הסטטיסטיקה המדהימה של האריתראיות הנרצחות

האירוע המזעזע שהתרחש בשבת בדרום תל אביב, שבמהלכו מסתנן מאריתריאה הכה למוות את אשתו באבן באמצע הרחוב, הפנה תשומת לב לתופעה של רצח נשות מסתננים בידי בעליהן. אפשר להגיד שרצח הנשים בקרב האריתראים מלמד איזו חברה חולה אנו מכניסים פה לארץ (ולא רק אנחנו – גם השוודים והגרמנים), ומנגד אפשר לטעון כמובן שנשים מכל המגזרים נרצחות בידי בעליהן, ואין זה הוגן להפנות את אור הזרקורים דווקא לנשות המסתננים, מה שמשרת רק אג'נדה גזענית סמויה.   כדי לבחון את הטענות המתחרות אשתמש במספרים, והמספרים מגלים מציאות מעוררת תדהמה.

על פי הנתונים בארץ נמצאים בערך 35 אלף מסתננים מאריתריאה, נעגל ל-40 אלף לצורך העניין. החלוקה בין המגדרים בקרב המסתננים היא לא סימטרית. דבר ידוע הוא שיש בקרבם הרבה יותר גברים. לפי נתונים רשמיים של הכנסת היחס בין הגברים לבין נשים בקרב המסתננים הוא בערך 1 ל-7. כלומר יש בארץ 5,000 אריתראיות בערך.

ערכתי חיפוש גוגל מהיר וגיליתי שבעה מקרים של רצח נשות אריתראים בידי בני זוגן בחמש השנים האחרונות. בשבת האחרונה הרצח התרחש באמצע הרחוב ובוצע במכות אבן. ביולי 2013 גבר אריתראי רצח את אשתו וניסה להתאבד בדרום תל אביב. רק חודש קודם רצח אריתראי את חברתו לשעבר בירושלים. בינואר 2013 גבר אריתראי רוצץ את גולגולתה של אשתו שעמה גר בפתח תקווה מול עיניהם של ילדיהם הקטנים. ביולי 2012 אריתראי רצח את אשתו כי כעס על כך שהגיעה לארץ אחריו והותירה מאחור את בנם. ביוני 2011 באשקלון רצח בעל אריתראי את אשתו ואת ילדם והתאבד. בנובמבר 2010 גבר אריתראי רצח את אשתו בשכונת התקווה והותיר על גופתה סימני אלימות קשים.

ספרנו אם כך שבעה מקרי רצח בתוך קהילה של 5,000 נשים. לשם השוואה, מספר מקרי הרצח במשפחה הממוצע בארץ בין השנים 2001 עד 2010 הוא 11 לשנה. סטטיסטיקה זו כוללת קהילות הידועות בשכיחות הגבוהה של מקרי רצח כאלו בקרבן כמו עולים מחבר המדינות ועולים מאתיופיה. 55 נרצחות לחמש שנים בתוך אוכלוסיה של 3.5 1.75 מיליון (אוכלוסיית הנשים בישראל הממוצעת בשנים 2001 – 2010 בניכוי שכבות גיל פחות רלוונטיות למעשי רצח במשפחה) מול 7 נרצחות בתוך אוכלוסיה של 5,000.

היחס הוא די מדהים – הסיכוי של אישה אריתראית להירצח בידי בן זוגה הוא פי 90  פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית. אפילו בקהילת עולי אתיופיה, הידועה במספר רב של מקרי רצח במשפחה, הסיכוי של אישה להירצח קטן בהרבה. כשהסיכוי של אישה אריתראית להירצח גבוה פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית, זו מגפה בסדר גודל שלא ניתן לדמותו כלל לשום דבר שידוע לנו בחברה הישראלית.

