ההרפתקנות הצבאית של הארץ

מה עמדת עיתון הארץ לגבי הרפתקנות מדינית וצבאית לא רציונלית? אפשר היה לנחש ששלילית החלטית. ובכן, לא עוד. במאמר מערכת אחרון הוקיע העיתון את מדיניות ישראל לגבי מלחמת אוקראינה כנייטרלית מדי. לדעת כותבי הארץ, ישראל צריכה להושיט סיוע פעיל לאוקראינים ולא לפחד להתעמת עם רוסיה, אם כנקמה תנסה לשים מכשולים על פעילות צה״ל בסוריה.

רעיון מופרע כזה: להסתכן בעימות עם מעצמה שעל גבולנו כדי להוסיף עוד משהו, בוודאי לא קריטי, לערימות התחמושת שזורמות לאוקראינה מן המערב. ישראל אינה חברה בנאט״ו, ונאט״ו לא תפציץ בשבילה מערכות נ״מ רוסיות. הרפתקנות אנטי רוסית של ישראל היא מעשה טירוף, והממשלה, תודה לאל, מיטיבה להבין זאת. וגם על היהודים ברוסיה צריך לחשוב.

בקוטב השני לעיתון הארץ נמצאים ביביסטים שמחבבים את רוסיה. בין אם מתוך חיבה לדיקטטור ברוטלי לבן והומופוב (וידידם של הגרועים באויבינו) ובין אם מתוך אנטגוניזם מובנה לכל עמדה פרוגרסיבית, גם זו שהיא נכונה כמו זו של שעון מקולקל שפעמיים ביום מראה את השעה. בארה״ב יש את טאקר קרלסון שמדבר כמו סוכן של מוסקבה. בארץ בולט לרעה גיא בכור שמכריז לכאורה שאנחנו לא רוסים ולא אוקראינים. אבל קשה לי לפספס מכתיבתו את זה שאהדתו נתונה לצד הרוסי.

בכל אופן יש משהו ראוי לציון בעמדה של עיתון הארץ. אפשר היה להציג שמאלנות נוסח עיתון הארץ כחוסר נכונות להילחם על שום דבר. אולי עושים לה עוול, ובמקרים שבהם יש להגן על ערכים אנטי אימפריאליסטיים, השמאלן פתאום הופך ללוחמני. הקומוניסטים בתקופת המנדט, נאמנים להסכם ריבנטרופ מולוטוב, הוקיעו את חרחור המלחמה של המערב מול היטלר עד 1941. אבל כשפלש לרוסיה במבצע ברברוסה פתאום ראו את ההצדקה למלחמה בו.

אני קורא הרבה על החיילים האוקראינים, ואפשר לראות שישראל נותנת להם הרבה, גם בלי שתשלח מל״טים. בכתבה מרתקת ממש של עיתונאי בריטי ששהה לאחרונה לצד הלוחמים, אפשר לראות את שמה של מדינתנו הקטנה חוזר ועולה על שפתותיהם. מעין מופת למדינה ששורדת מול אויבים גדולים שמקיפים אותה, מתוך מודעות לסכנה האורבת והבנת ההכרח בקיומה של חברה מגויסת הנכונה תמיד לקרב.

מלחמת אוקראינה ותיאוריית ירידת האלימות

תיאוריית ירידת האלימות ותהליך הציביליזציה של סטיבן פינקר ספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. כולנו באופן אינטואיטיבי מבינים זאת כשאנו מדברים בתדהמה על תמונות זוועה שלא ציפינו לראות באירופה במאה ה-21. אבל מתמונות כאלו במאה ה-15 לא היינו מופתעים. יש ציפיה שהמאה ה-21 תהיה נעימה, שלווה והומאנית פשוט כי עבר הרבה זמן מאז המאה ה-15, והזמן, לפי התיאוריה של פינקר, לא עובד על ניוטרל. הוא מוריד אלימות.

