הפסיכולוג שעיצב את צה"ל

אני קורא בימים אלו את "ענן של אפשרויות", ספר עיון מאת מייקל לואיס, המהווה ביוגרפיה מקצועית של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, גאוני הפסיכולוגיה שהוכיחו בעבודתם באוניברסיטה העברית בירושלים ומאוחר יותר בארה"ב כי בניגוד להנחות היסוד של מדע הכלכלה, בני אדם מקבלים החלטות לא לוגיות ולא רציונליות.

בצדק הצמיד דוד רוזנטל בוואלה את התואר "מרהיב" לאופן שבו לואיס מספר את סיפורם של כהנמן וטברסקי. ישנם ספרי עיון שהקורא בר מזל אם הצליח למצוא בהם שלושה או ארבעה משפטים בעלי ערך ועניין שיישארו איתו מבעד לקש ולגבבה של המלל האינסופי.  כאן כל שורה היא קסם וכל משפט דורש סימון מדגש צהוב (למזלי בימינו אנו אפשר להעביר את המדגש דיגיטלית בקינדל מבלי להשחית את הספר).

נחמד גם לראות את התיאור הרומנטי של ישראל הצעירה אשר שזור בספר. זהו מעין "אקסודוס" של ספרי העיון, שיר הלל לרוחה של ישראל בתקומתה, עם אזכורים נרחבים גם לשואה, שאותה חווה דניאל כהנמן כילד בצרפת הכבושה. המסע במסתורי הנפש הכלכלית של כהנמן וטברסקי קצת נדמה לי כגרסה אקדמית לשני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, על החברות בין ניצול השואה לצבר הכריזמטי (טברסקי שנאמר עליו שכל אחד ידע בכל ויכוח שהוא הצודק תמיד). חברות שמובילה אותם להרפתקה משותפת רבת חשיבות. הכתיבה מפגינה את איכויותיו המרשימות של לואיס ככותב ספרי עיון. הוא עשה עבודה פנטסטית בלימוד נשמת מדינת ישראל של שנות החמישים והשישים, ולמיטב הבחנתי אינו נופל בקטנות.

אני מניח שאקדיש לספר רשומה נוספת או אף יותר, אבל בינתיים קבלו כמה אנקדוטות מעבודתו של כהנמן בצה"ל. כהנמן בעצם הקים במו ידיו, בתחילת שנות העשרים לחייו, את מערכת האבחון והמבדקים הצה"לית, ועד היום היא מעוצבת על פי שיטתו.

צה"ל שלח את המועמדים לקצונה למבדק שבו נדרשו לבצע יחדיו משימה – לעבור קיר באמצעות עץ, מבלי לגעת בקיר. "שמנו לב מי לקח פיקוד, מי ניסה להנהיג ונדחה, באיזו מידה כל חייל שיתף פעולה. ראינו את העקשנים, הכנועים, היהירים, הסבלניים, חמי המזג", סיפר כהנמן. "ראינו תגובות לאתגר… חשנו שתחת לחץ האירוע נחשף טבעו האמיתי של האדם".

בסופו של דבר ניתן היה להבחין אילו אנשים מתאימים יותר לקצונה, ולמי אין סיכוי. מי הכוכב ומי הבינוני. אלא שכאשר ניתנה לכהנמן ההזדמנות לבחון את ניבוייו מול הישגי המועמדים בפועל בקורס הקצינים, התוצאה הייתה מפתיעה. הניבויים התבררו כחסרי ערך. הוא דימה את התחושה שלו למה שמרגישים מול אשליית הקווים המפורסמת. ברור לוגית שהקווים זהים, ובכל אופן קשה להשלים עם כך שהקו השמאלי אינו ארוך יותר.

מסקנתו של כהנמן הייתה שניתן להצליח באבחון, אבל לא בהתבסס על התרשמויות כלליות שטחיות, אלא באמצעות איסוף נתונים עובדתיים ושקלולם. הוא הביע חוסר עניין מוחלט בהתרשמות הכללית של המאבחנות הצה"לית ודרש מהם פשוט לאסוף נתונים על דפוסי התנהגות של המועמד לגיוס. את התאמתו הכוללת ישקלל האלגוריתם שבנה.

