להגנת הצרכן

דה מרקר מתקנא בגלובס. כתבות קינה על אמריקה ועל הגרעון ועל קץ העולם שיבוא אופייניות תמיד לגלובס, שלעתים קרובות היה מייחד כותרת ראשית באתרו לאיזה נביא שקר של חורבן כזה או אחר. אבל כתבה מז'אנר זה התפרסמה היום דווקא בדה מרקר.

ראשי פרקים: כמה נורא שאמריקה לא חוסכת, כל שאר מדינות העולם חוסכות ואוטוטו יתפסו את מקומה של האימפריה הגוועת ששקועה בחובות.

כרגיל כותבים של טורים כאלו לוקחים כל מיני מושגים שיש להם ערך במשק הבית הפרטי, כמו חוב וחיסכון, ומעתיקים אותם לרמה העולמית. אבל זהו קופי פייסט שגוי מהיסוד.

כדאי לאדם לחסוך, כדי שיהיה לו מצבור דינרים נאה ברבות הימים. אבל ברמה העולמית הכוללת לא ברור איזה תועלת יש לעולם בכך שבמחשב מרכזי של בנק מצטברים ביטים שמדמים המון חסכונות של מפקידים. אין בזה שום טעם ושום תוחלת.  יותר מכך שוקי ההון צווחים בימים אלו את חוסר התוחלת הזה בכך שנותנים ריבית אפס על חיסכון בואכה ריבית שלילית. כלומר הם צועקים לחוסכי העולם: כלכו לכם מפה, אין לנו צורך בכם.

לעומת זאת, הצרכן מחולל דברים נפלאים. הוא מעודד יזמות, הוא נותן פידבק על מה שטוב לו ועל מה שלא. אפשר לראות דוגמה פשוטה לכך במחלקות לפסיכולוגיה. שם נותנים כסף לסטודנטים שמסכימים להשתתף בניסויים, לענות על שאלונים או לשחק במשחקים שהגה מוחם הקודח של הדוקטורנטים. מדוע מגיע למשתתפים כסף? משום שהם מחוללים ערך על ידי הידע הפסיכולוגי שהם מקנים למי שחוקר את תגובותיהם. דבר דומה אפשר להגיד על הצרכן: הוא יוצר ערך מאחר שהוא נותן מידע: מה עובד ומה לא עובד. צריכה אינה אקט פרזיטי, היא אקט שמחולל תמריצים מצוינים להתקדמות האנושית. כשאדם עובר בסופר ומחליט לקנות ביסלי ולא במבה, אייפון ולא גוגל פיקסל, דייסון ולא רומבה, הוא משדר מידע חיוני להתקדמות הכלכלה ולשיפור הרווחה האנושית.

מה קורה כשאנשים אחוזי תשוקה לחיסכון? הם עלולים לקנות דברים מבלי לשדר בכך שום מידע מועיל, כי הרי אינם קונים דברים שהם רוצים אלא דברים שהם מפנטזים שמתישהו אחרים ירצו. כמו שיש חומר ואנטי חומר, נראה שיש מידע ויש אנטי-מידע. המידע מצטבר מהחלטות צריכה של אנשים, והאנטי-מידע מהחלטות החיסכון הכושלות שלהם בנוסח השקעות הדוט קום של תחילת המילניום. עדו מרוז תמיד הדגים בבלוגו עקרון זה כשתיאר את החלטות החיסכון המחרידות של הסינים שקונים בניינים בערי רפאים שיתפוררו לפני שמישהו יגור בהם. זו התוצאה של אובססיה של אומה לחיסכון.

שורה תחתונה: לא הצרכן האמריקני הוא הפרזיט, אלא החסכן הסיני והחסכן האירופי שמסרבים לצרוך ומסתמכים על כך שעמיתם האמריקני יהיה זה שמחולל מידע וצמיחה ותעסוקה. והעתיד? הוא ייטיב עם אזרחי העולם המועילים ויתאכזר לפרזיטים.

די בציוץ הזה כדי שטראמפ ייחשב נשיא טוב

דונאלד טראמפ צייץ ציוץ שבו טען שעל הפדרל ריזרב להוריד את הריבית לאפס ואולי אפילו לפחות מזה ועל הממשלה לפרוס את החוב לאורך שנים ולהוריד את תשלומי הריבית. הרמיזה של טראמפ על ריבית שלילית מרשימה. לא מתאים לו להעלות רעיון כל כך לא פופוליסטי כמו ריבית שלילית. ובכלל כל הדיבור על ריביות נמוכות מנוגד לחלוטין לרוחה של המפלגה הרפובליקנית.

