בכך שהמצב הקשה ברצועה יביא להסלמה ולעוד סבב. לדעתי ההרס שנזרע בצוק איתן מאפשר שלום ארוך טווח ברצועה, אם לחמאס תינתן הצעה הוגנת.

עסקת שליט נראית נכונה – גם בדיעבד

23 ביולי 2015

בעקבות הידיעות שמשוחררי עסקת שליט היו שותפים לתכנון כמה מהפיגועים האחרונים, נראה כאילו מתגבש קונצנזוס בציבור שעסקה זו הייתה טעות. אני חשבתי בזמנו שעסקת שליט הייתה רעיון נכון, ולא נראה לי שמה שקרה מאז מצדיק שינוי עמדה.

אפשר להסתכל על עסקת שליט בפרספקטיבת "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הצלתו של צעיר בן עמנו מצדיקה תשלום מחירים גבוהים מאוד, כמו ויתור על מיצוי הדין עם רוצחים בני בליעל. אבל הצדקת העסקה מפרספקטיבה זו מביאה אותנו למבוי סתום כאשר משוחררי העסקה רוצחים ישראלים אחרים. מה נפשו של גלעד שליט שניצלה עדיפה על נפשם שנספתה.

אולם גם מול שאלה זו אפשר לדעתי לטעון שהסבל שחווים שבוי ומשפחתו ואיתם אפילו העם כולו, מהווה צורה יוצאת דופן של עינוי שהחברה הישראלית אינה יכולה לקבל ועל כן הפסקתו יכולה להצדיק הקרבת חייהם של מספר ישראלים. ייתכן גם לומר שככלל מוסרי חייהם של מעטים שמצויים בסכנה ודאית, חשובים יותר מחייהם של אחרים רבים יותר שמצויים בסכנה שהיא רק הסתברותית. אני חושב שהרבה אנשים שיתרגזו אם נשתמש בלוגיקות אלו כדי להצדיק שחרור מחבלים, היו מקבלים אותן בהבנה אם היו משמשות להצדקת מבצע צבאי הרפתקני לשחרור החייל, גם אם היה כרוך בכך שחיילים רבים יחרפו נפשם.

בנוסף נראה לי שעל עסקת שליט צריך להסתכל גם מפרספקטיבה אסטרטגית. ישראל במצב לא פשוט מול רצועת עזה. נמצאים שם שני מיליון ערבים שאין לנו כל תשוקה לשלוט בהן (אפילו הימין מתענג עתה על תוצאות ההתנתקות שפטרו אותנו מעונשם, ומפנטז על סיפוח יהודה ושומרון לבדם). מצד שני גם איננו יכולים לסבול רקטות ופצמ"רים שנורים מכיוון הרצועה לעבר דרום הארץ. שיגורם הבלתי פוסק כבר הוביל לשלושה מבצעים צבאיים רצופים עקובים מדם.   זהו מבוי סתום שלא ברור איך נוכל לצאת ממנו, אבל ממשלת נתניהו מנסה לפלס נתיב, בצורה שהיא חכמה לדעתי: לפנק את תושבי עזה ככל האפשר מבחינת אספקת סחורה ומתן הזדמנויות כלכליות, כדי שיחושו שבעים ולא ישושו למלחמה, וזאת מבלי להכיר בחמאס ומבלי לנהל איתו משא ומתן.

ניהול אסטרטגיה כזו היה כמעט בלתי אפשרי כל עוד גלעד שליט היה בשבי. היה מאוד קשה לנהוג בעזה בנדיבות כאשר שבוי שלנו נמצא שם בחשכת איזשהו בור צר. כדאי לזכור בהקשר זה שגם אירועי המשט, שללא ספק הביאו נזק אסטרטגי עצום לישראל שעדיין לא סיימנו למנות אותו, היו קשורים למצור על עזה, והמצור על עזה היה קשור כמובן לשבי של גלעד.

