זו מידת הטמבליות, טמבל

לפני שנתיים פרסם כתב העת המדעי החשוב ביותר נייצ'ר מאמר מעניין בנושא שחיתות ויושר. המאמר תיאר ניסוי יפה שנערך ב-23 ארצות: נתנו לאנשים קובייה ואמרו להם להטיל אותה באופן שבו רק הם יכולים לראות את התוצאה. העניקו להם כסף בהתאם לתוצאה – ככל שהמספר על הקובייה גבוה, כך גדל המענק. הסכום המדובר הותאם ליוקר המחיה בארצם.

האם התוצאה הממוצעת שדווחה הייתה בממוצע שמתחייב סטטיסטית, או שהתמריץ הברור של השחקנים לנפח את התוצאה הוביל לניפוח בדיווח התוצאה הממוצעת? ההנחיה למשתתפים הייתה להטיל את הקובייה פעמיים ולדווח רק על ההטלה הראשונה. הוראה זו הקלה נפשית על הולכת השולל – לא חייבים לפברק תוצאה. אפשר לדווח על ההטלה השנייה במקרה שהייתה גבוהה מהראשונה.

ובכן, בכל הארצות שנבחנו היה הדיווח גבוה מהממוצע הצפוי אבל היו הבדלים. בארצות מערב אירופיות כמו שוודיה, גרמניה ובריטניה ההבדל היה קטן. זאת בעוד שבטנזניה ובמרוקו התוצאות היו קטסטרופליות – כולם מרמים. יצוין שבמשחק המתואר יש שני סוגי רמאות – האחד הוא ניפוח התוצאה והשני הוא מקסום. אם הממוצע גבוה מהממוצע הצפוי, זו עדות לניפוח תוצאה. אם שיעור אלו שנפלה בחלקם הטלת קובייה מקסימלית גבוה משמעותית מהשיעור הצפוי, זו עדות לרמאות בוטה יותר – בחירה להצהיר על הסכום המקסימלי בלי שום קשר לתוצאה האמיתית. היה הבדל בין מדינות בדרך שבה בוצעה התרמית. נראה שוויאטנמים למשל אוהבים לרמות בקטנה, אבל לא ילכו לתבוע את הסכום המקסימלי סתם.

הפואנטה של המאמר הייתה הקורלציה הגבוהה בין האופן שבו התנהגו תושבי ארץ מסוימת במשחק לבין מדדי השחיתות המקושרים עם אותה ארץ. בארצות שידועות כמושחתות (כמו מרוקו וטנזניה) אנשים נטו לרמות. בארצות שידועות כנמוכות בשחיתות, כמו בצפון מערב אירופה, שיעור התרמית היה נמוך. הנורמות החברתיות מחלחלות להתנהגות האישית. המידה שבה אתה מרשה לעצמך לשקר תלויה בנורמות השקר הכלליות בחברה.  זו פואנטה קצת טריוויאלית, אבל כזו שאפשר לפרסם בנייצ'ר. מעניין שהקשר הזה התקיים בעיקר לגבי תרמית מסוג ניפוח הממוצע. ברם, כאשר דובר בסוג הרמאות שגורם לאנשים להצהיר בלי בושה על המקסימום, הקשר בין רמאות שכזו לבין שחיתות כוללת לא הגיע למובהקות סטטיסטית.  אולי נכונות לרמות ביג טיים כרוכה בנכלוליות אישית של המשתתף יותר מאשר בנורמות חברתיות מושחתות.

גורם נסתר נוסף?

מאמר שפורסם בכתב העת "אינטליגנציה" לאחרונה מבקר את הפרסום בנייצ'ר על כך שעצר באמצע ולא העלה את הגורם הנוסף שעומד מאחורי כל הממצאים – היכולות השכליות של בני ארצות שונות. זו ביקורת שאפשר להעלות הרבה פעמים כלפי מאמרים שדנים בהבדלים בין תרבותיים. הם לא מעזים להכניס את גורם הבדלי מנת המשכל כי הוא מאוד לא תקין פוליטית. אני בספק רב אם נייצ'ר היה מפרסם מאמר שמשקלל גורם זה. לא צריך להיות חוקר מבריק יותר כדי להכניס את גורם מנת המשכל לתמונה, אבל צריך להיות לשם כך חוקר פחות מחושב פוליטית.

