Archive for the ‘ציונות’ Category

טעו למרחוק

1 ביוני 2017

נתקלתי לאחרונה בחוברת בשם "אור לישרים" שפורסמה בתחילת המאה העשרים בתמיכתם ובהשתתפותם של רבנים חרדים חשובים נגד הרעיון הציוני. הרבנים כמובן מלינים על גישתם המזלזלת של הציונים למצוות, שבאה למשל בערבוביה המתקיימת אצלם בין בחורים לבתולות, על העמדת היהדות כולה על הלאומיות, על נימת משיחיות השקר ברוח שבתאי צבי. אבל בפרט התרשמתי מהנימוקים הרציונליים שהסבירו מדוע אין שום תוחלת לרעיון על רקע המציאות הגיאופוליטית. אחרי כישלונם של כל כך הרבה רעיונות משיחיים הרי אסון, בדת היהודית ובקרב זקני שומריה הוטמעה היכולת לגלות סקפטיות בריאה כלפי פנטזיות מרחיקות לכת.

כך התריע כותב החוברת (הכנסתי שינויי דקדוק קטנים):

לו גם לא נאסרה לנו הכניסה לארץ ישראל, היאמן כי הארץ הקדושה לשתי האמונות השליטות במלא התבל… ארץ אשר עליה נשפכו נהרי נחלי דם בני האמונות האלה בהתחרות אלה באלה..  להן העושר והיכולת, ואנחנו הננו תמיד המעטים והדלים מכל העמים, ולו גם נאמין ללא יאמן כי יאות הסולטאן לתת לנו נייר בארץ הקדושה, וגם אחת הממשלות תיתן רישיונה, היאמן כי תסכמנה יתר הממשלות? לבעלי שכל בריא לא תוכל מדינת יהודים לבוא גם בחלום, מפני שאיננו בא אלא מהרהורי לב, ולב נבון לא יחשוב בדבר נמנע מדרך הטבע מכל צדי צדדים.

המחבר גם הביע ספקנות בריאה לגבי יכולתם של יהודים להסתדר זה עם זה, מבלי לקרוא לאיזה עריץ גוי שיעשה סדר בעניינים (ניבוי חכם לגבי הצורך לערב האיחוד האירופי בעניינים?):

לא יוכלו בני ישראל לשבת יחדיו במדינה מיוחדת להם לבדם מבלי שיתערבו בתוכנו ממשלות חוץ, ותקיפים מבית יביאו אלופים לראשינו עריצים חיצונים, והשליטו על נכסינו החומריים והרוחניים איזה פומפיוס או אפולוניוס, ושנאת חינם מאיש לאחיו בחשדם זה את זה, כי לבו הולך בסתר אחרי מפלגה זו או זו, והיא שהחריבה אותנו, תשוב תתגבר בינינו לסכסך איש באחיו, עד אשר הקיאה אותנו הארץ כאשר הקיאה את אבותינו.

האדמו"ר החמישי מלובביץ' כתב כי המציאות העכשווית מראה שהציונות היא כבר כישלון הרה אסון:

כאשר נתעוררה התנועה הציונית נאסרה הכניסה לכל היהודים וכן נאסר הקניין.

דעתו הייתה שהתממשות הציונות אינה בגדר האפשר והיא סוג של נוכלות:

כל ענייניהם וסודותיהם בדמיון לבד, כי חפצם בלתי אפשר לבוא לידי פעולה.

מי יגל עפר מעיניו של האדמו"ר ויראה לו לאיזה קנאי ארץ ישראל השלמה הפכו חסידיו ברבות הימים. לחסידי חב"ד עצמם יש הסבר מפותל כיצד פעילותם בנושא אינה סותרת את השקפות האדמו"ר הקודם, מאחר שאינם ציונים אלא רק דואגים לפיקוח הנפש של העם בציון, גם אם באופן הפוך לזה שראה בעיני רוחו האדמו"ר החמישי.