ללא שחרור גלעד שליט היינו צריכים לבחור באחת משתי אפשרויות – להפקיר את גלעד לגורלו, תוך שאנחנו מרעיפים מכל טוב על עזה שבה הוא כלוא, דבר שעבור הרבה ישראלים מימין ומשמאל היה מסמן התפרקות מוחלטת מערכי המדינה, ואיני מאמין שיכול היה להחזיק לאורך שנים. או לחילופין – כעונש על ההחזקה בשבוי, להטיל על העזתים כל מיני הגבלות וסנקציות שהיו מקדמות מלחמה חדשה על הרוגיה, ואולי על תוצאתה הסופית – כיבוש עזה, אובדן מאות חיילים לכל הפחות ותשלום מחיר עצום בזירה הבינלאומית.

לדעתי אפשר להצדיק את עסקת שליט גם מהזווית המוסרית הצרה, אבל כאשר מסתכלים על התמונה האסטרטגית הרחבה ברור עוד יותר שההחלטה על העסקה הייתה החלטה נכונה.

חוקרי האו"ם הם מהאו"ם

23 ביוני 2015

דו"ח החקירה של ועדת האו"ם לחקר אירועי צוק איתן מעניק לחמאס כמה הנחות שנראות מאוד מוזר בעיניים ישראליות. החמאס, אומרים באו"ם, השתמש במנהרות רק לצורך מתקפה על חיילים ולא על אזרחים, דבר שאינו נחשב לפשע מלחמה. ואכן עובדתית הדבר נכון. אמנם היו שמועות על כוונות להשתמש במנהרות לחטיפת יישוב שלם הסמוך לגדר. שמועות אך לא ראיות. בפועל הותקפו מהמנהרות רק כוחות צבאיים.

החמאס, עוד מציינים בוועדת האו"ם, הזהיר אזרחים להתפנות לפני מתקפותיו על ערי ישראל. מצד אחד זה נראה אבסורדי למצוא תירוץ להתקפותיו של החמאס על מרכזי אוכלוסיה באזהרות המתלהמות שפרסם קודם לכן בכלי התקשורת שלו. מצד שני, האם אין ישראל פועלת בצורה דומה כאשר תוקפת אזורים מאוכלסים בצפיפות אחרי שנתנה שהות לאזרחים להתפנות? ומה בעצם ההבדל?

אולי זו פלפלנות סרק. לכל בר דעת ברור שישנו הבדל שמים וארץ בין ישראל, מדינה מערבית דמוקרטית המחויבת לזכויות אדם, לבין חמאס, ארגון רצח ג'יהדיסטי שמתמחה בהרג חסר הבחנה וחותר להשמדת ישראל. כולנו מצפים שבעולם אידיאלי האו"ם יגיד זאת ויפטור את צה"ל,  באמת אחד מהצבאות המוסריים בעולם, מכל אחריות.

אבל צריך לחשוב גם על התמריצים. חוקי המלחמה אוסרים על הרג אזרחים ומתירים הרג חיילים, אך לא משום שלהרוג חיילים זה סבבה. אזרח הוא חף מפשע, אך גם חייל גויס לעתים בעל כרחו ואינו נושא בשום אשמה. הריגת חיילים אינה נחשבת כפשע רק מאחר שאיסור כולל על מלחמות אינו מעשי. חוקי המלחמה נועדו ליצור סביבת תמריצים מעשית ובת ביצוע שבה תהיה סיבה לצבאות יריבים להימנע מהרג כולל ומטבח חסר הבחנה של מיליונים.

איזה דו"ח של האו"ם ישמר טוב יותר את התמריצים הנכונים האלו מבחינתו, דו"ח שמטהר את ישראל או דו"ח שמגנה אותה?