גם אם עריץ משוגע אחד נתן במפתיע ונגד כל הציפיות פקודה לפלוש, להחריב ולהשמיד, פינקריאני אדוק יכול היה לצפות שהחיילים יתקוממו, שההמונים יצאו לרחובות, שפעולות חבלה קטנות ישמידו את יכולת הלחימה. אפילו מתוך אינטרס עצמי אמהות לחיילים שהם ברוב המקרים בנים יחידים (לפעמים לצד בת) יעשו מהומת אלוהים כשישמעו על הרעיון לבזבז את ילדיהם במלחמת שווא, ועוד מול עם דומה לשלהם במוצא האתני, בתרבות ובשפה. כל זה לא קרה, ואפילו ההיפך קרה: אחוזי התמיכה במלחמה ברוסיה ככל הנראה גבוהים מאוד.

יש בכל אופן שני היבטים מנחמים שעדיין מותירים סיבה לחשוב שהתיאוריה של פינקר אינה יוצאת גופה מתה מהמלחמה. ראשית, לפי כל הסימנים המלחמה זוכה לתמיכה בעיקר בדור המבוגר, בעוד שהצעירים נותרים מסויגים, בטח אלו שחיים בערים הגדולות. הצעירים האלו יהיו הדור שישלוט בעתיד ואף יחנך את דור הנכדים, שיכול להיות ליברלי אף יותר.

שנית, צבא רוסיה חלש מהצפוי וחולשתו קשורה לאלמנטים שליליים שקיימים בחברה הרוסית. ביניהם: היחס הנורא לחיילים בצבא רוסיה, השחיתות הפושה בכל מקום בחברה הרוסית, התלות של רוסיה ביבוא מהמערב והפיגור של טכנולוגיה רוסית מול טכנולוגיה מערבית. כלומר שוחרי השלום צפויים להצליח להילחם טוב יותר מהרוסים בזכות היכולת הטכנולוגית והארגונית הגבוהה של חברות הומניסטיות. אם ויתרנו על הרעיון שהרוסים ישנאו מלחמה פשוט כי יאמצו תרבות של הומניזם ושלום, אולי נותרת התקווה שיוותרו על מלחמה כי יחששו מכוחם של המערב ובני בריתו. אבל ישנם סימני שאלה האם ההיגיון הזה ישכנע את סין שהיכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה כנראה עולות כיום בהרבה על אלו הרוסיות.

האוקראינים לא היו הכי גרועים

בפוסט אחר ציטטתי את המשפט מהספר ״אבודים: שישה מתוך שישה מיליון״ על התנהגותם של האוקראינים בשואה: ״האוקראינים היו הכי גרועים״. זוועות השואה שבוצעו בידי רבים מבני העם האוקראיני אסור שיישכחו. התיאורים המפורטים שלהן הם בלתי נסבלים לקריאה ומבטאים פסגות לא נתפסות של רוע אנושי.

האשמה נוספת, להבדיל בין שואה לשגרה, שמופנית כלפי אוקראינה בימים אלו היא על הצבעותיה הלא מפרגנות לישראל במליאת האומות המאוחדות. כאן ההאשמה היא לא משכנעת. הסברתי את העניין בתגובות לפוסט, אבל מוצדק להקדיש לכך גם פוסט נפרד.

כמעט כל מדינות העולם מתנגדות באופן נחרץ לכיבוש בשטחים ולהתנחלויות והן מביעות את עמדתן שוב ושוב. לצד ישראל עומדות ארצות הברית וכמה מדינות איים באוקיינוס השקט. זכורה מהן במיוחד מיקרונזיה. כזכור בשלהי תקופת אובמה גם ארה״ב נטשה את תמיכתה בישראל בסוגיה זו, וכך ביטא הנשיא את שאט נפשו מההתנחלויות. יש מדינות שנמנעות בהצבעות אלו והן ידידות קרובות במיוחד של ישראל: אוסטרליה, קנדה, צ׳כיה, סלובניה, הונגריה. וגם רואנדה, חוף השנהב וקמרון מאפריקה.