המאמר ב"אינטליגנציה" לקח את הצלחת התלמידים בארצות השונות במבחני הפיז"ה ובמבחנים דומים נוספים כפקטור נוסף וגילה שהוא הופך להיות הגורם המשמעותי ביותר שיכול להסביר הן את רמות השחיתות והן את חוסר היושר האישי. אם במדינה מסוימת הציונים במבחני הפיז"ה חלשים, כלומר זו מדינה שבה רבים הטמבלים, תהיה בה הרבה שחיתות וגם הרמאות תהיה שכיחה במבחן הטלת הקובייה.

מדוע בעצם שיהיה קשר כזה? האם החכמים לא אמורים לשאוף דווקא למקסם רווח בכל מחיר? המחברים של המאמר ב"אינטליגנציה" מזכירים את תיאוריית ההתפתחות המוסרית של הפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה שלפיה התפתחות מוסרית דורשת התפתחות של יכולת החשיבה. כדי לראות את הזולת כאדם שווה לך בזכויותיו ולבטל את הנטייה המיידית לראות את הדברים מהפרספקטיבה של העצמי נדרשת יכולת חשיבה והפשטה. כתבתי על הנושא בעבר. אגב, בחברה המערבית ובפרט בקרב הרבה יהודים מאוד מאוד חכמים רואים איך הנטייה הזו הופכת לגרוטסקית – חשיבה מופשטת שמהללת את האחר ואת זכויותיו מעבר לכל היגיון.

מסכמים כותבי המאמר ב"אינטליגנציה": הגישה של המחברים בנייצ'ר אינה שגויה, אבל היא לא שלמה. נורמות של העדר שחיתות עשויות להשפיע על הגינותם של יחידים והגינות היחידים עשויה להשפיע על נורמות של העדר שחיתות, אך שני הדברים גם יחד מושפעים מהיכולת השכלית.

ובכל אופן כמה משפטים לסיום, לפני שנסגוד טוטאלית לארצות החכמות והישרות ונבוז לכל ארצות הנוכלים הטיפשים בדרום אירופה ובאפריקה: ראשית, העולם יותר מורכב משנדמה, ויש  מדינות שלפחות במחקר הנתון לא השתלבו בתבניות המוצעות – ראו למשל את מלזיה, גרוזיה, גואטמלה. תמיד יהיו חריגים לניבויים פשטניים.

honesty

בנוסף לא ראיתי לכך התייחסות במאמרים, אבל הציונים הגבוהים במבחני פיז"ה בסין לצד השחיתות הקשה שם – זה דבר שאומר דרשני. ושמא סין כל כך מושחתת שגם על הציונים במבחני הפיז"ה שלה לא ניתן לסמוך ויש שטוענים שכך הוא.

הערה אחרונה: המדינה שנמצאו בה הכי הרבה אנשים ישרים היא גרמניה.

מודעות פרסומת

לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.

הפסיכולוג שעיצב את צה"ל

אני קורא בימים אלו את "ענן של אפשרויות", ספר עיון מאת מייקל לואיס, המהווה ביוגרפיה מקצועית של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, גאוני הפסיכולוגיה שהוכיחו בעבודתם באוניברסיטה העברית בירושלים ומאוחר יותר בארה"ב כי בניגוד להנחות היסוד של מדע הכלכלה, בני אדם מקבלים החלטות לא לוגיות ולא רציונליות.

בצדק הצמיד דוד רוזנטל בוואלה את התואר "מרהיב" לאופן שבו לואיס מספר את סיפורם של כהנמן וטברסקי. ישנם ספרי עיון שהקורא בר מזל אם הצליח למצוא בהם שלושה או ארבעה משפטים בעלי ערך ועניין שיישארו איתו מבעד לקש ולגבבה של המלל האינסופי.  כאן כל שורה היא קסם וכל משפט דורש סימון מדגש צהוב (למזלי בימינו אנו אפשר להעביר את המדגש דיגיטלית בקינדל מבלי להשחית את הספר).

