Archive for the ‘ריביות וחובות’ Category

מיסוי שהיה מונע אסון טבע

4 באוגוסט 2017

לעסקים יש תקופות טובות ויש תקופות רעות. התקופה הנוכחית היא רעה מאוד עבור חברת טבע שמתמודדת עם תחרות גוברת לקופקסון בד בבד עם צמצום חד של הרווחים בתחום הגנרי בארצות הברית. אבל תמיד יש תקופות טובות יותר ופחות. העיקר הוא להישאר על הגלגל, כמו שאמר פעם אריק שרון בהקשר אחר.

מה שמטריד במצב הנוכחי של טבע הוא נטל החוב העצום שגויס בעיקר למימון קניית חברת אלרגן – 35 מיליארד דולר. טבע אף לא הצליחה להקטין את נטל החוב ברבעון הנוכחי.  נטל חוב מונע הישארות על הגלגל בתקופות הרעות. הוא מאפשר לנושים לבעוט בך החוצה ולתמיד ולקטוע באופן סופי ומוחלט את התנועה הצנטריפוגלית. זה היה למשל גורלו של נוחי דנקנר, שהעמיס על אי די בי חובות על גבי חובות, וכשהגיעה שעת השפל של סלקום בעקבות רפורמת הסלולר לא נותר כסף לפרוע אותם.

המערכת הכלכלית עוצבה בכוונה בעשור האחרון לעידוד לקיחת הלוואות – הריביות ירדו לאפס. במקום שקברניטי המשק יורידו מסים כדי לעודד את המשק הם הסתמכו על מדיניות ריבית נמוכה, שעובדת רק אם השוק הפרטי מנצל אותה כדי להתמנף לדעת. ישנו גם היבט ידוע של מערכת המיסוי שמעודד מינוף. הריביות שמשולמות על חוב מוכרות להוצאה מבחינת מס חברות. כך, טבע לא שילמה מס על הרווחים שבהם השתמשה כדי לפרוע חוב הריבית. אם טבע הייתה בוחרת בנתיב הזהיר יותר למימון עסקת אלרגן ובמקום העמסת חובות הייתה מנפיקה מניות נוספות לשם כך תוך כדי דילול בעלי המניות הנוכחיים – זו עדיין הייתה עסקה גרועה, אבל היא הייתה מאפשרת לטבע להישאר על הגלגל בביטחה, לא להסתכן בהפיכתה לטרף לנושים. אלא שנתיב זה לא נהנה מהטבות מס. נניח שטבע הייתה מנפיקה מניות כדי לממן את קניית אלרגן. לאחר מכן היא הייתה מעוניינת להחזיר רווחים למשקיעים, קוני המניות החדשות. הרווחים היו ממוסים בטרם העברתם חזרה למשקיעים. לעומת זאת, החזרת רווחים למלווים כריבית אינה כרוכה במיסוי הרווחים בטרם החזרתם.

אחת ההצעות לרפורמת מס בארה"ב היא ביטול המעמד המועדף של הלוואות וריבית לצרכי מס, אבל מאחר שהשימוש במימון על ידי הלוואות שכיח בסקטור הנדל"ן היקר מאוד ללבו של הנשיא טראמפ ששם עשה את הונו, ספק אם רפורמה כזו צפויה לקבל את חתימתו.

בתום הקרניבל

31 בדצמבר 2016

ברזיל החליפה את הנשיאה הסוציאליסטית, וגם את המדיניות. לאחרונה התקבל בפרלמנט שלה תיקון חוקתי האוסר על הגדלת הוצאות הממשלה בשנים הקרובות. המדינה הידועה בגין הפערים החברתיים העצומים בין התושבים ממוצא אירופי שבראש הפירמידה לבין צאצאי האינדיאנים והעבדים השחורים שבתחתיתה, לא תנסה לצמצם פערים באמצעות הזרמת תקציבי ממשלה בעתיד הנראה לעין ויש מי שמקונן על כך. אבל אפשר לראות גם חיוב בכך שמדינה שבה ישנם פערים חברתיים כה גדולים בקהל המצביעים עדיין מסוגלת להתעשת תחת הנהגה ימנית ולסטות מהנתיב העקלקל של הפופוליזם הסוציאליסטי.