דבר נדיר הוא שקברניט משתלט על ספינה פוליטית, מוביל אותה לכיוון הפוך לגמרי מהכיוון שאליו נעה עד אותו הזמן ושומר על פופולאריות אדירה בקרב נאמניו.  בנושא הריביות והמדיניות הרצויה של הבנק המרכזי טראמפ עשה זאת, והוא עשה זאת בנושא שהוא אולי הקריטי ביותר לאזרחי ארה"ב – מדיניות הפד שהיא הבסיס לשגשוג הכלכלי בארצם. עד עידן טראמפ המון אנשי הימין האמריקני נידונו להאמין להבלים של פיטר שיף ודומיו, תומכי בסיס הזהב והדולר החזק. טראמפ ראוי להערכה על המפנה שחולל. כפי שברברה טוכמן אמרה על סאדאת שהפך את מדיניות ארצו ב-180 מעלות כשטס לנאום בכנסת: פה ושם יש דוגמאות היסטוריות נדירות להתנהגות שהיא ההיפך הגמור מאיוולת פוליטית.

תומכים נלהבים של טראמפ קצת מבולבלים. הרי את אובמה תיעבו על דבר החוב, וכיצד ייתכן שנשיאם האהוב והדגול רק מגדילו. לאחרונה ראיתי משהו מהבלבול הזה בטור שגיא בכור כתב בנושא. הפסיכולוג ג'ונתן הייט טען שעמדות פוליטיות לא משנים באמצעות לוגיקה, אלא רק באמצעות זיקה בין אישית. ולכן אלף טורים חכמים של פול קרוגמן לא היה בכוחם לשנות דבר לרפובליקנים שפינטזו על חזרה לסטנדרט הזהב, אבל דוגמה אישית ממנהיגם הנערץ – יש לקוות שתשנה להם ותשפיע גם על תפיסת עולמם בטווח הארוך.

ייתכן שטראמפ טיפש מושלם, והיה דבק באותה מדיניות ריבית ממניעים אנוכיים גם בזמן ובמקום שבו לא הייתה מתאימה – ממש כפי שעושה ארדואן בטורקיה. ארדואן מחריב את עצמאות הבנק המרכזי בזמן שבו המטבע הטורקי חלש ולא יציב ובכך מציב סכנה אדירה לארצו, שעלולה להפוך לגרסה של ארגנטינה (עם ציוני פיז"ה גבוהים מעט יותר).

ברם, העידן הדפלציוני הנוכחי במערב, העידן שבו הדמוגרפיה חלשה, עודף ההיצע גדול והשכפול כל כך קל עד שהמחירים מסרבים לעלות – זהו העידן שבו טראמפ הוא האיש הנכון בזמן הנכון. גם בקיצוצי המס שכבר היו וגם בהקלה המוניטרית שהוא תובע.

עמלת הכספומט גדלה, לא מספיק

הכספומטים הבנקאיים הולכים ונעלמים להם. במקום זאת יש כמעט לכל מרכול מכשיר כספומט פרטי שמאפשר להוציא מזומנים בעמלה מופקעת. לפעמים 7 או 8 שקלים. לא רק זאת אלא שסכום המשיכה מוגבל, כך שמי שחשקה נפשו ב-2,000 ש"ח למשל, יצטרך לבצע את פעולת המשיכה כארבע פעמים והעמלה תשתכפל לה.

מטרד צרכני שמשמעותו שאזרחי ישראל משלמים עמלות מופקעות? אפשר להסתכל על העניין באופן כזה. מנגד אפשר לשבח את הריבוי העצום של הכספומטים הפרטיים שחוסך טרחה. אבל העניין חשוב ועמוק הרבה יותר מכפי שנדמה. הגדלת העלות של הוצאת כסף מזומן היא ראשית הפתרון לבעיה המקרו הכלכלית הגדולה של הימים האחרונים. נגיד בנק ישראל חסר אונים מול התחזקות השקל הפוגעת ביצוא. השקל החזק אינו שיקוף של שוק המטבעות החופשי, כפי שיש כאלו שטועים לחשוב ומציעים באינטואיציה ליברטריאנית לא לעשות דבר. הוא שיקוף של עיוות – ריבית שקלית גבוהה מדי. שורש העיוות הוא קיומו של הכסף המזומן. המזומן מונע הורדת הריבית למקומות שאליהן הייתה צריכה להגיע בנוהל העבודה הרגיל של בנק מרכזי ובסיטואציה רגילה של אינפלציה אפסית מתמשכת. בנק ישראל צריך היה מזמן להוריד את הריבית עוד ועוד, אבל הריבית כבר קרובה לאפס. אם בנק ישראל יוריד את הריבית למינוס 3% או למינוס 4%, כולם יברחו למזומן.

