לטייל שורשים

סדרת כתבות של אבישי בן חיים בערוץ עשר מתעדת דמויות ישראליות בולטות, כמו הרב לאו, ננסי ברנדס, ירון לונדון, הצל ואחרים עורכות בדיקות דנ"א לגילוי שורשיהם. גם אני ערכתי לאחרונה בדיקה כזו וגיליתי שהגנום שלי הוא ברובו יהודי אשכנזי עם נגיעות קלות מהודו ומהמזרח התיכון.

גנטיקה ומשמעותה זהו נושא מרתק. מבחינות רבות זהו הכול – על פי התיאוריה האבולוציונית, המניע של הלאומיות והאתניות זהו האופן שבו פועל "הגן האנוכי", הגן אשר יוצר במי שנושא בו את הצורך להגן עליו ולחבור לאחרים, נושאי אותו גן, כדי לשמרו מפני אלו המבקשים להרע לאותו מאגר גנטי. הגנטיקה של לאום מסוים היא אם כך טעם קיומו.

 גם החוק היהודי הלכתי מכיר בחשיבות הרצף הגנטי ואומר שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. כלל הלכתי זה נשמר בחוק המדינה וקובע זכאות לאזרחות ישראלית.

מבחינות אחרות הגנטיקה היא לא כלום – היהדות מכירה גם בגיור של נוכרים. המעצמה העולמית הגדולה ביותר, ארצות הברית, ביססה עצמה על התערבבות עמים תחת חוקה דמוקרטית אחת. אנשים הנחשבים לבני עם אחד יכולים להיות שונים זה מזה בתכלית ודומים בתכונותיהם ואופיים לבני עמים אחרים. השאלה האם מבחינה סטטיסטית בני עם אחד הקרובים גנטית זה לזה נושאים עמם יכולות ותכונות ייחודיות, כמו למשל יכולת היהודים לזכות בפרס נובל, היא שנויה במחלוקת עד קיצון. אבל גם אם נניח (כפי שאני משער) שזו אמת מדעית שיהודים נושאים עמם יכולת ייחודית בתחום זה,  הרי שכמה עשרות יהודים זכו בנובל ולכמה מיליוני יהודים אינטליגנציה מתחת לממוצע. השונות הפנימית גבוהה. 

בני אדם מקנים חשיבות לקרבה גנטית בעיקר ברמה המיידית. יש להם זיקה להוריהם, לאחים, לסבים, אפילו לדודים, לאחיינים ולבני דודים וכמובן בראש ובראשונה לילדיהם, בבת עיניהם. אבל הזיקה נחלשת במהירות עם הגידול האקספוננציאלי במרחק הגנטי. האתר שבו ערכתי הבדיקה מונה רשימה של בני דודים שלי מדרגה חמישית ושישית שנחשפו בשל קרבתנו הגנטית שהוכחה בבדיקה. מעולם לא שמעתי את שמו של אף אחד מהם ואינני חושב שאם אתקל בהם ישתחזרו סצנות ההתרגשות וההתייפחות המאפיינות את תוכנית הטלוויזיה "אבודים" של צופית גרנט המאחדת קרובי משפחה.  גם איני יודע דבר על סבינו הקדומים המשותפים ששמם התפוגג באבק ההיסטוריה, כמו גם על הסב הקדום שלי בהודו, בהנחה שבאמת קיים ואינו טעות סטטיסטית. החלטותיהם האינטימיות של אבות ואמהות קדומים אלו היו חוליה בשרשרת שיצרה אותי אך שום דבר על קיומם הקונקרטי והפרטני עלי אדמות אינו ידוע לי. במידה שרצו להנציח עצמם לנצח באמצעותי ובאמצעות בני דודיי צאצאיהם, שום דבר פרטי מהם לא הונצח. אבל העובדה שאני רואה בעצמי יהודי אכן יכולה להוות הנצחה, לפחות לחלק הארי שלהם. בטווח הארוך המשמעות האפשרית היחידה של ההנצחה הגנטית היא הישרדות הקבוצה האתנית אליה הפרט שייך. 

האידיאולוגיה הנאצית ציפתה מבכירי הגזע להוליד לפחות ארבעה ילדים. אדולף אייכמן כתב על תחושת הניצחון על אויביו שאפפה אותו כשנולד לו הילד הרביעי בארגנטינה בהיותו בן חמישים. ילד אינו עניין רק לאהבה פרטית. הוא נחלת הגזע שבאמצעות הילודה זוכה לשגשג ולהתרבות. אבל בפועל בנו הרביעי של אייכמן לא גדל לציפיות אביו. הוא פרופסור לארכיאולוגיה המלמד את ילדיו שסבם היה אדם רע ומדבר עמם בשבח הסובלנות. התפיסה הגזעית גנטית של הנאצים הוציאה שם רע נורא לכל הנושא, והיא מסבירה למשל את קלקול הקיבה שהסבו הכתבות של אבישי בן חיים לפובליציסט השמאלני ב. מיכאל. האמת היא שגם בתרבויות שאינן מושתתות על אותה גזענות אכזרית נאצית, כמו להבדיל התרבות היהודית בישראל, נושאים של ילודה, קרבה גנטית לאומה ומניעת התבוללות נושאים משקל. בטקס ערב יום השואה הסימן הגדול לניצחון העם היהודי על אויביו זהו ניצול או ניצולת השואה המדליקים את המשואה עם הנכד או הנין שכך מפגינים המשכיות שלא נקטעה באושוויץ. 