הצמיחה של ברזיל בעשור הקודם, שהיה טוב כל כך לשווקים המתפתחים, התבססה על צריכה סינית לא מבוקרת של משאבי טבע, וכשסין חוזרת לשפיות, ברזיל חוזרת לעוני ועומדת מול דילמות לא פשוטות: האם הגיוני מצד מדינה שצמיחתה בדעיכה ושכלכלתה בנפילה חופשית להקפיא הוצאות ציבוריות?

קשה לדעת בביטחון, אבל יש פיתוי אחד שאין ליפול בו: אין להשוות את הנזקים האפשריים של מדיניות צנע בברזיל לצנע ההרסני המונהג באירופה וממוטט את כלכלות מדינות דרום היבשת.  הנהגת צנע בברזיל דומה יותר להחלטות הכלכליות של שר האוצר נתניהו בשנת 2003 – החלטות שהוציאו את כלכלת ישראל מבוץ עמוק ובישרו תקופה ארוכה של צמיחה מרשימה בעולם קופא על שמריו.

מה השונה בין ברזיל לאירופה? מה הדומה בין ברזיל לישראל של שנת 2003? לחץ האינפלציה והריביות החונקות.  דבר אחד הוא הנהגת קיצוצים תקציביים בתקופה שבה הריבית אפס והאינפלציה אפס, כפי שפני הדברים באירופה,  שם אין דבר הגיוני יותר עבור ממשלה מאשר ללוות דווקא ולנצל את ההזדמנות הנוחה שהשווקים נותנים. דבר אחר הוא הנהגתם בזמן שהריבית עומדת על 14% ואילו האינפלציה על 6%, כפי שקורה בברזיל כיום, וכפי שקרה בערך בישראל בתקופה שבה נתניהו פעל כשר אוצר.

הגיוני מצד ממשלה לחתור קודם כל להורדת עלות האשראי, כדי לעודד השקעות במשק ופעילות עסקית. זרימה של תקציבים ממשלתיים חותרת תחת היעד הזה, כי היא שופכת כסף על מדורת האינפלציה ומחייבת את הבנק המרכזי לשמור על הריביות הגבוהות. אם הצנע יישמר, סביר להניח שהריביות יצנחו וברזיל תהיה מקום נוח יותר להקים בו עסק.

הקונטרה של הבנקים המרכזיים

15 בדצמבר 2016

ניצחון טראמפ היווה רעידת אדמה, גם כלכלית. פתאום נראה אפשרי שהכלכלה העולמית תוצף בכסף, המשכורות יעלו, התאגידים ישוועו לעובדים. האם כל זה יעלה את הצמיחה? לי התשובה החיובית ברורה. אבל ישנם לא מעט כלכלנים שסבורים שהתשובה שלילית. זאת בשל מחויבות הפדרל ריזרב, ולצדו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, להעניק קונטרה. להעלות את שערי הריבית כדי לחסום התחממות פרועה של הכלכלה שתוביל לאינפלציה. העלאת הריבית על הדולר אמש היוותה דוגמה ראשונה לכך.

אם ממשל טראמפ יקצץ מסים וירעיף תקציבים על תשתיות, התרומה של כל זה לצמיחה תהיה מוגבלת מאוד אם הפדרל ריזרב בו בזמן יעלה הריביות בפראות.

אף על פי כן, סביר להניח שתיאוריית הקונטרה המוניטרית או ההיסט המוניטרי מוגזמת ושגויה. זאת משלוש סיבות. הראשונה היא שאנחנו חיים בעולם של עודף היצע גדול, שפע טכנולוגי, אוטומציה הולכת וגוברת, יכולת לרתום במהירות עובדים זולים מקצה אחד של העולם כדי לפתור מחסור בקצהו השני. כל הסימנים מראים שיש יכולת לשפוך הרבה מאוד כסף לפני שיתעוררו לחצים אינפלציוניים שיידרשו העלאות ריבית חדות באמת שיבלמו את המשק.