באירופה יש נגידים קצת יותר נועזים (ומצב כלכלי פחות טוב) וכן מונהגת שם ריבית שלילית. אבל עדיין זו ריבית גבוהה מדי. הריבית השלילית הראויה על האירו בהתחשב בנסיבות הכלכליות הייתה צריכה להיות עמוקה הרבה יותר. גם באירופה המזומן מהווה מכשול ליישום הריבית ההולמת.

מה אפשר לעשות? להמשיך עם תהליך ייקור הוצאת הכסף מהכספומט. אם למשל הריבית השלילית תגיע ל-4%, תידרש עמלה על הוצאת כסף מהכספומט. עמלה זו לא תהיה 4%, אלא  4% כפול משהו, תוצאה של העובדה ששטר מתגלגל בשווקים ומאפשר לבעלים לחמוק מריבית שלילית למשך יותר משנה אחת.   יהיה מתסכל להוציא כסף בכספומט ולשלם על כך עמלה של 15% או 20%, אבל זו למעשה דרך המלך להתנהלות מקרו כלכלית נכונה בנסיבות של ימינו.

אבחון רע, מרשם טוב

לא סתם מועמדותו של יאיר לפיד לכהן כראש ממשלה ברוטציה מטעם "כחול לבן" מטרידה את סוקרי המפלגה. הוא לא חומר לראש ממשלה. יש בו משהו פופוליסטי, חנפני, שטחי. הוא היה שר האוצר שסגר את שדה דב ועכשיו הוא מדבר על השארתו. מדוע? השתנו הרוחות במסלול ההמראה או כך נדמה לו.

אבל בחסרונותיו של לפיד יש גם יתרון. הוא מאזין קשוב לרחש בחש מכיוון המוני מעמד הביניים, ולכן עמדות השכל הישר שמסתובבות בחוגים אלו מוצאות אוזן קשבת בראשו. הוא מתנגד לסיפוח פלסטינים באלפים, סולד ממימון חינוך נטול ליבה לנוער העתיד החרדי של ישראל, אינו נותן אמון רב בפלסטינים. הוא נטול כל מיני טירופים שמאפיינים פוליטיקאים אחרים – סיפוחיזם אצל בנט ושקד, חנופת אינסוף לחרדים ולסמוטריצ'ים אצל ביבי וחבריו בליכוד, פנטזיות שלום מנותקות מהמציאות בשמאל. פה ושם אפילו הפגין אומץ ומקוריות מסוימים – שלח בחורי ישיבה לעבוד ותמך במתווה הגיוס של משרד הביטחון למשל. לא הלך עד הסוף עם קלישאת השוויון בנטל.

את כל החסרונות והיתרונות האלו שמאפיינים את לפיד אפשר לראות בפוסט שפרסם לאחרונה ובו הוא מבשר לקוראיו שמשבר כלכלי נורא עומד להתרגש על כלכלת ישראל.

הנימוק העיקרי עצמו – "הגירעון הקטסטרופלי" – הוא כמובן קלישאה חבוטה. אפשר לדמיון שיחת סלון בליל שבת באיזו משפחה או חוג חברים של בני מעמד הביניים הישראלי. כל האמירות השטחיות שייאמרו שם, ללא מחקר, רקע היסטורי או הבנה מעמיקה של מקרו-כלכלה, מסוכמות אצל לפיד. עינת שמעה שיש גרעון. יואב קרא משהו על הפריון ונורית מודאגת מהשחיתות.

זה נכון שממשלה שמתמסרת לגרעונות גדולים ושיטתיים עלולה במקרים מסוימים ובנסיבות כלכליות מסוימות להביא את המשק למשבר שיתבטא בריבית עצומה ובאובדן ערך של המטבע. ישראל הייתה בנקודה המאוד לא נעימה הזו ב-1984. צריך להגיד אגב שגם אז לא הייתה קטסטרופה מבחינת רמת החיים של הישראלי שהמשיך לחיות טוב. גם אז ישראל לא הייתה יוון.

בכל אופן מה הקשר בין הנסיבות האלו לבין ישראל של 2019 שבה הגרעון הצפוי הוא אפילו לא 4%, הריבית על האג"ח נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני (!), והמטבע חזק, אפילו חזק מדי. הגרעון אינו בעיה בנסיבות אלו. כפי שלאדם רזה מאוד מותר לצרוך קצפת, גם אם לאדם שמן זה לא מומלץ.

