החוק היווני

האם יש מישהו שהשתתף בדיון אינטרנט בחייו שאינו מכיר את חוק גודווין? החוק קובע כי בכל דיון סוער בסוף צפוי שמישהו יזכיר את גרמניה הנאצית. כל אזכור כזה הוא בוודאות מוגזם ושגוי ולכן מי שהשתמש בו בהכרח כשל בפולמוס.

עכשיו, כשהעיתונים מתחילים לדבר על כך שהתקציב הבא יצטרך להיות תקציב גזירות בשל "הגרעון הקטסטרופלי", אולי הגיע הזמן להמציא את חוק גודווין של המקרו-כלכלה הישראלית. כל דיון על מקרו-כלכלה, תקציבים וגרעונות יזכיר בסוף את הגרעון והחוב של יוון והאסונות שפקדו אותה בעקבותיהם. אבל אזכור כזה בהקשר של ישראל (או ארה"ב, או בריטניה וכו') הוא בוודאות שגוי, כי הרי אין באמת כל קשר בין חוב של מדינה בגוש האירו שלא יכולה להדפיס כסף, כמו יוון, לבין חוב של מדינה כמו שלנו שכן יכולה להדפיס כסף וכך למחוק כל חוב. מי שמזכיר את יוון בדיון על הגרעון שלנו, הפסיד אוטומטית בוויכוח.

דיברו הרבה במערכת הבחירות על החוק הצרפתי. עכשיו, בטרם יוחלט על מדיניות כלכלית בממשלה ה-35, צריך לאמץ דווקא את חוק גודווין של הכלכלה, שמתאים לקרוא לו:החוק היווני.

כחלון וההכנות למלחמה הגדולה

במאמר נאה ומפורט באתר דה מרקר מזהיר מיכאל שראל שצעירי ישראל ישלמו ביוקר על הנדיבות של כחלון. טענותיו על כחלון מתחלקות לשני חלקים. ראשית הוא מציין את העדר העניין המוחלט של שר האוצר בעריכת רפורמות יסודיות שיכריחו אותו להתעמת עם קבוצות לחץ. החינוך החרדי, ההסתדרות והוועדים, הנשים וגיל הפרישה המוקדם שלהן, המבנה המעוות של הארנונה לרשויות – שום רפורמה גדולה לא התחוללה בנושאים קריטיים אלו.

עד כאן הכול טוב ויפה ולעניין. אמנם לזכותו של כחלון ייאמר שקשה לגייס תמיכה ציבורית לרפורמות גדולות כאשר בסך הכול הדברים בסדר והכלכלה כמנהגה נוהגת. לחובתו ייאמר שאפילו לא ניסה.

מהדברים הנכוחים שבראש מאמרו גולש שראל לממבו ג'מבו הרגיל של מפחידני הגרעון. כמה הוא נורא וכמה הוא גדל וכמה הוא מסוכן וכמה הוא רע לעתידם של הצעירים. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לימד אותנו שבגרעון במטבע מקומי אין סכנה כשלעצמו, מאחר שהבנקים המרכזיים תמיד יוכלו להדפיס כסף ולקנות בו כל אג"ח ממשלתי ואז לעשות עם ניירות החוב כרצונם – למשל למסור אותם לאחראי על המגרסה. מאחר ששראל אינו מסוגל לציין שום דוגמה רלוונטית, הוא שב לאותו כשל אומלל – מציין את יוון שכמובן משתמשת באירו, מטבע שאינו יכולה להדפיס, ולכן חובות הם אסון אמיתי עבורה.

על כך כבר כתבתי לא פעם. חידוש מעניין אצל שראל הוא שמנסה להשתמש בביטחון הלאומי כשיקול למדיניות מצמצמת:

בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעת פיסקאלית והקטנה מהירה של החוב הציבורי "בזמנים רגילים" — השיקול הגיאו־פוליטי. הסיכון למלחמה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות (ואולי גם האזרחיות) בזמן המלחמה ולאחריה והפגיעה בפעילות הכלכלית עלולות להיות משמעותיות. ככל שהמצב הפיסקאלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ולאחריה