הסיבה השנייה היא שאפילו אם נגיע לאותו קצב צמיחה איטי על אף ההרחבה התקציבית ובשל הריביות הגבוהות, עדיין תהיה תועלת ונחיצות בריביות גבוהות כדי לרסן בועות בדיור מחד וכדי לממן לפנסיונרים אורח חיים סביר מאידך. יהיו שיאמרו שריבית נמוכה עדיפה על זרימת תקציבים מהממשלה. ריבית נמוכה משמעותה הזרמת כסף ללוקחי אשראי בשוק החופשי בעוד שתקציבים ממשלתיים מגיעים על פי שיקולי פוליטיקאים מושחתים. אבל יש בטיעון כזה עצימת עיניים מול פסיכולוגיית הבועה שריבית נמוכה מעודדת ומול המשבר הפנסיוני הבלתי נמנע שתחולל.

הטיעון השלישי בעד ריביות גבוהות הוא שריביות גבוהות מכינות את הקרקע לפיתרון למשבר הבא. אם תגיע תקופת מיתון ושפל יהיה מה לעשות – לחתוך את הריביות. אך מה ניתן יהיה לעשות אם המשבר הבא יחל בסביבת ריבית אפס? שום דבר בזירה המוניטרית. רק הרחבה תקציבית תעזור אז ואין לדעת אם המצב הפוליטי יאפשר לגייס תמיכה באופציה זו.

מכל הסיבות האלו אפשר להעריך שהתועלת שתושג אם המדיניות המסתמנת של ממשל טראמפ תקרום עור וגידים, תהיה גדולה בהרבה מהלחץ שיפעילו הריביות העולות על הכלכלה.

אג"ח צמיתות ינצחו את ריבית האפס?

13 במאי 2016

כפי שכבר כתבתי לא פעם, הבעיה העיקרית של הכלכלה העולמית בשנים האחרונות היא ריבית האפס. למשל אפשר להסתכל על המצב במשק שלנו. המשק שרוי תחת לחצים אנטי אינפלציוניים כבדים. בנסיבות רגילות מדי חודש היה בנק ישראל מוריד את הריבית. אולם עתה כשהריבית נושקת לאפס ואילו הנגידה היא בינונית ושבלונית ונראה שאינה מסוגלת מטבעה לנקוט בצעדי מדיניות יוצאי דופן, בנק ישראל בוחר שלא לעשות דבר ומותיר את הצמיחה אנמית.

בפוסט מעניין שפרסם היום פרופסור לכלכלה אמריקני בשם בריאן קפלן, הוא הציע פיתרון פשוט ליציאה מהמבוי הסתום של האפס. במקום לבסס את הכלכלה על הלוואות קצרות טווח, ניתן לבססה על הלוואות לנצח, מה שקרוי אג"ח צמיתות. המדינה יכולה להנפיק בטריליונים רבים אגרות חוב שאין להן תאריך תפוגה ויהיו תקפות כל עוד לא נקנו בחזרה בידי המדינה. מה הריבית הצפויה על אג"ח כאלו? היא חייבת להיות גדולה מאפס מאחר שריבית אפס על אג"ח צמיתות משמעותה הפיכתה לפיסת נייר נטולת כל ערך. זהו אחרי הכול אג"ח שלעולם לא יחזירו את הקרן עליה, אלא רק את הריבית.

אחרי שהמדינה תנפיק את אג"ח הצמיתות לממן בהן את הוצאותיה, לבנק המרכזי תהיה שמורה הפריווילגיה לקנות אותן בכל מחיר שיראה לנכון. אם האינפלציה תהיה נמוכה מהרצוי, הבנק יציף את השוק בסכומי עתק שיקנה איתם את אגרות החוב וכך מחירן יוכל לנסוק מעלה מעלה. נסיקת המחיר משמעותה ירידת הריבית עליהן מבחינת קונים עתידיים. כמו בכל הורדת ריבית התוצאה הצפויה של ירידה זו תהיה ניפוח מחירי נכסים במידה שתעודד פעילות במשק ותיצור לחצים להעלאת מחירי מוצרי צריכה. אבל עם הבדל אחד – לעולם לא יהיה חשש שגבול ריבית האפס ייחצה, ניתן יהיה רק להתקרב אליו עוד ועוד ללא גבול כמו בעקומה שלקוחה מהחשבון האינפיטיסמלי.