אחת התהיות שמעלה הפסיכולוגיה האבולוציונית נוגעת ליכולתם של בני אדם לאמץ ילדים ולאהוב אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. בכך הם מוכיחים שאינם מתפקדים רק כמכונות להעברה גנטית, אלא מסוגלים להעניק אהבה הורית מרצונם, לא רק מרצונם של הגנים שלהם. הורים לילדים מאומצים רואים אותם כממשיכיהם גם אם מבחני הדנ"א יאמרו אחרת. עם זאת אין כאן סתירה מוחלטת לפסיכולוגיה המתבקשת על פי האבולוציה – בדרך כלל אנשים בוחרים באופציית האימוץ רק כאשר מיצו עד תום את האפשרות להעמיד ילדים ביולוגיים משלהם. וגם הילדים המאומצים לעתים לוקחים את צופית גרנט עמם ויוצאים למסע שורשים.

אפשר לומר שבחיינו המודרנים באים לידי ביטוי כוחות סותרים במעורבב – הפסיכולוגיה העתיקה החקוקה בנו שנותנת עדיפות לקרבה הגנטית, וגם מוטיבציות נאורות ופלורליסטיות יותר כמו אלו שמאפשרות לאמץ או לקבל גרים כפי שהתקבלה רות המואביה, אמו הקדומה של דוד מלך ישראל, על אף איסור התורה על קבלת מואבים. זהו מין שביל זהב, כי מצד אחד לו מסתתרת התהום של הנאציזם הגזעני האפל ומצד שני רעיונות תיקון עולם נאיביים מצד שמאל, כמו ההפרדה שניסתה לנתק קשר בין הורים וילדיהם בקיבוצים או הפנטזיות על עולם נוסח אימג'ן שבו שוררים גבולות פתוחים וקוסמופוליטיות מוחלטת.

מה ישר ומה עקום בעקומה?

האתאיסט הלוחמני בעל הפודקסט הידוע, סאם האריס, הקדיש זמן שידור אוהד לצ'רלס מארי, מחבר הספר "עקומת הפעמון" שחולל שערוריה בשנות התשעים. "עקומת הפעמון" טען שהבדלי מנת המשכל בין לבנים לשחורים באמריקה הם גנטיים בחלקם, וביכולתו של הבדל גנטי להסביר הרבה מהפער בהכנסה ובעוד מדדים בין בני שני הגזעים.

מנגד, חוקרי אינטליגנציה מהצד הליברלי מתקיפים באופן מנומק את הלגיטימציה שסאם האריס נתן לספר והטענות להבדלי איי קיו על פי גזע מוצגות כ"מדע זבל".

המדע העוסק בהבדלי האיי קיו והגזע ובשורשיהם הגנטיים די דומה לדעתי למדע התחממות האקלים. הראיות שהצטברו בתחום מאוד מוצקות, גם אם לא מוחלטות כמו ראיות פיזיקליות, ואף אם יש פה ושם מידע שנראה סותר, רוב המדענים העוסקים בנושא השתכנעו מהן. אבל מחוץ לקהילה המדעית המדע לא נוח עבור הרבה פוליטיקאים וטענותיו לא זוכות לתמיכה פוליטית.

ההבדל הוא שמדע האינטליגנציה והגזע מותקף משמאל בעוד שמדע התחממות כדור הארץ מותקף מימין. עוד הבדל בולט הוא שהמדענים המדברים על ההתחממות הגלובאלית, על אף הבוז שהם מעוררים בצד הימני של המפה הפוליטית, זוכים לתמיכה עזה משמאל. זאת בעוד שגם הצד הימני לא מגבה פוליטית את אסכולת "עקומת הפעמון". האמת, יש לו סיבה טובה. כמו שרמזתי לא פעם, למגינת לבם של רבים מקוראיי, אם נתחיל לפשפש יותר מדי בשאלת הבדלי מנת המשכל בין כל מיני קבוצות, נגלה שהפער בין שמאלנים לימניים לטובת השמאלנים משמעותי אולי לא פחות מההבדל בין לבנים לשחורים לטובת הלבנים.

חכמת חיים

מחקר דני עצום במספר המשתתפים פורסם בשנה האחרונה ועוסק בשאלה מרתקת: מה הקשר בין הצלחה במבחן איי קיו בנעורים, בזמן המיונים לצבא, הצלחה שמקובל לפרש כסימן לאינטליגנציה או לחוכמה, לבין תמותה. המחקר עקב אחר צעירים דנים מהזמן שבו הם ניגשו למבחן ועד שנות חייהם המבוגרות ובדק כיצד הציון במבחן ניבא את סיכויי התמותה שלהם מאוחר יותר.

מסקנות המחקר די ברורות. אין שכל, אין דאגות. אבל אם אין שכל, דווקא יש סיבה לדאגות. כל ירידה של סטיית תקן בציון האיי קיו בישרה סיכוי גבוה ב-30% בערך למוות, ובחלק מגורמי המוות השיעור היה אף משמעותי בהרבה.