"המאבחנות שנאו את זה", כהנמן סיפר. "הן התקוממו". "אחת מהן אמרה לי שאני הופך אותן לרובוטים. הן הרגישו שהן יכולות לאפיין דמויות ואני שללתי מהן את זה". אבל האינטואציה של המאבחנות בצה"ל התבררה לכהנמן כבעיה, לא כמשאב.

עוד גילוי של כהנמן היה שאין הבדל גדול בין סוג האישיות הנדרשת בחי"ר לזו שנדרשת בארטילריה או בטנק או בסיירת המובחרת. מי שיש לו את התכונות המתאימות לצבא צפוי להצליח בכל מקום, לפחות במידה שהמבחנים שלו גילו.  לימים הפילטרים של כהנמן עוררו גם את סקרנותם של הגנרלים האמריקנים שתהו על סוד עוצמתו האנושית של צה"ל.

אנקדוטה צבאית נהדרת אחרת באה מעבודתו של כהנמן בשיפור הכשרת טייסי הקרב. המדריכים האמינו שביקורת עוזרת יותר משבח במהלך הכשרת הטייסים. והייתה להם ראיה אמפירית. כל פעם ששיבחו טייס הוא הפגין ביצועים גרועים יותר בפעמים הבאות. כל פעם שביקרו אותו, הוא השתפר. כהנמן היה צריך להסביר להם את תופעת הרגרסיה לממוצע. באופן טבעי דברים יוצאי דופן הם לא שכיחים. לכן ביצוע יוצא דופן לטובה ילווה בביצועים טובים פחות אחריו, ואילו ביצוע גרוע במיוחד ילווה בביצועים גרועים פחות אחריו. כהנמן בעצם הסביר להם שסטטיסטית ענישה, אשר באה אחרי ביצוע גרוע, צפויה להיראות יותר פרודוקטיבית מאשר שבח, שמטבעו בא אחרי ביצוע מצוין.

מודעות פרסומת

אהבה – דת, נס וחישובים קרים

החברה החילונית המודרנית מאסה בדתות הישנות, עם סיפורי המעשיות שמכרו להמונים, הבטחות גן העדן ואיומי הגיהנום. במקומן היא מציעה חיים המבוססים על מדע, על חשיבה רציונלית וכמובן.. על סיפורי מעשיות חדשים. כי בלי דת, מסוג כזה או אחר, אי אפשר.

תהיתי כבר אם פולחן הסביבה, המחזור, החיסכון באנרגיה, יכול להיחשב כדת. יש קווי דמיון ברורים בין המצוות הישנות והרגילות של הדתות הישנות לבין חובות המחזור וההתחשבות הסביבתית הדורשות גם הן מחשבה, כוונה ופעולה אינסופיות ויומיומיות. אבל נראה שגם אם זו דת, זו דת האמת. הראיות המדעיות תומכות בכך שדרך ההתנהלות שלנו בכדור הארץ אינה בת קיימא ומהווה סכנה קרובה ומיידית לפלנטה וליצוריה. הסופות המשתוללות באמריקה בתקופה זו, קשות ומזיקות מאי פעם, מהוות ראיה תומכת מיידית. זו חובה מוסרית לחשוב על מה שאנו מעוללים לכדור הארץ ולנסות להפחית במקצת את הנזק.

גם פולחן התקינות הפוליטית הוא סוג של דת, שהאליטות מסורות לה, וכאן הראיות המדעיות בהחלט אינן תומכות בפולחן. הפיכת כל חלש למוחלש אינה עומדת בקנה מידה עם הממצאים המדעיים ועם השכל הישר. את רוב ההבדלים בין בני האדם סביר להניח שיש לייחס לאקראיות, לתורשה, לתרבות. רק חלק קטן ניתן לייחס לדיכוי של החלשים בידי החזקים.

