קריסת מודל השליט החזק

כל פעם שקורה איזה אירוע חשוב בעולם, כל צד לוויכוח משתמש בו כדי להוכיח שצדק לאורך כל הדרך. זה לא מעניין. מעניינים המקרים ההפוכים, שבהם אדם שנקט לאורך השנים בגישה מסוימת, בא ומודה שאירוע רב משמעות שבקע מתוך ההיסטוריה מחייב אותו לחשיבה מחודשת ושכבר אינו דבק באותה עמדה. כאלו היו פיגועי ההתאבדות האיומים שבאו אחרי מתווה קלינטון והוויתורים של אהוד ברק. הרבה שמאלנים התפכחו בעקבותיהם. גם לכישלון ההתנתקות היה אפקט דומה. מנגד, ההתנהלות של נתניהו בשנים האחרונות שכנעה אותי שצדקו אלו שלאורך השנים התריעו, כמו בן כספית, על הסכנה שאישיותו ומשפחתו מציבים למדינה. תמיד זלזלתי בדבריהם וטעיתי.

ישנו בלוגר העוסק בתחום מדעי המדינה ומייצג גישת ימין אמריקני בדלני, ריצ׳ארד חנניה. בטרם המלחמה באוקראינה היה משוכנע, כמו רבים, שרוסיה תנצח אותה בקלות. אתמול הוא כתב פוסט התפכחות עם טענה מאוד מעניינת: 2022 היא השנה שמוכיחה שפוקויאמה צדק אחרי הכול. נכון שאנחנו עדיין רחוקים מ״סוף ההיסטוריה״, אבל גם פוקויאמה לא באמת טען שאנחנו שם. מה שהוא כן טען הוא שמודל הדמוקרטיה הליברלית הופך למודל היחיד שמדינות יכולות לחקות, וכל מודל אחר ידוע לכול ככישלון מהדהד.

ואכן בחזית הרוסית התברר שמודל השליט החזק אינו ערובה לצבא חזק, לחימוש חזק, לתעשיה צבאית חזקה, למודיעין איכותי, לקבלת החלטות שקולה ומחושבת. קריסת המודל הפוטניסטי נראית קטסטרופה שתהדהד עוד שנים. לא ברור איך רוסיה תתאושש מבריחת המוחות, מהסנקציות הבינלאומיות, מאובדן יצוא הגז ובעיקר מהתרסקות דימוי החוזק. מנגד, יש הפתעה ביכולת של המערב להרעיף תחמושת על האוקראינים ולסבול את המחסור באנרגיה. בעיניי הכי מרשימה העובדה שעם חילוני ופרו מערבי מוכן לסבול קורבנות כל כך קשים מבלי שרוח הלחימה שלו נופלת. יש אמת מסוימת בלעג של נסראללה לישראלים על כך שהם אוהבים את החיים ואילו הג׳יהאדיסטים אוהבים את המוות. חילוניות מערבית רציונלית רואה את מותו של הפרט כאסון מוחלט שגדולת האומה או גדולת אלוהים אינם יכולים לפצות עליו. לכאורה האוקראינים אמורים להיות מושפעים מהלך החשיבה המערבי הזה, ובכל אופן הם נלחמים.

מה בדבר האלטרנטיבה המשמעותית השנייה לסדר הליברלי – סין. כאן מציין חנניה שתי עובדות. עובדה ראשונה: נכון שסין חוותה לאורך השנים צמיחה כלכלית גדולה, אבל עדיין, בכל מקום שחיים בו בני הגזע הסיני, מאמריקה ועד סינגפור – הם עשירים מאחיהם בסין. סין היא המקום שבו חיים הסינים העניים ביותר. עובדה שנייה שהתבררה ב-2022: מדיניות גחמתית ביזארית של אדם אחד יכולה להרוס לאזרחים את החיים. אם ברוסיה זו המלחמה המיותרת, הרי שבסין זו מדיניות האפס קוביד. כל העולם כבר מזמן המשיך הלאה, ורק בסין ערים שלמות נסגרות ככלי התמודדות עם המגפה.

חנניה סבור שיש אלמנט של אוטיזם בהתנהלות הסינית. להבנתי הכוונה היא שאין בה מטבעה שום דבר מלהיב, מפתה, מדבק או מקסים. מדינות אחרות לא מוקסמות מסין כדרך שהן מוקסמות מארה״ב, מהוליווד, מרעיונות החופש והשפע. אבל לאוטיזם יש הרבה צורות – האוטיסט הגאון שבונה יכולות הנדסיות מופלאות אולי נותר בודד, אבל הוא נערץ. האוטיסט ההיפוכונדר שלא יוצא מהבית מחשש להידבק בנגיף הוא נלעג. האוטיזם הסיני פנה לכיוון הנלעג השנה.