נראה לי שדו"ח שהיה מטהר את ישראל כליל היה יוצר תמריצים בעייתיים מבחינת האו"ם פעמיים. ראשית, הוא לא היה יוצר תמריץ עבור ישראל להתאמץ יותר משהתאמצה למנוע פגיעה באזרחים. שנית, הוא היה מלמד את החמאס שאין מבחינתו שום תועלת בהימנעות מהתקפות ישירות על אזרחים. בכל מקרה הדבר לא היה נזקף לזכותו. בפיגועי ההתאבדות שחולל החמאס לאורך השנים הוא רצח ללא כל הבחנה זקנים וזקנות בליל הסדר, כלות לפני חופה, צעירים בדיסקוטק, ילדים בחגיגות פורים. אולם אז החמאס היה ארגון טרור מחתרתי. כיום הוא נושא באחריות למדינה קטנה ברצועת עזה. התנאים השתנו, וייתכן שגם החמאס בשל לשינוי. עתה זהו אינטרס בינלאומי ליצור בסכסוך הישראלי ערבי סביבה משפטית שבה אפילו החמאס יבין שפגיעה באזרחים היא טאבו ויש תמריץ להימנע ממנה. העובדה שהאו"ם נותן לחמאס קרדיט על הימנעותו מפגיעה מכוונת באזרחים יוצרת תמריץ כזה.

נכון שלא היינו רוצים דו"ח כזה. היינו רוצים דו"ח שמסביר כמה אנחנו טובים וכמה החמאס רעים. אנחנו לא מהאו"ם. אבל חברי הוועדה שחיברה את הדו"ח על צוק איתן – הם כן מהאו"ם.

מדוע נוהל חניבעל מוסרי?

12 באוגוסט 2014

אורי משגב כתב בבלוג שלו באתר הארץ רשומה זועמת על האופן שבו יושם נוהל חניבעל ברפיח כאשר עלה החשד לחטיפת הקצין הדר גולדין ז"ל. במטח האש חסר האבחנה לאחר שהתבררה החטיפה נהרגו כ-150 פלסטינים, חלקם מן הסתם אזרחים. בנוסף ובמה שנראה חריג עוד יותר, צה"ל החל במטח האש על אף שהיה צפוי להרוג את הקצין החטוף. הדבר נראה כאילו צה"ל הורג חייל צה"ל במכוון על מנת למנוע ממנו לשמש קלף מיקוח.

האם זו התנהלות מוסרית? השאלה היא איך נבחן מוסר של פעולות – במבט שטחי על הפעולות כשלעצמן, או במבט מעמיק יותר על ההשלכות ועל התמריצים שהן מחוללות.

במבט שטחי, נפילה בשבי של חיילים היא חלק בלתי נפרד מהמתרחש במלחמה. היא אינה יכולה להצדיק נקיטת אמצעים קיצוניים כדוגמת המטרת אש כבדה בשטח אזרחי צפוף ללא התראה או יצירת מצב שבו נראה כאילו הצבא מנסה להרוג חייל משלו. באופן כללי ניתן לומר ששבויים אינם גורם המכריע מערכה לכאן או לכאן. זאת מאחר שהדרך להרתיע צבא יריב אינה דווקא באמצעות לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים, אלא באמצעות כיבוש שטחיו והמטת הרס על מדינתו.

אבל בסכסוך בין ישראל לחמאס הדברים קצת מבלבלים. משום שהחמאס מתקיים בשני כובעים. ברצועת עזה הוא מתקיים כצבא יריב. לעומת זאת, ביהודה ושומרון הוא מתקיים כארגון טרור. ארגון טרור כן מרתיעים על ידי לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים. אין דרך אחרת לטפל בארגון טרור. אין לו שטחים שניתן יהיה לכבוש ממנו, אין לו מדינה שניתן יהיה להרוס אותה. הדרך היחידה להתמודד איתו היא בהחזקת אנשיו כלואים. אם נוותר על כליאת טרוריסטים, איזה תמריץ יהיה לערבי שחי ביהודה ושומרון שלא לבצע פעולת טרור?