ממצא מרתק נוסף היה שהקשר התחזק עבור בני דורות אחרונים. נראה שבדור האחרון הצטבר ידע רב יותר לגבי התנהגויות בריאות, ועל כן החכמים שבחרו שלא להתעלם ממנו שאבו יתרון גדול במיוחד בתוחלת החיים שלהם. בראש ובראשונה ממצא זה נוגע לעישון. הידע שעישון הורג ונפוץ היום במיוחד בקרב בעלי אינטליגנציה גבוהה ומבדילם לטובה מהטיפשים. ואכן בתמותה ממחלות ריאה הפער בין החכמים לטיפשים גדול במיוחד. בסרטן המעי הפער הוא נמוך יחסית (13%) וניתן לפרש זאת בכמה דרכים: או שגם חכמים לא מקפידים על תזונה בריאה במיוחד, או שהקשר בין תזונה לבין סרטן במעי אינו רב.

בסיכון להיות קורבן של תאונה או של רצח הפער בין בעלי אינטליגנציה גבוהה לנמוכה הוא, שלא במפתיע, גבוה (ברצח, בקבוצת הגיל שבין 29 ל-50, 68% עלייה בסיכוי להירצח עבור כל ירידה בסטיית תקן של מנת המשכל).

יוצא דופן בולט הוא סרטן העור, שסיכויי התמותה בו גבוהים יותר עבור אלו שהצליחו יותר במבחני מנת משכל. לכאורה מפתיע, כי גם בסרטן העור התנהגות חכמה הכוללת שימוש בקרם הגנה אמורה לעזור למניעת מוות. ניתן להסביר זאת בכך שהאוכלוסייה המצליחה יותר במבחנים הייתה בעלת יותר משאבים כספיים והרבתה יותר לצאת לחופשות בארצות החום שמחוץ לדנמרק. המחקר לא מזכיר אפשרות זאת, ואולי האוכלוסייה הדנית שנחקרה הומוגנית מכדי שזה יהיה גורם משמעותי בקרבה, אך ייתכן גם הבדל בגוון העור שקשור להצלחה במבחנים ומגדיל הפגיעות לסרטן העור בקרב המצליחים.

הסברים המבוססים על מנת משכל נוגעים בנושא השנוי במחלוקת של התורשה נגד הסביבה, כי תמיד ניתן לטעון שמנת משכל נמוכה נובעת מקיפוח סביבתי ומעוני, ואולי הקיפוח הסביבתי והעוני הוא זה שמחולל תמותה גבוהה יותר במי שכשל במבחניו ולאו דווקא הטיפשות. בחיי עוני יש הרבה יותר סטרס, תנאי מגורים גרועים יותר ונגישות פחותה למזון בריא. ומי בכלל יכול לצפות ממישהו לחשוב על אורח חיים בריא, כשהוא טרוד בלהאכיל את ילדיו. עם זאת, בעבר הבאתי מחקר שנותן סיבה לחשוב שלא העוני כשלעצמו הוא העניין. גם בארץ יש לנו קייס ייחודי בעד הטענה שעוני כשלעצמו אינו מקצר חיים, תוחלת החיים המרשימה בעיר בני ברק.

על כל פנים, נראה לי שדנמרק, מדינה שוויונית עם מערכת רווחה מפותחת, שבתחילת תקופת המחקר גם הייתה מאוד הומוגנית ונטולת מהגרים, מייצגת את האומדן הנמוך ביותר האפשרי להשפעה של מנת משכל על תמותה, ובמקומות אחרים, כמו אולי ארצנו שלנו, הפערים גדולים עוד יותר.

ממנטו מורי או שתשרת בנפרד

לפני כעשרים שנה פורסם מאמר פסיכולוגי חשוב ששאל שאלה בסיסית על החברה האנושית: מדוע סקס הוא כזו בעיה? מדוע יש סביבו כל כך הרבה איסורים ומבוכה? אפשר לענות בפשטות ולומר שסקס הוא מנוע ההתרבות וההתפשטות של האנושות ולכן ברור שהשימוש בו היה צריך לעבור עם הדורות הסדרה שתוטמע עמוק בנפשותינו. אבל המאמר נתן תשובה מורכבת אף יותר. לטענת מחבריו, האדם מתקשה להתגבר על הפחד מהמוות. אנחנו יודעים שלא נהיה כאן לנצח והידיעה הזו מזעזעת. כל דבר שמזכיר לאדם את אימת המוות מעורר בו חלחלה ומאלצו לפתח אסטרטגיות נגד. אין דבר שמזכיר את המוות יותר מאשר העובדה שאנחנו בעלי חיים. זבובים מתים וגם אנחנו נמות. בהמות מתות וגם אנחנו נמות.

על כן אדם חש צורך עז לשוב ולהזכיר לעצמו שאין הוא בהמה ומאחר שכך גורלו יכול להיות טוב מגורלה. כל דבר שמזכיר לאדם את הבהמתי והחייתי שבתוכו מעורר בו מצוקה ומקשה על ההדחקה. סקס הוא בעיה קשה מבחינה זו. הוא מזכיר את המוות ואת שותפות הגורל עם בעלי החיים, בהיותו פעילות טבעית ושגורה אצלם.

הזרם החרדי לאומי מוטרד מכך ששירות מעורב של חיילים וחיילות יגלוש להילולת מין פרועה ומנהיגו הרוחני העליון, הרב צבי טאו, מורו ורבו של הרב לווינשטיין שהתבטאויותיו עוררו סערה השבוע, הצביע ישירות על הסוגיה המרכזית שהנושא מעורר מבחינתו ומבחינת תלמידיו:"השאלה אם אנחנו חיים חיי בני אדם או חיי בהמות וחיות". ואכן, הרגולציה האינסופית של הסקס שחברות מסורתיות עוסקות בה נועדה לשרטט קו חד בין גורל בעלי החיים, שעוסקים בסקס חופשי אך סופם במוות חסר תוחלת לבין החיים בעלי הערך שאמור לחיות האדם.

