המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

ישובו לעיר חיילים בהמון

בשנת 1996, לפני 20 שנה, נולדו 85 אלף תינוקות לקבוצת הרוב היהודית במדינה. בשנת 2016 יוולדו כ-140 אלף. לנתון הזה יש משמעויות גדולות מבחינת הדמוגרפיה והכלכלה. הם גם מרמזים שמצוקת הנדל"ן רק תחמיר. מי שמתחיל להרגיש בשינוי הוא צה"ל. עד לאחרונה דיברו בצה"ל על מצוקת כוח אדם בשל שנתונים מצטמקים באוכלוסיה החילונית (בשנים 1975 – 1990 נותר מספר הילודים היהודים על 73 אלף). אבל הגלגל מסתובב במהירות, יחסית לקצב הצב הרגיל של דמוגרפיה.  צה"ל יקבל פתאום שפע כוח אדם. עלייה עצומה בהיקף המתגייסים בטווח זמן של שנים לא רבות. דבר כזה לא אירע מאז העלייה הגדולה מרוסיה.

נכון שהאוכלוסייה החרדית היא יצרנית תינוקות לא קטנה וחלק מהגידול נזקף לזכותה, אך הימים שבהם היה ברור שתינוק חרדי לא יעלה על מדים חלפו ופסו להם. תהליך גיוס החרדים לצה"ל המתקדם במהירות מעוררת השתאות יפגוש את פירות ההתפוצצות הדמוגרפית המפתיעה בציבור החילוני והדתי לאומי.

צה"ל כבר לא פרוש בלבנון, בעזה ובטח לא במרחבי סיני. לשם מה הוא זקוק לכל כך הרבה חיילים? זה הזמן לתת לצה"ל תמריצים כלכליים לנהוג ביתר חסכנות בכוח האדם שלו ולשחרר למשק מוקדם יותר את המוני מש"קי הממטרות. היו ימים שבהם בנות קיבלו בקלות פטור מטעמי "עודף כוח אדם". אולי הגיעה העת שישובו. כל זה אינו אומר שאפשר לוותר על גיוס החובה, רעיון שלדעתי הוא אשליה שלא תיתכן. אבל במרחב שבינו לבין המשך הבזבוז המשווע בכוח אדם צעיר ישנם עוד פתרונות.

מדוע נוהל חניבעל מוסרי?

אורי משגב כתב בבלוג שלו באתר הארץ רשומה זועמת על האופן שבו יושם נוהל חניבעל ברפיח כאשר עלה החשד לחטיפת הקצין הדר גולדין ז"ל. במטח האש חסר האבחנה לאחר שהתבררה החטיפה נהרגו כ-150 פלסטינים, חלקם מן הסתם אזרחים. בנוסף ובמה שנראה חריג עוד יותר, צה"ל החל במטח האש על אף שהיה צפוי להרוג את הקצין החטוף. הדבר נראה כאילו צה"ל הורג חייל צה"ל במכוון על מנת למנוע ממנו לשמש קלף מיקוח.

האם זו התנהלות מוסרית? השאלה היא איך נבחן מוסר של פעולות – במבט שטחי על הפעולות כשלעצמן, או במבט מעמיק יותר על ההשלכות ועל התמריצים שהן מחוללות.

במבט שטחי, נפילה בשבי של חיילים היא חלק בלתי נפרד מהמתרחש במלחמה. היא אינה יכולה להצדיק נקיטת אמצעים קיצוניים כדוגמת המטרת אש כבדה בשטח אזרחי צפוף ללא התראה או יצירת מצב שבו נראה כאילו הצבא מנסה להרוג חייל משלו. באופן כללי ניתן לומר ששבויים אינם גורם המכריע מערכה לכאן או לכאן. זאת מאחר שהדרך להרתיע צבא יריב אינה דווקא באמצעות לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים, אלא באמצעות כיבוש שטחיו והמטת הרס על מדינתו.

אבל בסכסוך בין ישראל לחמאס הדברים קצת מבלבלים. משום שהחמאס מתקיים בשני כובעים. ברצועת עזה הוא מתקיים כצבא יריב. לעומת זאת, ביהודה ושומרון הוא מתקיים כארגון טרור. ארגון טרור כן מרתיעים על ידי לקיחת שבויים ממנו והחזקתם לאורך שנים. אין דרך אחרת לטפל בארגון טרור. אין לו שטחים שניתן יהיה לכבוש ממנו, אין לו מדינה שניתן יהיה להרוס אותה. הדרך היחידה להתמודד איתו היא בהחזקת אנשיו כלואים. אם נוותר על כליאת טרוריסטים, איזה תמריץ יהיה לערבי שחי ביהודה ושומרון שלא לבצע פעולת טרור?

