להגנת הצרכן

דה מרקר מתקנא בגלובס. כתבות קינה על אמריקה ועל הגרעון ועל קץ העולם שיבוא אופייניות תמיד לגלובס, שלעתים קרובות היה מייחד כותרת ראשית באתרו לאיזה נביא שקר של חורבן כזה או אחר. אבל כתבה מז'אנר זה התפרסמה היום דווקא בדה מרקר.

ראשי פרקים: כמה נורא שאמריקה לא חוסכת, כל שאר מדינות העולם חוסכות ואוטוטו יתפסו את מקומה של האימפריה הגוועת ששקועה בחובות.

כרגיל כותבים של טורים כאלו לוקחים כל מיני מושגים שיש להם ערך במשק הבית הפרטי, כמו חוב וחיסכון, ומעתיקים אותם לרמה העולמית. אבל זהו קופי פייסט שגוי מהיסוד.

כדאי לאדם לחסוך, כדי שיהיה לו מצבור דינרים נאה ברבות הימים. אבל ברמה העולמית הכוללת לא ברור איזה תועלת יש לעולם בכך שבמחשב מרכזי של בנק מצטברים ביטים שמדמים המון חסכונות של מפקידים. אין בזה שום טעם ושום תוחלת.  יותר מכך שוקי ההון צווחים בימים אלו את חוסר התוחלת הזה בכך שנותנים ריבית אפס על חיסכון בואכה ריבית שלילית. כלומר הם צועקים לחוסכי העולם: כלכו לכם מפה, אין לנו צורך בכם.

לעומת זאת, הצרכן מחולל דברים נפלאים. הוא מעודד יזמות, הוא נותן פידבק על מה שטוב לו ועל מה שלא. אפשר לראות דוגמה פשוטה לכך במחלקות לפסיכולוגיה. שם נותנים כסף לסטודנטים שמסכימים להשתתף בניסויים, לענות על שאלונים או לשחק במשחקים שהגה מוחם הקודח של הדוקטורנטים. מדוע מגיע למשתתפים כסף? משום שהם מחוללים ערך על ידי הידע הפסיכולוגי שהם מקנים למי שחוקר את תגובותיהם. דבר דומה אפשר להגיד על הצרכן: הוא יוצר ערך מאחר שהוא נותן מידע: מה עובד ומה לא עובד. צריכה אינה אקט פרזיטי, היא אקט שמחולל תמריצים מצוינים להתקדמות האנושית. כשאדם עובר בסופר ומחליט לקנות ביסלי ולא במבה, אייפון ולא גוגל פיקסל, דייסון ולא רומבה, הוא משדר מידע חיוני להתקדמות הכלכלה ולשיפור הרווחה האנושית.

מה קורה כשאנשים אחוזי תשוקה לחיסכון? הם עלולים לקנות דברים מבלי לשדר בכך שום מידע מועיל, כי הרי אינם קונים דברים שהם רוצים אלא דברים שהם מפנטזים שמתישהו אחרים ירצו. כמו שיש חומר ואנטי חומר, נראה שיש מידע ויש אנטי-מידע. המידע מצטבר מהחלטות צריכה של אנשים, והאנטי-מידע מהחלטות החיסכון הכושלות שלהם בנוסח השקעות הדוט קום של תחילת המילניום. עדו מרוז תמיד הדגים בבלוגו עקרון זה כשתיאר את החלטות החיסכון המחרידות של הסינים שקונים בניינים בערי רפאים שיתפוררו לפני שמישהו יגור בהם. זו התוצאה של אובססיה של אומה לחיסכון.

שורה תחתונה: לא הצרכן האמריקני הוא הפרזיט, אלא החסכן הסיני והחסכן האירופי שמסרבים לצרוך ומסתמכים על כך שעמיתם האמריקני יהיה זה שמחולל מידע וצמיחה ותעסוקה. והעתיד? הוא ייטיב עם אזרחי העולם המועילים ויתאכזר לפרזיטים.