נראה לי שעליונות הדמוקרטיה על עריצות האיש החזק תלויה בשני גורמים. ראשית, חוכמת ההמונים תעלה על חוכמת האיש החזק. אפילו שכידוע חוכמת המצביעים היא דבר שקשה להאמין בו אחרי שיחה בת חמש דקות עם המצביע הממוצע. אבל גם אינטלקטואלים גדולים ומרשימים יכולים להגיד (ולעתים קרובות אומרים) רעיונות הבל מוחלטים. גם אהוד אולמרט מן הסתם חכם בהרבה מן המצביע הממוצע. אולמרט אמר ב-2008, בעת שהיה ראש ממשלה, שצריך לסגת גם ממזרח ירושלים וגם מרמת הגולן. למרבה המזל ההמונים אזרחי ישראל היו חכמים ממנו וסלדו מרעיונות הנסיגה האלו.

שנית, האינטרסים של ההמונים תמיד חשובים מהאינטרסים של היחיד. גם בדמוקרטיה ייתכן שאינטרסים פרטיים של מנהיג יהפכו לחזות הכול. ראינו זאת בשנים האחרונות עם ביבי, והמדינה עדיין מתמודדת עם התופעה המוזרה הזו, אבל זהו מקרה יחיד. ואולי ניתן לטעון שגם במקרה שלנו אין המדובר רק בביבי, כי האינטרס הפרטי שלו, החלשת מערכת המשפט, התלכד עם אינטרסים עמוקים יותר של מפלגות הימין הקשה והחרדים. ובכל מקרה אולי השיטה באמת עבדה, ואכן לא ביבי הוא ראש הממשלה בדקות אלו.

עד שהתקדמות הטכנולוגיה והזמנים לא תביא לנו מודל שלטוני חדש (אולי מתן מושכות השלטון בידי אינטליגנציה מלאכותית?), ניתן לסכם ש-2022 הוכיחה את קריסת מודל השליט החזק לטובת הדמוקרטיה הליברלית, ופוקויאמה, אחרי הכול, צדק.

לא יהיו בנים אחרים

פוטין החליט על גיוס המוני של גברים לשורות הצבא הרוסי, וכל מי שלא יצליח לחצות במהרה את מעברי הגבול לפינלנד, מונגוליה או גיאורגיה, עלול להיקלע לשוחות של מלחמת אוקראינה. ציוד צבאי תקין, מעריכים הפרשנים, לא יעמוד לרשותם של מגויסים אלו. כבר לחיילי הקבע היה מחסור כבד בו. גם לא יהיה מי שיאמן ויכשיר את המגויסים החדשים. הם נראים כמו בשר תותחים. אבל הרבה מאוד בשר תותחים, אפילו רק עם נשק קל, יכול להביא ניצחון. ככה למעשה ניצחה רוסיה את מלחמת העולם השנייה. אומרים שבקרב על ברלין לבדו היו לברית המועצות 300 אלף נפגעים (חלקם הרוגים, חלקם רק פצועים).

משפט הזהב של מנהיגי ומצביאי רוסיה לאורך הדורות היה "לאמהות הרוסיות יהיו בנים אחרים". והוא עבד יפה מאוד. עובדה שרוסיה כיום היא המדינה בעלת השטח הגדול ביותר על פני כדור הארץ, והיא רק צמאה לעוד. אבל משהו השתנה. תסתכלו על הטבלאות הבאות.

דור שנה שיעור פריון לאישה ברוסיה
חיילי מלחמת העולם השנייה 1906  7
1910  7.2
1914  6.9
1918 5.7
1922 6
1926 6.7
חיילי מלחמת אוקראינה 1982 2
1986 2.2
1990 1.9
1994 1.4
1998 1.2
2002 1.3

כשקוראים כאלו טבלאות היסטוריות צריך להוסיף הסתייגות. אם 6 תינוקות נולדו ברוסיה בשנת 1920, רק 4 מהם הגיעו לבגרות. ועדיין ההבדל הוא תהומי. המשפחות של חיילי מלחמת העולם השנייה היו משפחות גדולות, שכללו בממוצע 4-5 ילדים בוגרים. הדור של החיילים שנשלחים לאוקראינה הוא דור של משפחות קטנות ואפילו קטנטנות. אלו לא משפחות שמסוגלות להתגבר על אובדן. וכמובן אין להשוות טקטיקות שננקטו במלחמת העולם השנייה שבסופו של דבר נכפתה על רוסיה ועל ברית המועצות באכזריות, למלחמת אוקראינה שהיא גחמה מטורפת של אדם אחד.