מדינות האיחוד האירופי (למעט צ׳כיה וסלובניה) תומכות בהוקעת ההתנחלויות. אוקראינה, ששואפת להיות מדינת איחוד אירופי מצביעה בדיוק כמוהן. האם אוקראינה עוינת לישראל? כמו דנמרק או הולנד או קצת יותר מבעלות הברית הקרובות כיום יוון וקפריסין. הביביסט כמובן יגיד בנשימה אחת שהברית עם יוון היא הישג גדול של תקופת נתניהו ושאוקראינה היא עוינת לישראל, אבל למעשה אוקראינה נמצאת ימינה ליוון ולחלק האנטי ישראלי של מדינות האיחוד.

יש ניואנסים: בהצבעה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, שכמובן כוונה רק נגד ישראל, האוקראינים (והיוונים) הצביעו בעד כמו ספרד, שוודיה, אירלנד ואיסלנד, מדינות מערביות אנטי ישראליות במיוחד ולא כמו המיינסטרים האירופאי: גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה שנמנעו. בהצבעה עוינת לישראל בנושא ירושלים נמנעה אוקראינה לצד המיינסטרים האירופי, בעוד שאירלנד, איסלנד, ספרד, שוודיה ויוון תמכו. בהצבעה נגד סיפוח הגולן אפילו המדינות הקטנות של הפסיפיק והצ׳כים וההונגרים הפנו לנו עורף. לא היה סיכוי שדווקא אוקראינה, שמתמודדת עם סיפוח קרים לרוסיה, תתמוך.

יש הבדל גדול בין להגיד: אוקראינה מצביעה כמו מדינה מערב אירופית ממוצעת בסוגיות ישראליות לבין להגיד: אוקראינה היא מדינה אנטי ישראלית באו״ם. המשפט הראשון הוא אמת צרופה. המשפט השני הוא חצי אמת שגרועה לפעמים משקר.

תעקבו אחריו בטוויטר

בזמן המלחמה הגדולה באוקראינה הפציע בטוויטר כותב באנגלית, שמפגין רמה מדהימה ונדירה של איכות כתיבה וניתוח. אני חושב שהשנאה מקלקלת את השורה ושאיבתו העזה לרוסיה של פוטין מטה את כתיבתו. ועדיין פשוט תענוג לקרוא. כל שרשור טוויטר שלו הוא מבחינתי סוג החוויה המיוחד ביותר: זה שאתה להוט כל כך שלא תיגמר ומצר על כך שהיא מתקרבת לסיומה. תעקבו אחריו. למשל השרשור הזה או השרשור הזה או השרשור הזה. כתיבה מהפנטת של אינטלקטואל אינה מבטיחה שהוא צודק בהערכותיו, אבל היא כן מבשרת דקות ארוכות של הנאה לקוראיו.

הייתכן שלום בדורנו?

העמדה הלא רשמית של ישראל (או ככל הנראה: של נפתלי בנט) בשאלת המלחמה באוקראינה היא שעל הנשיא זלנסקי לקבל את דרישותיו של פוטין, כפי שהציג אותן לראש הממשלה. בלב הדרישות שתי נקודות: הבטחה מעוגנת בחוקתה של המדינה שלא תצטרף לנאט"ו והכרה בחבלים שהתפצלו מאוקראינה כבר ב-2014 ובקרים. פוטין מצפה מן הסתם לכך שבהסדר כזה גם יוסרו כל הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה, והיא תחזור לשגשוג הכלכלי היחסי שנהנתה ממנו טרם המלחמה, ללא המחסור והמצוקה שמתחילים לבעבע ברוסיה.