ביפן היו עד לאחרונה שנים שבהן הגרעון השנתי התקרב ל-10%, האופק הדמוגרפי היה ונותר מחריד. באמת אפשר לשאול: איזה יפנים צעירים יוכלו לעמוד בנטל החוב? מספר התינוקות ביפן הוא פי חמישה ממספר התינוקות בישראל. גודל החוב הוא פי 50.

בכל אופן המשקיעים מוכנים לשלם כסף כדי להחזיק אג"ח יפני. כלומר הריבית שלילית, תופעה היסטורית יוצאת דופן. מי שקונה אג"ח יפני לא מקבל ריבית על השקעתו, אלא משלם לממשלת יפן! איך זה משתלב בתיאוריית הסלון הכלכלית על גרעון מתנפח וריביות מזנקות? כל מי שבנה מגדלים על תיאוריית סחרחורת הריבית היפנית, והיו רבים כאלו לפני עשור, איבד כספו.

גם הביקורת של לפיד על התוכנית של כחלון מחיר למשתכן כאילו "גרמה לאובדן הכנסות של מיליארדים" היא שטחית וחלולה. אפשר לטעון שהיא פגעה בבניית דירות חדשות או הפכה לגרסה מוזרה של מפעל הפיס לדירות. אלו אולי טענות טובות. אבל ממתי מעניין את המדינה להרוויח כסף כאילו היא איזה מיליארדר חמדן.

לפיד מבשר שבגלל השחיתות וההקצנה הדתית העולם המערבי מתחיל למשוך החוצה את ההשקעות. על איזה נתונים הוא מסתמך בדיוק? מה שמאפיין משקיעים הוא יכולתם להבחין בין עיקר לטפל ולהתעלם מצעקנותם של עיתוני בוקר, בדיוק ההיפך מלפיד. אם יש גוף השקעות שמבסס החלטותיו על הקבלות דמגוגיות וריקות מתוכן בין ישראל לבין טורקיה של ארדואן – הרי זה מן הסתם גוף שאיבד כספו מזמן מרוב טיפשות ותבהלה מקשקשת, וחשיבותו למשק שלנו אפס.

האם יש שחיתות בישראל? בוודאי. אבל גם עד היום הייתה שחיתות ודומה שבמלחמה בשחיתות גופי האכיפה רק נעשים נחושים יותר. ראו את הענישה החמורה בפרשת ישראל ביתנו.

מדוע מה שלא חולל משבר עד היום יחולל משבר דווקא עכשיו? לדירוג השחיתות העולמי לא הייתי מתייחס יותר מדי ברצינות. הוא לא מבוסס על ניתוח מקרי שחיתות אלא על תפיסות ציבוריות של שחיתות. כלומר נותנים לאנשים להשיב על שאלונים ואם הרבה מהמשיבים מלאים בביקורת על מדינתם ומאמינים אדוקים במשפט "כולם מושחתים", אז המדינה מקבלת ציון גרוע במדד. זהו מדד של קיטורים, לא של שחיתות בפועל. מי לא יצפה שישראל תוביל במדד הקיטורים.

התלות בהייטק בישראל אינה דומה כלל וכלל לתלות של פינלנד בנוקיה. ההייטק בישראל אינו מבוסס על חברה אחת, אלא על ביזור בין המון חברות בהמון תחומים עם גמישות מדהימה של סטרטאפיסטים ויזמים. זהו ההיפך הגמור ממה שהיה עם נוקיה. האם לפיד חוזה קריסה טוטאלית של העניין העולמי בהייטק? הצטרפות המונית לאמיש? נשמע מופרך. על בסיס זה לחזות משבר גדול? מגוחך.

לפיד מקונן על מה שאירע למניית טבע ועל הנזק לקרנות הפנסיה.. האם זו הסיבה למשבר הגדול שבפתח? מדד ת"א 125 עלה בכמעט 8 אחוזים מתחילת השנה. לא על טבע לבדה חי המשק. המפולת של טבע מזעזעת וגורמת עוגמת נפש עמוקה להמון ישראלים. גם לי. אבל בכל שנה אפשר למצוא תאגיד בורסאי כזה או אחר שידרדר נגד כיוון המשק הכללי.