אל פאסו נגד דונלד טראמפ

המועמד הרפובליקני מטעם עצמו לנשיאות ארה"ב, המיליונר הצבעוני דונלד טראמפ, עורר אתמול מהומה גדולה כאשר במהלך ראיון לרשת סי אן אן, האשים את המהגרים ממקסיקו במעשי אונס ורצח. הדמוקרטים חגגו על דבריו, שיכולים להגדיל את הניכור בין המפלגה הרפובליקנית לבין קהל הבוחרים ההיספאני שבמילא לא שש להצביע לה. דבריו של טראמפ הם כמובן דברים שלא אומרים בעידן התקינות הפוליטית, אבל האמת היא שמהגרים מהעולם השלישי נוטים להופיע באופן לא פרופורציונלי בסטטיסטיקות הפשיעה, כפי שיודעים גם תושבי דרום תל אביב.

עם זאת תמונת המצב לגבי הפשיעה ההיספנית, זו של המהגרים מדרום וממרכז אמריקה ושל צאצאיהם, יותר מורכבת. אפשר היה לצפות שההיספנים יובילו את הפשיעה בארה"ב בשל המצב המצער של מדינות המוצא שלהן. בטבלת הרצח העולמית מרכז ודרום אמריקה מככבות. בהונדורס, המובילה העולמית, יש פי שלושה רציחות ביחס לנפש מאשר בדרום אפריקה הידועה לשמצה. גם בונצואלה, בגואטמלה ובאל סלוודור יש יותר מעשי רצח ביחס לנפש מאשר בדרום אפריקה. במקסיקו נרצחים יותר אנשים מאשר בניגריה או בקונגו.

אולם הנתונים על פני השטח בארה"ב נראים שונים: הפשיעה ההיספנית אינה קטסטרופלית. ממחישה זאת עובדה אחת: אל פאסו, עיר היספנית ענייה בטקסס הקרובה למקסיקו, שבה החלו להחתים עצומה להדיח את טראמפ מרצועת הטלוויזיה שלו ברשת אן בי סי בעקבות דבריו, היא למרבה הפלא אחת הערים הבטוחות בארה"ב. אחד ממכוני המחקר בארה"ב דירג אותה במשך ארבע שנים ברצף כעיר הגדולה האמריקנית הבטוחה ביותר.

יש כמה הסברים לתופעה. ראשית, ההיספנים הם מהגרים זה מקרוב באו ברובם, ואילו הפשיעה נוטה לאפיין יותר את דורות ההמשך להגירה, ולא את המהגרים עצמם, שעדיין עסוקים בהתאקלמות ולא צברו מספיק ביטחון עצמי לעסוק בפשיעה. שנית, כשמשווים סטטיסטיקות של פשיעה ושל כליאה, השיעור העצום של כליאת השחורים ממסך את זה של כל קבוצה אתנית אחרת. שחורים נכלאים ביחס גבוה פי שישה מלבנים ופי שלושה מהיספנים. כלומר ההיספנים נכלאים יותר מהלבנים, אך בסטטיסטיקות דבר זה נדמה כזניח לעומת שיעור הכליאה של שחורים. כפי שנכתב בהאפינגטון פוסט, יותר שחורים כלואים בארצות הברית מאשר אוכלוסיית הכלא בהודו, בארגנטינה, בקנדה, בלבנון, ביפן, בגרמניה, בפינלנד, בישראל ובאנגליה גם יחד. כלומר מתוך אוכלוסיה של 19 מיליון גברים שחורים בארה"ב, יותר אנשים מגיעים לכלא מאשר מספר אלו שמגיעים לכלא מתוך אוכלוסיה של 1.6 מיליארד במדינות שהוזכרו.