ברם, כפי שכתבתי בפוסט עבר, תהיה זו טעות לחשוב שרק אנשים מסורתיים עסוקים באסטרטגיות התגוננות מפני זיכרון המוות ומפני שותפות הגורל עם בעלי החיים. לאדם החילוני המודרני יש דרכים משלו להתגונן – למשל הדגשת העיסוק באמנות ומדע. אך בראש ובראשונה הערך המבדיל את האדם מהחיה בתפיסה המודרנית ההומניסטית הוא התנהלותו החופשית, הנאמנה לעצמה והמשוחררת מכבלים. בהתאם לכך הרגולציה המודרנית של הסקס מחמירה לא פחות מזו המסורתית אבל דגשיה שונים.  התפיסה המסורתית שאפה להגביל את הפרטנרים למין (למשל הגבלת מין חד מיני, או איסור על פרטנרים שאינם בני אותו לאום או מעמד חברתי). התפיסה המודרנית שואפת, באופן עיקש וקפדני לא פחות, להגביל אלמנטים של כפיה ושעבוד בסקס. זנות נתפסת כפסולה מכל וכול, כי אף אישה לא תעסוק בכך מרצונה החופשי האותנטי, בעוד שמתירנות מינית שבאה מתוך רצון טבעי נתפסת בחיוב. מין עם נערות וילדות, שהיה דבר שכיח ביותר בימים עברו, נאסר מכל וכול, כי אלו חסרות עדיין את העצמאות המאפשרת הסכמת אמת.  אין רע ביחסי מין בין שני גברים או שתי נשים אבל יש פסול ביחסים בין מפקד ופקידה או בוס וכפופה, הגם שמאז ומתמיד הרבה זוגות החלו כך את היכרותם.

אני מניח שרוב הקוראים, ממש כמוני, חשים הזדהות עמוקה עם הטאבואים החדשים לגבי סקס בד בבד עם יחס מסתייג ומזלזל כלפי הטאבואים הישנים. אפשר עם זאת לגלות אמפתיה מסוימת, גם ללא הסכמה, כלפי התפיסות המקובלות בחוגים המסורתיים, אם מבינים שבסופו של דבר הן משרתות את אותו צורך פסיכולוגי שמשרתות תפיסותינו שלנו.

חזקים, חלשים ויהודים

יש בעולמנו שתי השקפות עולם פוליטיות מרכזיות – ההשקפה האחת אומרת שהחזק תמיד צודק, משום שהעולם מתבסס על היררכיה. ההשקפה השנייה אומרת שהחלש תמיד צודק, מאחר שהשוויון הוא הדבר החשוב ביותר. 

חילופי השלטון מעוררי ההשתאות בארה"ב משקפים את הקוטביות היוצאת מכך. ממשל אובמה סלד מישראל הלאומנית אך יצא מגדרו כדי לציין את סבל היהודים בשואה. למעשה כפי שהשתמע מנאום קהיר היה נראה שצדקת קיומה של ישראל בעיניו של הנשיא נעוצה בשואה. היהודים היו כה חלשים בעבר שניתן איכשהו לסבול את היותם חזקים בהווה.

ממשל טראמפ הוא ההיפך הגמור. הצהרתו ליום השואה העליבה את היהודים. היועץ הבכיר המושל בכול, סטיב בנון, בכלל סולד מיהודים. אבל יהודים שמוכנים להיות חזקים וכוחניים בריש גלי אוהבים בבית הלבן הנוכחי כמו שאוהבים בו את פוטין. על כן המתנחלים מוצאים אצל טראמפ בית חם.

אחת האירוניות בהשקפות עולם גורפות שכאלו היא שלעתים אנשים הולכים איתן, לפחות במידה מסוימת, גם כשפונות נגד האינטרסים האישיים הבסיסיים שלהם. 

שמאלנים קיצוניים נפגעי טרור פלסטיני מוסיפים להצדיקו, כי זהו נשקו של החלש. הקיבוצניקים השמאלנים שהיו משוכנעים שברית המועצות היא מעוז ההגשמה הסוציאליסטית בעולם המשיכו לדבוק בה גם כשנחשפו פשעיה. מרדכי אורן, איש מפ"ם וקורבן משפט פראג, הודיע אחרי ששוחרר שהוא ממשיך להאמין בסוציאליזם. אפילו העשירים נוהרים לקלפיות כדי להצביע למפלגות שמאל שמבטיחות להטיל עליהם מסי עתק. 

ומנגד נשים חרדיות מקבלות את ההיררכיה הדתית השמה גברים מעליהן. תלמידי ישיבות מזרחיים משתוקקים להיקלט בישיבה אשכנזית אף שבה ייחשבו סוג ב'. העניים החיים בליבה של אמריקה סוגדים למילארדר מעלים מס שבו בחרו לנשיאם.

האם טראמפ יתברר כרע ליהודים, יעדיף את האינטרסים של פוטין על אלו של ישראל? ינהל את העולם בפזיזות חסרת מעצורים? ואם כן, האם עדרי הטוקבקיסטים הימניים, שכל כך אוהבים כוחנות, עדיין יתלהבו ממנו? 