הרב נפתלי אדלר מלונדון כתב בפיכחון על החומר האנושי הגרוע העומד לרשות הציונות:

נניח כי יעלה ביד העומדים בראש התנועה הרישיון לתת ליהודים להתנחל בפלשתינה, מי ומי הם אשר יאבו לעלות ולהתנחל שמה? לא המאושרים מארצות המערב ומארצות הברית, רק האומללים, הרעבים המעונים בתחום מושבם במקומות שהם נבדלים לרעה בזכויות והמון העניים הצפופים והצבורים בכפרי גליציה.

רבנים אחרים ממזרח אירופה הכתירו את כל התופעה כ"סילוק הדעת" כי לרעיון הציוני אין כל תוחלת:

באמת נמנע הוא מטבע וקשה יותר מנס קריעת ים סוף וכל הנסים שנעשו לנו — כי מהיות ארץ ישראל חמדת כל האמונות וכל הממלכות, ונהרי נחלי דמים נשפכו עליה מגוים גדולים ועצומים; ובהיות הדבר עוד ברעיון עשתה ממשלת תורכיה מעשה ואסרה הכניסה לארץ ישראל; ועל דבר שאי אפשר על דרך טבעי נעשים קונגרסים ברעש… דרשנים פטפטנים נשלחים להשמיע במרום קולם… והכל מפני אסון סילוק הדעת.

הסופר החרדי החשוב אלעזר אטלס כתב שהיומרות של תנועת ההשכלה ואפילו של שבתאי צבי היו בעלות אופי רציונלי בתקופה שבה התרחשו. לעומת זאת ההבטחות של התנועה הציונית הן פשוט הזיה חסרת שחר שאפילו אין צורך להתריס מולה, בפרט כאשר בתום עשרים שנה של מאמץ, לא העלו שום דבר ורבים מהציונים כבר התייאשו והסתלקו.

היה לו דימוי מסקרן, וצורם מאוד לבן זמננו, לגבי טיפשותם של היהודים שעולים לארץ לחיות בה בעוני וביאוש חסרי תקווה במקום להישאר ברוסיה: אישה חכמה נשארת גם עם בעל מכה.

האישה החכמה והמיושבת בדעתה, לא תרבה רעש ותלונות באזני שכנותיה על אישה הפורע לפעמים פרעות בבית בשעת כעסו — ביודעה מראש שעל כל פנים הוא אישה ואב לבניה והוא גם הנותן לחמה ומימה בעוד שרחמי השכנות המה רק לפי שעה ואין לסמוך עליהם בשעת הדחק.

זו האירוניה הבריאה של ההיסטוריה שדווקא הפנטזיה הציונית הצליחה, ודווקא הקו השמרני הוביל בפעם זו לאסון קטסטרופלי. מיהדות ורשה שבה הודפסה החוברת נותר ברבות הימים אפר ואבק. אבל אני לא חושב שהמסקנה היוצאת מכאן היא דווקא ללעוג לרבנים, שחלק מטיעוניהם היו ממש לעניין, אלא להיות ספקן מאוד מאוד כלפי היכולת שלנו להבדיל מראש בין מה שהוא פנטזיה לבין מה שהוא ריאלי. הרי החוברת יצאה למעלה מעשור בטרם ירה המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ את היריות שלו שהובילו לסחרחורת ההיסטורית המטורפת של המאה העשרים שבתוכה הצהרת בלפור, השואה והקמת מדינת ישראל. ואין ספק שבאין ספור יקומים מקבילים שבהם החטיא המתנקש או חל שינוי מינימליסטי אחר, דווקא הרבנים הנבונים והזהירים צדקו והציונות הפכה לפאדיחה.

הציונות זקוקה לקפיטליזם

3 בספטמבר 2016

אבשלום בעל הבלוג עמדת תצפית פרסם רשומה מעניינת, שבה הוא קורא למדינת ישראל להיות מדינת מופת סוציאליסטית, כדי שתוכל להקסים את יהודי העולם.