גם האוקראינים נמצאים במצב דמוגרפי דומה, גם משפחות חייליהם קטנות. אבל הם נלחמים מלחמת אין ברירה, וגם נראה שמפקדיהם לא מאמינים באתוס של "האמא תוליד בנים אחרים", וחיסכון בחיי אדם הוא ערך ממשי עבורם.

פוטין הימר על כל הקופה בהחלטתו להרחיב את שורות מגוייסי המלחמה. והעובדות הדמוגרפיות עוזרות להבהיר עד כמה החלטותיו צפויות להיות קשות לעם הרוסי.

העדר הרדיפה גרם להיעלמות

אד לוטוואק הוא יהודי אמריקני שידוע כאסטרטג-על, מומחה לאסטרטגיה מדינית וצבאית שייעץ לגופים החשובים בעולם בנושאים אלו. לוטוואק נשוי לישראלית. יש לו קרובי משפחה בישראל, והמדינה יקרה ללבו.

במגזין היהודיהאמריקני בעל הנטייה הימנית טאבלט התפרסם בחודש שעבר ראיון מאוד מעניין איתו. לוטוואק סיפר למראיין, הסופר דיוויד סמואלס, על קשריו האישיים עם פוטין, שאותו הכיר בימיו כסגן ראש העיר סנט פטרסבורגפוטין סיפר לו שהתוודע בילדותו לכל חגי ישראל כי אכל את האוכל היהודי אצל השכנים. לוטוואק מציע רעיון לפתרון המלחמה באוקראינה שנראה לי נאיבי להחריד, אבל איני אסטרטגעל. הוא מציע משאל תושבים בפיקוח בינלאומי על השליטה בדונבס. האם מישהו מעלה על הדעת שפוטין ימתין לתוצאות המדגם בשלווה ויכבד את דבר הבוחר? נראה לי הזיה

מצאתי עניין מיוחד בשיחה כשנסובה על ההקבלה בין יהדות ארה"ב בימינו לבין יהדות מצרים ההלניסטית בימי רומא. פילון האלכסנדרוני היה אמנם יהודי כשר, אשר הגן על יהודי עירו בפני הקיסר. אבל אחיינו כבר היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, חברו הטוב של טיטוס, אשר פקד על צבאו שדיכא את המרד ביהודה ושרף את בית המקדש. הדור הבא של האליטה היהודית מפנה עורף לעברו ומשרת את האימפריה ואת ערכיה בהזדהות מלאה.

אתרגם את הקטע הרלוונטי בתמצית:

מצרים היא המדינה העשירה ביותר בעולם העתיק, והיהודים בה מצליחים, עשירים ונהנים מביטחון פוליטי. הילדים והאחיינים שלהם הם בקשרי ידידות עם הילדים והאחיינים של הקיסרים הרומיים, ותראה לאן זה מביא אותם! עם כל זה הם מתבוללים ונעלמים. עד הכיבוש המוסלמי כבר בקושי נותרו יהודים שהמוסלמים יכולים לאסלם.

היהודים בארה"ב הם בדרכם להיעלמות. אתה רואה את התפרקות הקהילה. הסיבה לכך שישנם בתי כנסת רפורמיים היא כדי להמיר יהודים ברכות להעדר יהדות. אלו שהם אורתודוקסים אבל לובשים חליפות ועניבות, הרופאים ועורכי הדין, גם הם מתפוגגים. תופעות כמו ג'יי סטריט הן חלק מזה. כל אחד שקשור אליהם צריך להבין שג'יי סטריט קיים כדי לספק לגיטימיות להמתת חסד קהילתיתהם נגד ישראל והם נגד כל אחד שקשור לישראל, כולל האמירויות וסעודיה. כשעמים נעלמים קורים כל הדברים המשונים. אבל זה סיפור בן 2,000 שנה. המקדש בירושלים היה מאוד יקר לתפעול. צריך היה לקנות חיות ולשחוט אותן. היה זה בית מטבחיים ענק, הרבה כסף היה מעורב ואנשים לבשו בגדים מצחיקים. כל זה התאפשר בשל הכסף מיהודים ממצרים ומיהודים עשירים מיוון, רומא, צרפת. הם נעלמו. אין שום סימן לרדיפה כלשהי. זה היה העדר הרדיפה אשר גרם את ההיעלמות

ההרפתקנות הצבאית של הארץ

מה עמדת עיתון הארץ לגבי הרפתקנות מדינית וצבאית לא רציונלית? אפשר היה לנחש ששלילית החלטית. ובכן, לא עוד. במאמר מערכת אחרון הוקיע העיתון את מדיניות ישראל לגבי מלחמת אוקראינה כנייטרלית מדי. לדעת כותבי הארץ, ישראל צריכה להושיט סיוע פעיל לאוקראינים ולא לפחד להתעמת עם רוסיה, אם כנקמה תנסה לשים מכשולים על פעילות צה״ל בסוריה.