זו עמדה שיוצרת תמריץ נוראי. פוטין החל במלחמה תוקפנית ובמקום לעמוד למשפט בהאג, יקבל את ההישגים שחתר אליהם ערב המלחמה. הוא יחלץ ניצחון ממלתעות התבוסה. הכרה נרחבת בכך שהשטחים האוקראינים הועברו לרוסיה תוכיח שהגבולות הבינלאומיים המוכרים אינם קיר. לעת עתה ההכרה של ארה"ב ברמת הגולן הייתה הלבנה היחידה שנפלה מהקיר הזה, ועכשיו תיפול עוד אחת. בטווח הארוך הדבר מזמין כאוס ביחסים הבינלאומיים.

תמריצים הם חזות הכול. כמעט. במקרה הנוכחי יש כמה דברים שמרככים את תמונת התמריצים העגומה שמתקבלת. ראשית, האלטרנטיבה לקבלת הדרישות של פוטין עלולה להיות מחיקה מוחלטת של אוקראינה או התלקחות גרעינית, שתי תוצאות מפלצתיות בחומרתן.

שנית, קרים והחבלים במזרח אוקראינה היו עצם בגרונה של אוקראינה. בגלל האוכלוסיה הפרו רוסית ששוכנת בהם, היה לפוליטיקאים מטעם מוסקבה כוח עצום במדינה, והם אפילו נבחרו להנהיגה. הדבר עמד במוקד של תסיסה פוליטית מתמשכת שהובילה את אוקראינה לתהום, והיווה גם תזכורת לנו כמה נוראי הקונספט של מדינה דו לאומית. אם האינסטינקט האוקראיני הוא שבשם קדושת שטחי המולדת עדיף לקבל שטח עם אוכלוסיה עוינת מאשר לוותר עליו כליל, אז זהו אינסטינקט מעוות שמזכיר את זה של הימין הסיפוחיסטי אצלנו.  בכל מקרה, עדיף לאוקראינים לוותר על שטחים שכבר בלאו הכי אינם בשליטתם מאשר להסתכן בחורבן מוחלט של מדינתם.

שלישית, הדרישה של רוסיה שמדינה גדולה על גבולם לא תהיה חברה בנאט"ו היא לא דרישה שאי אפשר להבין. יש לה לגיטימיות מסוימת, כפי שלגיטימית ההתעקשות של ארה"ב על הגמוניה צבאית בעולם החדש וכפי שלגיטימי מצד ישראל לדרוש שמדינה פלסטינית, אם תקום, לא תהיה חברה בברית צבאית. לצד זאת, אין ספק שאחרי הפלישה אוקראינה צריכה להקים צבא ראוי לשמו ולהתחמש עד צוואר, זו זכותה כמדינה מאוימת, ואם פוטין ינסה לשלול זאת, הצעותיו לא קבילות. ברם, הויתור על נאט"ו, כמו הויתור על האזורים המזרחיים ועל קרים, אינו באמת ויתור. אוקראינה  נדרשת לוותר על דברים שכבר בסטטוס קוו הנוכחי רחוקים ממנה מאוד.

רביעית, לכל בר דעת ברור שלא בשביל זה פוטין חתר להכרעה מהירה שתביא להקמת ממשלת בובות בקייב. תוכניתו נכשלה כליל, הצבא שלו הוכתר כבדיחה בידי המומחים הצבאיים של העולם. אלמלא הנשק הגרעיני איש לא היה סופר היום את רוסיה, ונשק גרעיני הוא דבר בעייתי מאוד לבסס עליו הרתעה צבאית. קבלת תנאים משפילים בידי האוקראינים עדיין תהיה ניצחון שלא ייאמן שלהם על תוכנית המלחמה המקורית של רוסיה. רוסיה תחת פוטין הפגינה חולשה עמוקה, והעולם לקח זאת לתשומת לבו. הכניעה לדרישות של פוטין לא תהווה תמריץ למלחמה תוקפנית, מאחר שהמלחמה התוקפנית של פוטין בסופו של דבר רק ביזתה אותו.