נחמד גם לראות את התיאור הרומנטי של ישראל הצעירה אשר שזור בספר. זהו מעין "אקסודוס" של ספרי העיון, שיר הלל לרוחה של ישראל בתקומתה, עם אזכורים נרחבים גם לשואה, שאותה חווה דניאל כהנמן כילד בצרפת הכבושה. המסע במסתורי הנפש הכלכלית של כהנמן וטברסקי קצת נדמה לי כגרסה אקדמית לשני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, על החברות בין ניצול השואה לצבר הכריזמטי (טברסקי שנאמר עליו שכל אחד ידע בכל ויכוח שהוא הצודק תמיד). חברות שמובילה אותם להרפתקה משותפת רבת חשיבות. הכתיבה מפגינה את איכויותיו המרשימות של לואיס ככותב ספרי עיון. הוא עשה עבודה פנטסטית בלימוד נשמת מדינת ישראל של שנות החמישים והשישים, ולמיטב הבחנתי אינו נופל בקטנות.

אני מניח שאקדיש לספר רשומה נוספת או אף יותר, אבל בינתיים קבלו כמה אנקדוטות מעבודתו של כהנמן בצה"ל. כהנמן בעצם הקים במו ידיו, בתחילת שנות העשרים לחייו, את מערכת האבחון והמבדקים הצה"לית, ועד היום היא מעוצבת על פי שיטתו.

צה"ל שלח את המועמדים לקצונה למבדק שבו נדרשו לבצע יחדיו משימה – לעבור קיר באמצעות עץ, מבלי לגעת בקיר. "שמנו לב מי לקח פיקוד, מי ניסה להנהיג ונדחה, באיזו מידה כל חייל שיתף פעולה. ראינו את העקשנים, הכנועים, היהירים, הסבלניים, חמי המזג", סיפר כהנמן. "ראינו תגובות לאתגר… חשנו שתחת לחץ האירוע נחשף טבעו האמיתי של האדם".

בסופו של דבר ניתן היה להבחין אילו אנשים מתאימים יותר לקצונה, ולמי אין סיכוי. מי הכוכב ומי הבינוני. אלא שכאשר ניתנה לכהנמן ההזדמנות לבחון את ניבוייו מול הישגי המועמדים בפועל בקורס הקצינים, התוצאה הייתה מפתיעה. הניבויים התבררו כחסרי ערך. הוא דימה את התחושה שלו למה שמרגישים מול אשליית הקווים המפורסמת. ברור לוגית שהקווים זהים, ובכל אופן קשה להשלים עם כך שהקו השמאלי אינו ארוך יותר.

מסקנתו של כהנמן הייתה שניתן להצליח באבחון, אבל לא בהתבסס על התרשמויות כלליות שטחיות, אלא באמצעות איסוף נתונים עובדתיים ושקלולם. הוא הביע חוסר עניין מוחלט בהתרשמות הכללית של המאבחנות הצה"לית ודרש מהם פשוט לאסוף נתונים על דפוסי התנהגות של המועמד לגיוס. את התאמתו הכוללת ישקלל האלגוריתם שבנה.

"המאבחנות שנאו את זה", כהנמן סיפר. "הן התקוממו". "אחת מהן אמרה לי שאני הופך אותן לרובוטים. הן הרגישו שהן יכולות לאפיין דמויות ואני שללתי מהן את זה". אבל האינטואציה של המאבחנות בצה"ל התבררה לכהנמן כבעיה, לא כמשאב.

עוד גילוי של כהנמן היה שאין הבדל גדול בין סוג האישיות הנדרשת בחי"ר לזו שנדרשת בארטילריה או בטנק או בסיירת המובחרת. מי שיש לו את התכונות המתאימות לצבא צפוי להצליח בכל מקום, לפחות במידה שהמבחנים שלו גילו.  לימים הפילטרים של כהנמן עוררו גם את סקרנותם של הגנרלים האמריקנים שתהו על סוד עוצמתו האנושית של צה"ל.

אנקדוטה צבאית נהדרת אחרת באה מעבודתו של כהנמן בשיפור הכשרת טייסי הקרב. המדריכים האמינו שביקורת עוזרת יותר משבח במהלך הכשרת הטייסים. והייתה להם ראיה אמפירית. כל פעם ששיבחו טייס הוא הפגין ביצועים גרועים יותר בפעמים הבאות. כל פעם שביקרו אותו, הוא השתפר. כהנמן היה צריך להסביר להם את תופעת הרגרסיה לממוצע. באופן טבעי דברים יוצאי דופן הם לא שכיחים. לכן ביצוע יוצא דופן לטובה ילווה בביצועים טובים פחות אחריו, ואילו ביצוע גרוע במיוחד ילווה בביצועים גרועים פחות אחריו. כהנמן בעצם הסביר להם שסטטיסטית ענישה, אשר באה אחרי ביצוע גרוע, צפויה להיראות יותר פרודוקטיבית מאשר שבח, שמטבעו בא אחרי ביצוע מצוין.