ישנה עוד דת מודרנית, המתייחסת ליחסים האינטימיים בין בני אדם – תפיסת האהבה הרומנטית כנס המחבר בצורה מיסטית בין נפשות ומהווה סיבה והצדקה לנישואים. בעבר המבוגרים האחראים היו נותנים ברכתם לקשר בין בחור ובחורה, לפי תפיסת שוק. שניים היו מותאמים זה לזה לפי ייחוס, סטטוס, כישרון, מראה חיצוני, כסף. כאשר לצד הגברי חשוב יותר המראה, ולצד הנשי חשוב יותר הסטטוס והכסף. כך מתנהלת עד היום החברה החרדית, בה המקח והממכר בטרם השידוך הוא גלוי ובוטה. החברה המודרנית קידשה, לעומת זאת, את האהבה הרומנטית. באהבה התרבות הפופולארית עוסקת ללא הרף – בשירים, בסרטים, בתוכניות הטלוויזיה. אבל מהי בעצם האהבה? זהו בעצם מנגנון נפשי שבדרכו הלא ברורה והאינטואיטיבית מנסה לחקות את מה שהיו עושים השדכנים בצורה מודעת יותר – מתאים בין הביקוש אלינו להיצע שבפנינו בשוק הפנויים והפנויות. חישוביו נסתרים מעינינו ומתקבלים רק כתוצאה סופית, כרגש עז, ומבלי שנראה את ספירת הנקודות המדוקדקת והקטנונית שבדרך אליה. אבל בסוף מטרת האהבה היא להתאים בין בני אדם שמבוקשים במידה דומה ומתאימים זה לזה. האם נראה דוגמנית יפהפיה עם מוסכניק? רק בתוכנית טלוויזיה, וגם אז רק אם הוא יפה תואר בעצמו. מה קורה לאהבה העזה שחשה מלכת יופי לחבר שלה בתיכון? מתנדפת כשהיא מקבלת את הכתר ומבינה שהיא מסוגלת לקבל הרבה יותר. כתבה מרתקת שפורסמה בלאישה הראתה שניתוחים לקיצור קיבה, שבהם אנשים לפעמים מורידים ארבעים וחמישים קילוגרמים, מסתיימים בפרידה, ובשיעור שלא ייאמן – 85% לפי אחד המומחים. מעמדו של אחד מבני הזוג זינק בחדות בשוק, בפרט אם מדובר באישה, שמעמדה תלוי מאוד במראה החיצוני שלה, ולפיכך אין מנוס מהתרחשותה של "תסמונת מלכת היופי".

חברות שמרניות שבהן השידוך הראשוני נעשה מפרספקטיבה כלכלית מודעת לעצמה מאבדות את המודעות הכלכלית בהמשך הדרך. בחברה שמרנית לא מקובלים גירושים, ולכן גם אם מעמדם של אחד מבני הזוג השתנה מאוד לעומת האחר, הוא מצופה לדבוק בנישואים, ולא לחפש תמורה מיידית.  לעומת זאת, חברות שמאמינות בנס של האהבה, כמו החברה שלנו, הן בפועל חברות שמאפשרות גמישות לניצול שינויי מעמד במהלך החיים. משום שאהבה היא גמישה, ויכולה להתעורר ולהיכבות בהתאם לשינויים בחיים.  זהו למשל דבר ידוע ומוכח שנשים בתקופתנו נוטות למאוס בבעלים שאיבדו את עבודתם.

נושא רגיש במיוחד הוא מה קורה כשאחד מבני הזוג מדרדר במצב בריאותו. יהיה זה מאוד אכזרי מצד בן הזוג השני להשליך אותו לצד הדרך דווקא אז. ישנם מקרים קיצוניים שבהם ניתן להבין החלטה על פרידה, כמו שאירע עם פגוע מוח מצוק איתן שאשתו החליטה לבקש גט, לקול נזיפות וצקצוקי הטוקבקיסטים. קשה להאשים אותה – העברת חיים שלמים לצד אדם שהוא צל של עצמו הקודם היא מחיר כבד מנשוא ומהסביר.