תרבות שונה, צער דומה

החברה המערבית שבה אנו חיים מעניקה מידה חסרת תקדים של חופש ושליטה לבני האדם החיים בה. בחברה שלנו מציאות הכוללת שעבוד, ניצול ואונס ידועה כמעוררת טראומה פסיכולוגית קשה הנחרטת בנפש לאורך שנים. אבל מה היו פני הדברים בחברות אחרות שבהן שעבוד, ניצול ואונס היו נורמה מתמשכת? האם בחברות אלו בני האדם המצויים בתחתית הסולם היו יודעים להסתגל נפשית ולקבל ללא צלקת את המציאות הרעה שלתוכה הם נקלעו?

על פי רוב בני האדם הנמצאים בתחתית המדרג ונידונים לניצול היו נשים. בסרט תיעודי מרתק בשם "אמא ילדה" נשים קשישות, אשר נולדו בתימן ובמרוקו וחיות היום בישראל, מתארות את השאתן בכפייה בהיותן ילדות לגברים מבוגרים, את חוויית האונס שבאה לאחר מכן, ואת האומללות שכל אלו עוררו. הזעם שנותר בהן אחרי שבעים או שמונים שנה, הדמעות שזולגות על לחייהן כשהן מעלות זיכרונות וחוסר יכולתן לסלוח לבעלים, גם אם הילד פרי הנישואים המדובב אותן מצפה לסליחה כזו, אינם מותירים ספק. גם הן שגדלו בתרבות שבה ניצול ואונס שהופנו כלפיהן היו הנורמה, חוות את אותו צער ואותו כעס בתגובה לו כפי שחווים מי שנחשפים להם בעולמנו המודרני.

השאלה אם רגשות טראומה אנושיים הם פרי הבניה תרבותית או שהם תוצאה אובייקטיבית של מציאות היא שאלה עם הרבה משמעויות והקשרים.  למשל בין ההיסטוריונים של ימי הביניים היה ויכוח לגבי האופן שבו התייחסו הורים למות ילדיהם באותם זמנים. ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס התפרסם בטענתו שבשל השכיחות הגבוהה שבה הורים איבדו ילדים (רק חצי מהילודים שרד עד גיל חמש!), הם הצליחו לגבש עמדה אדישה מול השכול, באופן שונה מאוד מהורים מודרניים. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר חלקה על אריאס מכל וכול, וליקטה מקורות שהראו שגם בימי הביניים הורים שכולים חוו צער נורא עם הילקחם של ילדים קטנים.

ההשקפה הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית מתנגדת לשיפוט שלילי של תרבויות עולם שלישי על פי נורמות מערביות. אבל כאשר ברור שהסבל שגורמות הנורמות האכזריות בעולם השלישי לאנשים החיים שם דומה לסבל שהיו גורמות בתרבות שלנו, הקייס המוסרי נגד שיפוט כזה הוא חלש מאוד.  ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות.

מרוגל אלפר ועד למשובטים

טרול, בעגת האינטרנט, הוא מי שמעלה תוכן מתסיס ומעצבן כדי לעורר זעמם של גולשים אחרים וליהנות מתשומת הלב העוינת. בזירת האינטרנט בישראל פועלים שני טרולים בולטים, אינטליגנטיים ביותר, שאני תמיד נהנה לקרוא: רוגל אלפר באתר עיתון הארץ ואמיר חצרוני בפייסבוק.

יש הבדלים בין השניים – חצרוני הוא מוקיון מובהק. אלפר מתיימר להיות רציני – אבל יש גם מכנה משותף. הבוז שלהם כבני אדם בעלי השקפה חילונית רציונלית למיתוסים דתיים ולאומיים. בוז ששניהם מתענגים על יכולתו להוציא מדעתם את אלו שנפשם שבויה לחלוטין במיתוסים אלו.

אלפר וחצרוני מזהים לדעתי בעיה משמעותית באבולוציה של האדם המודרני. חלק גדול מהדחפים שהניעו את האדם ושמרו עליו לאורך הדורות שרד את מבחן הזמן בהצלחה גם כשהאדם נעשה משכיל ודיגיטלי. אנחנו עדיין רעבים כשלא אכלנו ומחפשים מזון. עדיין צמאים כשלא שתינו, גם אם אבותינו תרו אחרי מים, ואילו אנחנו מעדיפים קולה, כמו שמראה הפרסומת המפורסמת המתעדת המעבר מהאדם הקדמון לאדם השותה פפסי.

דחפים ורגשות עתיקים שאפשרו בניית משפחה כמו אהבת צאצאים אחרי לידתם ואהבה לבן זוג גם הם צלחו את הזמנים. אולי לא ביפן, שם הרבה צעירים מסתגרים מול המחשב ומסתפקים בבובות אלקטרוניות כתחליף לרוך אנושי, אבל ביתר ארצות המערב. גם האנשים הכי מתוחכמים והכי משכילים מחפשים אהבה זוגית ואוהבים את ילדיהם. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם רעבים הם זקוקים לאוכל.

אבל מה עם הזיקה הלאומית או הדתית, תחושת ההשתייכות לקבוצה מסוימת והנכונות להקריב קורבנות למענה?