טיעון באמת חסר שחר. יהיה אשר יהיה מצבה של ישראל במהלך המלחמה – אפילו אם חלילה וחס תל אביב תהיה כהירושימה וחיפה כנגסאקי, בנק ישראל יוכל להדפיס כספים מתוך הבונקר. הגרעון הוא הדבר היחיד שלא צריך לדאוג לו במלחמה הרסנית. אכן, יש דברים אחרים שיוכלו לשרת את ישראל במצב זה. מאגרים עצומים של מים מינרלים, קופסאות שימורים ועודפי מט"ח. אולם אם אכן עודפי מט"ח חיוניים לדעת שראל, אזי הדבר סותר לחלוטין את השקפותיו בעבר על כך שעל בנק ישראל לחדול לקנות מט"ח. שיקולי ביטחון לאומי יכולים להצדיק קניית מט"ח והרחבת הרזרבות של בנק ישראל, וכבר הרחבתי על כך בעבר, אבל אין להם הרבה קשר לשאלת הגרעון. ואילו צמצום הגרעון אינו קשור כלל לביטחון הלאומי.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.

מדריך לחובות

מזמן לא כתבתי בנושא החוב. האירועים הכלכליים האחרונים מהווים הזדמנות לציין שוב את ההבדל בין החובות שמדרדרים את כלכלת טורקיה לבין החובות שמאפשרים לכלכלת ישראל לצמוח. בין החובות שריסקו את מדינות מזרח אסיה בטרם המיליניום, שהפילו את כלכלת ארגנטינה מעט אחר כך, שהחריבו את כלכלת גוש האירו ובין החובות שארה"ב ויפן שורדות יפה.

ההבדל הוא כמובן שהחובות הרעים נקובים במטבע זר ואילו החובות הנייטרליים נקובים במטבע מקומי. חוב במטבע מקומי הוא נטול כל משמעות מאחר שהבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס כסף, לפרוע את החוב הממשלתי וכך לבטלו מכל בחינה מעשית כפי שקרה ביפן ובארה"ב בהיקפים גדולים.

הבעיה עם הוצאה כספית משמעותית במטבע המדינה היא הלחץ האינפלציוני שהיא מפעילה. לא חשש חדלות הפרעון. לחץ זה צריך להיבחן ביחס לשיעור הריבית והאינפלציה. ואלו כיום עדיין נמוכים ביותר ומאפשרים לשחרר החגורה. המגמה היא אמנם עלייה בהן, כך שייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש משמעת בהוצאות. מצד שני אם יתממשו התחזיות על מהפכת האוטומציה הגדולה שבפתח, אנו אולי לפני עשור דפלציוני שבו שפיכת כספים תהיה הכרחית לשמן גלגלי הכלכלה.

קראתי לאחרונה שמשרד האוצר מתמחה כיום בחשבונאות פיקטיבית שמטרתה להוציא יותר כסף משמותר לו לכאורה לפי הכללים הנוקשים. כה לחי! חשבונאות ממשלתית של חובות במטבע מקומי היא חשבונאות שקר מטבעה כי היא מסווה את מעגלי הפידבק המורכבים שבין הוצאות והכנסות. כל כסף ישראלי שנוצר הרי חוזר בסוף לממשלה בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. חישוב חובות ממשלתיים נאיבי הוא שקר. הכותב שקרים בספרי השקרים פטור.

כלי חדש מהארגז של ברננקי

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק של ידיעות אחרונות, לא אומר נואש בנואשותו. אף שתחזית התפוצצות הבועה שלו מלפני חצי שנה לא עלתה יפה (אשריי, פקפקתי בה), הוא שב לתחזיות החורבן הגדול בשוק המניות. הוא מגייס לצרכיו הפסימיים כלכלן משווייץ שסבור שיש סיכוי גדול מ-50% לירידות גדולות מ-50% בשוק המניות (נחיה ונראה – תעודת סל SPY כרגע עומדת על 273). אני עדיין סקפטי. אבל כן צריך להתייחס לטענה טובה שמצוטטת מאותו כלכלן – הבנקים המרכזיים בזבזו את כל התחמושת.