די בציוץ הזה כדי שטראמפ ייחשב נשיא טוב

דונאלד טראמפ צייץ ציוץ שבו טען שעל הפדרל ריזרב להוריד את הריבית לאפס ואולי אפילו לפחות מזה ועל הממשלה לפרוס את החוב לאורך שנים ולהוריד את תשלומי הריבית. הרמיזה של טראמפ על ריבית שלילית מרשימה. לא מתאים לו להעלות רעיון כל כך לא פופוליסטי כמו ריבית שלילית. ובכלל כל הדיבור על ריביות נמוכות מנוגד לחלוטין לרוחה של המפלגה הרפובליקנית.

דבר נדיר הוא שקברניט משתלט על ספינה פוליטית, מוביל אותה לכיוון הפוך לגמרי מהכיוון שאליו נעה עד אותו הזמן ושומר על פופולאריות אדירה בקרב נאמניו.  בנושא הריביות והמדיניות הרצויה של הבנק המרכזי טראמפ עשה זאת, והוא עשה זאת בנושא שהוא אולי הקריטי ביותר לאזרחי ארה"ב – מדיניות הפד שהיא הבסיס לשגשוג הכלכלי בארצם. עד עידן טראמפ המון אנשי הימין האמריקני נידונו להאמין להבלים של פיטר שיף ודומיו, תומכי בסיס הזהב והדולר החזק. טראמפ ראוי להערכה על המפנה שחולל. כפי שברברה טוכמן אמרה על סאדאת שהפך את מדיניות ארצו ב-180 מעלות כשטס לנאום בכנסת: פה ושם יש דוגמאות היסטוריות נדירות להתנהגות שהיא ההיפך הגמור מאיוולת פוליטית.

תומכים נלהבים של טראמפ קצת מבולבלים. הרי את אובמה תיעבו על דבר החוב, וכיצד ייתכן שנשיאם האהוב והדגול רק מגדילו. לאחרונה ראיתי משהו מהבלבול הזה בטור שגיא בכור כתב בנושא. הפסיכולוג ג'ונתן הייט טען שעמדות פוליטיות לא משנים באמצעות לוגיקה, אלא רק באמצעות זיקה בין אישית. ולכן אלף טורים חכמים של פול קרוגמן לא היה בכוחם לשנות דבר לרפובליקנים שפינטזו על חזרה לסטנדרט הזהב, אבל דוגמה אישית ממנהיגם הנערץ – יש לקוות שתשנה להם ותשפיע גם על תפיסת עולמם בטווח הארוך.

ייתכן שטראמפ טיפש מושלם, והיה דבק באותה מדיניות ריבית ממניעים אנוכיים גם בזמן ובמקום שבו לא הייתה מתאימה – ממש כפי שעושה ארדואן בטורקיה. ארדואן מחריב את עצמאות הבנק המרכזי בזמן שבו המטבע הטורקי חלש ולא יציב ובכך מציב סכנה אדירה לארצו, שעלולה להפוך לגרסה של ארגנטינה (עם ציוני פיז"ה גבוהים מעט יותר).

ברם, העידן הדפלציוני הנוכחי במערב, העידן שבו הדמוגרפיה חלשה, עודף ההיצע גדול והשכפול כל כך קל עד שהמחירים מסרבים לעלות – זהו העידן שבו טראמפ הוא האיש הנכון בזמן הנכון. גם בקיצוצי המס שכבר היו וגם בהקלה המוניטרית שהוא תובע.

עמלת הכספומט גדלה, לא מספיק

הכספומטים הבנקאיים הולכים ונעלמים להם. במקום זאת יש כמעט לכל מרכול מכשיר כספומט פרטי שמאפשר להוציא מזומנים בעמלה מופקעת. לפעמים 7 או 8 שקלים. לא רק זאת אלא שסכום המשיכה מוגבל, כך שמי שחשקה נפשו ב-2,000 ש"ח למשל, יצטרך לבצע את פעולת המשיכה כארבע פעמים והעמלה תשתכפל לה.