זהו מנגנון שביצירתו הפסיכולוגיה האנושית תמיד עשתה שימוש בכל מיני מיתוסים וסיפורים, שאותן חושפות למשל ברכות החגים לכתיבה ולחתימה טובה שאותן מתעב רוגל אלפר. המיתוסים האלו אינם הגיוניים ברובם כלל וכלל בחשיבתו של אדם מודרני, הם מתקשים לצלוח מבחנים מדעיים או חפירות ארכיאולוגיות. יותר מכך לאומיות ודתיות קשורות היסטורית למעשים רעים מבחינה מוסרית וגם בשל כך מעוררות סלידה והתרחקות.

אבל האם בני אדם מודרניים יכולים לשרוד בלי תחושות לאומיות ודתיות חזקות הגורמות להם להעדיף את קבוצת האנשים אליה הם משתייכים על פני קבוצות אחרות? אם אלו היו משמעותיות כל כך בהישרדות האדם עד היום, קשה להאמין שהצורך בהן גווע כליל.

בהסתכלות רבת דורות אפשר לחשוב על כמה דרכים שבהן הקונפליקט ייפתר:

1)שלום כלל עולמי שיהפוך רגש לאומי שובניסטי למיותר. אחד הפרקים של משפחת סימפסון הראה אמנם בעיה פוטנציאלית – מייד אחרי ההכרזה על שלום כלל עולמי האנושות נותרה חשופה להתקפת חייזרים מהחלל.

2)היעלמותה של השכבה המשכילה, החילונית והקוסמופוליטית. ישרדו רק אלו שאינם משכילים כלל או אלו שמחזיקים במוטציה ייחודית המאפשרת להם להיות משכילים וביקורתיים בחלק מהנושאים, אך לא בנושאים הקשורים למיתוסים לאומיים ודתיים.

הקבוצה המשכילה החילונית כמובן אינה צריכה להיעלם כליל. די בכך שהשפעתה תתאפס. יהיו שיאמרו שישראל תחת ביבי כבר מתקרבת למצב זה.

3)השתלטות דת או לאומיות חדשים שייחודם יעמוד במבחן רציונלי. למשל, כפי שחוזה יובל נח הררי, בני אדם סייבורגים שחלקים מגופם יהיו רובוטים. בני אדם אלו יוכלו לחוש שותפות גורל זה עם זה ונכונות לעמוד מול יתר בני האדם, מבלי להתבסס על סיפורי מעשיות אלא על אחוות אמת.

סדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלק" נותנת דוגמה אחרת לאחווה על לאומית עתידנית – החיבור בין משובטים, שהשיתוף ביניהם יוכל להיות מבוסס על היותם באמת נבדלים גנטית מיתר בני האדם.

המדע לא ידע

קראתי את הפוסט המעניין של הסולידית על בחירה חופשית ועוד כמה סוגיות פילוסופיות. בתגובות אפשר לקרוא כאלו הטוענים בביטחון מלא, על סמך עקרון דתי או מדעי כזה או אחר, שישנה בחירה חופשית או שאינה קיימת.

כשאני קורא דבריהם של אלו שמתנסחים בביטחון מוחלט בנושאים הנוגעים לשאלות היסודיות ביותר של קיומנו כבני אדם ומבססים זאת על אמונה דתית, אני מחייך לעצמי בסקפטיות כי אני ספקן לגבי הדת, מה עוד שבשל אופיה העתיק מאמיניה הנלהבים נוטים להיות אלו שאינם מתוחכמים בחשיבתם. אבל דווקא כשאני קורא טיעונים שמתבססים על מדע, אני ממש מתקומם. המדע יודע להעמיד תיאוריות מתחרות למבחן ולפסוק ביניהן. איזו מביניהן שתצליח יותר בניסויים אמפיריים, תזכה להכרה וליוקרה. אבל מה כבר המדע יכול לומר על נושאים שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לבחון אמפירית באופן שלם?

ההבנה הזו מתחזקת בי מתוך הדברים שאני כותב עליהם בבלוג. גם כלכלה היא מדע, ובכל אופן היא נכשלת באופן מחפיר במקומות שבהם עוד לא נערכו מספיק בדיקות אמפיריות שיטתיות. לדוגמה, אפילו להבחנה שלפיה חובות של מדינה שלווה אותם במטבע משלה ויכולה להדפיסו כרצונה, שונים מהותית מחובות של מדינה שחובותיה הם במטבע זר, נדרש זמן ארוך כדי לחלחל למוחותיהם של כלכלנים. זו הבחנה טריוויאלית, אבל רק בשנים האחרונות ממש הפכה לנחלת המיינסטרים. (מירב ארלוזורוב וכלכלני משרד האוצר עוד לא שמעו על זה אמנם).

כלכלנים אינם מצליחים לגבש קונצנזוס על אמיתות טריוויאליות משתי סיבות. ראשית, מאחר שנושאים כלכליים קשורים קשר הדוק לעימות הפוליטי הגדול בחשיבה המערבית בין שמרנים לליברלים. ההטיה הפוליטית שבאים איתה מהבית צובעת את המציאות באופן שונה עבור כלכלנים שונים. שנית, משום שאי אפשר לערוך ניסויים אמפיריים במעבדה על כלכלות בנושאי מקרו. תמיד צריך לאסוף נתונים בדיעבד, ואז יש להם דרכי פרשנות רבות.