הדיאגנוזה העלובה שלפיד עורך משקפת את כל מה שרע בו. אבל בחלק האחרון בפוסט שלו יש נקודת אור: המרשם שהוא נותן הוא דווקא טוב ומגלם את הקומון סנס של איש מעמד הביניים. לא להעלות מסים. להשקיע בצהרונים, בהכשרות מקצועיות, בהשכלה טכנולוגית גבוהה, במתן אשראי ליזמות, בפתרונות דיור… הכול אמת פשוטה. האבחון היה גרוע. המרשם טוב.

החוק היווני

האם יש מישהו שהשתתף בדיון אינטרנט בחייו שאינו מכיר את חוק גודווין? החוק קובע כי בכל דיון סוער בסוף צפוי שמישהו יזכיר את גרמניה הנאצית. כל אזכור כזה הוא בוודאות מוגזם ושגוי ולכן מי שהשתמש בו בהכרח כשל בפולמוס.

עכשיו, כשהעיתונים מתחילים לדבר על כך שהתקציב הבא יצטרך להיות תקציב גזירות בשל "הגרעון הקטסטרופלי", אולי הגיע הזמן להמציא את חוק גודווין של המקרו-כלכלה הישראלית. כל דיון על מקרו-כלכלה, תקציבים וגרעונות יזכיר בסוף את הגרעון והחוב של יוון והאסונות שפקדו אותה בעקבותיהם. אבל אזכור כזה בהקשר של ישראל (או ארה"ב, או בריטניה וכו') הוא בוודאות שגוי, כי הרי אין באמת כל קשר בין חוב של מדינה בגוש האירו שלא יכולה להדפיס כסף, כמו יוון, לבין חוב של מדינה כמו שלנו שכן יכולה להדפיס כסף וכך למחוק כל חוב. מי שמזכיר את יוון בדיון על הגרעון שלנו, הפסיד אוטומטית בוויכוח.

דיברו הרבה במערכת הבחירות על החוק הצרפתי. עכשיו, בטרם יוחלט על מדיניות כלכלית בממשלה ה-35, צריך לאמץ דווקא את חוק גודווין של הכלכלה, שמתאים לקרוא לו:החוק היווני.

כחלון וההכנות למלחמה הגדולה

במאמר נאה ומפורט באתר דה מרקר מזהיר מיכאל שראל שצעירי ישראל ישלמו ביוקר על הנדיבות של כחלון. טענותיו על כחלון מתחלקות לשני חלקים. ראשית הוא מציין את העדר העניין המוחלט של שר האוצר בעריכת רפורמות יסודיות שיכריחו אותו להתעמת עם קבוצות לחץ. החינוך החרדי, ההסתדרות והוועדים, הנשים וגיל הפרישה המוקדם שלהן, המבנה המעוות של הארנונה לרשויות – שום רפורמה גדולה לא התחוללה בנושאים קריטיים אלו.

עד כאן הכול טוב ויפה ולעניין. אמנם לזכותו של כחלון ייאמר שקשה לגייס תמיכה ציבורית לרפורמות גדולות כאשר בסך הכול הדברים בסדר והכלכלה כמנהגה נוהגת. לחובתו ייאמר שאפילו לא ניסה.

מהדברים הנכוחים שבראש מאמרו גולש שראל לממבו ג'מבו הרגיל של מפחידני הגרעון. כמה הוא נורא וכמה הוא גדל וכמה הוא מסוכן וכמה הוא רע לעתידם של הצעירים. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לימד אותנו שבגרעון במטבע מקומי אין סכנה כשלעצמו, מאחר שהבנקים המרכזיים תמיד יוכלו להדפיס כסף ולקנות בו כל אג"ח ממשלתי ואז לעשות עם ניירות החוב כרצונם – למשל למסור אותם לאחראי על המגרסה. מאחר ששראל אינו מסוגל לציין שום דוגמה רלוונטית, הוא שב לאותו כשל אומלל – מציין את יוון שכמובן משתמשת באירו, מטבע שאינו יכולה להדפיס, ולכן חובות הם אסון אמיתי עבורה.

על כך כבר כתבתי לא פעם. חידוש מעניין אצל שראל הוא שמנסה להשתמש בביטחון הלאומי כשיקול למדיניות מצמצמת:

בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעת פיסקאלית והקטנה מהירה של החוב הציבורי "בזמנים רגילים" — השיקול הגיאו־פוליטי. הסיכון למלחמה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות (ואולי גם האזרחיות) בזמן המלחמה ולאחריה והפגיעה בפעילות הכלכלית עלולות להיות משמעותיות. ככל שהמצב הפיסקאלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ולאחריה