רעיון מופרע כזה: להסתכן בעימות עם מעצמה שעל גבולנו כדי להוסיף עוד משהו, בוודאי לא קריטי, לערימות התחמושת שזורמות לאוקראינה מן המערב. ישראל אינה חברה בנאט״ו, ונאט״ו לא תפציץ בשבילה מערכות נ״מ רוסיות. הרפתקנות אנטי רוסית של ישראל היא מעשה טירוף, והממשלה, תודה לאל, מיטיבה להבין זאת. וגם על היהודים ברוסיה צריך לחשוב.

בקוטב השני לעיתון הארץ נמצאים ביביסטים שמחבבים את רוסיה. בין אם מתוך חיבה לדיקטטור ברוטלי לבן והומופוב (וידידם של הגרועים באויבינו) ובין אם מתוך אנטגוניזם מובנה לכל עמדה פרוגרסיבית, גם זו שהיא נכונה כמו זו של שעון מקולקל שפעמיים ביום מראה את השעה. בארה״ב יש את טאקר קרלסון שמדבר כמו סוכן של מוסקבה. בארץ בולט לרעה גיא בכור שמכריז לכאורה שאנחנו לא רוסים ולא אוקראינים. אבל קשה לי לפספס מכתיבתו את זה שאהדתו נתונה לצד הרוסי.

בכל אופן יש משהו ראוי לציון בעמדה של עיתון הארץ. אפשר היה להציג שמאלנות נוסח עיתון הארץ כחוסר נכונות להילחם על שום דבר. אולי עושים לה עוול, ובמקרים שבהם יש להגן על ערכים אנטי אימפריאליסטיים, השמאלן פתאום הופך ללוחמני. הקומוניסטים בתקופת המנדט, נאמנים להסכם ריבנטרופ מולוטוב, הוקיעו את חרחור המלחמה של המערב מול היטלר עד 1941. אבל כשפלש לרוסיה במבצע ברברוסה פתאום ראו את ההצדקה למלחמה בו.

אני קורא הרבה על החיילים האוקראינים, ואפשר לראות שישראל נותנת להם הרבה, גם בלי שתשלח מל״טים. בכתבה מרתקת ממש של עיתונאי בריטי ששהה לאחרונה לצד הלוחמים, אפשר לראות את שמה של מדינתנו הקטנה חוזר ועולה על שפתותיהם. מעין מופת למדינה ששורדת מול אויבים גדולים שמקיפים אותה, מתוך מודעות לסכנה האורבת והבנת ההכרח בקיומה של חברה מגויסת הנכונה תמיד לקרב.

מלחמת אוקראינה ותיאוריית ירידת האלימות

תיאוריית ירידת האלימות ותהליך הציביליזציה של סטיבן פינקר ספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. כולנו באופן אינטואיטיבי מבינים זאת כשאנו מדברים בתדהמה על תמונות זוועה שלא ציפינו לראות באירופה במאה ה-21. אבל מתמונות כאלו במאה ה-15 לא היינו מופתעים. יש ציפיה שהמאה ה-21 תהיה נעימה, שלווה והומאנית פשוט כי עבר הרבה זמן מאז המאה ה-15, והזמן, לפי התיאוריה של פינקר, לא עובד על ניוטרל. הוא מוריד אלימות.

גם אם עריץ משוגע אחד נתן במפתיע ונגד כל הציפיות פקודה לפלוש, להחריב ולהשמיד, פינקריאני אדוק יכול היה לצפות שהחיילים יתקוממו, שההמונים יצאו לרחובות, שפעולות חבלה קטנות ישמידו את יכולת הלחימה. אפילו מתוך אינטרס עצמי אמהות לחיילים שהם ברוב המקרים בנים יחידים (לפעמים לצד בת) יעשו מהומת אלוהים כשישמעו על הרעיון לבזבז את ילדיהם במלחמת שווא, ועוד מול עם דומה לשלהם במוצא האתני, בתרבות ובשפה. כל זה לא קרה, ואפילו ההיפך קרה: אחוזי התמיכה במלחמה ברוסיה ככל הנראה גבוהים מאוד.

