עכשיו גן עדן

פרופסור אמריקני לכלכלה תהה לאחרונו בבלוגו מדוע כה עקשנית האגדה לפיה ג'ון רוקפלר, איל הנפט והבעלים של סטנדרט אויל, היה האיש העשיר בהיסטוריה. האגדה הונצחה אפילו בוויקיפדיה, לרוב מקום שבו עורכים נוקדנים מעלימים עובדות פח בנחישות וביעילות.  ברם, אם לוקחים את הונו הידוע של רוקפלר בעת מותו בגיל 97 ומוסיפים לו את האינפלציה שמאז, עדיין מגיעים רק לרבע מעושרו הנוכחי של ג'ף בזוס וגם לפחות מעושרם של וורן באפט או ביל גייטס.

נכון, הונו של רוקפלר היה בשיאו 1.5% מהתמ"ג האמריקני, פסגה שבה אף מיליארדר אינו יכול להתחרות, אבל באותה מידה אפשר להגיד שהאדם הקדמון שעשה דרכו לפני 15 אלף שנה מרוסיה לאלסקה ואולי צד ממותה על הדרך, החזיק באותה עת ב-100% מהתמ"ג האמריקני, שכל כולו היה כנראה ערך בשרה של אותה ממותה. עדיין קשה להגיד שהיה עשיר מרוקפלר ומכל מולטי מיליארדר אמריקני אחר.

מהיכן אם כך נובעת התשוקה להכריז שהאדם העשיר בתולדות ארה"ב אינו אחד מבני זמננו גייטס, באפט או בזוס אלא רוקפלר שחי לפני מאה שנה בערך?

אולי מאותו מקום שממנו נובע הרצון להכריז שרמת הנוחות המודרנית היא כלום לעומת חייהם הנפלאים של לקטים-ציידים, בני חברת השפע המקורית. אתר מידה ייחד מאמר יפה לניפוץ המיתוס הזה, והוא עורר גם דיון נסער בתגובות לפוסט קודם.  בהתרפקות על ימי השפע של עבר רחוק יש חריגה מהשבלונה, שנעימה לכותבים מתוחכמים כמו יובל נח הררי, שכתב בשבח חיי הלקטים ציידים בספרו "קיצור תולדות האנושות". גם נודפת מגישה כזו הזדהות עם חוכמתו הצינית בת האלמוות של ספר קהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". כל כך הרבה התקדמנו אבל הכול אינו אלא פול גז בניוטרל. האמת היא כמובן שאנטיביוטיקה זה ביג דיל וכך גם אמנות הטיפול בשיניים כואבות, סופרמרקט שבו מדפים על גבי מדפים של אוכל טעים, בתים שמגנים מפני תנאי מזג אוויר קשים ועוד כהנה וכהנה. נחמד בחיים המודרניים ואילו הראיות לכך שהיה כה נפלא אצל הלקטים-ציידים נחשבות היום למעטות ומפוקפקות ביותר.

ומעניין לעניין באותו עניין – סטיבן פינקר הוציא ספר חדש בחודש שעבר, כרגיל חגיגה לקוראים שוחרי עובדות אמפיריות. פינקר שב לנושא החביב עליו שכבר חקר בעבר, התקדמות החברה האנושית. הוא מראה שבניגוד לדברי רואי השחורות, בכל תחום שניתן למדידה האנושות רשמה התקדמות מדהימה. את הקידמה הוא מייחס לעלייתם של הערכים המדעיים וההומניסטיים שקידשו הוגי תנועות הנאורות במאה ה-18.

אבל האם האנושות התקדמה גם ברמת האושר? פרדוקס איסטרלין קבע כי גם אם בחברה נתונה העשירים מאושרים מהעניים, הרי שמדינות עשירות אינן מאושרות ממדינות עניות, וחברות שמתעשרות עם הזמן אינן נעשות מאושרות יותר. ההיגיון ברור ואינטואיטיבי – אנשים קובעים את רמת אושרם באופן יחסי לחבריהם, וגם אם אתה מאושר בחלקך בשל עושרך ביחס לשכן מלמטה, זה שמנסה כל כך קשה אבל לא הולך לו, לא תמצא סיבה לאושר בכך שאתה עשיר מבני הדורות הקודמים, או בכך שאתה עשיר מבני מדינות אפריקניות רחוקות.

"טעות!" מכריז פינקר בפרק שייחד לנושא האושר. הוא מציג גרף שצועק את הפרכת פרדוקס איסטלרין והתפיסה היחסית של האושר.  מדינות עניות כמו מדינות אפריקה והמזרח התיכון נמצאות בתחתית סולם האושר ואילו המדינות העשירות והשבעות במערב נמצאות בטופ. גם למדינתנו שלנו מקום מצוין. נכון, ארה"ב נמצאת במקום גרוע מהמצופה ביחס לעושרה, אף אם עדיין במקום טוב בצמרת. זו לבדה אינה סיבה להמציא פרדוקס שאיננו קיים.

התקדמות האושר, יד ביד עם העושר, היא כנראה גם הסיבה שבגללה אפריקאים לא נוהגים למיטב ידיעתי להסתנן לאזורי המחיה של השבטים הבושמנים שמנהלים עדיין חיי לקטים ציידים, "חברת השפע המקורית", בחלקים הדרומיים של אפריקה. מסאוטה במרוקו ועד לצפון סיני, שחורים מאפריקה נצפים מסתננים בהמוניהם דווקא למדינות המערב בתקווה שיזכו בהן לחיים טובים יותר.

עד העשור האחרון השקפת פרדוקס איסטרלין שלטה בכיפה, וחוקרי האושר באמת האמינו שהתעשרות של חברה אינה תורמת לשביעות הרצון של בניה מהחיים. דהיינו הפסיכולוגים לא ידעו לאמוד נכונה את מצב אושרו של דור האנשים שבתוכו הם חיים. נלמד מכאן כמה יהיר יהיה מצידנו לנסות לקבוע מסמרות לגבי מידת האושר של לקטים ציידים או כל חברה פרה היסטורית אחרת שהורכבה מאנשים שחיו לפני עשרות אלפי שנים וניהלו אורח חיים שזר ומוזר לנו.  עוד לא ביקר אותם מדען שבקע מתוך מכונת זמן עם שאלוני אושר באמתחתו.