חטיפת חייל בעזה יכולה להיות מנוצלת אם כך על ידי החמאס כדי למוטט את האסטרטגיה הישראלית להתמודדות איתו ביהודה ושומרון. על ידי התמקחות על החייל החטוף בעזה יוכל החמאס להביא לשחרור כמות עצומה של אסירים ביהודה ושומרון. לדבר זה יש משמעות אסטרטגית הרסנית, שחובה למנוע בכל מחיר ומכאן ההצדקה לנוהל חניבעל שיושם ברפיח.

אפשר כמובן לטעון שיש פיתרון אחר לבעיה – המדינה לא תהיה קיצונית כל כך במניעת חטיפה, אבל פשוט תסרב לשחרר מחבלים רבים תמורת החטוף לאחריה. אבל לדעתי, מי שבאמת מאמין בכך מוליך שולל את עצמו. דמיינו את החייל החטוף יושב באיזשהו בור חושך לאורך שנים על גבי שנים, מדי פעם יוצאים ממנו סרטונים קורעי לב, משפחתו מתייפחת מול המצלמות.  האם ראש ממשלה כלשהו יוכל להתעלם מגורלו? הרי אז יגידו שהשארתו בשבי היא הרסנית למוטיבציה בצה"ל, שכן חיילים ילמדו שהמדינה עלולה להפקיר אותם.

בנוסף ישנה גם הסכנה השנייה, שראש ממשלה מיליטנטי שיסרב לשחרר אסירים תמורת החטוף, ינקוט במקום זאת בצעדים קשים נגד החמאס, שיביאו לפריצתה של מלחמה. הרי ההסלמה הנוכחית החלה במבצע צבאי לשחרור חטופים.

 

---

 

עדכון: כדאי לקרוא את הפוסט המעניין של עמית סגל על נוהל חניבעל. כצפוי לאור השקפת העולם שהגיע איתה סגל מבית אבא, הוא מביע עמדה מגוננת לגביו.

המלחמה יכולה לתרום לכלכלה

המלחמה תחייב ללא ספק את הגדלת תקציב הביטחון. צה"ל יצטרך עוד כיפות ברזל, שרביטי קסמים, מעילי רוח ונגמ"שים חדישים ואולי גם תרופות פלא כנגד מנהרות תקיפה. לשר האוצר לפיד יש שתי אפשרויות – לממן את הגדלת תקציב הביטחון על ידי מסים וקיצוצים, או לממנו על ידי הגדלת מסגרת התקציב והגדלת הגרעון. האפשרות הראשונה עלולה להשקיע את המדינה במיתון. האפשרות השנייה יכולה ליצור מצב פרדוקסלי שבו בלחץ החמאס יעשה האוצר סוף סוף את מה שהיה צריך לעשות ממילא בנסיבות שמחות יותר – להפגין יותר נדיבות בהרעפת כסף על הכלכלה הישראלית. במקרה כזה נוכל לומר שלפחות במישור הכלכלי המלחמה העגומה של קיץ 2014 תרמה משהו וביכולתה ליצור מצב כלכלי טוב יותר משהיה בלעדיה.

צבא מקצועי, בעד, נגד ואולי

כהמשך לפוסט על גיוס החרדים, אקדיש את הפוסט הנוכחי לדיון בשאלת הצבא המקצועי. צבא מקצועי כמובן יפתור מאליו את בעיית הגיוס והשוויון בנטל – רק מי שרוצה יתגייס.

צבא מקצועי יפתור את בעיית בזבוז כוח האדם בצה"ל

בצה"ל שוררת כיום סיטואציה כלכלית איומה ונוראה. הוא גוזל מהמשק הישראלי כוח עבודה למשך שלוש שנים לצורך תפקידים מיותרים לחלוטין, מבלי שיהיה לו תמריץ כלכלי כלשהו להמעיט את מימדי הבזבוז. מכיוון שצה"ל לא משלם משכורות ממשיות לחייליו, הבזבוז הזה לא נרשם באף גיליון אקסל, ולפיכך קל לפקידי האוצר ומערכת הביטחון להתעלם ממנו, כאילו זהו בזבוז שלא מרחיב את הגרעון ולא צורך את משאבי המדינה, אבל הוא צורך ועוד איך.  למשל מהנדס תוכנה פוטנציאלי שדוחה את תחילת לימודיו ועבודתו בשלוש שנים בשל שירות ג'ובניקי בטלני כלשהו, עולה למשק מאות אלפי שקלים בשנה.