רוב הזוגות שורדים נסיבות רגילות יותר של מחלה. ובאמת אחד הדברים שקראתי שמאירים בצורה טובה יותר את המין האנושי, או לפחות חצי ממנו, הוא הממצא שבקרב גברים שמאובחנים בסרטן המוח, שיעורי הגירושים נמוכים מהרגיל. הנשים נותרות נאמנות. למרבה הצער ההיפך לא נכון – גברים נוטים לנטוש נשים שאובחנו בסרטן זה בשיעור כפול מהרגיל. ועדיין רובם לא נוטשים. יש בהם קורטוב של הגינות, אפילו בכאלו שלא היו כל כך הוגנים לאורך כל הקשר כולו. אני נזכר בכתבה על יחסי ירון לונדון עם אשתו שהייתה אז על ערש דווי:

האם הוא אוהב את אשתו, נשאל איש הטלוויזיה הוותיק, שקצת עיקם את האף למשמע הבנאליות האופרה-וינפרית שבשאלה. יש לו חוזה עם אשתו, הוא אומר. הוא מעדיף לדבר על מחויבות, על מסירות. נירה לונדון, שתמיד ביכרה להיעלם מעין הציבור, יושבת בכיסא גלגלים, צדה הימני משותק, מבקשת מבעלה לקצר בסיפוריו, ובענייניות רבה אומרת דברים בוטים. לו היו "הרפתקאות", היא מסגירה. היא היתה "כל השנים בשבילו" – הוא חילק את אהבתו אליה.

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

על הוויכוחים באינטרנט

למה לכתוב רשומות או תגובות באינטרנט? למה להתווכח על גביו עם בעלי דעה שונה? זו התנהגות שניתן לפרש בכמה דרכים שונות – ראשית, כצורת בידור אינטלקטואלית ויצירתית. כמוה כצפייה בסרט או הפקת הנאה ממשחק מחשב. פעילויות פנאי המאפשרות להעביר את הזמן בנעימים, אך גם לא נועדו למטרות גדולות. בצד האפל יש כאלו שמגיבים באופן המזכיר משחק וידאו מתוחכם. הם כותבים בערמומיות את הדברים שיוציאו מקסימום זעם ותרעומת מקוראים אחרים. אלו הם הטרולים הידועים לשמצה. כאשר הם חשים את התסכול שעוררו בזולתם הרי הם כשחקני משחק וידאו אשר מרכז התגמול שלהם במוח מתפוצץ בעונג כאשר נשמעת מנגינת קטיפת הבונוס. עבור אלו בצד המואר של הכתיבה למטרות הנאה, מרכז התגמול במוח שולח אותות כשהדברים שהכותב העלה  מעוררים עניין, כשמתקבל לייק או פידבק חיובי. כשנוספים שיתופים מהפייסבוק וקאונטר הביקורים הולך וצובר תאוצה.

כתיבה במסגרת קהילת כותבים ומגיבים יכולה לשרת צורך חברתי, והרי כל בני האדם זקוקים לזולת. לפעמים הקהילה הוירטואלית שנוצרת היא מספקת כשלעצמה. לפעמים היא גולשת למפגשים בעולם הפיזי.

בנוסף, וזו אולי מטרה יומרנית – הבעת דעה ושכנוע אחרים בה יכולים להשפיע על האופן שבו העולם מתנהל. בבלוגים כדוגמת שלי אפשר לנסות להשפיע על החלטות הצבעה או השקעה או התנהגות כלכלית של בני אדם אחרים. אולי אולי אפשר אפילו לתרום במשהו לשינוי החלטות שמתקבלות בפורומים ממשלתיים מצומצמים. בסוף ישנו אפקט כנפי הפרפר. דעה שנתקלים בה באינטרנט יכולה להפרות חשיבתו של מישהו, יכולה להופיע מחדש אחר כך באקדמיה או בפוליטיקה, בעיתונות הארצית או בטלוויזיה ומשם להגיע לזירות שבהן היא משפיעה באמת. הדרך מבלוג או טוקבק רחוקה, אבל לא בלתי אפשרית. ומן הסתם קרתה לא פעם. המחאה החברתית של 2011 התחילה מכמה תל אביבים בפייסבוק, ולעתים האפקטים עדינים וסמויים בהרבה.