אנחנו מצויים בתקופה שבה הריביות בשפל. אם תיפסק הגאות הכלכלית בארה"ב, בארץ ובמקומות נוספים ותוחלף במיתון, זו תהיה בעיה רצינית. לבנקים המרכזיים לא תהיה דרך להוציא את הכלכלות מהמיתון. אין להם יכולת להוריד את הריביות מטה מטה כשהן כבר במילא קרובות לאפס. אם כלי הנשק של הורדת הריבית אינו זמין לשימוש, תידרש הרחבה תקציבית לצורך חילוץ המשק. אבל כל מיני פוליטיקאים מפחידני גרעון שמחויבים ל"אחריות פיסקלית" עלולים לשים להרחבה כזו רגל, כפי ששמו לה במיתון הגדול הקודם. באירופה הבעיה עוד יותר קשה. הכלכלה של היבשת מאוחדת ולפיכך גרמניה יכולה למנוע מחברות אחרות בגוש האירו את ההרחבה התקציבית הרצויה.

בפוסט שפורסם בשנה שעברה בבלוג של בן ברננקי הוא הציע פרדיגמה חדשה שיכולה לאפשר לבנקים מרכזיים למלא את תפקידם גם במצב כזה. מהותה היא החלפת יעד האינפלציה שמנחה בנקים מרכזיים ביעד של רמת מחירים.

במה דברים אמורים? כיום בנקים מרכזיים מכוונים לכך שמדי שנה האינפלציה תגיע לרמת 2%. אמנם הנגידה המהוללת שלנו מצפצפת על היעד בלי בושה, ומשלימה עם שש שנים רצופות שבהן האינפלציה הייתה מתחת לרמה המבוקשת, אך נגידים אחרים, טובים ממנה, מתייחסים לעניין ברצינות. עכשיו, נניח שייבחר בקרוב נגיד מוצלח מקרנית פלוג. אם הוא יעשה עבודתו נאמנה נראה את המשק מגיע לרמת אינפלציה שנתית שנעה סביב 2%. אבל מה עם השנים החסרות? מה עם השנים שבהן קרנית פספסה בעקביות את היעד? אלו יישארו ללא תיקון ומזור.

ההצעה של ברננקי היא, לעומת זאת, שנגידי בנק ישאפו לתקן רטרואקטיבית שנים שבהן היעד לא הוגשם. דהיינו, אם בשנת 2018 רמת המחירים שמחשבת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמדה על 1000 והייתה צפויה להגיע ל-1020 (2% אינפלציה) ובמקום זאת, תחת הנהגתה הכושלת של קרנית פלוג תגיע לרמה 900. הנגיד שיחליף אותה ויפעל כעצתו של ברננקי לא ישאף להגיע בשנת 2019 לרמה של 918 (2% אינפלציה מסוף 2018) אלא לרמה של 1040 (2% אינפלציה בנוסף ליעד רמת המחירים המקורי של 2018). כלומר, ליעד של רמת המחירים תישאר חשיבות גם אחרי שנים שבהן הוא פוספס.

זו מהפכה עצומה מבחינת היכולת להתמודד עם מיתון, כי גם אם יגיעו שנים קשות ועגומות שבהן האינפלציה תדשדש ואפילו תהיה שלילית, המשקיעים יבינו שאחריהן תבואנה שנות גאות שבהן האינפלציה תנסוק, ועדיין הנגידים של העתיד לא יעשו דבר כדי לעצור אותה, כל עוד לא תיחצה רמת המחירים שאליה כיוונו נגידים בטרם החל המיתון. המשקיעים מחושבים ביותר ויודעים לשקלל את ההתנהלות המקרו הכלכלית בעוד עשור לחישוביהם. אם הם יבינו שהיא תהיה נעימה להם בעתיד הרחוק, הם יימנעו מפאניקה כבר בהווה הקרוב.

הדבר דומה לשכיר שיודע בוודאות שגם אם שכרו יקוצץ בטווח הקצר, הוא יקבל על כך פיצוי מלא בטווח הארוך, ועל כן אינו נכנס לפאניקה ואינו מצמצם את הוצאותיו בתקופה קשה. זה ההיגיון שאפשר למשל לעובדי המועצות הדתיות לשרוד שנים בעשור הקודם שבהן העיריות לא טרחו לשלם שכרם.