דמיינו למשל שאג"ח צמיתות שהונפקה תמורת מאה שקל מחלקת שני שקלים בשנה. כלומר היא מהווה אגרת שתשואתה שני אחוזים בשנה. אם אפשר לקנות אותה בשוק במאתיים שקל, אז משמעות הדבר שמקבלים עליה אחוז שנתי. אם ניתן לקנותה באלפיים שקל, המשמעות היא שאפשר לקבל עליה פרומיל שנתי. אם המצב בשוק מאפשר לקנותה רק במאתיים מיליון שקל, אז ישנה במשק סביבת ריבית  שעומדת על מיליונית אחוז. אבל לגבול ריבית האפס לעולם לא יגיעו כשמדובר באג"ח צמיתות.

אף שחשש ריבית האפס כבר לא יהיה רלוונטי, בעיות אחרות הקשורות להורדת ריבית יעמדו בתוקפן – בעיקר החשש מבועה. כאשר בועה מתנפחת החשש הוא שעם שינוי הנסיבות והתפוצצותה, יחולו שינויים קטסטרופליים במאזנים הכספיים. אם מישהו החזיק אג"ח צמיתות בסביבת ריבית שואפת לאפס וידע שבכספת שלו ספונים מאות אלפי שקלים, הוא ירגיש מאוד לא נעים כאשר עליית ריבית פתאומית תביא כמעט למחיקת ערך האג"ח.

שינויים בשיעורי אג"ח קשורים כמובן בקשר הדוק לשינויים בערכי בתים למכירה. תשואת אג"ח צפויה להיות דומה לשיעור ריבית המשכנתא שניתן לקבל מהבנק. עם ירידת הריבית יזנק סכום המשכנתא שניתן לקבל תמורת אותו תשלום חודשי ואיתו יזנקו מחירי הבתים. בני אדם אמנם אינם יכולים להתחייב על משכנתת צמיתות כל עוד לא נמצא סוד האלמוות, אבל  בעקבות מחירי אג"ח הצמיתות גם הריביות על משכנתאות לטווח זמן מוגבל צפויות לצנוח מטה מטה וכך להביא לניפוח שלא ייאמן במחירי הדירות.

אג"ח צמיתות אם כך יכולות לפתור את הבעיה הטכנית של ריבית האפס, אך הן מנגד רק ממחישות בכך את עומק הבעיות האחרות הכרוכות בשימוש בריבית נמוכה מאוד כאמצעי להקיץ את המשק מתרדמתו האנמית.

מדוע תם עידן הכלכלנים?

17 באפריל 2016

נחמיה שטרסלר מלין בטורו בעיתון הארץ על כך שתם עידן הכלכלנים.

זהו. נגמרה תקופה. היא החלה ב–1985 והסתיימה עכשיו. הכלכלנים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל איש כבר לא מקשיב להם. אין כבוד למקצוע, אין הערכה לידע שנצבר. היום החברתיים שולטים. הם יודעים את כל התורה כולה, אפילו אם לא למדו שעה אחת של מאקרו־כלכלה ולא שיננו אף תרגיל בתורת המחירים.

יש לדעתי שמץ של אמת בהבחנתו של שטרסלר – הפופוליזם מתחזק, גם בארץ וגם בארה"ב. לא כל המגמות מוליכות בהכרח לאותו כיוון. למשל לאחרונה הונהג במשרד האוצר הנומורטר הנוראי, שלא נשמע כמו רעיון פופוליסטי אלא דווקא כמו פנטזיה של כלכלנים (לפחות אם הם בינוניים ושבלוניים). ועם זאת התחושה היא שאכן כוחה של הגילדה הכלכלנית נחלש.