כלכלה היא בכל אופן מדע, ואפשר להיות אופטימי ולהניח שהצטברות הראיות האמפיריות תכריע בסופו של דבר ויכוחים. למשל, מי שסבר ב-2009 שהקלה כמותית תזניק לשמים את מחיר הזהב או הנפט – דעתו הופרכה בבירור, ומי שיטען כך בעתיד כבר לא ייחשב לכלכלן רציני, כפי שהמרקסיזם כבר אינו סחורה.

לגבי הכרעה בשאלות כמו בחירה חופשית ויחסי גוף ונפש, לעומת זאת, קשה להאמין שהפרדיגמה המדעית תצליח להתמודד איתן בצורה משכנעת, לפחות לא בדורות הקרובים, על אף המאמצים שכבר נעשו בנושא.

כשמשהו מצליח, נוטים לייחס לו דברים שאין בו. כמו האמריקנים הפשוטים שחושבים שדונלד טראמפ הוא איש עסקים מהולל ולכן יש בידו את היכולת לחולל פלאי פלאים בכלכלת ארצם, או כמו העיתונאים שרצים לראיין זוכה פרס נובל ולחלץ מפיו פתרונות לכל תחלואי האומה. הגישה המדעית נחלה הצלחות עצומות, אבל יש את בה את מה שיש,  לא יותר. כשמדובר בשאלות שאין דרך לפתור במעבדה או באיסוף נתונים, המדע אילם.

בחירות של תשוקה

ראיתי בסוף השבוע את הסרט התיעודי "ווינר" על הפוליטיקאי היהודי הניו יורקי אנתוני ווינר. ווינר נאלץ להתפטר מתפקידו כחבר בית הנבחרים אחרי שנחשפו הודעות גסות ששלח לנשים. הכול התחיל בפאדיחת אינטרנט טיפוסית – הודעה שלו שהייתה אמורה להישלח באופן פרטי וכללה תצלום של בליטה במכנסיו נשלחה להמוני העוקבים הרגילים בטוויטר. מכאן התחיל מחול שדים שבו נחשפו פרטנריות התכתובות הגסות של ווינר, והוא נאלץ לפרוש מהקונגרס בבושת פנים. גורלו הפוליטי היה כגורל המושל היהודי של ניו יורק, אליוט ספיצר, שהתפטר אחרי שנתפס הולך לזונות.

אבל ככלות שנתיים החליט ווינר לעשות מעשה נועז – לשוב ולהתמודד על משרה פוליטית בכירה, ראשות העיר ניו יורק, ואפילו לתת לצוות צילום ללוות אותו תוך כדי. מהצילומים האלו מורכב הסרט התיעודי שזכה בתשבחות המבקרים. בתחילה היה נראה שהקהל בניו יורק מוכן לתת לווינר הזדמנות נוספת. בתקופה מסוימת הוא הוביל במירוץ. אולם אז לרוע מזלו נחשפו התכתבויות נוספות שלו, שהראו שהוא חסר תקנה – הוא המשיך לפלרטט עם נשים בבוטות גם הרבה אחרי שנאלץ להתפטר מהקונגרס בשל אותו מנהג עצמו. הקמפיין של ווינר קרס והוא סיים את הבחירות עם 4% מהקולות.

לאורך כל הדרך עומדת לצידו של ווינר אשתו המוסלמית, הומה אבדין. אבדין היא היועצת הקרובה ביותר להילארי קלינטון ולפיכך צפויה להיות בארבע השנים הקרובות, אם לא תהיה סנסציה פוליטית בנובמבר, להיות אחד מבני האדם המשפיעים באמריקה. לאורך הסרט אבדין סופגת בשקט את מעידות בעלה ומוכנה להתייצב מאחוריו.

ככל שראיתי את הסרט הערכתי יותר ויותר את הפוליטיקה הישראלית ואת התקשורת הישראלית שלא נכנסת לנבחרי ציבור לתחתונים. מה בעצם עניינו של הציבור שהפוליטיקאי חולה סקס? האם יש ראיה מחקרית כלשהי שפוליטיקאים שמזנקים ממיטה למיטה הם פחות טובים לציבור? באחד הקטעים המעניינים בסרט רואים בוחר חרדי מתעמת עם ווינר על התנהלותו האישית, נושא שלגביו ווינר מגיב בכעס, אך מוכן להתווכח עליו וטוען שאין זכות לאדם אחר לשים עצמו כשופט בו. אז פולט החרדי משפט עוין באשר לבחירתו של ווינר להתחתן עם מוסלמית, וזהו כבר דבר שהוא מעבר לגבולות הדיון באמריקה. מנגד סביר להניח שהבוחר הישראלי לעולם לא היה סולח לפוליטיקאי יהודי שהיה מתחתן עם מוסלמית, אך מאוד אדיש לגבי מסרונים גסים מחוץ לנישואין. במציאות הישראלית היום רק להתנהלות מינית שנעשית נגד רצון הפרטנרית אין סליחה ומחילה. כמו הסיפורים המבהילים שנחשפו על רחבעם זאבי בתחקיר הטלוויזיה לגביו, כמו הסיפור שגודע את המסלול הצבאי המזהיר של אופק בוכריס וכמו מה ששלח את משה קצב לכלא וקטע את הקריירה של סילבן שלום.

