קוריאה מקווה, הדמוקרטים לא

מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.

מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות  וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.

אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.

טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.

על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?

האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.

אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.

הצחקתם את שר ההיסטוריה

סביב אירועי יום העצמאות השבעים למדינת ישראל עקבתי אחרי אתרי האינטרנט והפורומים החרדיים. החברה החרדית עוברת מידה של ישראליזציה. בעצם היא חוזרת באיטיות לחרדיות של שנות החמישים והשישים, שבהן לפחות חלק מהרבנים החרדים חיו תחת הלם השואה ונס הקמת המדינה, לחרדים הייתה זיקה לישראליות, ועבודה ושירות בצבא לא היו מילים גסות מבחינתם.  כל זה היה לפני שהגיע מהפך 77', אז מנחם בגין נתן לחרדים צ'ק פתוח להסתגרות ולבדלנות.

בהתמודדות החרדית עם הקמת המדינה אפשר לראות אלמנט של תדהמה. החשיבה הדתית הפנאטית היא מערכת מסודרת להבנת העולם והתנהלותו, עם הגיון פנימי שמסוגל לכאורה להסביר כל דבר. פתאום היא נתקלת באירוניה הבלתי נתפסת של המציאות, של דרכו הגחמתית של שר ההיסטוריה, אם קיים כזה והרי לדעת החרדים קיים גם קיים.

מה קרה בעצם לפני שבעים שנה? דווקא חילונים וכופרים, בועלי נידות ואוכלי שרצים, הצליחו להביא לנס של שיבת ציון וכך בעצם הצילו גם את היהדות הדתית, כי ארץ ישראל היא מוקד לימוד התורה במידה שלא היה לה אח ורע מעולם. אירוניות שכאלו הן לאו דווקא דבר כל כך חריג בהיסטוריה היהודית. למשל הורדוס המלך הרצחני, השנוא כל כך על תלמידי החכמים, היה זה שהרחיב את בית המקדש ובתוכו הכותל המערבי, שריד המקדש המקודש עד ימינו. אבל החרדים בני זמננו צרי אופקים מכדי להתמודד עם אירוניה מטריפה שכזו מבחינתם ומדחיקים אותה בדרכים כאלו או אחרות.

ובמעבר חד, בן אלפי קילומטרים לתרבות ולשפה שונות לגמרי – תופעה דומה מתרחשת מול עינינו בחצי האי קוריאה. דונלד טראמפ, האנלפבית הבור, כותב הציוצים הילדותיים על מנהיג צפון קוריאה הנמוך והשמן, הוא זה שפתאום מצטייר כמדינאי הדגול שיכול להביא לפירוק צפון קוריאה מגרעין ואולי אף לשילובה ההדרגתי במשפחת האומות. הדרך עדיין רחוקה, ובכל אופן צליל פעמוני ההיסטוריה מתחיל להישמע באופק גם אם בנימה חרישית ומהוססת תחילה. הפרשנים אנשי השמאל, אלו שמתעבים את טראמפ ושחגגו את דירוגו המגוחך לאחרונה כגרוע בנשיאי ארצות הברית, למשל חמי שלו בעיתון הארץ, אינם יודעים את נפשם. ממש כמו חרדים שרואים את בן גוריון שנפשו בכלל הייתה מסורה לבודהיזם, מקים מחדש את מלכות ישראל.

כי זו המציאות – היא אינה מתנהגת לפי הציפיות מראש, ואם יש חוקיות שעל פיה נשלטת ההיסטוריה, הרי היא האירוניה. אובמה יביא שלום? טראמפ יביא מלחמה? לפעמים אנשי השלום מביאים שלום ולפעמים מביאים אותו אנשי המלחמה, ולא נדע זאת עד הישורת האחרונה ואולי אחריה. החוקיות שבאתם איתה מהבית מצחיקה את שר ההיסטוריה.

שיטת המדרגות להשמדת העולם

התנהלותה של צפון קוריאה מהווה הדגמה מרשימה כיצד מדינה קטנה מסוגלת להתקדם לעבר יכולת אולטימטיבית להשמדת העולם, כלומר צבירת ארסנל עצום של פצצות מימן וטילים בין יבשתיים. צפון קוריאה עדיין לא הגיעה ליכולת זאת, אך היא בדרך הבטוחה אליה, גם אם יידרשו לשם כך עוד כמה עשורים.

השיטה של צפון קוריאה היא הדרגתית. היא צוברת יכולת עצומה מסוג אחד ואז מגבה באצעותה את החלטתה להוסיף עוד יכולת כבירה לסל.

כאשר הצפון קוריאנים החליטו להתקדם בפרויקט הגרעין שלהם ולהתעלם מההסכמות עליהן חתמו קודם לכן עם ממשל קלינטון, היה להם גיבוי צבאי להחלטה. אם היו נקלעים למלחמה עם ארצות הברית ודרום קוריאה, הם היו יכולים למחוק חלקים נכבדים מסיאול על מיליוני תושביה באמצעות אש ארטילרית.

עתה הצפון קוריאנים כבר מחזיקים בפצצת גרעין. ממשל טראמפ והממשלים הבאים יתקשו לאיים עליהם מחשש שישתמשו בה. תחת חסות פצצת הגרעין יכולים בצפון קוריאה לעלות עוד מדרגה ולעסוק בפיתוח טילים בין יבשתיים שיוכלו להפוך את סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס לעיי חורבות. 

כשיהיו להם הטילים האלו, מי יעז למנוע מהם שכלול ופיתוח של פצצות מימן מפלצתיות שיכולות להביא לחורף גרעיני גלובאלי.

בעת ובעונה אחת צפון קוריאה נמנעת מלבצע אקטים תוקפניים מרחיקי לכת ועל כן אינה מאלצת את יריביה לפעולה. התנהלותה מהווה שילוב חכם בין צבירת יכולות לבין שימוש מחושב בהן. 

העולם המערבי מכור לשקט ולשלום ולכן דלה יכולתו להתמודד עם אסטרטגיה של התעצמות במדרגות. ייתכן שטראמפ ישבור את הפרדיגמה ויבחר בעימות גדול עם צפון קוריאה. הוא יכול להסתיים באסון בקנה מידה תנ"כי או בהשגת הסדר שיציג את טראמפ כנשיא הדגול שהוא מדמיין שהוא. בתסריט קצה שנראה עתה רחוק מאוד אולי אפילו נחזה בקץ שלטון האימים בצפון קוריאה.

מבחינת יחסי הכוחות ארצות הברית חזקה לאין ערוך מבחינת הנשק, ואילו צפון קוריאה חזקה בהרבה מבחינת סובלנותה לאבידות. אילו הנשיא לא היה טראמפ ניתן היה להניח בקלות שמאזן זה מציב את הצפון קוריאנים ביתרון גדול. אבל טראמפ אינו מצטייר כמי שדאגה לאלמנות וליתומים תסיט אותו מגישה אסטרטגית מנצחת. בשל כך ייתכן שהצפון קוריאנים עומדים בפני סיכון גדול משנדמה להם. בחירת טראמפ הייתה החלטה של האומה האמריקנית להצטייר כשחקן משוגע במגרש המשחקים. זו גישה שיש לה השלכות חיוביות והסדר עם צפון קוריאה עשוי להיות אחד מהן. סימנים ראשונים לנשיאותו של טראמפ מעידים עם זאת שהוא אינו כזה משוגע ובסך הכול מתנהג כמו כל נשיא רפובליקני סטנדרטי. דבר זה טוב מהרבה בחינות, אך לא בהכרח יקדם הסדר של שלום בצפון קוריאה.