אבל כדי למנוע תסכול מכותבים ומגיבים – לבטח תהיה זו טעות לצפות שההשפעה של מילתכם הכתובה תתבטא מייד בכך שתצליחו לשכנע את היריב המקוון המיידי, את מי שמתווכח איתכם. את המגיב בעל הדעה ההפוכה. אולי תשפיעו על המוני קוראים פסיביים. הרבה רעיונות שאבתי אני עצמי מדיונים שקראתי בבלוגים ובפורומים באינטרנט בלי להגיב עליהם ובלי לתת אפילו לייק. אבל להשפיע על מי שפתחתם איתו בוויכוח? הרי כשמתחילים ויכוח עם מישהו, זו כבר אינה מחלוקת על איזשהו נושא נקודתי. זו הופכת להיות מחלוקת על אגו ועל ערך ועל זהות – האחד מול השני. אף אחד לא יסכים לתבוסה בוויכוח שמגלם כל כך הרבה עבורו. תתווכחו למען הבידור שבדבר וכדי לשכנע את הצופים השקטים מהצד. לא כדי לקבל בסוף הרכנת ראש כנועה.

כשמפסיקים לשקר ומתחילים לגגל

"כל אחד משקר" מאת סת' סטפנס דווידוביץ הוא אחד הספרים המעניינים שקראתי בזמן האחרון. הוא עוסק באמת שחושפים חיפושי הגוגל עלינו בני האדם. ברשתות חברתיות כמו פייסבוק מנסים אנשים לשווק את הצדדים הטובים, הנעימים והחכמים של עצמם. זה לא שנעדרים שם הצדדים המכוערים של מיננו, אבל לפחות הנבונים שבנו מנסים לטשטשם.  חיפושי גוגל לעומת זאת חושפים את ההומו סאפיינס בצורתו הטהורה. בגוגל בני אדם שואלים שאלות שמשקפות מה באמת עובר להם בראש.

כדי שלא נשקע בקנאה ממליץ לנו הספר: "לעולם אל תשוו את הפוסטים של הזולת בפייסבוק למה שאתם מחפשים בגוגל". בפייסבוק הדרך הפופולארית עבור נשים לתאר את בעליהן היא:"הטוב ביותר", "החבר הכי טוב", "כל כך חמוד". בחיפושי גוגל שמות התואר הנפוצים עבור בעלים הן "אידיוט" ו"בלתי נסבל" והחשש הגדול שנשים מביעות בפני גוגל הוא שהבעל שלהן הוא בעצם הומו. אבל מתברר שאפילו בגוגל יש נשים שקוראות לבעל שלהן "מדהים". פתח צר עבור הקורא להמשיך להאמין שאהבה יש בעולם.

הכלל שיש להתעלם ממה שאנשים אומרים על עצמם בפומבי ולתת אמון רק במה שרואים אותם עושים בפועל, אומץ בתבונה בידי נטפליקס. בעבר אנשים נשאלו באתר נטפליקס איזה סרטים ירצו לראות בעתיד, והם הכינו רשימה של סרטים כבדים, אינטליגנטיים ומכובדים. נטפליקס הזכירה להם אותם מאוחר יותר, אך הם לעולם לא טרחו לצפות בהם בפועל. היום נטפליקס מציעה סרטים לצופיה על בסיס מה שבחרו לצפות בו בעבר בפועל וכך מאכילה אותם  בקומדיות המטופשות ובאקשן הזול שהם רוצים באמת.

מאחר שהבחינה השיטתית של חיפושי גוגל היא מדע חדש, הספר מלא בממצאים מסקרנים ושונה מהדברים הטריוויאליים לרוב שמחקרים במדעי החברה מגלים על העולם. הדוגמה הקלאסית לתועלת הגלומה בבחינת חיפושי גוגל לאנושות שניתנה בעבר היא שניתן לגלות באמצעות חיפושי אנשים על סימפטומים של שפעת שמגפה ממשמשת לבוא. תמיד הדוגמה הזו הזכירה לי את דבריו של הקוסם ג'יימס ראנדי על אורי גלר – "אם הוא באמת מכופף כפיות בכוח המחשבה, הוא עושה זאת בדרך הקשה". כשמגפת שפעת פורצת רופאי המשפחה רואים זאת מייד. לגייס את גוגל כדי לגלות זאת – זו הדרך הקשה. אבל הספר מראה שיש באמת מקומות שבהם גוגל מוסיפה מידע שיש לו ערך רב. למשל:

  • הורים מחפשים מידע על בנים מחוננים בתדירות גבוהה יותר מידע על בנות מחוננות. ממצא שמראה שהורים נוטים לייחס את תכונת המחוננות והגאונות לבנים יותר מאשר לבנות. וההפרש גדול – יותר מפי שניים! זה לא שלהורים לא אכפת מהבנות שלהן. הם עורכים חיפושי גוגל הקשורים אליהן, רק בתחומים אחרים – למשל איך לגרום להן להוריד במשקל.
  • יש מתאם שלילי בין מדינות שבהן נפוצה עריכת חיפושים גזעניים (כאלו המשתמשים במילה "ניגר") לבין שיעור ההצבעה עבור ברק אובמה בבחירות לנשיאות (וכנראה מתאם חיובי עבור הצבעה לדונלד טראמפ). הספר אומר שבניגוד לטענות לפיהן באמריקנים נותרה גזענות סמויה, האמת היא שהגזענות שנותרה היא מפורשת מאוד, רק שאנשים אינם מדברים עליה בפומבי אלא מקלידים אותה לגוגל.
  • 5% מחיפושי הפורנוגרפיה הגברית באינטרנט הם עבור פונוגרפיית גייז, מה שתואם לממצא הכללי הידוע ש-5% מהגברים נמשכים לבני מינם. אבל המפתיע הוא שגם במדינות דרומיות בארה"ב שבהן שיעור ההומואים המוצהרים נמוך, שיעור החיפוש דומה למדי. כלומר עדיין יש שם המון הומואים בארון.
  • ממצא מפתיע – נשים מחפשות יותר מידע על בן זוג שמסרב לסקס, מאשר ההיפך – גברים שמחפשים על בת זוג שאינה רוצה סקס. מול זה נותרתי באמת שמוט לסת. עוד ממצאים כאלו בענייני מין אפשר למצוא בשפע בהרצאה שהעביר כותב הספר ונמצאת בשלמותה ביוטיוב.

מאוד בלט לי ממצא אחד שהמחבר עצמו פסח עליו – כהני הביג דאטה שמוזכרים בספר, החל מהבעלים של גוגל והבעלים של פייסבוק ועד למומחה שהצליח לגלות באמצעות בחינת המוני קורלציות את סוד הניצחון של סוסים במרוצים ולמיליארדר שהסתייע בשירותיו – כולם יהודים. גם המחבר עצמו הוא יהודי. כאילו שקיעתם בים התלמוד של אבותינו חוללה איזה פלא ביכולתנו להתעסק בנושא.

לטייל שורשים

סדרת כתבות של אבישי בן חיים בערוץ עשר מתעדת דמויות ישראליות בולטות, כמו הרב לאו, ננסי ברנדס, ירון לונדון, הצל ואחרים עורכות בדיקות דנ"א לגילוי שורשיהם. גם אני ערכתי לאחרונה בדיקה כזו וגיליתי שהגנום שלי הוא ברובו יהודי אשכנזי עם נגיעות קלות מהודו ומהמזרח התיכון.

גנטיקה ומשמעותה זהו נושא מרתק. מבחינות רבות זהו הכול – על פי התיאוריה האבולוציונית, המניע של הלאומיות והאתניות זהו האופן שבו פועל "הגן האנוכי", הגן אשר יוצר במי שנושא בו את הצורך להגן עליו ולחבור לאחרים, נושאי אותו גן, כדי לשמרו מפני אלו המבקשים להרע לאותו מאגר גנטי. הגנטיקה של לאום מסוים היא אם כך טעם קיומו.

 גם החוק היהודי הלכתי מכיר בחשיבות הרצף הגנטי ואומר שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. כלל הלכתי זה נשמר בחוק המדינה וקובע זכאות לאזרחות ישראלית.