במישור גיוס החרדים, בעקיפין יצר הבזבוז הנוראי הזה בזבוז גדול עוד יותר לאורך השנים. העיקרון שלפיו מגייסים את כולם דרש מהחרדים להתגייס אם אינם תלמידי ישיבה. כדי להתמודד איתו החרדים בחרו להישאר תלמידי ישיבה לאורך שנים ארוכות.

צבא מקצועי יהיה יקר

אף שבצה"ל כאמור יש בזבוז עצום ואינספור תפקידים שאין בהם צורך ממשי, זו אינה חזות הכול. יש המון תפקידים שדווקא יש בהם צורך נואש. בסופו של דבר מישהו צריך להגן על הארץ הזו. צבא מקצועי יצטרך לשלם לחייליו תשלום ראוי.

אם משמעות הצבא המקצועי הייתה שיש לתת משכורת מינימום לכל חייל, ספק אם היה ניתן להתייחס לכך באמת כמחיר יקר. הרי אנחנו לא מחשיבים את העלות של אי העסקת עבדים במדינת ישראל כבזבוז משאבים יקר. מתן שכר מינימלי הוגן על עבודה הוא זכות אדם יסודית שקודמת לשיקולים כלכליים. אבל כדי לשאוב אנשים איכותיים למשימות שוחקות (למשל שירות בשריון), לא די יהיה בשכר מינימום. שימו לב לענף הבניה שאף ישראלי לא מוכן לעבוד בו למרות המשכורות הגבוהות יחסית. אם מישהו באמת רוצה לשמור על איכות צה"ל, הוא יצטרך אולי לשלם גם משכורות של 30 אלף ש"ח או יותר בחודש לחייל בצה"ל בתפקידים מסוימים שמצד אחד הם קשים, שוחקים, דורשים חיים במרחק מהבית ואין עתיד מקצועי ארוך טווח בהם ומצד שני הם עדיין דורשים כוח אדם איכותי.

אמנם אפשר לטעון שגם משכורת של 30 אלף ש"ח בחודש אינה כה יקרה כאשר היא תאפשר לשחרר כוח אדם רב. בחשבון פשוט, אם נשחרר ארבעה חיילים ג'ובניקים מיותרים שהתועלת שלהם למשק היא  7,500 ש"ח לחודש, נוכל לממן כך חייל אחד שהעלות שלו למדינה היא 30 אלף ש"ח לחודש. על הדרך ישתחרר גם בחור ישיבה מכליאתו בישיבה.

בצבאות ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה התשלום לחייל פשוט עומד סביב 10,000 ש"ח בחודש, אבל יש שם מאגר כוח אדם הרבה יותר גדול לקחת ממנו חיילים. עם זאת, סביר שלרוב התפקידים גם צה"ל יוכל להסתפק בתשלום בסדר גודל כזה או אף נמוך ממנו.

בצבא מקצועי תרד המוטיבציה

חיילים אינם נלחמים בשביל כסף, אלא בשביל החברים ואולי קצת פה ושם גם בשביל המולדת. הרי אין הגיון בסיכון חיים ממשי תמורת כסף, החיים יקרים יותר מכל סכום.  השאלה היא האם הכנסת הכסף כגורם כה משמעותי במערכת השיקולים של חיילים סדירים, לא תצבע את השירות שלהם בצבעים של מוטיבציה שונה לחלוטין מזו השוררת כיום בצה"ל. צורת חשיבה של "אני פה בגלל הכסף" יכולה לחולל קטסטרופה מוטיבציונית.

צבא מקצועי יורכב מאוכלוסיות שלא ישקפו את העם

אפילו אם צה"ל ישמור על רמה איכותית סבירה, ההרכב האנושי שלו ישתנה. הוא יורכב יותר ויותר מחיילים הבאים ממחנות מסוימים, ככל הנראה כיפות סרוגות, ופחות ופחות מהאליטה החילונית המשכילה. יש בכך חיסרון גדול בעיני מי שמפחד מכוחם המתגבר של הדתיים הלאומיים. נכון, התהליך הזה קורה במילא, אבל צבא מקצועי יאיץ אותו מאוד.