מטרד צרכני שמשמעותו שאזרחי ישראל משלמים עמלות מופקעות? אפשר להסתכל על העניין באופן כזה. מנגד אפשר לשבח את הריבוי העצום של הכספומטים הפרטיים שחוסך טרחה. אבל העניין חשוב ועמוק הרבה יותר מכפי שנדמה. הגדלת העלות של הוצאת כסף מזומן היא ראשית הפתרון לבעיה המקרו הכלכלית הגדולה של הימים האחרונים. נגיד בנק ישראל חסר אונים מול התחזקות השקל הפוגעת ביצוא. השקל החזק אינו שיקוף של שוק המטבעות החופשי, כפי שיש כאלו שטועים לחשוב ומציעים באינטואיציה ליברטריאנית לא לעשות דבר. הוא שיקוף של עיוות – ריבית שקלית גבוהה מדי. שורש העיוות הוא קיומו של הכסף המזומן. המזומן מונע הורדת הריבית למקומות שאליהן הייתה צריכה להגיע בנוהל העבודה הרגיל של בנק מרכזי ובסיטואציה רגילה של אינפלציה אפסית מתמשכת. בנק ישראל צריך היה מזמן להוריד את הריבית עוד ועוד, אבל הריבית כבר קרובה לאפס. אם בנק ישראל יוריד את הריבית למינוס 3% או למינוס 4%, כולם יברחו למזומן.

באירופה יש נגידים קצת יותר נועזים (ומצב כלכלי פחות טוב) וכן מונהגת שם ריבית שלילית. אבל עדיין זו ריבית גבוהה מדי. הריבית השלילית הראויה על האירו בהתחשב בנסיבות הכלכליות הייתה צריכה להיות עמוקה הרבה יותר. גם באירופה המזומן מהווה מכשול ליישום הריבית ההולמת.

מה אפשר לעשות? להמשיך עם תהליך ייקור הוצאת הכסף מהכספומט. אם למשל הריבית השלילית תגיע ל-4%, תידרש עמלה על הוצאת כסף מהכספומט. עמלה זו לא תהיה 4%, אלא  4% כפול משהו, תוצאה של העובדה ששטר מתגלגל בשווקים ומאפשר לבעלים לחמוק מריבית שלילית למשך יותר משנה אחת.   יהיה מתסכל להוציא כסף בכספומט ולשלם על כך עמלה של 15% או 20%, אבל זו למעשה דרך המלך להתנהלות מקרו כלכלית נכונה בנסיבות של ימינו.

אבחון רע, מרשם טוב

לא סתם מועמדותו של יאיר לפיד לכהן כראש ממשלה ברוטציה מטעם "כחול לבן" מטרידה את סוקרי המפלגה. הוא לא חומר לראש ממשלה. יש בו משהו פופוליסטי, חנפני, שטחי. הוא היה שר האוצר שסגר את שדה דב ועכשיו הוא מדבר על השארתו. מדוע? השתנו הרוחות במסלול ההמראה או כך נדמה לו.

אבל בחסרונותיו של לפיד יש גם יתרון. הוא מאזין קשוב לרחש בחש מכיוון המוני מעמד הביניים, ולכן עמדות השכל הישר שמסתובבות בחוגים אלו מוצאות אוזן קשבת בראשו. הוא מתנגד לסיפוח פלסטינים באלפים, סולד ממימון חינוך נטול ליבה לנוער העתיד החרדי של ישראל, אינו נותן אמון רב בפלסטינים. הוא נטול כל מיני טירופים שמאפיינים פוליטיקאים אחרים – סיפוחיזם אצל בנט ושקד, חנופת אינסוף לחרדים ולסמוטריצ'ים אצל ביבי וחבריו בליכוד, פנטזיות שלום מנותקות מהמציאות בשמאל. פה ושם אפילו הפגין אומץ ומקוריות מסוימים – שלח בחורי ישיבה לעבוד ותמך במתווה הגיוס של משרד הביטחון למשל. לא הלך עד הסוף עם קלישאת השוויון בנטל.