אבל יותר משהייתי מייחס את הסיבה למחאה החברתית מ-2011 הייתי מייחסה לגורם אחר – ריבית האפס. לכל אורך השנים מאז תוכנית הייצוב ב-85' התנהל מאבק מתמיד בין שרי הממשלה לבין הנגיד, מאבק ששיקף עימותים דומים בעולם כולו. הנגיד שאף להותיר את הריבית גבוהה כדי להבטיח אינפלציה נמוכה, בעוד ששרי הממשלה שאפו להוריד ריבית על מנת להבטיח שגשוג ותעסוקה. בסופו של דבר הייתה נרקחת הסכמה ושני הצדדים היו יוצאים עם תאוותם בידיהם. הנגיד היה מסכים להוריד ריבית, שרי הממשלה היו מתחייבים לנקוט ברפורמות שיקטינו הבזבוז הממשלתי וישפרו את מערכת התמריצים במשק. הייתה גם מושגת הבטחה מצד גורמי הממשלה להדביר חוקים פופוליסטיים בעודם באיבם.

אבל ריבית האפס הביאה את הנגיד למצב שבו הוא נטול כל כוח במקח ובממכר. אין לו מה להציע. את הריבית במילא לא יוכל להוריד עוד, וגם אין דרישה שיוריד כי לריבית הנמוכה יצא שם רע בשל ניפוח בועת הנדל"ן.

כל עוד הריבית עמוק באפס, וכרגע במצב הדפלציוני של המשק זו נראית תופעה כרונית, הפופוליזם ישלוט. אם הכלכלנים המכהנים כנגידי בנקים רוצים לחזור לעידן שבו על פיהם יישק דבר, יש להם אלטרנטיבה אמיצה – לנקוט בצעדים שיעלו את הריבית חזרה לאזור שבו יש להם כוח מיקוח. אין הכוונה שהם יעלו את הריבית במצב של דפלציה. צעד כזה שקול להתנהגות של רופא שידביק אנשים בחיידק טורף כדי להגדיל הפניות למרפאתו. הנגידים צריכים לנקוט בצעדים שבאמת יחזקו את הביקושים במשק ויהפכו העלאת ריבית לטבעית ומוצדקת. בין האפשרויות – קנייה של מט"ח בהיקף עצום, גיבוי לממשלה בהורדת מסים דרסטית או בהגדלת תקציבים למטרות חיוניות, או הבעת נכונות מוצהרת לריבית שלילית עמוקה.

הורדת ריבית משנה הכול ולא משנה דבר

11 במרץ 2016

אתמול קפצו השווקים בחדות בתגובה להעמקת הריבית השלילית באירופה, אולם העליות נמחקו כשנגיד הבנק האירופי מאריו דראגי אמר שאינו צופה הפחתות ריבית נוספות. האפיזודה הזו מלמדת שני דברים חשובים על ריביות בעידן שלנו – הפחתתן לא משנה כלום מחד ומאידך היא יכולה לשנות הכול. היא לא משנה כלום – כשהיא נקודתית וחד פעמית. לשווקים אין עניין מיוחד בשאלה אם הריבית היא שבריר אחוז לפה או לשם. אולם אם הפעולה אינה חד פעמית אלא חלק מסדרת פעולות נחושות עם יעד ברור, כפי שהיה נדמה לשווקים לרגע אמש, זהו סיפור אחר. השווקים עדיין מאמינים שנחישות מוניטרית יכולה להוציא את אירופה מהבוץ.

מה שקרה אתמול מראה, לא בפעם הראשונה, שהמודל הנוכחי של עבודת בנק מרכזי הגיע לסוף דרכו. הוא אינו מצליח. הוא כושל באירופה והוא מגמגם אפילו ביפן, שהבנק המרכזי שלה היה נחוש יותר בהתנהלותו.  בנק מרכזי אינו צריך להיות עצמאי אלא מחויב לכלל אוטומטי שיוכל לחרוג ממנו רק בנסיבות נדירות. הכלל יהיה פשוט: אם רמת המחירים במשק אינה גבוהה מספיק, ואינה קרובה לרמה שהבנק הציב מראש, הריבית פשוט צריכה לרדת מעצמה. הבעיה היא ששיקול הדעת של הבנקאים מונע מהם להגיע לריביות האבסורדיות שכללים היו מכתיבים. בעולם שבו ההיצע כה גדול והביקושים נמוכים, הריבית הייתה צריכה לעמוד אולי על מינוס חמישה אחוזים (עם עמלת כספומט עצומה שהייתה פותרת את בעיית הבריחה למזומן). כל עוד לבנקאים המרכזיים ניתן שיקול דעת הם יסרבו לנקוט את הצעדים המתחייבים שיובילו לכך ויותירו את הכלכלה ללא צמיחה.