ככל שהחברה הישראלית מאמצת קוד ערכי ומבנה חברתי הדומה למדינות המערב הקפיטליסטיות, כך היא מאבדת את היכולת להוות מודל הזדהות עבור היהודים בגולה. ככל שהדמוקרטיה הישראלית מתנוונת ומוסרת את כלי הריבונות שלה לידי ההון הפרטי; ככל שמתחזקות המגמות השוללות את ערכי המודרנה של שיוויון, חירות ואחווה ופועלות לעצב את החברה הישראלית לפי קודים של שבטיות אנטי-פלורליסטית; ככל שהאינדיבידואליזם התחרותי דורס את הסולידריות והאחריות המשותפת ומעצב בישראל מבנה חברתי-תעסוקתי של חברה יהודית בגולה; ככל שהיומרה לבנות חברת מופת ולהגשים "תיקון עולם" הופכת לנחלתם של "נאיבים" "יפי נפש" – כך מאבדת החברה הציונית את המבדיל בינה לבין היותה עוד קהילה יהודית אחת מני רבות.

טקסט כמעט מתבקש מאליו שקשה שלא להסכים עמו, ובכל אופן אני לא מסכים. מדינת ישראל צריכה להיות מדינה קפיטליסטית חמדנית, וזה כל כך חשוב בדיוק מהסיבה הזו – כדי למשוך את היהודים בגולה.

הציונות היא רעיון קולקטיבי והסוציאליזם הם רעיון קולקטיבי. אבל שני רעיונות קולקטיביים אינם משתלבים זה בזה. רעיונות קולקטיביים מתחרים אלו באלו בדרך כלל מסיבה פשוטה הנעוצה בטבע האנושי כנראה – אדם צריך רק רעיון קולקטיבי אחד שיחיה בנפשו. שניים הם כבר טו מאצ'.
מי שלהיות יהודי ציוני זה דבר משמעותי שממלא אותו, לא צריך סיבות קולקטיביסטיות נוספות כדי לאהוב את ישראל. הוא יאהב את ישראל בלאו הכי. אם נרצה שגם יגיע לישראל ויחיה בה את חייו, נצטרך לספק לו סיבות אגוצנטריות. כי גם הוא בן אדם שבסוף רוצה לעבוד טוב, לאכול טוב ולישון טוב. כדי שתתעורר בו מוטיבציה לפעול על בסיס השקפת עולם קולקטיבית, מוטב שגם הצד האגוצנטרי שלו לא ייחסר.
מי שלהיות סוציאליסט זה מה שמחיה את נפשו, במדינת ישראל כרעיון קולקטיבי אין הרבה מה שיכול למשוך אותו. עובדה היא שבמקום שהיה צריך להיות גולת הכותרת של השילוב בין סוציאליזם לבין ציונות – השמאל הציוני הפוליטי, לציונות כבר אין הרבה מקום. תתקשה להוציא הגיג ציוני מרבים מהח"כים של העבודה ושל מרצ. בסוף גם הם כפופים לכלל שלפיו קשה לאדם לסגוד בלהט לשני עקרונות קולקטיביסטיים. אלו מהם שבחרו בסוציאליזם, כבר לא מוצאים הרבה עניין בציונות. כמו ברני סנדרס שהעביר כמה חודשים בקיבוץ, אך בעימותים שלו עם הילארי קלינטון בחר לקחת את הצד הפרו פלסטיני. זו עובדה שהשמאל הציוני ייסד את המדינה, אך היה זה שמאל ציוני שנוצק במחצית הראשונה של המאה העשרים ובא ממדינות מזרח אירופיות אנטישמיות שבהן השתלבות והתבוללות לא היו אופציות רלוונטיות. לעומת זאת, בארצות מערביות כמו ארה"ב, צרפת ובריטניה ליהודים הסוציאליסטים בני זמננו אין סיבה מיוחדת להתעניין בישראל או לאהוד אותה. מה שכן, גם יהודי העולם הסוציאליסטים, כמו עמיתיהם הקפיטליסטים, רוצים בסוף לאכול דברים טעימים ולהשתמש בגאדג'טים חדשניים בדירה מרווחת, ואם מדינת ישראל היא מה שיספק להם את הסחורה הזו, הם יבואו גם כן. ככלי ליצור וליבוא המוני של מאכלים מעוררי תיאבון, פלאי טכנולוגיה ובתי מידות, אין על הקפיטליזם, ומוטב לה למדינת ישראל שלא תחפש אידיאולוגיות אחרות.