אהבה – דת, נס וחישובים קרים

החברה החילונית המודרנית מאסה בדתות הישנות, עם סיפורי המעשיות שמכרו להמונים, הבטחות גן העדן ואיומי הגיהנום. במקומן היא מציעה חיים המבוססים על מדע, על חשיבה רציונלית וכמובן.. על סיפורי מעשיות חדשים. כי בלי דת, מסוג כזה או אחר, אי אפשר.

תהיתי כבר אם פולחן הסביבה, המחזור, החיסכון באנרגיה, יכול להיחשב כדת. יש קווי דמיון ברורים בין המצוות הישנות והרגילות של הדתות הישנות לבין חובות המחזור וההתחשבות הסביבתית הדורשות גם הן מחשבה, כוונה ופעולה אינסופיות ויומיומיות. אבל נראה שגם אם זו דת, זו דת האמת. הראיות המדעיות תומכות בכך שדרך ההתנהלות שלנו בכדור הארץ אינה בת קיימא ומהווה סכנה קרובה ומיידית לפלנטה וליצוריה. הסופות המשתוללות באמריקה בתקופה זו, קשות ומזיקות מאי פעם, מהוות ראיה תומכת מיידית. זו חובה מוסרית לחשוב על מה שאנו מעוללים לכדור הארץ ולנסות להפחית במקצת את הנזק.

גם פולחן התקינות הפוליטית הוא סוג של דת, שהאליטות מסורות לה, וכאן הראיות המדעיות בהחלט אינן תומכות בפולחן. הפיכת כל חלש למוחלש אינה עומדת בקנה מידה עם הממצאים המדעיים ועם השכל הישר. את רוב ההבדלים בין בני האדם סביר להניח שיש לייחס לאקראיות, לתורשה, לתרבות. רק חלק קטן ניתן לייחס לדיכוי של החלשים בידי החזקים.

ישנה עוד דת מודרנית, המתייחסת ליחסים האינטימיים בין בני אדם – תפיסת האהבה הרומנטית כנס המחבר בצורה מיסטית בין נפשות ומהווה סיבה והצדקה לנישואים. בעבר המבוגרים האחראים היו נותנים ברכתם לקשר בין בחור ובחורה, לפי תפיסת שוק. שניים היו מותאמים זה לזה לפי ייחוס, סטטוס, כישרון, מראה חיצוני, כסף. כאשר לצד הגברי חשוב יותר המראה, ולצד הנשי חשוב יותר הסטטוס והכסף. כך מתנהלת עד היום החברה החרדית, בה המקח והממכר בטרם השידוך הוא גלוי ובוטה. החברה המודרנית קידשה, לעומת זאת, את האהבה הרומנטית. באהבה התרבות הפופולארית עוסקת ללא הרף – בשירים, בסרטים, בתוכניות הטלוויזיה. אבל מהי בעצם האהבה? זהו בעצם מנגנון נפשי שבדרכו הלא ברורה והאינטואיטיבית מנסה לחקות את מה שהיו עושים השדכנים בצורה מודעת יותר – מתאים בין הביקוש אלינו להיצע שבפנינו בשוק הפנויים והפנויות. חישוביו נסתרים מעינינו ומתקבלים רק כתוצאה סופית, כרגש עז, ומבלי שנראה את ספירת הנקודות המדוקדקת והקטנונית שבדרך אליה. אבל בסוף מטרת האהבה היא להתאים בין בני אדם שמבוקשים במידה דומה ומתאימים זה לזה. האם נראה דוגמנית יפהפיה עם מוסכניק? רק בתוכנית טלוויזיה, וגם אז רק אם הוא יפה תואר בעצמו. מה קורה לאהבה העזה שחשה מלכת יופי לחבר שלה בתיכון? מתנדפת כשהיא מקבלת את הכתר ומבינה שהיא מסוגלת לקבל הרבה יותר. כתבה מרתקת שפורסמה בלאישה הראתה שניתוחים לקיצור קיבה, שבהם אנשים לפעמים מורידים ארבעים וחמישים קילוגרמים, מסתיימים בפרידה, ובשיעור שלא ייאמן – 85% לפי אחד המומחים. מעמדו של אחד מבני הזוג זינק בחדות בשוק, בפרט אם מדובר באישה, שמעמדה תלוי מאוד במראה החיצוני שלה, ולפיכך אין מנוס מהתרחשותה של "תסמונת מלכת היופי".