את כל החסרונות והיתרונות האלו שמאפיינים את לפיד אפשר לראות בפוסט שפרסם לאחרונה ובו הוא מבשר לקוראיו שמשבר כלכלי נורא עומד להתרגש על כלכלת ישראל.

הנימוק העיקרי עצמו – "הגירעון הקטסטרופלי" – הוא כמובן קלישאה חבוטה. אפשר לדמיון שיחת סלון בליל שבת באיזו משפחה או חוג חברים של בני מעמד הביניים הישראלי. כל האמירות השטחיות שייאמרו שם, ללא מחקר, רקע היסטורי או הבנה מעמיקה של מקרו-כלכלה, מסוכמות אצל לפיד. עינת שמעה שיש גרעון. יואב קרא משהו על הפריון ונורית מודאגת מהשחיתות.

זה נכון שממשלה שמתמסרת לגרעונות גדולים ושיטתיים עלולה במקרים מסוימים ובנסיבות כלכליות מסוימות להביא את המשק למשבר שיתבטא בריבית עצומה ובאובדן ערך של המטבע. ישראל הייתה בנקודה המאוד לא נעימה הזו ב-1984. צריך להגיד אגב שגם אז לא הייתה קטסטרופה מבחינת רמת החיים של הישראלי שהמשיך לחיות טוב. גם אז ישראל לא הייתה יוון.

בכל אופן מה הקשר בין הנסיבות האלו לבין ישראל של 2019 שבה הגרעון הצפוי הוא אפילו לא 4%, הריבית על האג"ח נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני (!), והמטבע חזק, אפילו חזק מדי. הגרעון אינו בעיה בנסיבות אלו. כפי שלאדם רזה מאוד מותר לצרוך קצפת, גם אם לאדם שמן זה לא מומלץ.

ביפן היו עד לאחרונה שנים שבהן הגרעון השנתי התקרב ל-10%, האופק הדמוגרפי היה ונותר מחריד. באמת אפשר לשאול: איזה יפנים צעירים יוכלו לעמוד בנטל החוב? מספר התינוקות ביפן הוא פי חמישה ממספר התינוקות בישראל. גודל החוב הוא פי 50.

בכל אופן המשקיעים מוכנים לשלם כסף כדי להחזיק אג"ח יפני. כלומר הריבית שלילית, תופעה היסטורית יוצאת דופן. מי שקונה אג"ח יפני לא מקבל ריבית על השקעתו, אלא משלם לממשלת יפן! איך זה משתלב בתיאוריית הסלון הכלכלית על גרעון מתנפח וריביות מזנקות? כל מי שבנה מגדלים על תיאוריית סחרחורת הריבית היפנית, והיו רבים כאלו לפני עשור, איבד כספו.

גם הביקורת של לפיד על התוכנית של כחלון מחיר למשתכן כאילו "גרמה לאובדן הכנסות של מיליארדים" היא שטחית וחלולה. אפשר לטעון שהיא פגעה בבניית דירות חדשות או הפכה לגרסה מוזרה של מפעל הפיס לדירות. אלו אולי טענות טובות. אבל ממתי מעניין את המדינה להרוויח כסף כאילו היא איזה מיליארדר חמדן.

לפיד מבשר שבגלל השחיתות וההקצנה הדתית העולם המערבי מתחיל למשוך החוצה את ההשקעות. על איזה נתונים הוא מסתמך בדיוק? מה שמאפיין משקיעים הוא יכולתם להבחין בין עיקר לטפל ולהתעלם מצעקנותם של עיתוני בוקר, בדיוק ההיפך מלפיד. אם יש גוף השקעות שמבסס החלטותיו על הקבלות דמגוגיות וריקות מתוכן בין ישראל לבין טורקיה של ארדואן – הרי זה מן הסתם גוף שאיבד כספו מזמן מרוב טיפשות ותבהלה מקשקשת, וחשיבותו למשק שלנו אפס.