חטיפת חייל בעזה יכולה להיות מנוצלת אם כך על ידי החמאס כדי למוטט את האסטרטגיה הישראלית להתמודדות איתו ביהודה ושומרון. על ידי התמקחות על החייל החטוף בעזה יוכל החמאס להביא לשחרור כמות עצומה של אסירים ביהודה ושומרון. לדבר זה יש משמעות אסטרטגית הרסנית, שחובה למנוע בכל מחיר ומכאן ההצדקה לנוהל חניבעל שיושם ברפיח.

אפשר כמובן לטעון שיש פיתרון אחר לבעיה – המדינה לא תהיה קיצונית כל כך במניעת חטיפה, אבל פשוט תסרב לשחרר מחבלים רבים תמורת החטוף לאחריה. אבל לדעתי, מי שבאמת מאמין בכך מוליך שולל את עצמו. דמיינו את החייל החטוף יושב באיזשהו בור חושך לאורך שנים על גבי שנים, מדי פעם יוצאים ממנו סרטונים קורעי לב, משפחתו מתייפחת מול המצלמות.  האם ראש ממשלה כלשהו יוכל להתעלם מגורלו? הרי אז יגידו שהשארתו בשבי היא הרסנית למוטיבציה בצה"ל, שכן חיילים ילמדו שהמדינה עלולה להפקיר אותם.

בנוסף ישנה גם הסכנה השנייה, שראש ממשלה מיליטנטי שיסרב לשחרר אסירים תמורת החטוף, ינקוט במקום זאת בצעדים קשים נגד החמאס, שיביאו לפריצתה של מלחמה. הרי ההסלמה הנוכחית החלה במבצע צבאי לשחרור חטופים.

 


 

עדכון: כדאי לקרוא את הפוסט המעניין של עמית סגל על נוהל חניבעל. כצפוי לאור השקפת העולם שהגיע איתה סגל מבית אבא, הוא מביע עמדה מגוננת לגביו.

המאמר השגוי ביותר של נחמיה שטרסלר

25 ביולי 2014

נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של הארץ, כותב לפעמים דברי טעם, למשל כשמלין על רגולציה ממשלתית מופרזת ועל סבסוד ממשלתי של כל מיני קבוצות לחץ על חשבון משלם המסים. לעתים קרובות יותר הוא שוגה. כך הוא שוגה כשמרבה לדבר על סכנות הגרעון, על הריביות שיזנקו בחדות אם רק הממשלה תעז חס וחלילה להגדיל את הגרעון ועל דירוג האשראי שיקרוס במקרה כזה. כפי שכתבתי פעם רבות בעבר, אלו אזהרות מופרכות שלא מתבססות על שום דבר שמדע הכלכלה למד, אלא על אינטואיציה שגויה לחלוטין.

אבל המאמר השגוי ביותר ששטרסלר כתב אי פעם לא עוסק בגרעון, אלא בדבר אחר לגמרי – ברצועת עזה. זה העתיד שצייר שטרסלר ב-2005 בטרם ההתנתקות, אחרי שבנימין נתניהו התפטר והתריע על סכנותיה:

מייד לאחר שנתניהו התפטר מתפקיד שר האוצר הוא חזר לזירה האהובה עליו: טרור והפחדות. ביום שני, בדיון שהתקיים בכנסת בנושא דו"ח העוני, הוא התעלם מהנתונים הקשים ועבר לדבר על עזה כ"אזור טרור חופשי". "ניסיתי למנוע זאת", אמר, "ניסיתי להשפיע ולא הצלחתי… אל תיתנו להם רובים, אל תיתנו להם נמל, אל תיתנו להם להקים בסיס טרור, כי זה מה שהם יקימו, ואני כבר לאה מלהתריע".