חברות שמרניות שבהן השידוך הראשוני נעשה מפרספקטיבה כלכלית מודעת לעצמה מאבדות את המודעות הכלכלית בהמשך הדרך. בחברה שמרנית לא מקובלים גירושים, ולכן גם אם מעמדם של אחד מבני הזוג השתנה מאוד לעומת האחר, הוא מצופה לדבוק בנישואים, ולא לחפש תמורה מיידית.  לעומת זאת, חברות שמאמינות בנס של האהבה, כמו החברה שלנו, הן בפועל חברות שמאפשרות גמישות לניצול שינויי מעמד במהלך החיים. משום שאהבה היא גמישה, ויכולה להתעורר ולהיכבות בהתאם לשינויים בחיים.  זהו למשל דבר ידוע ומוכח שנשים בתקופתנו נוטות למאוס בבעלים שאיבדו את עבודתם.

נושא רגיש במיוחד הוא מה קורה כשאחד מבני הזוג מדרדר במצב בריאותו. יהיה זה מאוד אכזרי מצד בן הזוג השני להשליך אותו לצד הדרך דווקא אז. ישנם מקרים קיצוניים שבהם ניתן להבין החלטה על פרידה, כמו שאירע עם פגוע מוח מצוק איתן שאשתו החליטה לבקש גט, לקול נזיפות וצקצוקי הטוקבקיסטים. קשה להאשים אותה – העברת חיים שלמים לצד אדם שהוא צל של עצמו הקודם היא מחיר כבד מנשוא ומהסביר.

רוב הזוגות שורדים נסיבות רגילות יותר של מחלה. ובאמת אחד הדברים שקראתי שמאירים בצורה טובה יותר את המין האנושי, או לפחות חצי ממנו, הוא הממצא שבקרב גברים שמאובחנים בסרטן המוח, שיעורי הגירושים נמוכים מהרגיל. הנשים נותרות נאמנות. למרבה הצער ההיפך לא נכון – גברים נוטים לנטוש נשים שאובחנו בסרטן זה בשיעור כפול מהרגיל. ועדיין רובם לא נוטשים. יש בהם קורטוב של הגינות, אפילו בכאלו שלא היו כל כך הוגנים לאורך כל הקשר כולו. אני נזכר בכתבה על יחסי ירון לונדון עם אשתו שהייתה אז על ערש דווי:

האם הוא אוהב את אשתו, נשאל איש הטלוויזיה הוותיק, שקצת עיקם את האף למשמע הבנאליות האופרה-וינפרית שבשאלה. יש לו חוזה עם אשתו, הוא אומר. הוא מעדיף לדבר על מחויבות, על מסירות. נירה לונדון, שתמיד ביכרה להיעלם מעין הציבור, יושבת בכיסא גלגלים, צדה הימני משותק, מבקשת מבעלה לקצר בסיפוריו, ובענייניות רבה אומרת דברים בוטים. לו היו "הרפתקאות", היא מסגירה. היא היתה "כל השנים בשבילו" – הוא חילק את אהבתו אליה.

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

על הוויכוחים באינטרנט

למה לכתוב רשומות או תגובות באינטרנט? למה להתווכח על גביו עם בעלי דעה שונה? זו התנהגות שניתן לפרש בכמה דרכים שונות – ראשית, כצורת בידור אינטלקטואלית ויצירתית. כמוה כצפייה בסרט או הפקת הנאה ממשחק מחשב. פעילויות פנאי המאפשרות להעביר את הזמן בנעימים, אך גם לא נועדו למטרות גדולות. בצד האפל יש כאלו שמגיבים באופן המזכיר משחק וידאו מתוחכם. הם כותבים בערמומיות את הדברים שיוציאו מקסימום זעם ותרעומת מקוראים אחרים. אלו הם הטרולים הידועים לשמצה. כאשר הם חשים את התסכול שעוררו בזולתם הרי הם כשחקני משחק וידאו אשר מרכז התגמול שלהם במוח מתפוצץ בעונג כאשר נשמעת מנגינת קטיפת הבונוס. עבור אלו בצד המואר של הכתיבה למטרות הנאה, מרכז התגמול במוח שולח אותות כשהדברים שהכותב העלה  מעוררים עניין, כשמתקבל לייק או פידבק חיובי. כשנוספים שיתופים מהפייסבוק וקאונטר הביקורים הולך וצובר תאוצה.