טיעון באמת חסר שחר. יהיה אשר יהיה מצבה של ישראל במהלך המלחמה – אפילו אם חלילה וחס תל אביב תהיה כהירושימה וחיפה כנגסאקי, בנק ישראל יוכל להדפיס כספים מתוך הבונקר. הגרעון הוא הדבר היחיד שלא צריך לדאוג לו במלחמה הרסנית. אכן, יש דברים אחרים שיוכלו לשרת את ישראל במצב זה. מאגרים עצומים של מים מינרלים, קופסאות שימורים ועודפי מט"ח. אולם אם אכן עודפי מט"ח חיוניים לדעת שראל, אזי הדבר סותר לחלוטין את השקפותיו בעבר על כך שעל בנק ישראל לחדול לקנות מט"ח. שיקולי ביטחון לאומי יכולים להצדיק קניית מט"ח והרחבת הרזרבות של בנק ישראל, וכבר הרחבתי על כך בעבר, אבל אין להם הרבה קשר לשאלת הגרעון. ואילו צמצום הגרעון אינו קשור כלל לביטחון הלאומי.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.

מדריך לחובות

מזמן לא כתבתי בנושא החוב. האירועים הכלכליים האחרונים מהווים הזדמנות לציין שוב את ההבדל בין החובות שמדרדרים את כלכלת טורקיה לבין החובות שמאפשרים לכלכלת ישראל לצמוח. בין החובות שריסקו את מדינות מזרח אסיה בטרם המיליניום, שהפילו את כלכלת ארגנטינה מעט אחר כך, שהחריבו את כלכלת גוש האירו ובין החובות שארה"ב ויפן שורדות יפה.

ההבדל הוא כמובן שהחובות הרעים נקובים במטבע זר ואילו החובות הנייטרליים נקובים במטבע מקומי. חוב במטבע מקומי הוא נטול כל משמעות מאחר שהבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס כסף, לפרוע את החוב הממשלתי וכך לבטלו מכל בחינה מעשית כפי שקרה ביפן ובארה"ב בהיקפים גדולים.

הבעיה עם הוצאה כספית משמעותית במטבע המדינה היא הלחץ האינפלציוני שהיא מפעילה. לא חשש חדלות הפרעון. לחץ זה צריך להיבחן ביחס לשיעור הריבית והאינפלציה. ואלו כיום עדיין נמוכים ביותר ומאפשרים לשחרר החגורה. המגמה היא אמנם עלייה בהן, כך שייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש משמעת בהוצאות. מצד שני אם יתממשו התחזיות על מהפכת האוטומציה הגדולה שבפתח, אנו אולי לפני עשור דפלציוני שבו שפיכת כספים תהיה הכרחית לשמן גלגלי הכלכלה.

קראתי לאחרונה שמשרד האוצר מתמחה כיום בחשבונאות פיקטיבית שמטרתה להוציא יותר כסף משמותר לו לכאורה לפי הכללים הנוקשים. כה לחי! חשבונאות ממשלתית של חובות במטבע מקומי היא חשבונאות שקר מטבעה כי היא מסווה את מעגלי הפידבק המורכבים שבין הוצאות והכנסות. כל כסף ישראלי שנוצר הרי חוזר בסוף לממשלה בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. חישוב חובות ממשלתיים נאיבי הוא שקר. הכותב שקרים בספרי השקרים פטור.

כלי חדש מהארגז של ברננקי

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק של ידיעות אחרונות, לא אומר נואש בנואשותו. אף שתחזית התפוצצות הבועה שלו מלפני חצי שנה לא עלתה יפה (אשריי, פקפקתי בה), הוא שב לתחזיות החורבן הגדול בשוק המניות. הוא מגייס לצרכיו הפסימיים כלכלן משווייץ שסבור שיש סיכוי גדול מ-50% לירידות גדולות מ-50% בשוק המניות (נחיה ונראה – תעודת סל SPY כרגע עומדת על 273). אני עדיין סקפטי. אבל כן צריך להתייחס לטענה טובה שמצוטטת מאותו כלכלן – הבנקים המרכזיים בזבזו את כל התחמושת.

אנחנו מצויים בתקופה שבה הריביות בשפל. אם תיפסק הגאות הכלכלית בארה"ב, בארץ ובמקומות נוספים ותוחלף במיתון, זו תהיה בעיה רצינית. לבנקים המרכזיים לא תהיה דרך להוציא את הכלכלות מהמיתון. אין להם יכולת להוריד את הריביות מטה מטה כשהן כבר במילא קרובות לאפס. אם כלי הנשק של הורדת הריבית אינו זמין לשימוש, תידרש הרחבה תקציבית לצורך חילוץ המשק. אבל כל מיני פוליטיקאים מפחידני גרעון שמחויבים ל"אחריות פיסקלית" עלולים לשים להרחבה כזו רגל, כפי ששמו לה במיתון הגדול הקודם. באירופה הבעיה עוד יותר קשה. הכלכלה של היבשת מאוחדת ולפיכך גרמניה יכולה למנוע מחברות אחרות בגוש האירו את ההרחבה התקציבית הרצויה.