אם זלנסקי יקבל את הדרישות של פוטין, חלקים בעם האוקראיני עלולים, שלא בצדק, להחליף את ההערצה אליו באיבה עמוקה, בדומה למה שקרה ליצחק רבין בעקבות הסכמי אוסלו או למייקל קולינס בעקבות הסכמתו להותרת צפון אירלנד בידי הבריטים. ברם, זו תהיה החלטה אמיצה של מי שהגיח מתוכניות קומיות וכבר מצטייר כגיבור הגדול ביותר של המאה ה-21. השאלה היא האם פוטין רציני, או שמא רק מנסה לסחוט ויתורים במסגרת מזימות מפותלות שהשלום באירופה אינו מטרתן ובין השאר משתמש לשם כך בראש הממשלה שלנו.

אנחנו צריכים להסיק שמדינה עם יכולת גרעינית יכולה לקחת הימורים נפשעים ומטורפים ועדיין לצאת כשידה על העליונה, ולעשות כל מה שניתן כדי שישראל תישאר היחידה עם היכולת הזו במזרח התיכון.

אשמת רוסיה

בפוסט הפופולארי ביותר בתולדות הבלוג שלי, זה שהקדשתי למה שאיינשטיין באמת אמר, כתבתי:

איינשטיין היה במונחי הימין והשמאל של ימינו, איש שמאל קיצוני. פציפיסט, נאיבי ושוחר שלום. עם זאת ניתן למצוא בספר התבטאות קיצונית שלו, המלמדת שלכל פציפיסט יש נקודת שבירה. במקרה של איינשטיין – הזוועות שביצעה גרמניה הנאצית. אחרי דיכוי מרד גטו ורשה, הוא התבטא בצורה קיצונית נגד העם הגרמני כולו:

העם הגרמני אחראי למעשי רצח המוניים אלו והוא חייב להיענש על כך כעם. אם יש צדק בעולם ואם אנו רוצים שתודעת העמים לאחריות קולקטיבית לא תיעלם לחלוטין. מאחורי המפלגה הגרמנית עומד העם הגרמני שבחר בהיטלר אחרי שבספרו ובנאומיו הוא הודיע לו על כוונותיו באופן שאין לטעות בו… כאשר הם מנוצחים לחלוטין ומקוננים על מר גורלם, כמו אחרי המלחמה האחרונה, אסור ללכת שולל פעם נוספת, אלא יש לזכור שהם ניצלו בכוונה את אנושיותם של אחרים כדי להתכונן לפשעם האחרון הכבד ביותר נגד האנושות.

הדברים מהדהדים כמובן את השאלה העכשווית האם נכון לפגוע ברוסים מן השורה באמצעות סנקציות שיהפכו את חייהם לבלתי נסבלים. מה הם אשמים במעללי העריץ. יש אלמנט לא מוסרי בפגיעה במי שלא באמת אשם, אך מצד שני רק ככה מקיימים מערכת תמריצים מתפקדת ביחסים הבינלאומיים ולכן צריך להגיד בפה מלא: כן, הרוסים צריכים לסבול כנקמה על חטאי פוטין. ממש כפי שהעזתים צריכים לשלם על חטאי חמאס. מדינה היא יצור של הקולקטיב, ובני אדם ממלאים שני תפקידים בחייהם: גם מנהלים חיים פרטיים וגם משתייכים לקולקטיב הגדול ופועלים במסגרתו. מערכת תמריצים אישית אמורה לכוון את חייהם הפרטיים כך שיפעלו בהם ביושר ובהגינות. אבל אין מנוס ממערכת תמריצים נוספת לאומית שתכוון את חשיבתם הפוליטית.

אפילו אין זה באמת חשוב אם הסנקציות הקשות יכולות להשפיע עוד על רוסיה, או שהמדינה נלכדה כבר ללא חזור בכיוון ההרסני לעצמה ולעולם שבו היא צועדת. אי שם מישהו מתכנן את הפלישה הבאה, והידיעה שפלישה גובה מחיר כלכלי נורא, יכולה לתמרץ אותו לוותר על מזימתו וכך לקדם את השלום בעולם, אפילו אם רוסיה ופוטין הם כבר מקרה אבוד.