כתיבה במסגרת קהילת כותבים ומגיבים יכולה לשרת צורך חברתי, והרי כל בני האדם זקוקים לזולת. לפעמים הקהילה הוירטואלית שנוצרת היא מספקת כשלעצמה. לפעמים היא גולשת למפגשים בעולם הפיזי.

בנוסף, וזו אולי מטרה יומרנית – הבעת דעה ושכנוע אחרים בה יכולים להשפיע על האופן שבו העולם מתנהל. בבלוגים כדוגמת שלי אפשר לנסות להשפיע על החלטות הצבעה או השקעה או התנהגות כלכלית של בני אדם אחרים. אולי אולי אפשר אפילו לתרום במשהו לשינוי החלטות שמתקבלות בפורומים ממשלתיים מצומצמים. בסוף ישנו אפקט כנפי הפרפר. דעה שנתקלים בה באינטרנט יכולה להפרות חשיבתו של מישהו, יכולה להופיע מחדש אחר כך באקדמיה או בפוליטיקה, בעיתונות הארצית או בטלוויזיה ומשם להגיע לזירות שבהן היא משפיעה באמת. הדרך מבלוג או טוקבק רחוקה, אבל לא בלתי אפשרית. ומן הסתם קרתה לא פעם. המחאה החברתית של 2011 התחילה מכמה תל אביבים בפייסבוק, ולעתים האפקטים עדינים וסמויים בהרבה.

אבל כדי למנוע תסכול מכותבים ומגיבים – לבטח תהיה זו טעות לצפות שההשפעה של מילתכם הכתובה תתבטא מייד בכך שתצליחו לשכנע את היריב המקוון המיידי, את מי שמתווכח איתכם. את המגיב בעל הדעה ההפוכה. אולי תשפיעו על המוני קוראים פסיביים. הרבה רעיונות שאבתי אני עצמי מדיונים שקראתי בבלוגים ובפורומים באינטרנט בלי להגיב עליהם ובלי לתת אפילו לייק. אבל להשפיע על מי שפתחתם איתו בוויכוח? הרי כשמתחילים ויכוח עם מישהו, זו כבר אינה מחלוקת על איזשהו נושא נקודתי. זו הופכת להיות מחלוקת על אגו ועל ערך ועל זהות – האחד מול השני. אף אחד לא יסכים לתבוסה בוויכוח שמגלם כל כך הרבה עבורו. תתווכחו למען הבידור שבדבר וכדי לשכנע את הצופים השקטים מהצד. לא כדי לקבל בסוף הרכנת ראש כנועה.

כשמפסיקים לשקר ומתחילים לגגל

"כל אחד משקר" מאת סת' סטפנס דווידוביץ הוא אחד הספרים המעניינים שקראתי בזמן האחרון. הוא עוסק באמת שחושפים חיפושי הגוגל עלינו בני האדם. ברשתות חברתיות כמו פייסבוק מנסים אנשים לשווק את הצדדים הטובים, הנעימים והחכמים של עצמם. זה לא שנעדרים שם הצדדים המכוערים של מיננו, אבל לפחות הנבונים שבנו מנסים לטשטשם.  חיפושי גוגל לעומת זאת חושפים את ההומו סאפיינס בצורתו הטהורה. בגוגל בני אדם שואלים שאלות שמשקפות מה באמת עובר להם בראש.

כדי שלא נשקע בקנאה ממליץ לנו הספר: "לעולם אל תשוו את הפוסטים של הזולת בפייסבוק למה שאתם מחפשים בגוגל". בפייסבוק הדרך הפופולארית עבור נשים לתאר את בעליהן היא:"הטוב ביותר", "החבר הכי טוב", "כל כך חמוד". בחיפושי גוגל שמות התואר הנפוצים עבור בעלים הן "אידיוט" ו"בלתי נסבל" והחשש הגדול שנשים מביעות בפני גוגל הוא שהבעל שלהן הוא בעצם הומו. אבל מתברר שאפילו בגוגל יש נשים שקוראות לבעל שלהן "מדהים". פתח צר עבור הקורא להמשיך להאמין שאהבה יש בעולם.