ובכל אופן, אם היספנים בסיכון גבוה למאסר מהאמריקני הממוצע, כיצד אל פאסו היא עיר כל כך בטוחה?  לשאלה זו הוצע כבר לפני שנים רבות הסבר מרתק שלמיטב ידיעתי לא הופרך מאז. באל פאסו יש שיעור גבוה של ליתיום במי המעיינות. ליתיום הוא חומר שידוע ביכולתו להרגיע נפש סוערת, וניתן גם כתרופה פסיכיאטרית לחולי מאניה, כך שאולי הוא משקיט גם את נפשם של הפושעים הפוטנציאליים של אל פאסו, שאינם מתנהגים כמו שדונאלד טראמפ היה מצפה מהם.

פשע, צבע וצביעות

בשנה האחרונה אירעו בארצות הברית כמה מקרים שבהם צעירים שחורים מתו כתוצאה מהיתקלות במשטרה.  מקרים אלו, בין השאר מותו של פרדי גריי בבולטימור, הובילו לפריצת מהומות בשכונות השחורים. תגובת השלטונות הייתה להטיל הגבלות על התנהגות השוטרים, ולחפש דרכים למצות את הדין עם שוטרים שנהגו באלימות מופרזת.

הוול סטריט ג'ורנל, עיתון המזוהה עם הימין בארה"ב, מפרסם עתה שלמדיניות זו יש השלכות.  מקרי הרצח והירי בשכונות השחורים, ובפרט בבולטימור ובסט לואיס שהיו מוקד מהומות, בעליה חדה. בבולטימור מדובר בעלייה של 60% לעומת השנה שעברה, בסט לואיס ב-40% בערך. וגם בערים נוספות התמונה קודרת. באטלנטה, בשיקגו ובלוס אנג'לס העלייה היא בטווח שבין 20% ל-30%. אף בניו יורק נרשמה עליית מה, גם אם קטנה יותר, בפשיעה. בעיר התחולל עימות חריף בסוף 2014 בין ראש העיר הליברל ביל דה בלאסיו, הנשוי לאישה שחורה, לבין השוטרים שחשו שאינו מגבה אותם.

קל להבין את תמונת התמריצים החדשה. השוטרים נעשו אגרסיביים פחות ומהססים לבצע מעצרים, גם בשל הפחד להפוך לשעיר לעזאזל של אמריקה ואולי גם מרצון להראות לממוניהם שהם לא מסוגלים לעשות עבודתם כיאות תחת הדרישות החדשות. אנשי הכנופיות בשכונות השחורים מרגישים בטוחים יותר. השכונה השחורה כולה סובלנית פחות לפעילות השוטרים שנתפסים ככוח עוין.

לכל תגובה יש תגובת ריאקציה, וגם לתגובת הריאקציה יש תגובת ריאקציה משלה. אלימות השוטרים הביאה להטלת הגבלות עליהם וקשירת ידיהם, ודבר זה מצידו מעלה את שיעור הפשיעה, וגם לכך תהיה תגובה ציבורית מן הסתם, בפרט בשנה שבה מתחילים הקמפיינים לקראת הבחירות לנשיאות ולקונגרס. המועמדים השמרנים יקפצו על ההזדמנות להאשים את הדמוקרטים בכך שהם מחלישים את המשטרה ומובילים לזינוק בפשיעה, ואם הטענה הזו תגובה בנתוני אמת, יהיה לה הד ציבורי חזק מאוד.

נקודה שמעוררת מחשבה בכל העניין, שאותה מציין הוול סטריט ג'ורנל, היא שקורבנות הפשיעה השחורה הם לרוב השחורים עצמם. אם יד תקיפה בשכונות השחורים תוביל לצמצום בפשיעה, החיים שיינצלו יהיו בראש ובראשונה חייהם של התושבים העניים שם עצמם. ואם ההיפך יקרה ומשטרה חלשה תעמוד חסרת אונים מול פשיעה גוברת, הראשונים להיפגע בנפש וברכוש יהיו השחורים שחיים בשכונות העוני.  כאשר הליברלים נותנים יד להחלשת המשטרה, הם פוגעים אם כך בעיקר בשחורים עצמם, אך סוג זה של מצוקה שנגרם בידי שחורים לשחורים אחרים, מטריד פחות את הליברלים.