האם יש שחיתות בישראל? בוודאי. אבל גם עד היום הייתה שחיתות ודומה שבמלחמה בשחיתות גופי האכיפה רק נעשים נחושים יותר. ראו את הענישה החמורה בפרשת ישראל ביתנו.

מדוע מה שלא חולל משבר עד היום יחולל משבר דווקא עכשיו? לדירוג השחיתות העולמי לא הייתי מתייחס יותר מדי ברצינות. הוא לא מבוסס על ניתוח מקרי שחיתות אלא על תפיסות ציבוריות של שחיתות. כלומר נותנים לאנשים להשיב על שאלונים ואם הרבה מהמשיבים מלאים בביקורת על מדינתם ומאמינים אדוקים במשפט "כולם מושחתים", אז המדינה מקבלת ציון גרוע במדד. זהו מדד של קיטורים, לא של שחיתות בפועל. מי לא יצפה שישראל תוביל במדד הקיטורים.

התלות בהייטק בישראל אינה דומה כלל וכלל לתלות של פינלנד בנוקיה. ההייטק בישראל אינו מבוסס על חברה אחת, אלא על ביזור בין המון חברות בהמון תחומים עם גמישות מדהימה של סטרטאפיסטים ויזמים. זהו ההיפך הגמור ממה שהיה עם נוקיה. האם לפיד חוזה קריסה טוטאלית של העניין העולמי בהייטק? הצטרפות המונית לאמיש? נשמע מופרך. על בסיס זה לחזות משבר גדול? מגוחך.

לפיד מקונן על מה שאירע למניית טבע ועל הנזק לקרנות הפנסיה.. האם זו הסיבה למשבר הגדול שבפתח? מדד ת"א 125 עלה בכמעט 8 אחוזים מתחילת השנה. לא על טבע לבדה חי המשק. המפולת של טבע מזעזעת וגורמת עוגמת נפש עמוקה להמון ישראלים. גם לי. אבל בכל שנה אפשר למצוא תאגיד בורסאי כזה או אחר שידרדר נגד כיוון המשק הכללי.

הדיאגנוזה העלובה שלפיד עורך משקפת את כל מה שרע בו. אבל בחלק האחרון בפוסט שלו יש נקודת אור: המרשם שהוא נותן הוא דווקא טוב ומגלם את הקומון סנס של איש מעמד הביניים. לא להעלות מסים. להשקיע בצהרונים, בהכשרות מקצועיות, בהשכלה טכנולוגית גבוהה, במתן אשראי ליזמות, בפתרונות דיור… הכול אמת פשוטה. האבחון היה גרוע. המרשם טוב.

החוק היווני

האם יש מישהו שהשתתף בדיון אינטרנט בחייו שאינו מכיר את חוק גודווין? החוק קובע כי בכל דיון סוער בסוף צפוי שמישהו יזכיר את גרמניה הנאצית. כל אזכור כזה הוא בוודאות מוגזם ושגוי ולכן מי שהשתמש בו בהכרח כשל בפולמוס.

עכשיו, כשהעיתונים מתחילים לדבר על כך שהתקציב הבא יצטרך להיות תקציב גזירות בשל "הגרעון הקטסטרופלי", אולי הגיע הזמן להמציא את חוק גודווין של המקרו-כלכלה הישראלית. כל דיון על מקרו-כלכלה, תקציבים וגרעונות יזכיר בסוף את הגרעון והחוב של יוון והאסונות שפקדו אותה בעקבותיהם. אבל אזכור כזה בהקשר של ישראל (או ארה"ב, או בריטניה וכו') הוא בוודאות שגוי, כי הרי אין באמת כל קשר בין חוב של מדינה בגוש האירו שלא יכולה להדפיס כסף, כמו יוון, לבין חוב של מדינה כמו שלנו שכן יכולה להדפיס כסף וכך למחוק כל חוב. מי שמזכיר את יוון בדיון על הגרעון שלנו, הפסיד אוטומטית בוויכוח.