איך מכריעים קלפטוקרטיה?

אם הכול בחיים זה תמריצים, ואם כסף הוא התמריץ החזק מכולם, מדוע שמדינות המערב העשירות לא ינצלו זאת כדי להכריע ולהשפיל את רוסיה? בפרט כשזו עצמה ידועה כקלפטוקרטיה, כזו שמנוהלת על ידי שימוש ציני וחסר עקבות בכסף.

הכלכלן בריאן קפלן מציע לתת לכל עריק מצבא רוסיה תושבות אירופית וסכום כסף נאה, ואולי אפילו דמיוני. הוא עושה חשבון שאם מאה אלף חיילים רוסים עורקים ונותנים לכל אחד מיליון אירו, מדובר בכ-100 מיליארד אירו, בסך הכול תקציב ההגנה של גרמניה בשנה אחת. מכל בחינה שהיא דרך נפלאה להכריע מלחמה ולטווח הארוך גם זולה מאוד. מנצלת את כל יתרונות המערב העשיר על רוסיה העניה.

האם זה באמת מעשי? יירו בחייל שיערוק, אבל מה אם כל חבריו, אלו שאמורים לירות בו, עורקים יחד איתו? יש סיכון מסוים אבל אפשר לתת לנחשונים הראשונים לערוק בונוס. אולי מיליון אירו לעשרת אלפים הראשונים וחצי מיליון אירו לכל השאר? כמובן צריך שההבטחה הכספית תהיה אמינה, אבל למנהיגי האיחוד האירופי יש תדמית הגונה ורמת אמינות גבוהה.

אפשר לתהות האם חיילים רוסים צעירים הם חומר אנושי כל כך נפלא לאכלס איתו את אירופה? לא בטוח שמי שמתנדב להילחם עבור פוטין הוא משאת נפשה של היבשת, אבל מאה אלף רוסים עדיפים לדעתי על מיליוני סורים, וחלקם חיילי חובה שנקלעו לסיטואציה בעל כורחם.

נכון, יש נקודות תורפה: אפשר לפגוע במשפחות שנותרו ברוסיה. אבל אם היקף העריקה יהיה עצום, אי אפשר לפגוע בכולם.

אולי זו עוד גרסה של הרעיון (הכושל) לתת לפלסטינים פיצוי כדי שיסכימו לזוז מהשטחים לאירופה: חוסר הבנה  שהפטריוטיות קודמת לתאוות בצע בנפש האנושית. עם זאת, לרעיון הנוכחי שני יתרונות: האחד, שסילוק הפלסטינים מהווה חורבן ללאומיות שלהם וכל עצם לאומית בגופם תתקומם, בעוד שהמלחמה באוקראינה היא הזיה מופרעת של פוטין שאין לה קשר עם האינטרס הלאומי הרוסי, ומן הסתם יש הרבה חיילים שמבינים זאת.  ויתרון נוסף: קשה לגייס את הסכמת אירופה למימוש טרנספר מרצון מיו"ש, אבל קל יותר לגייס אותה כדי להכריע מלחמה שמאיימת להחריב את היבשת.

הלוואי שהאירופאים ינסו גרסה כלשהי, ולו צנועה, של הרעיון הזה. מבחן מרתק בתמריצים.

עמוד השחר על יומנו אור יהל

כשהתחילה המלחמה באוקראינה חשבתי, כמו רבים בעלי נטיה ימנית-שמרנית, שבפריצתה פוטין מפגין את הבוז המוצדק שלו לרפיסות של המערב, לחולשתו, לאשליות שהוא מאכיל את עצמו איתן, לניתוק שלו מהמציאות ההיסטורית העקובה מדם. חשתי ממש תחושה אישית כבדה של אימה, כיצד המערב מאבד מכוחו והחושך יורד על האנושות.