יש בכל אופן שני היבטים מנחמים שעדיין מותירים סיבה לחשוב שהתיאוריה של פינקר אינה יוצאת גופה מתה מהמלחמה. ראשית, לפי כל הסימנים המלחמה זוכה לתמיכה בעיקר בדור המבוגר, בעוד שהצעירים נותרים מסויגים, בטח אלו שחיים בערים הגדולות. הצעירים האלו יהיו הדור שישלוט בעתיד ואף יחנך את דור הנכדים, שיכול להיות ליברלי אף יותר.

שנית, צבא רוסיה חלש מהצפוי וחולשתו קשורה לאלמנטים שליליים שקיימים בחברה הרוסית. ביניהם: היחס הנורא לחיילים בצבא רוסיה, השחיתות הפושה בכל מקום בחברה הרוסית, התלות של רוסיה ביבוא מהמערב והפיגור של טכנולוגיה רוסית מול טכנולוגיה מערבית. כלומר שוחרי השלום צפויים להצליח להילחם טוב יותר מהרוסים בזכות היכולת הטכנולוגית והארגונית הגבוהה של חברות הומניסטיות. אם ויתרנו על הרעיון שהרוסים ישנאו מלחמה פשוט כי יאמצו תרבות של הומניזם ושלום, אולי נותרת התקווה שיוותרו על מלחמה כי יחששו מכוחם של המערב ובני בריתו. אבל ישנם סימני שאלה האם ההיגיון הזה ישכנע את סין שהיכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה כנראה עולות כיום בהרבה על אלו הרוסיות.

האוקראינים לא היו הכי גרועים

בפוסט אחר ציטטתי את המשפט מהספר ״אבודים: שישה מתוך שישה מיליון״ על התנהגותם של האוקראינים בשואה: ״האוקראינים היו הכי גרועים״. זוועות השואה שבוצעו בידי רבים מבני העם האוקראיני אסור שיישכחו. התיאורים המפורטים שלהן הם בלתי נסבלים לקריאה ומבטאים פסגות לא נתפסות של רוע אנושי.

האשמה נוספת, להבדיל בין שואה לשגרה, שמופנית כלפי אוקראינה בימים אלו היא על הצבעותיה הלא מפרגנות לישראל במליאת האומות המאוחדות. כאן ההאשמה היא לא משכנעת. הסברתי את העניין בתגובות לפוסט, אבל מוצדק להקדיש לכך גם פוסט נפרד.

כמעט כל מדינות העולם מתנגדות באופן נחרץ לכיבוש בשטחים ולהתנחלויות והן מביעות את עמדתן שוב ושוב. לצד ישראל עומדות ארצות הברית וכמה מדינות איים באוקיינוס השקט. זכורה מהן במיוחד מיקרונזיה. כזכור בשלהי תקופת אובמה גם ארה״ב נטשה את תמיכתה בישראל בסוגיה זו, וכך ביטא הנשיא את שאט נפשו מההתנחלויות. יש מדינות שנמנעות בהצבעות אלו והן ידידות קרובות במיוחד של ישראל: אוסטרליה, קנדה, צ׳כיה, סלובניה, הונגריה. וגם רואנדה, חוף השנהב וקמרון מאפריקה.

מדינות האיחוד האירופי (למעט צ׳כיה וסלובניה) תומכות בהוקעת ההתנחלויות. אוקראינה, ששואפת להיות מדינת איחוד אירופי מצביעה בדיוק כמוהן. האם אוקראינה עוינת לישראל? כמו דנמרק או הולנד או קצת פחות מבעלות הברית הקרובות כיום יוון וקפריסין. הביביסט כמובן יגיד בנשימה אחת שהברית עם יוון היא הישג גדול של תקופת נתניהו ושאוקראינה היא עוינת לישראל, אבל למעשה אוקראינה נמצאת ימינה ליוון ולחלק האנטי ישראלי של מדינות האיחוד.

יש ניואנסים: בהצבעה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, שכמובן כוונה רק נגד ישראל, האוקראינים (והיוונים) הצביעו בעד כמו ספרד, שוודיה, אירלנד ואיסלנד, מדינות מערביות אנטי ישראליות במיוחד ולא כמו המיינסטרים האירופאי: גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה שנמנעו. בהצבעה עוינת לישראל בנושא ירושלים נמנעה אוקראינה לצד המיינסטרים האירופי, בעוד שאירלנד, איסלנד, ספרד, שוודיה ויוון תמכו. בהצבעה נגד סיפוח הגולן אפילו המדינות הקטנות של הפסיפיק והצ׳כים וההונגרים הפנו לנו עורף. לא היה סיכוי שדווקא אוקראינה, שמתמודדת עם סיפוח קרים לרוסיה, תתמוך.

