החברה החילונית המודרנית מאסה בדתות הישנות, עם סיפורי המעשיות שמכרו להמונים, הבטחות גן העדן ואיומי הגיהנום. במקומן היא מציעה חיים המבוססים על מדע, על חשיבה רציונלית וכמובן.. על סיפורי מעשיות חדשים. כי בלי דת, מסוג כזה או אחר, אי אפשר.
תהיתי כבר אם פולחן הסביבה, המחזור, החיסכון באנרגיה, יכול להיחשב כדת. יש קווי דמיון ברורים בין המצוות הישנות והרגילות של הדתות הישנות לבין חובות המחזור וההתחשבות הסביבתית הדורשות גם הן מחשבה, כוונה ופעולה אינסופיות ויומיומיות. אבל נראה שגם אם זו דת, זו דת האמת. הראיות המדעיות תומכות בכך שדרך ההתנהלות שלנו בכדור הארץ אינה בת קיימא ומהווה סכנה קרובה ומיידית לפלנטה וליצוריה. הסופות המשתוללות באמריקה בתקופה זו, קשות ומזיקות מאי פעם, מהוות ראיה תומכת מיידית. זו חובה מוסרית לחשוב על מה שאנו מעוללים לכדור הארץ ולנסות להפחית במקצת את הנזק.
גם פולחן התקינות הפוליטית הוא סוג של דת, שהאליטות מסורות לה, וכאן הראיות המדעיות בהחלט אינן תומכות בפולחן. הפיכת כל חלש למוחלש אינה עומדת בקנה מידה עם הממצאים המדעיים ועם השכל הישר. את רוב ההבדלים בין בני האדם סביר להניח שיש לייחס לאקראיות, לתורשה, לתרבות. רק חלק קטן ניתן לייחס לדיכוי של החלשים בידי החזקים.
ישנה עוד דת מודרנית, המתייחסת ליחסים האינטימיים בין בני אדם – תפיסת האהבה הרומנטית כנס המחבר בצורה מיסטית בין נפשות ומהווה סיבה והצדקה לנישואים. בעבר המבוגרים האחראים היו נותנים ברכתם לקשר בין בחור ובחורה, לפי תפיסת שוק. שניים היו מותאמים זה לזה לפי ייחוס, סטטוס, כישרון, מראה חיצוני, כסף. כאשר לצד הגברי חשוב יותר המראה, ולצד הנשי חשוב יותר הסטטוס והכסף. כך מתנהלת עד היום החברה החרדית, בה המקח והממכר בטרם השידוך הוא גלוי ובוטה. החברה המודרנית קידשה, לעומת זאת, את האהבה הרומנטית. באהבה התרבות הפופולארית עוסקת ללא הרף – בשירים, בסרטים, בתוכניות הטלוויזיה. אבל מהי בעצם האהבה? זהו בעצם מנגנון נפשי שבדרכו הלא ברורה והאינטואיטיבית מנסה לחקות את מה שהיו עושים השדכנים בצורה מודעת יותר – מתאים בין הביקוש אלינו להיצע שבפנינו בשוק הפנויים והפנויות. חישוביו נסתרים מעינינו ומתקבלים רק כתוצאה סופית, כרגש עז, ומבלי שנראה את ספירת הנקודות המדוקדקת והקטנונית שבדרך אליה. אבל בסוף מטרת האהבה היא להתאים בין בני אדם שמבוקשים במידה דומה ומתאימים זה לזה. האם נראה דוגמנית יפהפיה עם מוסכניק? רק בתוכנית טלוויזיה, וגם אז רק אם הוא יפה תואר בעצמו. מה קורה לאהבה העזה שחשה מלכת יופי לחבר שלה בתיכון? מתנדפת כשהיא מקבלת את הכתר ומבינה שהיא מסוגלת לקבל הרבה יותר. כתבה מרתקת שפורסמה בלאישה הראתה שניתוחים לקיצור קיבה, שבהם אנשים לפעמים מורידים ארבעים וחמישים קילוגרמים, מסתיימים בפרידה, ובשיעור שלא ייאמן – 85% לפי אחד המומחים. מעמדו של אחד מבני הזוג זינק בחדות בשוק, בפרט אם מדובר באישה, שמעמדה תלוי מאוד במראה החיצוני שלה, ולפיכך אין מנוס מהתרחשותה של "תסמונת מלכת היופי".
חברות שמרניות שבהן השידוך הראשוני נעשה מפרספקטיבה כלכלית מודעת לעצמה מאבדות את המודעות הכלכלית בהמשך הדרך. בחברה שמרנית לא מקובלים גירושים, ולכן גם אם מעמדם של אחד מבני הזוג השתנה מאוד לעומת האחר, הוא מצופה לדבוק בנישואים, ולא לחפש תמורה מיידית. לעומת זאת, חברות שמאמינות בנס של האהבה, כמו החברה שלנו, הן בפועל חברות שמאפשרות גמישות לניצול שינויי מעמד במהלך החיים. משום שאהבה היא גמישה, ויכולה להתעורר ולהיכבות בהתאם לשינויים בחיים. זהו למשל דבר ידוע ומוכח שנשים בתקופתנו נוטות למאוס בבעלים שאיבדו את עבודתם.
נושא רגיש במיוחד הוא מה קורה כשאחד מבני הזוג מדרדר במצב בריאותו. יהיה זה מאוד אכזרי מצד בן הזוג השני להשליך אותו לצד הדרך דווקא אז. ישנם מקרים קיצוניים שבהם ניתן להבין החלטה על פרידה, כמו שאירע עם פגוע מוח מצוק איתן שאשתו החליטה לבקש גט, לקול נזיפות וצקצוקי הטוקבקיסטים. קשה להאשים אותה – העברת חיים שלמים לצד אדם שהוא צל של עצמו הקודם היא מחיר כבד מנשוא ומהסביר.
רוב הזוגות שורדים נסיבות רגילות יותר של מחלה. ובאמת אחד הדברים שקראתי שמאירים בצורה טובה יותר את המין האנושי, או לפחות חצי ממנו, הוא הממצא שבקרב גברים שמאובחנים בסרטן המוח, שיעורי הגירושים נמוכים מהרגיל. הנשים נותרות נאמנות. למרבה הצער ההיפך לא נכון – גברים נוטים לנטוש נשים שאובחנו בסרטן זה בשיעור כפול מהרגיל. ועדיין רובם לא נוטשים. יש בהם קורטוב של הגינות, אפילו בכאלו שלא היו כל כך הוגנים לאורך כל הקשר כולו. אני נזכר בכתבה על יחסי ירון לונדון עם אשתו שהייתה אז על ערש דווי:
האם הוא אוהב את אשתו, נשאל איש הטלוויזיה הוותיק, שקצת עיקם את האף למשמע הבנאליות האופרה-וינפרית שבשאלה. יש לו חוזה עם אשתו, הוא אומר. הוא מעדיף לדבר על מחויבות, על מסירות. נירה לונדון, שתמיד ביכרה להיעלם מעין הציבור, יושבת בכיסא גלגלים, צדה הימני משותק, מבקשת מבעלה לקצר בסיפוריו, ובענייניות רבה אומרת דברים בוטים. לו היו "הרפתקאות", היא מסגירה. היא היתה "כל השנים בשבילו" – הוא חילק את אהבתו אליה.
