מורשת המרגל הסובייטי

היום מת בפאריז המרגל מרקוס קלינברג בגיל 97. לא מזמן קראתי את ספר זכרונותיו והוא מרתק. קשה להאמין איזו דרך עבר קלינברג. הוא נולד למשפחה חרדית אדוקה אך משכילה שנספתה בשואה, זכה להערכת ההנהגה הסובייטית כרופא צעיר ומוכשר בצורה יוצאת דופן בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן עלה לארץ והתחיל לקשור קשרים עם איש שגרירות ברית המועצות, ואלו הפכו בשלב מסוים לריגול של ממש. הכול תוך כדי שהוא משמש כדמות המדעית הבכירה במכון הביולוגי בנס ציונה. קשה לשאת את המחשבה על כך שמי שגדל וחונך כמו קלינברג הפך בסופו של דבר למשרתה של מעצמה אנטישמית ורצחנית.

הספר של קלינברג מלא אנקדוטות מעניינות.  מתוכן אני זוכר במיוחד את דבריו על כך שבמות סטאלין בכה כפי שלא בכה מימיו, גם כשנודע לו בתום מלחמת העולם שמשפחתו כולה אבדה. עד אחרון ימיו קלינברג לא נטש את הקומוניזם, אבל לפחות למד להכיר בפשעי סטלין.

היום העולם המוסלמי מוציא מתוכו צעירים שמוכנים ללכת לסוריה כדי לערוף ראשים בשירות דאעש. אבל הפרספקטיבה ההיסטורית דורשת מאיתנו לזכור שגם העם היהודי ועמי המערב האחרים הוציאו מתוכם לפני שני דורות המונים שהיו מוכנים להתגייס לשירותו של כוח לא פחות רצחני. אחרי הכול הקומוניזם רצח הרבה יותר אנשים מאשר דאעש. דאעש מצטייר בעיקר כמפלטם של המעמדות הלא משכילים והנבערים, ואילו הקומוניסטים סחפו גם אלו ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר.

דאעש מייצג את כל התכונות הרעות המאפיינות את העולם המוסלמי, כשהן מזוקקות יחד לעיסה של טירוף קיצוני. הפונדמנטליזם, חוסר הכבוד לזכויות האישה, פולחן המוות, חוסר ההשכלה ושנאת האחר.
הקומוניזם בגרסתו שקסמה לאינטלקטואלים במערב ייצג את החילוניות הקנאית, את הכמיהה לשוויון ואת הראייה האוניברסלית. בניגוד לערכי דאעש אלו לכאורה ערכים שאפשר למצוא בהם חיוב, אבל הניסיון לכפות אותם בצורה ברוטלית וקיצונית הוליד זוועות שלא נפלו מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה כיום.

גם כאשר ימוגר דאעש, העולם המוסלמי יצטרך להתמודד עם כל התכונות שדאעש רק גילם את הקצנתן ושיוותרו אחריו.  ולהבדיל, גם כאשר הסוציאליזם בגרסתו הסובייטית כבר לא מהלך קסם על אף אחד, הרעות החולות שבחשיבה הבולשיביקית הן משהו שחברה מערבית עדיין צריכה להכיל ולרסן.  ומצד שני להתנסות בקומוניזם היה אפקט מחסן. דימטרי שומסקי, פובלציסט עיתון הארץ, כתב על כך פעם:

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

בניגוד לשומסקי, שהוא איש שמאל מובהק, אני נוטה לחשוב שבמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון, ומבלי להכחיש את הטוב והחיוב שיש בהם, אכן יש כזב מסוים, משום שאימוץ מוחלט ולא ביקורתי שלהם יכול להשחית לחלוטין את מערכת התמריצים האנושית ולפיכך את החיים עצמם. אין זה כל כך רע אם כך שהעולים מרוסיה רכשו חסינות מה מפניהם.

אולי כאשר יתפזר ערפל הקרב, העולם המוסלמי שאחרי דאעש יאמץ גם הוא גישה כזו, ביקורתית ומחוסנת, כלפי הערכים שכיום קוסמים כל כך לרבים מבניו, האלימות, השנאה והקיצוניות הדתית, ויהיה זה צעד גדול לרווחת האנושות.