מבחינות אחרות הגנטיקה היא לא כלום – היהדות מכירה גם בגיור של נוכרים. המעצמה העולמית הגדולה ביותר, ארצות הברית, ביססה עצמה על התערבבות עמים תחת חוקה דמוקרטית אחת. אנשים הנחשבים לבני עם אחד יכולים להיות שונים זה מזה בתכלית ודומים בתכונותיהם ואופיים לבני עמים אחרים. השאלה האם מבחינה סטטיסטית בני עם אחד הקרובים גנטית זה לזה נושאים עמם יכולות ותכונות ייחודיות, כמו למשל יכולת היהודים לזכות בפרס נובל, היא שנויה במחלוקת עד קיצון. אבל גם אם נניח (כפי שאני משער) שזו אמת מדעית שיהודים נושאים עמם יכולת ייחודית בתחום זה,  הרי שכמה עשרות יהודים זכו בנובל ולכמה מיליוני יהודים אינטליגנציה מתחת לממוצע. השונות הפנימית גבוהה. 

בני אדם מקנים חשיבות לקרבה גנטית בעיקר ברמה המיידית. יש להם זיקה להוריהם, לאחים, לסבים, אפילו לדודים, לאחיינים ולבני דודים וכמובן בראש ובראשונה לילדיהם, בבת עיניהם. אבל הזיקה נחלשת במהירות עם הגידול האקספוננציאלי במרחק הגנטי. האתר שבו ערכתי הבדיקה מונה רשימה של בני דודים שלי מדרגה חמישית ושישית שנחשפו בשל קרבתנו הגנטית שהוכחה בבדיקה. מעולם לא שמעתי את שמו של אף אחד מהם ואינני חושב שאם אתקל בהם ישתחזרו סצנות ההתרגשות וההתייפחות המאפיינות את תוכנית הטלוויזיה "אבודים" של צופית גרנט המאחדת קרובי משפחה.  גם איני יודע דבר על סבינו הקדומים המשותפים ששמם התפוגג באבק ההיסטוריה, כמו גם על הסב הקדום שלי בהודו, בהנחה שבאמת קיים ואינו טעות סטטיסטית. החלטותיהם האינטימיות של אבות ואמהות קדומים אלו היו חוליה בשרשרת שיצרה אותי אך שום דבר על קיומם הקונקרטי והפרטני עלי אדמות אינו ידוע לי. במידה שרצו להנציח עצמם לנצח באמצעותי ובאמצעות בני דודיי צאצאיהם, שום דבר פרטי מהם לא הונצח. אבל העובדה שאני רואה בעצמי יהודי אכן יכולה להוות הנצחה, לפחות לחלק הארי שלהם. בטווח הארוך המשמעות האפשרית היחידה של ההנצחה הגנטית היא הישרדות הקבוצה האתנית אליה הפרט שייך. 

האידיאולוגיה הנאצית ציפתה מבכירי הגזע להוליד לפחות ארבעה ילדים. אדולף אייכמן כתב על תחושת הניצחון על אויביו שאפפה אותו כשנולד לו הילד הרביעי בארגנטינה בהיותו בן חמישים. ילד אינו עניין רק לאהבה פרטית. הוא נחלת הגזע שבאמצעות הילודה זוכה לשגשג ולהתרבות. אבל בפועל בנו הרביעי של אייכמן לא גדל לציפיות אביו. הוא פרופסור לארכיאולוגיה המלמד את ילדיו שסבם היה אדם רע ומדבר עמם בשבח הסובלנות. התפיסה הגזעית גנטית של הנאצים הוציאה שם רע נורא לכל הנושא, והיא מסבירה למשל את קלקול הקיבה שהסבו הכתבות של אבישי בן חיים לפובליציסט השמאלני ב. מיכאל. האמת היא שגם בתרבויות שאינן מושתתות על אותה גזענות אכזרית נאצית, כמו להבדיל התרבות היהודית בישראל, נושאים של ילודה, קרבה גנטית לאומה ומניעת התבוללות נושאים משקל. בטקס ערב יום השואה הסימן הגדול לניצחון העם היהודי על אויביו זהו ניצול או ניצולת השואה המדליקים את המשואה עם הנכד או הנין שכך מפגינים המשכיות שלא נקטעה באושוויץ. 