כל זה היה משנה פחות אם לפחות בתחום התקציבי היו ממשלות עובדות עם כללים מבוססי מציאות. למשל, הבה נגדיל את הגירעון בכמה אחוזים כל שנה כל עוד הריביות הריאליות על החוב  הלאומי אפסיות. במקום זאת ממשלות עובדות עם כללים המבוססים על פיקציות מספריות חסרות משמעות (לרוב נצמדות לגבול גרעון העומד על שלושה אחוזים מהתמ"ג), וכך תורמות בדיוק לאותה בעיה.

ההתבטאות השלילית של ג'נט ילן

11 בפברואר 2016

ג'נט ילן יו"ר הבנק הפדרלי אמרה דבר נורא ואיום השבוע, והוא צריך היה להעסיק את התקשורת הרבה יותר ממילים אחרות שנזרקות לחלל הציבורי, כמו למשל דיבורי השחץ של דונלד טראמפ. יקשקש טראמפ כמה שיקשקש, למשבר עולמי חדש הוא לא יוביל בדבריו. מה שילן אמרה, לעומת זאת, בהחלט יכול להשיבנו לימים האפלים ביותר של המשבר הפיננסי.

מה ילן אמרה בדבריה לפני הקונגרס? היא אמרה שאינה בטוחה שמבחינה חוקית הבנק הפדרלי רשאי לעשות מה שעשו הבנקים המרכזיים באירופה ולהוריד את הריביות אל מתחת לאפס. בשפה מדוברת בעצם אמרה ילן שאם העולם ידרדר שוב לקראת מיתון, וזה הנתיב שאותו מתוות המפולות בשווקי ההון בזמן האחרון, לבנק הפדרלי לא תישאר כמעט שום תחמושת. לא יהיה לאן להוריד את הריבית. נכון, אפשר יהיה לעסוק בהקלה כמותית, כלומר בקנייה אינטנסיבית של אגרות חוב, אבל זה לא מספיק כמו שלמדו היפנים שהתייאשו מנתיב ההקלה הכמותית לבדו ופנו גם הם לריביות שליליות.

האירוניה הגלומה באמירות מסוג זו של ילן היא שהן בבחינת נבואה שמגשימה את ההיפך מעצמה. כשילן מפקפקת ביכולתה להשתמש בכלי הריבית השלילית היא יוצרת פאניקה, ואותה פאניקה עצמה עלולה להביא אותה בסופו של דבר לשכנע את עצמה, את חבריה לבנק המרכזי, ואת עורכי הדין שהם מעסיקים שם, שריבית שלילית היא לא רק חוקית אלא גם בלתי נמנעת.

 

שכחו מהגירעון

19 בינואר 2016

אתר הסטטיסטיקות חמש מאות שלושים ושמונה בדק ומצא שאיזכורי הגירעון בפי פוליטיקאים אמריקניים הם בירידה תלולה. אם בימים עברו נהגו פוליטיקאים שמרניים להלך אימים על הציבור באיזכור הגירעון, שהגיע בשיא השפל הפיננסי לעשרה אחוזים ביחס לתמ"ג, עתה הם נמנעים מלעשות זאת. אולי פן הציבור ישים לב לכך שבתקופת אובמה המושמץ צנח הגירעון לפחות משלושה אחוזים.
לא רק זאת אלא שפוליטיקאים ימניים בארה"ב מציעים עכשיו תוכניות גרנדיוזיות לקיצוצי מס (חלקן טובות וראויות לתשומת לב) ללא כל יומרה לאיזון תקציבי.