יש הבדל גדול בין להגיד: אוקראינה מצביעה כמו מדינה מערב אירופית ממוצעת בסוגיות ישראליות לבין להגיד: אוקראינה היא מדינה אנטי ישראלית באו״ם. המשפט הראשון הוא אמת צרופה. המשפט השני הוא חצי אמת שגרועה לפעמים משקר.

תעקבו אחריו בטוויטר

בזמן המלחמה הגדולה באוקראינה הפציע בטוויטר כותב באנגלית, שמפגין רמה מדהימה ונדירה של איכות כתיבה וניתוח. אני חושב שהשנאה מקלקלת את השורה ושאיבתו העזה לרוסיה של פוטין מטה את כתיבתו. ועדיין פשוט תענוג לקרוא. כל שרשור טוויטר שלו הוא מבחינתי סוג החוויה המיוחד ביותר: זה שאתה להוט כל כך שלא תיגמר ומצר על כך שהיא מתקרבת לסיומה. תעקבו אחריו. למשל השרשור הזה או השרשור הזה או השרשור הזה. כתיבה מהפנטת של אינטלקטואל אינה מבטיחה שהוא צודק בהערכותיו, אבל היא כן מבשרת דקות ארוכות של הנאה לקוראיו.

הייתכן שלום בדורנו?

העמדה הלא רשמית של ישראל (או ככל הנראה: של נפתלי בנט) בשאלת המלחמה באוקראינה היא שעל הנשיא זלנסקי לקבל את דרישותיו של פוטין, כפי שהציג אותן לראש הממשלה. בלב הדרישות שתי נקודות: הבטחה מעוגנת בחוקתה של המדינה שלא תצטרף לנאט"ו והכרה בחבלים שהתפצלו מאוקראינה כבר ב-2014 ובקרים. פוטין מצפה מן הסתם לכך שבהסדר כזה גם יוסרו כל הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה, והיא תחזור לשגשוג הכלכלי היחסי שנהנתה ממנו טרם המלחמה, ללא המחסור והמצוקה שמתחילים לבעבע ברוסיה.

זו עמדה שיוצרת תמריץ נוראי. פוטין החל במלחמה תוקפנית ובמקום לעמוד למשפט בהאג, יקבל את ההישגים שחתר אליהם ערב המלחמה. הוא יחלץ ניצחון ממלתעות התבוסה. הכרה נרחבת בכך שהשטחים האוקראינים הועברו לרוסיה תוכיח שהגבולות הבינלאומיים המוכרים אינם קיר. לעת עתה ההכרה של ארה"ב ברמת הגולן הייתה הלבנה היחידה שנפלה מהקיר הזה, ועכשיו תיפול עוד אחת. בטווח הארוך הדבר מזמין כאוס ביחסים הבינלאומיים.

תמריצים הם חזות הכול. כמעט. במקרה הנוכחי יש כמה דברים שמרככים את תמונת התמריצים העגומה שמתקבלת. ראשית, האלטרנטיבה לקבלת הדרישות של פוטין עלולה להיות מחיקה מוחלטת של אוקראינה או התלקחות גרעינית, שתי תוצאות מפלצתיות בחומרתן.

שנית, קרים והחבלים במזרח אוקראינה היו עצם בגרונה של אוקראינה. בגלל האוכלוסיה הפרו רוסית ששוכנת בהם, היה לפוליטיקאים מטעם מוסקבה כוח עצום במדינה, והם אפילו נבחרו להנהיגה. הדבר עמד במוקד של תסיסה פוליטית מתמשכת שהובילה את אוקראינה לתהום, והיווה גם תזכורת לנו כמה נוראי הקונספט של מדינה דו לאומית. אם האינסטינקט האוקראיני הוא שבשם קדושת שטחי המולדת עדיף לקבל שטח עם אוכלוסיה עוינת מאשר לוותר עליו כליל, אז זהו אינסטינקט מעוות שמזכיר את זה של הימין הסיפוחיסטי אצלנו.  בכל מקרה, עדיף לאוקראינים לוותר על שטחים שכבר בלאו הכי אינם בשליטתם מאשר להסתכן בחורבן מוחלט של מדינתם.