בפוסט שפורסם בשנה שעברה בבלוג של בן ברננקי הוא הציע פרדיגמה חדשה שיכולה לאפשר לבנקים מרכזיים למלא את תפקידם גם במצב כזה. מהותה היא החלפת יעד האינפלציה שמנחה בנקים מרכזיים ביעד של רמת מחירים.

במה דברים אמורים? כיום בנקים מרכזיים מכוונים לכך שמדי שנה האינפלציה תגיע לרמת 2%. אמנם הנגידה המהוללת שלנו מצפצפת על היעד בלי בושה, ומשלימה עם שש שנים רצופות שבהן האינפלציה הייתה מתחת לרמה המבוקשת, אך נגידים אחרים, טובים ממנה, מתייחסים לעניין ברצינות. עכשיו, נניח שייבחר בקרוב נגיד מוצלח מקרנית פלוג. אם הוא יעשה עבודתו נאמנה נראה את המשק מגיע לרמת אינפלציה שנתית שנעה סביב 2%. אבל מה עם השנים החסרות? מה עם השנים שבהן קרנית פספסה בעקביות את היעד? אלו יישארו ללא תיקון ומזור.

ההצעה של ברננקי היא, לעומת זאת, שנגידי בנק ישאפו לתקן רטרואקטיבית שנים שבהן היעד לא הוגשם. דהיינו, אם בשנת 2018 רמת המחירים שמחשבת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמדה על 1000 והייתה צפויה להגיע ל-1020 (2% אינפלציה) ובמקום זאת, תחת הנהגתה הכושלת של קרנית פלוג תגיע לרמה 900. הנגיד שיחליף אותה ויפעל כעצתו של ברננקי לא ישאף להגיע בשנת 2019 לרמה של 918 (2% אינפלציה מסוף 2018) אלא לרמה של 1040 (2% אינפלציה בנוסף ליעד רמת המחירים המקורי של 2018). כלומר, ליעד של רמת המחירים תישאר חשיבות גם אחרי שנים שבהן הוא פוספס.

זו מהפכה עצומה מבחינת היכולת להתמודד עם מיתון, כי גם אם יגיעו שנים קשות ועגומות שבהן האינפלציה תדשדש ואפילו תהיה שלילית, המשקיעים יבינו שאחריהן תבואנה שנות גאות שבהן האינפלציה תנסוק, ועדיין הנגידים של העתיד לא יעשו דבר כדי לעצור אותה, כל עוד לא תיחצה רמת המחירים שאליה כיוונו נגידים בטרם החל המיתון. המשקיעים מחושבים ביותר ויודעים לשקלל את ההתנהלות המקרו הכלכלית בעוד עשור לחישוביהם. אם הם יבינו שהיא תהיה נעימה להם בעתיד הרחוק, הם יימנעו מפאניקה כבר בהווה הקרוב.

הדבר דומה לשכיר שיודע בוודאות שגם אם שכרו יקוצץ בטווח הקצר, הוא יקבל על כך פיצוי מלא בטווח הארוך, ועל כן אינו נכנס לפאניקה ואינו מצמצם את הוצאותיו בתקופה קשה. זה ההיגיון שאפשר למשל לעובדי המועצות הדתיות לשרוד שנים בעשור הקודם שבהן העיריות לא טרחו לשלם שכרם.

ברננקי הכניס טוויסט חכם ולמיטב ידיעתי מקורי בהצעה שלו. זאת משום שקונספט שמירת רמת המחירים הוא חרב פיפיות ומעלה בעיה קשה, אפילו אכזרית. נניח למשל שהמצב עם האירנים ידרדר לקראת מלחמה שבה הם יחסמו את המפרץ הפרסי לשיט מיכליות נפט. מחיר הנפט עלול להגיע בתסריט כזה גם ל-400 דולר, וכל מוצר שמסתמך על נפט, כלומר כל מוצר שצריך להוביל אותו במטוסים, בספינות או במשאיות, כלומר כל מוצר שהוא, יתייקר בחדות. האינפלציה השנתית בתסריט זה עלולה להגיע גם ל-10% או 20% או יותר. מי שלא מאמין שיבדוק מה קרה בימי משבר הנפט הגדול אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז הערבים הענישו את המערב על תמיכתו בישראל (אף שמבחינת רוב מדינות המערב תמיכה זו הייתה קלושה ביותר).