ברננקי הכניס טוויסט חכם ולמיטב ידיעתי מקורי בהצעה שלו. זאת משום שקונספט שמירת רמת המחירים הוא חרב פיפיות ומעלה בעיה קשה, אפילו אכזרית. נניח למשל שהמצב עם האירנים ידרדר לקראת מלחמה שבה הם יחסמו את המפרץ הפרסי לשיט מיכליות נפט. מחיר הנפט עלול להגיע בתסריט כזה גם ל-400 דולר, וכל מוצר שמסתמך על נפט, כלומר כל מוצר שצריך להוביל אותו במטוסים, בספינות או במשאיות, כלומר כל מוצר שהוא, יתייקר בחדות. האינפלציה השנתית בתסריט זה עלולה להגיע גם ל-10% או 20% או יותר. מי שלא מאמין שיבדוק מה קרה בימי משבר הנפט הגדול אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז הערבים הענישו את המערב על תמיכתו בישראל (אף שמבחינת רוב מדינות המערב תמיכה זו הייתה קלושה ביותר).

הגיעה המלחמה עם אירן, מחיר הנפט נסק ולקח איתו מעלה מעלה את כל המחירים. המשק התאים עצמו לאינפלציה הגדולה. השכירים קיבלו תוספות יוקר, המחירים עלו. עתה בשש אחרי המלחמה יבוא הנגיד ויגיד שמכיוון שהוא מחויב לשמירת עליה מתונה ברמת המחירים לאורך שנים, הוא לא יכול להסתפק באינפלציה של 2% בתום המלחמה הגדולה עם אירן, אלא יפעל להביא לדפלציה של 8% (אחרי אינפלציה של 10%) או 18% (אחרי אינפלציה של 20%) כדי להשיב את רמת המחירים למסלול הרגיל שלה טרם המלחמה. נגיד שיפעל בצורה הזו יצטרך להנהיג ריביות קיצוניות של שוק אפור וכך ימוטט את המשק בארצו, ואם הוא נגיד אמריקני הוא ימוטט את כלכלת העולם כולו.

על כך אומר ברננקי שבנקים מרכזיים צריכים לפעול בשני מסלולים שונים. בתקופה שבה הריביות נוגעות באפס המסלול שלהם צריך להתבסס על שמירת רמת מחירים. בתקופה שבה הריביות גבוהות מאפס המסלול שלהם צריך להתבסס על קביעת רמת אינפלציה שנתית. כך לעולם לא יהיה מצב שבו הריביות ינסקו במטרה להשיב רמת מחירים למסלולה הישן. במקרה שבו הריביות גבוהות, הבנק המרכזי יפסיק לעקוב אחרי רמת המחירים ויעדו יהיה אינפלציה שנתית בלבד. רק במקרה שבו הריביות באזור אפס יעקוב הבנק המרכזי אחרי יעד רמת המחירים. בשל מעקב זה הוא יותיר את הריביות אפסיות בגין המיתון גם שנים אחרי שהמיתון תם ונשלם. כך יעודד את המשקיעים מלכתחילה לא להיות היסטריים כל כך בזמן המיתון ביודעם שזמן הפיצוי עליו עוד יגיע.

נקודת המפנה של הריבית?

לפני כחצי שנה, עם העברת רפורמת המס של טראמפ, כתבתי:

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.

התמריצים האגרסיביים של טראמפ משפיעים על שוק העבודה – רבים מעריכים שארה"ב קרובה מאוד למה שישראל כבר הגיעה אליו בעידן ביבי הנוכחי – אבטלה של פחות מ-4%. נתון זה אפילו מרשים משנראה כי לשוק מחפשי העבודה האמריקני התוסס נוספו חדשים, שבעבר נותרו בבית לא בהכרח בשל דבקות במשנתה של הסולידית, אלא אולי בשל יאוש.

באופן רגיל ירידה באבטלה מעודדת עובדים לדרוש יותר תמורה וכך מחוללת העלאת מחירים הקרויה כמובן אינפלציה. אלא שהיה נראה בשנים האחרונות שמשהו השתבש בכלכלה – המחירים קפאו בד בבד עם אבטלה צונחת.  ההסברים נגעו לעלייתה של האוטומציה – גם רובוטים שהשתלטו על פסי הייצור והוזילו תהליכים שם. גם הופעתם של צרכנים שמבצעים קניות מול אתרי אינטרנט אחרי השוואת מחירים מקוונת מדוקדקת.