שלישית, הדרישה של רוסיה שמדינה גדולה על גבולם לא תהיה חברה בנאט"ו היא לא דרישה שאי אפשר להבין. יש לה לגיטימיות מסוימת, כפי שלגיטימית ההתעקשות של ארה"ב על הגמוניה צבאית בעולם החדש וכפי שלגיטימי מצד ישראל לדרוש שמדינה פלסטינית, אם תקום, לא תהיה חברה בברית צבאית. לצד זאת, אין ספק שאחרי הפלישה אוקראינה צריכה להקים צבא ראוי לשמו ולהתחמש עד צוואר, זו זכותה כמדינה מאוימת, ואם פוטין ינסה לשלול זאת, הצעותיו לא קבילות. ברם, הויתור על נאט"ו, כמו הויתור על האזורים המזרחיים ועל קרים, אינו באמת ויתור. אוקראינה  נדרשת לוותר על דברים שכבר בסטטוס קוו הנוכחי רחוקים ממנה מאוד.

רביעית, לכל בר דעת ברור שלא בשביל זה פוטין חתר להכרעה מהירה שתביא להקמת ממשלת בובות בקייב. תוכניתו נכשלה כליל, הצבא שלו הוכתר כבדיחה בידי המומחים הצבאיים של העולם. אלמלא הנשק הגרעיני איש לא היה סופר היום את רוסיה, ונשק גרעיני הוא דבר בעייתי מאוד לבסס עליו הרתעה צבאית. קבלת תנאים משפילים בידי האוקראינים עדיין תהיה ניצחון שלא ייאמן שלהם על תוכנית המלחמה המקורית של רוסיה. רוסיה תחת פוטין הפגינה חולשה עמוקה, והעולם לקח זאת לתשומת לבו. הכניעה לדרישות של פוטין לא תהווה תמריץ למלחמה תוקפנית, מאחר שהמלחמה התוקפנית של פוטין בסופו של דבר רק ביזתה אותו.

אם זלנסקי יקבל את הדרישות של פוטין, חלקים בעם האוקראיני עלולים, שלא בצדק, להחליף את ההערצה אליו באיבה עמוקה, בדומה למה שקרה ליצחק רבין בעקבות הסכמי אוסלו או למייקל קולינס בעקבות הסכמתו להותרת צפון אירלנד בידי הבריטים. ברם, זו תהיה החלטה אמיצה של מי שהגיח מתוכניות קומיות וכבר מצטייר כגיבור הגדול ביותר של המאה ה-21. השאלה היא האם פוטין רציני, או שמא רק מנסה לסחוט ויתורים במסגרת מזימות מפותלות שהשלום באירופה אינו מטרתן ובין השאר משתמש לשם כך בראש הממשלה שלנו.

אנחנו צריכים להסיק שמדינה עם יכולת גרעינית יכולה לקחת הימורים נפשעים ומטורפים ועדיין לצאת כשידה על העליונה, ולעשות כל מה שניתן כדי שישראל תישאר היחידה עם היכולת הזו במזרח התיכון.

אשמת רוסיה

בפוסט הפופולארי ביותר בתולדות הבלוג שלי, זה שהקדשתי למה שאיינשטיין באמת אמר, כתבתי:

איינשטיין היה במונחי הימין והשמאל של ימינו, איש שמאל קיצוני. פציפיסט, נאיבי ושוחר שלום. עם זאת ניתן למצוא בספר התבטאות קיצונית שלו, המלמדת שלכל פציפיסט יש נקודת שבירה. במקרה של איינשטיין – הזוועות שביצעה גרמניה הנאצית. אחרי דיכוי מרד גטו ורשה, הוא התבטא בצורה קיצונית נגד העם הגרמני כולו:

העם הגרמני אחראי למעשי רצח המוניים אלו והוא חייב להיענש על כך כעם. אם יש צדק בעולם ואם אנו רוצים שתודעת העמים לאחריות קולקטיבית לא תיעלם לחלוטין. מאחורי המפלגה הגרמנית עומד העם הגרמני שבחר בהיטלר אחרי שבספרו ובנאומיו הוא הודיע לו על כוונותיו באופן שאין לטעות בו… כאשר הם מנוצחים לחלוטין ומקוננים על מר גורלם, כמו אחרי המלחמה האחרונה, אסור ללכת שולל פעם נוספת, אלא יש לזכור שהם ניצלו בכוונה את אנושיותם של אחרים כדי להתכונן לפשעם האחרון הכבד ביותר נגד האנושות.