זהו למעשה מוטיב בעל אופי אוניברסלי. השמאל אינו מוטרד דווקא מסבל אנושי, אלא מסבל אנושי שנגרם כתוצאה מכך שבני המעמד הגבוה פוגעים בבני המעמד הנמוך. אותה תופעה ניכרת כאשר ישראל חוטפת ביקורת עצומה אם פעולותיה מביאות למותם של פלסטינים, אולם העולם מגלה עניין מועט יחסית בסיטואציות שבהן אסונם של הפלסטינים בא להם מידי ערבים אחרים, כמו מה שקרה לאחרונה במחנה הפליטים אל ירמוכ ליד דמשק. גם בזירה הפנים ישראלית, וממש בדומה למה שקורה בארה"ב בקרב השחורים, השמאל מקדיש מעט תשומת לב למצוקת אזרחי ישראל הערבים שנגרמת בשל הפשיעה הפלילית של ערבים אחרים.  תושבים ביישובים ערבים בישראל מספרים לעתים על תחושה של אין דין ואין דיין ששוררת בכפריהם. אפשר לדמיין איזו מהומה היה השמאל בארץ ובעולם מעורר אם פושעים יהודים היו אלו שגורמים לכך, אולם יש לו עניין מועט בסבל שנגרם לערבים בידי ערבים אחרים.  בהקשר זה, אולי פה אצלנו דווקא ממשלת הימין החדשה תתברר כמושיעה. כחלק מההסכמות בין גלעד ארדן לראש הממשלה נתניהו על כניסתו של ארדן לממשלה, הובטח שיופנו תקציבים לשיפור משמעותי באכיפה במגזר הערבי. נחיה ונראה.

אין עופרת – אין רציחות?

ארצות הברית ידועה לשמצה כמדינה עם שיעורי רצח גבוהים יחסית, אבל מסתמן שם שינוי דרמטי. שנת 2013 צפויה להיות השנה עם הכי פחות רציחות באמריקה, ביחס לאוכלוסיה, מזה מאה שנה.   מגמת הירידה ברציחות נמשכת כבר שנים. רודולף ג'וליאני קנה את תהילתו כשהצטייר כאחראי למגמה בניו יורק של שנות התשעים, אך היא התחוללה בו זמנית גם בערים גדולות נוספות באמריקה.  פחות אנשים נרצחים, ושיעור הרציחות רק הולך ויורד.

מדוע? זו שאלה מסקרנת, והתשובה שנותן לה הכלכלן ריק נווין מסקרנת עוד יותר מהשאלה עצמה. נווין טוען שלאחר תחילת שנות השבעים חלה מגמה של ירידה ברמת העופרת באוויר בארצות הברית. עופרת מזיקה להתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית של ילדים שנחשפים אליה, והם הופכים לפחות אינטליגנטיים וליותר אלימים וחסרי עכבות. במילים פשוטות, חשיפה לעופרת דופקת להם את השכל. כשהילדים האלו מתבגרים, לפחות חלק קטן מהם עלול להפוך לכל כך חסר רסן עד כדי ביצוע רצח.

שינויים בארצות הברית ובמדינות אחרות, בפרט סילוק דלק שמכיל עופרת מתחנות הדלק וסילוק צבע שמכיל עופרת מקירות הבתים, הובילו להפחתה משמעותית ברמות העופרת באוויר . כעבור עשרים שנה, כשהפעוטות גדלו, הם היו מסוגלים לשלוט טוב יותר בדחפיהם, ושיעור הרציחות ירד.

בארצות הברית נקטו כבר צעדים משמעותיים מאוד למנוע חשיפת ילדים לעופרת, ואילו אצלנו – מומלץ למי שמעדיף ילד באקדמיה על פני ילד מאחורי הסורגים, לשים לב למה שקורה בברז שלו.