דיברו הרבה במערכת הבחירות על החוק הצרפתי. עכשיו, בטרם יוחלט על מדיניות כלכלית בממשלה ה-35, צריך לאמץ דווקא את חוק גודווין של הכלכלה, שמתאים לקרוא לו:החוק היווני.

כחלון וההכנות למלחמה הגדולה

במאמר נאה ומפורט באתר דה מרקר מזהיר מיכאל שראל שצעירי ישראל ישלמו ביוקר על הנדיבות של כחלון. טענותיו על כחלון מתחלקות לשני חלקים. ראשית הוא מציין את העדר העניין המוחלט של שר האוצר בעריכת רפורמות יסודיות שיכריחו אותו להתעמת עם קבוצות לחץ. החינוך החרדי, ההסתדרות והוועדים, הנשים וגיל הפרישה המוקדם שלהן, המבנה המעוות של הארנונה לרשויות – שום רפורמה גדולה לא התחוללה בנושאים קריטיים אלו.

עד כאן הכול טוב ויפה ולעניין. אמנם לזכותו של כחלון ייאמר שקשה לגייס תמיכה ציבורית לרפורמות גדולות כאשר בסך הכול הדברים בסדר והכלכלה כמנהגה נוהגת. לחובתו ייאמר שאפילו לא ניסה.

מהדברים הנכוחים שבראש מאמרו גולש שראל לממבו ג'מבו הרגיל של מפחידני הגרעון. כמה הוא נורא וכמה הוא גדל וכמה הוא מסוכן וכמה הוא רע לעתידם של הצעירים. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לימד אותנו שבגרעון במטבע מקומי אין סכנה כשלעצמו, מאחר שהבנקים המרכזיים תמיד יוכלו להדפיס כסף ולקנות בו כל אג"ח ממשלתי ואז לעשות עם ניירות החוב כרצונם – למשל למסור אותם לאחראי על המגרסה. מאחר ששראל אינו מסוגל לציין שום דוגמה רלוונטית, הוא שב לאותו כשל אומלל – מציין את יוון שכמובן משתמשת באירו, מטבע שאינו יכולה להדפיס, ולכן חובות הם אסון אמיתי עבורה.

על כך כבר כתבתי לא פעם. חידוש מעניין אצל שראל הוא שמנסה להשתמש בביטחון הלאומי כשיקול למדיניות מצמצמת:

בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעת פיסקאלית והקטנה מהירה של החוב הציבורי "בזמנים רגילים" — השיקול הגיאו־פוליטי. הסיכון למלחמה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות (ואולי גם האזרחיות) בזמן המלחמה ולאחריה והפגיעה בפעילות הכלכלית עלולות להיות משמעותיות. ככל שהמצב הפיסקאלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ולאחריה

טיעון באמת חסר שחר. יהיה אשר יהיה מצבה של ישראל במהלך המלחמה – אפילו אם חלילה וחס תל אביב תהיה כהירושימה וחיפה כנגסאקי, בנק ישראל יוכל להדפיס כספים מתוך הבונקר. הגרעון הוא הדבר היחיד שלא צריך לדאוג לו במלחמה הרסנית. אכן, יש דברים אחרים שיוכלו לשרת את ישראל במצב זה. מאגרים עצומים של מים מינרלים, קופסאות שימורים ועודפי מט"ח. אולם אם אכן עודפי מט"ח חיוניים לדעת שראל, אזי הדבר סותר לחלוטין את השקפותיו בעבר על כך שעל בנק ישראל לחדול לקנות מט"ח. שיקולי ביטחון לאומי יכולים להצדיק קניית מט"ח והרחבת הרזרבות של בנק ישראל, וכבר הרחבתי על כך בעבר, אבל אין להם הרבה קשר לשאלת הגרעון. ואילו צמצום הגרעון אינו קשור כלל לביטחון הלאומי.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.