הדברים מהדהדים כמובן את השאלה העכשווית האם נכון לפגוע ברוסים מן השורה באמצעות סנקציות שיהפכו את חייהם לבלתי נסבלים. מה הם אשמים במעללי העריץ. יש אלמנט לא מוסרי בפגיעה במי שלא באמת אשם, אך מצד שני רק ככה מקיימים מערכת תמריצים מתפקדת ביחסים הבינלאומיים ולכן צריך להגיד בפה מלא: כן, הרוסים צריכים לסבול כנקמה על חטאי פוטין. ממש כפי שהעזתים צריכים לשלם על חטאי חמאס. מדינה היא יצור של הקולקטיב, ובני אדם ממלאים שני תפקידים בחייהם: גם מנהלים חיים פרטיים וגם משתייכים לקולקטיב הגדול ופועלים במסגרתו. מערכת תמריצים אישית אמורה לכוון את חייהם הפרטיים כך שיפעלו בהם ביושר ובהגינות. אבל אין מנוס ממערכת תמריצים נוספת לאומית שתכוון את חשיבתם הפוליטית.

אפילו אין זה באמת חשוב אם הסנקציות הקשות יכולות להשפיע עוד על רוסיה, או שהמדינה נלכדה כבר ללא חזור בכיוון ההרסני לעצמה ולעולם שבו היא צועדת. אי שם מישהו מתכנן את הפלישה הבאה, והידיעה שפלישה גובה מחיר כלכלי נורא, יכולה לתמרץ אותו לוותר על מזימתו וכך לקדם את השלום בעולם, אפילו אם רוסיה ופוטין הם כבר מקרה אבוד.

איך מכריעים קלפטוקרטיה?

אם הכול בחיים זה תמריצים, ואם כסף הוא התמריץ החזק מכולם, מדוע שמדינות המערב העשירות לא ינצלו זאת כדי להכריע ולהשפיל את רוסיה? בפרט כשזו עצמה ידועה כקלפטוקרטיה, כזו שמנוהלת על ידי שימוש ציני וחסר עקבות בכסף.

הכלכלן בריאן קפלן מציע לתת לכל עריק מצבא רוסיה תושבות אירופית וסכום כסף נאה, ואולי אפילו דמיוני. הוא עושה חשבון שאם מאה אלף חיילים רוסים עורקים ונותנים לכל אחד מיליון אירו, מדובר בכ-100 מיליארד אירו, בסך הכול תקציב ההגנה של גרמניה בשנה אחת. מכל בחינה שהיא דרך נפלאה להכריע מלחמה ולטווח הארוך גם זולה מאוד. מנצלת את כל יתרונות המערב העשיר על רוסיה העניה.

האם זה באמת מעשי? יירו בחייל שיערוק, אבל מה אם כל חבריו, אלו שאמורים לירות בו, עורקים יחד איתו? יש סיכון מסוים אבל אפשר לתת לנחשונים הראשונים לערוק בונוס. אולי מיליון אירו לעשרת אלפים הראשונים וחצי מיליון אירו לכל השאר? כמובן צריך שההבטחה הכספית תהיה אמינה, אבל למנהיגי האיחוד האירופי יש תדמית הגונה ורמת אמינות גבוהה.

אפשר לתהות האם חיילים רוסים צעירים הם חומר אנושי כל כך נפלא לאכלס איתו את אירופה? לא בטוח שמי שמתנדב להילחם עבור פוטין הוא משאת נפשה של היבשת, אבל מאה אלף רוסים עדיפים לדעתי על מיליוני סורים, וחלקם חיילי חובה שנקלעו לסיטואציה בעל כורחם.

נכון, יש נקודות תורפה: אפשר לפגוע במשפחות שנותרו ברוסיה. אבל אם היקף העריקה יהיה עצום, אי אפשר לפגוע בכולם.

אולי זו עוד גרסה של הרעיון (הכושל) לתת לפלסטינים פיצוי כדי שיסכימו לזוז מהשטחים לאירופה: חוסר הבנה  שהפטריוטיות קודמת לתאוות בצע בנפש האנושית. עם זאת, לרעיון הנוכחי שני יתרונות: האחד, שסילוק הפלסטינים מהווה חורבן ללאומיות שלהם וכל עצם לאומית בגופם תתקומם, בעוד שהמלחמה באוקראינה היא הזיה מופרעת של פוטין שאין לה קשר עם האינטרס הלאומי הרוסי, ומן הסתם יש הרבה חיילים שמבינים זאת.  ויתרון נוסף: קשה לגייס את הסכמת אירופה למימוש טרנספר מרצון מיו"ש, אבל קל יותר לגייס אותה כדי להכריע מלחמה שמאיימת להחריב את היבשת.

הלוואי שהאירופאים ינסו גרסה כלשהי, ולו צנועה, של הרעיון הזה. מבחן מרתק בתמריצים.