אחת התהיות שמעלה הפסיכולוגיה האבולוציונית נוגעת ליכולתם של בני אדם לאמץ ילדים ולאהוב אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. בכך הם מוכיחים שאינם מתפקדים רק כמכונות להעברה גנטית, אלא מסוגלים להעניק אהבה הורית מרצונם, לא רק מרצונם של הגנים שלהם. הורים לילדים מאומצים רואים אותם כממשיכיהם גם אם מבחני הדנ"א יאמרו אחרת. עם זאת אין כאן סתירה מוחלטת לפסיכולוגיה המתבקשת על פי האבולוציה – בדרך כלל אנשים בוחרים באופציית האימוץ רק כאשר מיצו עד תום את האפשרות להעמיד ילדים ביולוגיים משלהם. וגם הילדים המאומצים לעתים לוקחים את צופית גרנט עמם ויוצאים למסע שורשים.

אפשר לומר שבחיינו המודרנים באים לידי ביטוי כוחות סותרים במעורבב – הפסיכולוגיה העתיקה החקוקה בנו שנותנת עדיפות לקרבה הגנטית, וגם מוטיבציות נאורות ופלורליסטיות יותר כמו אלו שמאפשרות לאמץ או לקבל גרים כפי שהתקבלה רות המואביה, אמו הקדומה של דוד מלך ישראל, על אף איסור התורה על קבלת מואבים. זהו מין שביל זהב, כי מצד אחד לו מסתתרת התהום של הנאציזם הגזעני האפל ומצד שני רעיונות תיקון עולם נאיביים מצד שמאל, כמו ההפרדה שניסתה לנתק קשר בין הורים וילדיהם בקיבוצים או הפנטזיות על עולם נוסח אימג'ן שבו שוררים גבולות פתוחים וקוסמופוליטיות מוחלטת.

מה ישר ומה עקום בעקומה?

האתאיסט הלוחמני בעל הפודקסט הידוע, סאם האריס, הקדיש זמן שידור אוהד לצ'רלס מארי, מחבר הספר "עקומת הפעמון" שחולל שערוריה בשנות התשעים. "עקומת הפעמון" טען שהבדלי מנת המשכל בין לבנים לשחורים באמריקה הם גנטיים בחלקם, וביכולתו של הבדל גנטי להסביר הרבה מהפער בהכנסה ובעוד מדדים בין בני שני הגזעים.

מנגד, חוקרי אינטליגנציה מהצד הליברלי מתקיפים באופן מנומק את הלגיטימציה שסאם האריס נתן לספר והטענות להבדלי איי קיו על פי גזע מוצגות כ"מדע זבל".

המדע העוסק בהבדלי האיי קיו והגזע ובשורשיהם הגנטיים די דומה לדעתי למדע התחממות האקלים. הראיות שהצטברו בתחום מאוד מוצקות, גם אם לא מוחלטות כמו ראיות פיזיקליות, ואף אם יש פה ושם מידע שנראה סותר, רוב המדענים העוסקים בנושא השתכנעו מהן. אבל מחוץ לקהילה המדעית המדע לא נוח עבור הרבה פוליטיקאים וטענותיו לא זוכות לתמיכה פוליטית.

ההבדל הוא שמדע האינטליגנציה והגזע מותקף משמאל בעוד שמדע התחממות כדור הארץ מותקף מימין. עוד הבדל בולט הוא שהמדענים המדברים על ההתחממות הגלובאלית, על אף הבוז שהם מעוררים בצד הימני של המפה הפוליטית, זוכים לתמיכה עזה משמאל. זאת בעוד שגם הצד הימני לא מגבה פוליטית את אסכולת "עקומת הפעמון". האמת, יש לו סיבה טובה. כמו שרמזתי לא פעם, למגינת לבם של רבים מקוראיי, אם נתחיל לפשפש יותר מדי בשאלת הבדלי מנת המשכל בין כל מיני קבוצות, נגלה שהפער בין שמאלנים לימניים לטובת השמאלנים משמעותי אולי לא פחות מההבדל בין לבנים לשחורים לטובת הלבנים.