הגיעה המלחמה עם אירן, מחיר הנפט נסק ולקח איתו מעלה מעלה את כל המחירים. המשק התאים עצמו לאינפלציה הגדולה. השכירים קיבלו תוספות יוקר, המחירים עלו. עתה בשש אחרי המלחמה יבוא הנגיד ויגיד שמכיוון שהוא מחויב לשמירת עליה מתונה ברמת המחירים לאורך שנים, הוא לא יכול להסתפק באינפלציה של 2% בתום המלחמה הגדולה עם אירן, אלא יפעל להביא לדפלציה של 8% (אחרי אינפלציה של 10%) או 18% (אחרי אינפלציה של 20%) כדי להשיב את רמת המחירים למסלול הרגיל שלה טרם המלחמה. נגיד שיפעל בצורה הזו יצטרך להנהיג ריביות קיצוניות של שוק אפור וכך ימוטט את המשק בארצו, ואם הוא נגיד אמריקני הוא ימוטט את כלכלת העולם כולו.

על כך אומר ברננקי שבנקים מרכזיים צריכים לפעול בשני מסלולים שונים. בתקופה שבה הריביות נוגעות באפס המסלול שלהם צריך להתבסס על שמירת רמת מחירים. בתקופה שבה הריביות גבוהות מאפס המסלול שלהם צריך להתבסס על קביעת רמת אינפלציה שנתית. כך לעולם לא יהיה מצב שבו הריביות ינסקו במטרה להשיב רמת מחירים למסלולה הישן. במקרה שבו הריביות גבוהות, הבנק המרכזי יפסיק לעקוב אחרי רמת המחירים ויעדו יהיה אינפלציה שנתית בלבד. רק במקרה שבו הריביות באזור אפס יעקוב הבנק המרכזי אחרי יעד רמת המחירים. בשל מעקב זה הוא יותיר את הריביות אפסיות בגין המיתון גם שנים אחרי שהמיתון תם ונשלם. כך יעודד את המשקיעים מלכתחילה לא להיות היסטריים כל כך בזמן המיתון ביודעם שזמן הפיצוי עליו עוד יגיע.

נקודת המפנה של הריבית?

לפני כחצי שנה, עם העברת רפורמת המס של טראמפ, כתבתי:

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.

התמריצים האגרסיביים של טראמפ משפיעים על שוק העבודה – רבים מעריכים שארה"ב קרובה מאוד למה שישראל כבר הגיעה אליו בעידן ביבי הנוכחי – אבטלה של פחות מ-4%. נתון זה אפילו מרשים משנראה כי לשוק מחפשי העבודה האמריקני התוסס נוספו חדשים, שבעבר נותרו בבית לא בהכרח בשל דבקות במשנתה של הסולידית, אלא אולי בשל יאוש.

באופן רגיל ירידה באבטלה מעודדת עובדים לדרוש יותר תמורה וכך מחוללת העלאת מחירים הקרויה כמובן אינפלציה. אלא שהיה נראה בשנים האחרונות שמשהו השתבש בכלכלה – המחירים קפאו בד בבד עם אבטלה צונחת.  ההסברים נגעו לעלייתה של האוטומציה – גם רובוטים שהשתלטו על פסי הייצור והוזילו תהליכים שם. גם הופעתם של צרכנים שמבצעים קניות מול אתרי אינטרנט אחרי השוואת מחירים מקוונת מדוקדקת.

אבל פתאום נושבות רוחות אחרות בכלכלה העולמית. בארה"ב, בקנדה, בבריטניה רואים שהאינפלציה השנתית מתחילה לחרוג מהיעד הרצוי שעומד על 2%. הדולר מתחיל לטפס, כנראה משום שהסוחרים צופים שעם אינפלציה בריאה יבואו העלאות ריבית בריאות, ופתאום יקרה משהו שהיה טבעי בעבר והיום נראה על טבעי – החזקה בדולרים תניב ריבית שוטפת יפה. אט אט מגיעות העליות גם אל האג"ח הדולריות. אג"ח דולרית לעשר שנים מניבה כ-3% לשנה.

אם פניו של סקטור הנפט למשבר רציני בעקבות חידוש הסנקציות על אירן – דבר זה גם צפוי לתרום להעלאות מחירים לאורכו ולרוחבו של העולם. האם זו נקודת המפנה הגדולה בסופו של עשור של ריביות אפס?