הכלל שיש להתעלם ממה שאנשים אומרים על עצמם בפומבי ולתת אמון רק במה שרואים אותם עושים בפועל, אומץ בתבונה בידי נטפליקס. בעבר אנשים נשאלו באתר נטפליקס איזה סרטים ירצו לראות בעתיד, והם הכינו רשימה של סרטים כבדים, אינטליגנטיים ומכובדים. נטפליקס הזכירה להם אותם מאוחר יותר, אך הם לעולם לא טרחו לצפות בהם בפועל. היום נטפליקס מציעה סרטים לצופיה על בסיס מה שבחרו לצפות בו בעבר בפועל וכך מאכילה אותם  בקומדיות המטופשות ובאקשן הזול שהם רוצים באמת.

מאחר שהבחינה השיטתית של חיפושי גוגל היא מדע חדש, הספר מלא בממצאים מסקרנים ושונה מהדברים הטריוויאליים לרוב שמחקרים במדעי החברה מגלים על העולם. הדוגמה הקלאסית לתועלת הגלומה בבחינת חיפושי גוגל לאנושות שניתנה בעבר היא שניתן לגלות באמצעות חיפושי אנשים על סימפטומים של שפעת שמגפה ממשמשת לבוא. תמיד הדוגמה הזו הזכירה לי את דבריו של הקוסם ג'יימס ראנדי על אורי גלר – "אם הוא באמת מכופף כפיות בכוח המחשבה, הוא עושה זאת בדרך הקשה". כשמגפת שפעת פורצת רופאי המשפחה רואים זאת מייד. לגייס את גוגל כדי לגלות זאת – זו הדרך הקשה. אבל הספר מראה שיש באמת מקומות שבהם גוגל מוסיפה מידע שיש לו ערך רב. למשל:

  • הורים מחפשים מידע על בנים מחוננים בתדירות גבוהה יותר מידע על בנות מחוננות. ממצא שמראה שהורים נוטים לייחס את תכונת המחוננות והגאונות לבנים יותר מאשר לבנות. וההפרש גדול – יותר מפי שניים! זה לא שלהורים לא אכפת מהבנות שלהן. הם עורכים חיפושי גוגל הקשורים אליהן, רק בתחומים אחרים – למשל איך לגרום להן להוריד במשקל.
  • יש מתאם שלילי בין מדינות שבהן נפוצה עריכת חיפושים גזעניים (כאלו המשתמשים במילה "ניגר") לבין שיעור ההצבעה עבור ברק אובמה בבחירות לנשיאות (וכנראה מתאם חיובי עבור הצבעה לדונלד טראמפ). הספר אומר שבניגוד לטענות לפיהן באמריקנים נותרה גזענות סמויה, האמת היא שהגזענות שנותרה היא מפורשת מאוד, רק שאנשים אינם מדברים עליה בפומבי אלא מקלידים אותה לגוגל.
  • 5% מחיפושי הפורנוגרפיה הגברית באינטרנט הם עבור פונוגרפיית גייז, מה שתואם לממצא הכללי הידוע ש-5% מהגברים נמשכים לבני מינם. אבל המפתיע הוא שגם במדינות דרומיות בארה"ב שבהן שיעור ההומואים המוצהרים נמוך, שיעור החיפוש דומה למדי. כלומר עדיין יש שם המון הומואים בארון.
  • ממצא מפתיע – נשים מחפשות יותר מידע על בן זוג שמסרב לסקס, מאשר ההיפך – גברים שמחפשים על בת זוג שאינה רוצה סקס. מול זה נותרתי באמת שמוט לסת. עוד ממצאים כאלו בענייני מין אפשר למצוא בשפע בהרצאה שהעביר כותב הספר ונמצאת בשלמותה ביוטיוב.

מאוד בלט לי ממצא אחד שהמחבר עצמו פסח עליו – כהני הביג דאטה שמוזכרים בספר, החל מהבעלים של גוגל והבעלים של פייסבוק ועד למומחה שהצליח לגלות באמצעות בחינת המוני קורלציות את סוד הניצחון של סוסים במרוצים ולמיליארדר שהסתייע בשירותיו – כולם יהודים. גם המחבר עצמו הוא יהודי. כאילו שקיעתם בים התלמוד של אבותינו חוללה איזה פלא ביכולתנו להתעסק בנושא.