באשר לקשר מיני שנעשה ברצון שני הצדדים המציאות הפוליטית מחוץ לארה"ב סלחנית יותר. טוב שכך. קלישאות הבל כמו "מי שבוגד באשתו יבגוד בבוחריו" אינן משקפות אמת פסיכולוגית. אנשים יודעים להתנהג בצורה מאוד שונה בתחומי חיים שונים, והפיתויים שמציב היצר המיני אינם דומים לדברים הקובעים האם פוליטיקאי ייחשב למוצלח או לא. אין כל קשר בין ניאופיו הכפייתיים של משה דיין לבין שיקול הדעת השגוי שלו במלחמת יום הכיפורים. הצלחותיו ושגיאותיו של ביבי נתניהו כראש ממשלת ישראל יישפטו לגמרי במנותק מסיפור הקלטת הלוהטת. ההתמכרות למין של ג'ון קנדי לא פגעה ביכולתו להגן על העולם החופשי בעת משבר הטילים בקובה. ביל קלינטון היה נשיא מוצלח שהוביל את הכלכלה האמריקנית לשגשוג על אף סיפור מוניקה לווינסקי. גם התלונה על כך שפוליטיקאים נואפים מסתבכים בשקרים אינה לעניין. אין שום תמריץ הגיוני לדבר אמת כשמקשים עליך בשאלות לא נעימות על חייך הפרטיים, ורק אדם לא שפוי ייצמד לאמת בתנאים אלו.

בסרט עוררה את הערכתי יכולתו של ווינר לקום מהקרשים, לשוב לקמפיין רק כדי להופיע מדי יום באסיפות בחירות ובתוכניות אירוח שבהן יוזכרו לו שוב ושוב רגעיו האישיים המשפילים, על אף הרלוונטיות האפסית שלהם לנושאי הבחירות. הוא הצטייר בעיניי כפוליטיקאי מעולה. מה שחשוב לפוליטיקאי בקריירה שלו זו היכולת שהפגין לשלוף עוד נשמה חיונית אחרי שהיה נדמה שמאגר שבע הנשמות שלו כבר תם והתכלה. בליטות אזור החלציים ותאוות אזור החלציים לא באמת אמורות לעניין את הציבור.

דעה על גאווה קדומה

בעיתון הארץ נעשה ניסיון מעניין להתמודד עם אחד הדברים המביכים ביותר מבחינת השמאל הרדיקלי: שנאתו של העולם המוסלמי לקהילה הגאה, שהתבטאה בצורה קשה בפיגוע באורלנדו. השמאל בעד המוסלמים ובעד הקהילה החד מינית ורואה את שני אלו כקורבנות של מערכת דיכוי ואפליה. על כן מבחינת השמאל עוינותם הקשה של הראשונים לאחרונים היא מביכה. מה עוד שהיחס הסובלני שמעניק המערב בכלל וישראל בפרט לקהילה, עלול חלילה להיחשב אות ליתרונו התרבותי של המערב במלחמת התרבויות. דבר שיסתור כליל את עיקר האמונה של השמאל לפיו יש סימטריה בין התרבויות והמערביים אינם יכולים לטעון לעליונות כלשהי.

עופרי אילני, פובלציסט הארץ, פתר את הקושי בתשובה אופיינית. המערב אשם. העולם הערבי תמיד היה סובלני לאורך הדורות להומוסקסואליות וקיבל אותה בהבנה. רק בדור האחרון, כאשר הפכה לערך מערבי, הגיבו המוסלמים, המתעבים את המערב בשל האימפריאליזם והדיכוי שהנהיג, תגובת ריאקציה והחלו להפגין שנאה להומואים.

אילני צודק מבחינה מסוימת אבל צדקתו מוכיחה את האבסורד בעמדתו. העולם המוסלמי כמו כל תרבות מסורתית מאמין בראש ובראשונה בעיקרון אחד, בהיררכיה. יש מדרגות בחברה האנושית וכל אחד צריך לקבל את מקומו, מתחת לעליונים ממנו ומעל לנחותים. הומוסקסואליות הייתה עוד ביטוי להיררכיה: גבר מבוגר ובעל מעמד סיפק צרכיו המיניים באמצעות גופו של נער צעיר. ספק אם בחברה המוסלמית התייחסו לכך באמת בעין יפה, אבל  סבלו הומוסקסואליות לאורך הדורות כדרך שהדרום האמריקני או רומא העתיקה סבלו אדון עבדים שהרביץ להם חזק מדי או בעל שבדרכו לאשתו לקח עמו את השוט. או כדרך שהעולם החרדי סובלני כלפי מורה לילדים שמפליק להם פה ושם בחוזקה. אם מקבלים את העיקרון ההיררכי בהתמסרות ובהתלהבות מוכנים להבליג גם כלפי אלו שלוקחים אותו טיפה רחוק מדי.

ההומוסקסואליות שהציג המערב מבוססת על יחסים בין שווים, והיא סיפור אחר לגמרי. המודל הזה הוא תועבה גמורה בעיני האיסלאם מאחר שאינו תופעת לוואי נסלחת של ההיררכיה כמו ההומוסקסואליות של ימים עברו, אלא ביטוי של רעיון שוויוני מודרני. להומוסקסואליות שמותירה את שני הצדדים גאים, לא רק אחד מהם, אין מקום באיסלאם.

כמה גדולה האירוניה. בשל ההתמכרות השמאלנית לרעיון השוויון מתאמץ הכותב בעיתון הארץ לטעון שהמוסלמים בעצם ביסודם שווים בסובלנותם לקהילה החד-מינית. האמת היא שהמוסלמים היו מוכנים לקבל בעבר הומוסקסואליות רק בשל התמכרותם שלהם לאי שוויון.