אבל פתאום נושבות רוחות אחרות בכלכלה העולמית. בארה"ב, בקנדה, בבריטניה רואים שהאינפלציה השנתית מתחילה לחרוג מהיעד הרצוי שעומד על 2%. הדולר מתחיל לטפס, כנראה משום שהסוחרים צופים שעם אינפלציה בריאה יבואו העלאות ריבית בריאות, ופתאום יקרה משהו שהיה טבעי בעבר והיום נראה על טבעי – החזקה בדולרים תניב ריבית שוטפת יפה. אט אט מגיעות העליות גם אל האג"ח הדולריות. אג"ח דולרית לעשר שנים מניבה כ-3% לשנה.

אם פניו של סקטור הנפט למשבר רציני בעקבות חידוש הסנקציות על אירן – דבר זה גם צפוי לתרום להעלאות מחירים לאורכו ולרוחבו של העולם. האם זו נקודת המפנה הגדולה בסופו של עשור של ריביות אפס?

מיסוי שהיה מונע אסון טבע

לעסקים יש תקופות טובות ויש תקופות רעות. התקופה הנוכחית היא רעה מאוד עבור חברת טבע שמתמודדת עם תחרות גוברת לקופקסון בד בבד עם צמצום חד של הרווחים בתחום הגנרי בארצות הברית. אבל תמיד יש תקופות טובות יותר ופחות. העיקר הוא להישאר על הגלגל, כמו שאמר פעם אריק שרון בהקשר אחר.

מה שמטריד במצב הנוכחי של טבע הוא נטל החוב העצום שגויס בעיקר למימון קניית חברת אלרגן – 35 מיליארד דולר. טבע אף לא הצליחה להקטין את נטל החוב ברבעון הנוכחי.  נטל חוב מונע הישארות על הגלגל בתקופות הרעות. הוא מאפשר לנושים לבעוט בך החוצה ולתמיד ולקטוע באופן סופי ומוחלט את התנועה הצנטריפוגלית. זה היה למשל גורלו של נוחי דנקנר, שהעמיס על אי די בי חובות על גבי חובות, וכשהגיעה שעת השפל של סלקום בעקבות רפורמת הסלולר לא נותר כסף לפרוע אותם.

המערכת הכלכלית עוצבה בכוונה בעשור האחרון לעידוד לקיחת הלוואות – הריביות ירדו לאפס. במקום שקברניטי המשק יורידו מסים כדי לעודד את המשק הם הסתמכו על מדיניות ריבית נמוכה, שעובדת רק אם השוק הפרטי מנצל אותה כדי להתמנף לדעת. ישנו גם היבט ידוע של מערכת המיסוי שמעודד מינוף. הריביות שמשולמות על חוב מוכרות להוצאה מבחינת מס חברות. כך, טבע לא שילמה מס על הרווחים שבהם השתמשה כדי לפרוע חוב הריבית. אם טבע הייתה בוחרת בנתיב הזהיר יותר למימון עסקת אלרגן ובמקום העמסת חובות הייתה מנפיקה מניות נוספות לשם כך תוך כדי דילול בעלי המניות הנוכחיים – זו עדיין הייתה עסקה גרועה, אבל היא הייתה מאפשרת לטבע להישאר על הגלגל בביטחה, לא להסתכן בהפיכתה לטרף לנושים. אלא שנתיב זה לא נהנה מהטבות מס. נניח שטבע הייתה מנפיקה מניות כדי לממן את קניית אלרגן. לאחר מכן היא הייתה מעוניינת להחזיר רווחים למשקיעים, קוני המניות החדשות. הרווחים היו ממוסים בטרם העברתם חזרה למשקיעים. לעומת זאת, החזרת רווחים למלווים כריבית אינה כרוכה במיסוי הרווחים בטרם החזרתם.

אחת ההצעות לרפורמת מס בארה"ב היא ביטול המעמד המועדף של הלוואות וריבית לצרכי מס, אבל מאחר שהשימוש במימון על ידי הלוואות שכיח בסקטור הנדל"ן היקר מאוד ללבו של הנשיא טראמפ ששם עשה את הונו, ספק אם רפורמה כזו צפויה לקבל את חתימתו.