לא המקום המסוכן ביותר ליהודי

22 באפריל 2015

הרבה פעמים מעירים ציניקנים באירוניה שמדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודי לחיות בו.  זו טענה מפוקפקת. הזכרים היהודים של מדינת ישראל, אלו שנלחמים את מלחמותיה, חיים יותר משחיים הגברים של כמעט כל מדינה אחרת בעולם. רק הזכרים של יפן, הונג קונג, שוודיה ואיסלנד חיים לאורך יותר שנים מ-81 השנה שחי הגבר היהודי הישראלי הממוצע. הסיכון המוגבר למות צעירים במלחמה צריך להישקל אל מול העובדה שבמגזר היהודי בישראל התמותה מתאונות דרכים נמוכה ומעשי הרצח מעטים ובעיקר אל מול מערכת הבריאות המצוינת.

אל לשכוח שאם יהודים לא היו חיים בישראל, הם היו חיים במדינות אחרות וצריכים להילחם במלחמותיהן. יהודים נהרגו במלחמת ויאטנם ובמלחמת קוריאה, שם נלחמו בצד של העולם החופשי, אך הם נלחמו גם במלחמות אחרות, לא להם במובהק. הממשלה האיראנית נתנה תזכורת לכך לאחרונה כשהקימה אנדרטה לחלליה היהודים של המדינה במלחמת אירן – עירק.

כאשר מנסים לתת פרופורציות למחיר הדמים ששולם כדי להקים ולהחזיק את מדינת ישראל, בדרך כלל מזכירים את השואה. מספר ההרוגים לאורך מאה שנים של ציונות מתקרב אולי ליבול הדמים של יומיים באושוויץ או בטרבלינקה. אבל מעניין לחשוב בהקשר זה גם על מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם הראשונה לחמו חיילים יהודים רבים בשורות הצבא הגרמני. מעריכים ש-12 אלף מהם נהרגו. זהו מספר עצום, מספר ששקול בערך למספר הנופלים בכל מערכות ישראל יחד (אף שמכל מיני סיבות נמוך משמעותית מאומדן החללים הרשמי). הם נלחמו למען מדינה שכעבור עשרים שנה עתידה הייתה למחוק את שמות החללים היהודים מהאנדרטאות שלה בשל היותם יהודים ולאחר מכן להכניס את רעיהם לקרב שנותרו בחיים לתאי גזים. בתחילה אמנם זכו ותיקי המלחמה היהודים גרמנים להתייחסות טובה יותר, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם במחנה טרזינשטט בצ'כיה ומשם הייתה קצרה הדרך לאושוויץ, למי שלא מת ברעב ובמחלות במחנה עצמו. למות כיהודי עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה נראה חסר טעם גם כשזוכרים שגרמניה הייתה בצד של טורקיה, ולחמה נגד הבריטים שעתידים היו להכריז על ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. אמנם באותם ימים נראתה רוסיה האנטישמית כאויבת המושבעת של העם היהודי, וחלק גדול מהיהודים נטה באופן טבעי לצדד בגרמניה יריבתה.

בפרספקטיבה בת מאה שנה הציונות עשתה חסד כפול עם היהודים. היא גם הקטינה את הסיכון הפיזי לחייהם ושיפרה מאוד את איכות החיים שלהם, לכל הפחות עבור אלו שבלעדיה היו נידונים לחיות בארצות המזרח או בארצות הקומוניסטיות.  ובנוסף היא נתנה להם את האפשרות להיות בטוחים בכך שכאשר בכל אופן הם או הקרובים להם יסכנו את חייהם למענה, יעשו זאת למען מטרה בעלת משמעות מבחינתם.