מן הסתם גם אם הייתה נעשית סטטיסטיקה על אתרים ישראלים המהדהדים את קלישאותיה (ולפעמים גם את תובנותיה החכמות) של השמרנות האמריקנית, כמו אתר מידה, אפשר היה לשים לב לפיחות חד בחשיבות הגירעון. בעבר הניבוי על משבר חוב קטסטרופלי שימוטט את ארה"ב של אובמה היה פופולארי גם שם וגם פה.
כתב אורי רדלר במר ליבו כשהתבהר ניצחון אובמה ב-2012:

מילה אחת: אג"ח…. אולי כדאי שהמערכת תקרוס במשמרת של נשיא דמוקרטי. הוא בישל את הדייסה, אולי כדאי שגם הוא יאכל אותה. אבל זה ילדותי. כל כך הרבה סבל רק כדי "להראות להם". פול קרוגמן לא שווה את זה.

בעיניים רציונליות, הירידה בגירעון היא הישג של ממשל אובמה, מאחר שזו תוצאה מתבקשת של השיפור במצב המשק האמריקני ושל המדיניות המרחיבה של הנגידה שאובמה מינה. המגזר הפרטי צומח ונגבים יותר מסים וממילא הגרעון פוחת. אך בעת ובעונה אחת זהו גם כישלון – הכישלון לרתום את הקונגרס לבזבז ולהוציא יותר או לחילופין למסות פחות בעת שהריביות והאינפלציה כה נמוכות עד שהדבר נדרש.

חוסר אחריות הוא אחראי

24 באוקטובר 2015

באיזו מידה ניתן לסמוך על אדם שיחזיר חובותיו? כמה זמן יתמיד אדם בנישואיו? מחקר חדש מעלה ממצא מרתק: התשובות לשתי שאלות אלו קשורות זו לזו. בני אדם שיש להם דירוג אשראי טוב נוטים להתמיד במערכות יחסים. לעומת זאת מתברר שבני אדם שלא ניתן לבטוח בהם שיעמדו מאחורי חובותיהם, גם אינם מצליחים לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן.

כשחושבים על ההיגיון הטמון בדבר, הוא לא בשמים: להיות אדם אחראי ושקול זו תכונת אופי. אדם שקול לא ייטול על עצמו חובות באימפולסיביות ובלי כוונה לעמוד מאחוריהם. אדם שקול גם לא יחליף מערכות יחסים כמו גרביים או יתפתה לבגידה או יעשה כל דבר אחר שיחליף מבט מצועף בעיניים במבטי שנאה.

נראה שאפשר להחיל את ההיגיון הזה על הבדלים בין מדינות בלקיחת אשראי. ארצות הברית היא הרי ארץ הבזבזנים, שבה אנשים מרבים להיכנס לחובות לשם הגדלת הצריכה הפרטית, בעוד שגרמניה וסין ארצות של חוסכים מושבעים. אפשר לפרש את ההתנהגות האמריקנית כנטייה למידה של חוסר שיקול דעת וחוסר אחריות, ולבחון האם היא מתבטאת בשלל תחומים אחרים, ונראה שאכן כך. שיעור הגירושין בארצות הברית גבוה משמעותית מזה שבגרמניה ועוד יותר מזה שבסין. מסתבר גם שארה"ב מובילה בעולם המערבי בהריונות של קטינות – 32 לידות קטינות לאלף נשים. השיעור בגרמניה ובסין? רבע מזה. הכי גרוע – שיעור הרציחות בארה"ב גבוה פי ארבעה מזה שבגרמניה ובסין.   בארה"ב אמנם יש מיעוט משמעותי של שחורים שבקרבו המספרים האלו גבוהים במיוחד ומעלים את הממוצע, אולם גם במדינות ארה"ב שהן לבנות לחלוטין, עדיין המספרים גבוהים בהרבה מאשר בגרמניה או בסין. ארצות הברית נראית אם כך כארץ אימפולסיבית במיוחד ולא פלא שאנשים ממשכנים שם את בתיהם כדי לבזבז, בעוד שהגרמנים נצמדים בקנאות למזומן שנמצא בידיהם ומסרבים אפילו להשתמש בכרטיס אשראי.