אבל בכמה ימים התמונה כולה התהפכה, בשל אומץ ליבם של האוקראינים בראשות הנשיא זלנסקי. הפתעה: כיצד יכול מנהיג חילוני בעל אוריינטציה מערבית כמו זלנסקי לסכן ככה את חייו באופן שנראה אובדני כדי להנהיג את האומה שלו בקרב שנראה חסר סיכוי כמו מרד גטו ורשה?  הרי אין לו בתולות בגן עדן שמחכות לו.

וגם בשל הנכונות של האיחוד האירופי להתנהג בצורה שנראית לא אופיינית לו כל כך. להזרים שפע תחמושת למדינה קטנה שבעימות עם מעצמה גרעינית, להטיל סנקציות הרסניות לכלכלה הרוסית, להסתכן בניתוק זרימת האנרגיה מרוסיה. כאילו בתוך התרבות האירופאית מסתתר משהו שהוא הרבה יותר גדול מאשר הדקדנטיות המטומטמת והפייסנית שהתרגלנו ללעוג לה. והקנצלר החדש הגרמני נראה כעולה על קודמתו שנקשרו לה כתרים שמעולם לא הגיעו לה.

אלו ימים היסטוריים, שאולי דומים לימי מלחמת ששת הימים בזמנו. הם מגלים שלצד של הטובים יש יותר כוח משנדמה, ואילו בצד של הרעים קיימת חולשה מובנית. הם ממלאים באופטימיות ובשמחה, אבל ייתכן שגם ביהירות מסוכנת שאינה במקומה. עדיין הכול יכול להתהפך, מאחר שהרוסים עלולים להפעיל באוקראינה את מלוא הברוטליות ששמרו לסוריה ולגרוזני, ולצעוד לקייב על גופות.

המלחמה משלוש נקודות מבט

"האוקראינים היו הכי גרועים", זה משפט שנחקק בזיכרון אחרי שקוראים את "האבודים: שישה מתוך שישה מיליון", ספר המופת של דניאל מנדלסון. הערך בוויקיפדיה על שואת יהודי בולחוב שבמערב אוקראינה, בה חיו קרוביו של מנדלסון שמתחקה אחר גורלם, הוא מסמך זוועה מצמרר.

"הגרמנים היו רעים, סבי היה מספר לי, כשתיאר… מה קרה ליהודי בולחוב במלחמת העולם השנייה. הפולנים היו גרועים יותר. אבל האוקראינים היו הגרועים מכולם"

מי היה מאמין שיחלפו שמונים שנה ויוביל את האוקראינים נשיא יהודי בשעתם הקשה ביותר. ההיסטוריה מתעתעת.

**

אישתון מביא את נקודת המבט הרוסית על המלחמה. זה אפילו קצת משכנע, אבל מוזר שמי שהמוטו של הבלוג שלו הוא "כל העוולות אחת הן" מקדיש כל כך הרבה מילים כדי ללמד סניגוריה, מכל האנשים, על ולדימיר פוטין.

**

השמרנים האמריקנים לא מרגישים חובה להתייצב בחזית מול רוסיה. טאקר קרלסון ביטא זאת בצורה מאוד בוטה בתוכנית שלו בפוקס ניוז. על פי המאמר השמרני הזה (באנגלית), הליברלים הוציאו לערכי המערב שם כל כך גרוע, שאבד לשמרן כל חשק להילחם למענם.

מי ילך בעקבות קריאת השמאל או הממסד הרפובליקני להגן על הציביליזציה המערבית, כאשר רק בשבוע האחרון סיפרו לנו שניצחונות התרבות שלנו הן הוכחה לפטריארכיליות האיומה שלה ונדרשנו להתנצל עליהם? האם אנחנו יכולים לקחת ברצינות את קדושת הגבול האוקראיני, כאשר הגנה על גבולנו שלנו נקראת גזענות?

לקוראי המאמר: על הדרך מעניין לשים לב, איך, משום מקום, ההתנגדות לחיסונים הפכה לחלק מהסממנים של השמרנות והימניות. התפתחות מפתיעה מאוד, שלפני כמה שנים איש לא היה חוזה אותה.