צדק חברתי

קשה לחשוב על עוול חברתי גדול יותר מזה שפוקד את החיילים העניים, לעתים קרובות אתיופים או תושבי עיירות פיתוח, שהשירות שלהם מותיר את משפחתם בעוני, נטולות מפרנס. הם עורקים כדי לכלכל את משפחותיהם, נכלאים ולבסוף משוחררים עם תעודת קלון של שירות לא מלא. לפיכך ברור שתשלום שכר ראוי למשרתים יהווה צעד חשוב ואמיתי של צדק חברתי.

מה עושים עם המילואים?

בעוד שצבא סדיר מקצועי יכול להספיק לרוב המשימות הביטחוניות, הרי שבעתות חירום יידרש גיוס המוני. גיוס כזה דורש הכשרה מראש של כל אזרח שכשיר לשירות משמעותי. בלי הכשרה ראויה מראש, גם שירות המילואים לא יוכל להיות מועיל. נראה שגם אם נניח שניפטר מהצורך בגיוס חובה למען השירות השוטף, עדיין יעמוד הצורך בגיוס חובה, גם אם קצר יותר, למען היכולת לשמש במילואים בעתות חירום.

לסיכום, הסיכונים גדולים מדי

מעבר לצבא מקצועי כרוך בסיכונים כלכליים גדולים ובעיקר בסיכונים ביטחוניים. די ברור שמרחב הטעות של מדינת ישראל במישור הביטחוני הוא מוגבל מאוד. עם זאת, צעדים קטנים בכיוון הנכון הם אפשריים ונחוצים. למשל, מתן משכורת מלאה על חצי השנה האחרונה לשירות. לעומת זאת, הרחבת שירות הבנות ללא הבחנה, מה שמערכת הביטחון דרשה מוועדת שקד, היא דוגמה לצעד מופקר מבחינה כלכלית, שמבוצע אך ורק כי צה"ל אינו נושא בעול התקציבי שתאבונו לחיילים סדירים יוצר.

חוק הגיוס – היבטים כלכליים

ועדת שקד מתקרבת לסיום עבודתה בהכנת חוק גיוס החרדים. גיוס החרדים הוא סוגיה ערכית וחברתית, אך גם סוגיה כלכלית. בפוסט להלן אנסה להסתכל על הנושא מתוך משקפיים כלכליות בעיקרן.

מה מידת הנזק הכלכלי שגורם המצב הקיים?

הנזק הוא חמור כבר בהווה. אבל מאחר שהציבור החרדי גדל בקצב מעריכי שאין לו מקבילה בשום מקום בעולם, הוא יהיה חמור עוד הרבה יותר בעתיד. זאת משום שהשתמטות החרדים מגיוס מובילה גם להיעדרותם משוק העבודה. לאורך השנים נוצר מצב מטורף שבו חובת הגיוס נכרכה ביציאה לעבודה. מי שיצר את ההצמדה הזו קיווה כמובן שהצורך לעבוד יביא את החרדים להתגייס. בפועל קרה ההיפך – הרצון לא להתגייס הביא את החרדים לא לעבוד. זו דוגמה לכך שקשה לנחש את השפעתם של תמריצים מראש. צריך לבדוק בפועל מה קורה במציאות, ולעתים יהיו הפתעות לא נעימות. כך, הציבור החרדי שבאינסטינקטים הטבעיים שלו הוא קפיטליסטי מאוד, הפך לדוחף העיקרי להרחבה אין קץ של קצבאות רווחה, מאחר שלא יכול היה להתפרנס מעמל כפיים.

אבל כבר היה חוק טל. האם חוק טל היה חוק גרוע?

חוק טל היה רחוק מלהיות מושלם, אך היה חוק טוב שיצר מהפכה – הוא התחיל את תהליך ההשתלבות של חרדים בשוק העבודה ובצבא.  החלטת בג"ץ ב-99' שפסלה את המצב שהיה קיים אז והניחה את היסודות לחוק טל הייתה בין ההחלטות המוצלחות ביותר שקיבל בית המשפט מעודו. עם זאת, ההרס והחורבן שהסדר "תורתו אומנותו" המיט לאורך השנים החל ממתן הפטור בידי בן גוריון, אינם דבר שאפשר היה לתקן בשנים המעטות שבהן יושם חוק טל. יצוין שבחמש השנים הראשונות לחקיקתו, חוק טל כלל לא יושם. במדינה מתוקנת היו מקימים ועדת חקירה לגלות מי אלו שאחראים למחדל אי היישום הזה שעלה למדינה מיליארדים, שלא לדבר על המחיר החברתי.