שקיעה בחובות יכולה להישמע רע, בפרט כאשר אפשר לשער, כמו שניכר מהנתונים שלעיל, שהיא נובעת מחוסר שיקול דעת ומטבע אימפולסיבי. אבל כפי שכתבתי בעבר, ריבוי חובות לשם צריכה משמעותו רעה מזווית הראייה של הפרט, אך בתמונה הכוללת כך אפשר ליצור ביקושים גבוהים, וביקושים גבוהים במשק הם תמריץ נפלא לפתיחת עסק, ליזמות, לגיוס עובדים, לתחרותיות. זו הדרך לחילוץ העולם מקצב הצמיחה האיטי שבו הוא שרוי. ובאמת ארצות הברית שוב בולטת כקטר הצמיחה העולמי, בעוד שהחסכנות של גרמניה מכניסה את אירופה כולה במיתון, ואילו הצריכה הפרטית הנמוכה בסין מובילה לעודף חסכונות שמתדלק בועות נדל"ן ובנייה בזבזנית וחסרת תכלית של תשתיות. בתמונה הגדולה חוסר אחריות עשוי להתברר  כדבר אחראי.

מנהיגת העולם החופשי

20 באוקטובר 2015

בשנת 2012, כאשר קנדה סגרה שגרירותה בטהרן, שיבחו עיתונים ישראלים ופרו ישראלים את המהלך, שבלט על רקע הססנותו של ממשל אובמה, וכינו את קנדה "מנהיגת העולם החופשי".

הלילה הפסיד בבחירות ראש הממשלה שהנהיג את קנדה אז ובמהלך העשור האחרון, סטיבן הארפר, ידיד ישראל במידה נדירה. המנצח שיחליפו, מנהיג הליברלים הצעיר ויפה התואר, ג'סטין טרודו, אינו קנאי כל כך לגבי תמיכתו בנו ואין לצפות ממנו שיקח את כתר מנהיג העולם החופשי בחזית זאת.

בחזית אחרת, רלוונטית יותר מבחינת רוב הקנדים, טרודו ומפלגתו נקטו עמדת מנהיגות עולמית אמיצה, והבוחר בחוכמתו זיכה אותם בניצחון בתמורה. קנדה מתמודדת כיום עם סוף מחזור ההתייקרות של הסחורות, ובפרט הנפט. הביקוש הסיני העצום הוביל בעבר הלא רחוק להאמרת מחירי הנפט וחומרי גלם אחרים. קנדה נהנתה מהדיבידנד הסיני, אבל כשסין במיתון וכשהטכנולוגיה המתקדמת מניבה עודף בחומרי גלם, קנדה סובלת. לקנדה יש מטבע גמיש משלה – את רוב ההדף ספג הדולר הקנדי שצנח בחדות לעומת הדולר. גמישות המטבע הקלה מאוד על ייסורי קנדה, שאחרת עלולה הייתה להפוך לדמוית ספרד.

בנוסף השליטה במטבע איפשרה לקנדה עוד נתיב לנצח בו את המיתון: הדפסת כסף, כלומר כניסה לגרעונות. ברם, ראש הממשלה הארפר וכן מנהיג הסוציאליסטים הכריזו על התנגדותם לכניסה לגרעונות והציגו אותה כחוסר אחריות. רק טרודו ביטא השקפה שונה והבטיח שיממן הוצאות ציבוריות על ידי גרעון. שלא כמו בארצות דמוקרטיות אחרות שבהן נשטף מוח הציבור עם פוביית הגרעון, הקנדים הוכיחו שהם מבינים טוב יותר ובחרו בו.

אם נאמין לקרנית פלוג ולאחרים מהסוג שמכנה פול קרוגמן בלעג "אנשים רציניים מאוד", הגדלת גרעון עלולה לסכן עתיד מדינה ולהביא לזינוק בריבית על חובותיה. אפשר לצפות אם כך לקריסת האג"ח הממשלתיות הקנדיות הבוקר. הרי ניצחונו של טרודו מפתיע בחד משמעיותו. אבל אל תעצרו נשימתכם. קריסה אינה באופק. הגדלת הגרעון תסייע לקנדה. החשש הרציני היחיד הוא שטרודו, כמו מנהיגי כלכלות אחרות בעולם, יסתפק בגרעון צנוע, יראה צורך בהעלאות מס ולא ינצל את מלוא עוצמתה של המדפסת.