גז טבעי והסדר העולמי

הייתה תקופה שבה נפט נחשב רע, אבל גז טבעי נחשב לטוב. הוא מזהם פחות, הוא פולט פחות גזי חממה. היום החוכמה הקונבנציונלית גורסת שגם גז טבעי מוביל אותנו להתחממות גלובאלית שאחריתה מי ישרונה. לכן הירוקים מאמינים שגם אותו צריך להחליף בשמש וברוח. משבר האנרגיה האחרון באירופה, שבטח יתעצם עכשיו עוד בשל המלחמה באוקראינה, קרא תגר על ההיתכנות של דבר זה.

אבל מבחינת הסדר הגיאופוליטי אין ספק שיש הבדל מהותי בין נפט לגז טבעי. נפט, בפרט אחרי זיקוקו, ניתן להעביר בקלות ממקום למקום. שונים הדברים לגבי גז טבעי. שינוע גז טבעי קשה להדהים. או שמקימים לשם כך צינור בעלויות דמיוניות, או שמשתמשים במיכליות LNG שמסוגלות לשנע גז טבעי אחרי שהונזל לטמפרטורה קרובה לאפס המוחלט. תשתית שתומכת בשינוע LNG היא גם כן יקרה להחריד. מספר מיכליות ה-LNG בעולם עומד על מאות בודדות ויש להן לו״ז שנקבע שנים מראש.

הנפט מגיע לכמה מוקדי צריכה: כלי רכב כמובן, תחנות כוח, התעופה האווירית והתעשיה והפלסטיק. בשימוש בנפט בתחנות כוח יש ירידה חדה בשנים האחרונות. בתחום הרכב העולם החל בשנתיים האחרונות סוף סוף את תהליך המעבר לרכב חשמלי. חמישית מהמכוניות החדשות באיחוד האירופי הן חשמליות, שביעית מהמכוניות החדשות בסין, אך לעת עתה רק חלק קטן מהמכוניות החדשות הנמכרות בארה״ב. רק בנורווגיה כבר יש הגמוניה מוחלטת למכירות של רכב חשמלי. יידרשו עוד כמה שנים טובות עד שהרכב החשמלי ישתלט על השוק ברחבי העולם. אז יידרש עוד עשור ויותר כדי שהמכוניות הישנות ייעלמו ברובן מהדרכים ויפסיקו לזהם בבנזין.

עידן הגז הטבעי יוצר פוליטיקה שונה מעידן הנפט. הקשרים בין מדינות מקובעים לשנים רבות, יוצרים תלות גדולה ביניהן ומהווים תמריץ חזק ליציבות. קשרי גז טבעי מקלים על סנקציות כי קל ליישם אותן. בעת ובעונה אחת הם גם מקשים עליהן כי קשה מאוד למצוא תחליף לאספקת גז טבעי. גרמניה תתקשה למצוא תחליף לגז טבעי מרוסיה. אפילו במהלך קמפיין ה״מקסימום לחץ״ על אירן לא דרש הממשל האמריקני מטורקיה להתנתק מאספקת הגז בצינור שמגיע מאירן.

רוסיה כבר החלה לכוון את הגז הטבעי שלה אל סין, בעלת הברית שלה מול המערב. הקשרים האלו יתעצמו בעוד אירופה תבקש גז נוזלי מאמריקה ומידידותיה, כמו קטאר, ותחשוב על בניית צינור מהים התיכון.

אם מישהו מחפש דברים טובים לנו באירועי הימים האחרונים אז ניתן לנבא שהעניין של אירופה בשדות הגז שלנו יתעצם. וגם: הכלכלה והדמוגרפיה הישראלית אולי תתחזקנה בעקבות עליה מסיבית מאוקראינה. העניין המחודש של העולם המערבי בהתחמשות גם הוא טוב לישראל. יש כמובן גם דבר רע מאוד: התחזקות הציר הרוסי-סיני-איראני.