מבחינת עידוד יציאה לעבודה, האם החוק המתגבש טוב יותר מחוק טל או טוב פחות?

חוק טל  עדיין הציב תנאים שונים ומשונים שהכבידו על האברך שרצה לעבוד, כך שבפועל, לאברך חרדי נורמטיבי שפחד לעטות על עצמו מדים ירוקים קשה היה לצאת לעבוד לפני גיל 26. מצד שני, נפתחו מסלולי שירות שח"ר בתנאים נוחים מאוד לאברכים, שאפשרו להם להיות אחרי שירות צבאי מכובד כבר בגיל 24.

לחוק המתגבש יש יתרון משמעותי אחד גדול – עם כניסתו לתוקף הוא פוטר באופן חד פעמי ובאבחה אחת את כל האברכים מגיוס ומשחרר אותם לשוק העבודה. הפטור יגיע בגיל 22-24, שעדיין מוקדם מספיק כדי ללמוד מקצוע מכובד ולא להיכנס לקוראלס של תרבות הקצבאות והסעד.  בשאר הדברים הוא דומה למדי לחוק טל. יש בו שיפור בכך שנוספת לו הבטחה מעורפלת, אך מפוקפקת למדי, שאם גיוס החרדים ינוע בעצלתיים יינקטו סנקציות כלפי משתמטים ויתבטלו התמריצים הכלכליים המותירים את החרדים בישיבות. יש בו שיפור גם בכך שגיל הפטור המוחלט יעמוד מעתה ועד עולם על 26. דהיינו, לא נראה אברכים בני 30 ו-40 הכלואים עדיין במעמד "תורתו אומנותו" ואינם יכולים לעבוד, כמו במחזה האבסורד שהשליט עלינו מצעד האיוולת בנושא לאורך השנים.

בנוסף, החוק המתגבש יבטל (החל מ-2017) את סוגי השירות האזרחי הבזבזניים והמופרכים במיוחד שהונהגו בכל מיני מוסדות חינוך חרדיים ועמותות חרדיות, ויותיר רק שירות אזרחי ביטחוני.  כך יופסק עוד "ישראבלוף" על חשבון משלם המסים (משרת שירות אזרחי מקבל יותר מ-2,000 ש"ח לחודש).

ומה עם השוויון בנטל?

אי אפשר לכפות גיוס על נטולי מוטיבציה, בוודאי לא כשמדובר באשפי קומבינות מבריקים כמו בני הציבור החרדי. מה כן ניתן לעשות? ניתן להיות אגרסיבי בביטול הטבות כלכליות, אך הדבר הזה בסך הכול נעשה – ממשלת לפיד-בנט כבר קיצצה משמעותית בקצבאות הילדים ובתקציבי הישיבות החרדיות. ניתן לשלוח את החרדים לשוק העבודה ולקוות שהדבר יתרום להשתלבותם בחברה, ובשלב מסוים הם עצמם יבינו שהשתמטות משירות אינה מקובלת ואינה מוסרית. ניתן, כהצעתו של עיתונאי ערוץ 10, אבישי בן חיים, להודות שהשוויון לא מעשי ולפחות לתגמל בצורה נאותה את הנושאים בנטל. במקום דמי הכיס המבזים שניתנים להם כעת מן הראוי שיקבלו תגמול הולם, באזור שכר המינימום.

אבל תשלום הוגן לחיילים יהיה יקר מדי למדינה!

לא בהכרח. כמו שאני אוהב לומר, למדינה אף פעם אין בעיה לשלם כסף. היא הבעלים על מדפסת השקלים ובכסף אין לה מחסור. השאלה היא תמיד רק האם התשלום יוצר תמריצים כלכליים טובים מספיק. המצב הקיים יוצר תמריצים קטסטרופליים. לצה"ל אין בעיה להעסיק המוני חיילים ג'ובניקים מיותרים לחלוטין, משום שאינו נושא בעלות של בטלתם. הכנסת משכורות הוגנות לחיילים לתקציב הביטחון תאלץ את צה"ל לשקול היטב האם הוא מעדיף מטוס קרב או המוני מש"קי ממטרות ותשפר לאין ערוך את מערכת התמריצים.