מסע ההפחדה הזה נמשך כבר שלושה שבועות, מיום התפטרותו. עוד באותו היום הוא סיפק לציבור סדרה של תסריטי אימה: "בעזה מוקם בסיס טרור איסלאמי, החמאס הולך ומתחזק". אחר כך הקצין את הטון: "טילים ישוגרו לעבר ערי ישראל מבסיסי טרור שאנחנו מאפשרים לטרוריסטים איסלאמים להקים בעזה". אפוקליפסה מחר.

הפחד הוא אחד המרכיבים החזקים בבחירות. וכאשר "המומחה" לטרור אומר שהטילים יגיעו, מי יפקפק? וברגע שהציבור יפחד מספיק הוא יחפש את זה שמסוגל לבלום את הטרור, לחסל את החמאס ולהציל מאימת הטילים. כי נתניהו אינו רוצה חלילה שייפלו טילים על ערי ישראל. הוא בסך הכל רוצה לקבל את הכוח בקלפי לבלום את הסכנה.

כאן יש לפלשתינאים הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להפוך את נבואות נתניהו לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא "טילים על ערי ישראל".

במקום זה הם צריכים למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה. אם יעשו זאת, הם יגלו חיש מהר את תאוות השוטטות ואת כוח הקנייה של הישראלי המצוי, כולל מתפקדי הליכוד.

ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב-30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל. ואם תושבי עזה יגדילו לעשות ויפעילו בדרך לחוף גם כמה שוקי ריהוט, מתנות, שיש וטקסטיל – ההצלחה שלהם מובטחת. שום יהודי שמכבד את עצמו (כולל יהודי שלא מגרש יהודי) לא יישאר בבית בשישי-שבת. כולם יעמדו בתור בדרך לחוף עזה.

תנועת התיירות הישראלית היא שתתחיל להניע את כלכלת עזה. בהמשך הם יוכלו להפעיל את החממות שנשארו בגוש קטיף, להקים נמל, ולחזור לשיתוף הפעולה עם מפעלים ישראליים, וגם להתחיל בשיקום ובפיתוח התשתיות במימון "המדינות התורמות". אז גם יגיעו המשקיעים מהעולם הערבי ומהמערב, שיבינו שיש כאן הזדמנות פז.

ברגע שעזה תיהפך לסיפור הצלחה כלכלי והאבטלה הכבדה תקטן, ייהפך גם מחמוד עבאס לסיפור הצלחה. כי ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד.

כשזה יקרה יתחוור לכל ישראלי, שאם נותנים לפלשתינאים את המגיע להם – אפשר לחיות אתם בשלום ובשיתוף פעולה. אם כן, אולי בכל זאת יש תועלת בשלום? ואם כך, אולי כדאי להעתיק את המודל המוצלח הזה גם קצת מזרחה, לעבר הגדה?

איזו שגיאה קולוסאלית! אבל זהו מאמר חשוב. ראשית, משום שבמאמר זה העז שטרסלר להסתכן בניבוי עתיד, ובסופו של דבר, הדעה היחידה שאפשר לייחס לה חשיבות היא זו שמי שהגה אותה מוכן לקחת סיכון ולהשתמש בה כבסיס לתחזית לעתיד. שנית, משום ששטרסלר הגניב למאמר את הנחת היסוד שעליה השעין את תחזיתו האופטימית:"ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד". השגיאה בתחזית מתבססת על השגיאה בהנחת היסוד. האמת היא הפוכה ממה שכתב שטרסלר. ערבי, ככל אדם, נותן זכות קדימה לאינטרסים הלאומיים על פני האינטרס האישי והכלכלי המיידי. גם בצד שלהם וגם בצד שלנו אנשים מוכנים להקריב את הדברים היקרים להם ביותר, אפילו את החיים שלהם עצמם, למען טובת העם.

כשמדברים על תמריצים ועל מה שמניע בני אדם לפעולה, חשוב לזכור שמה שנראה לאנשים כטובת העם שלהם יכול להיות תמריץ לא פחות חזק, ולפעמים הרבה יותר חזק, מאשר טובת ההנאה האישית. בעבר כתבתי עוד על נושא זה.