תיאוריית כורסה על ההבדל בין תיאוריה לכורסה

תיאוריות פסיכולוגיות הן ההיפך מכורסה. כאשר כורסה נוחה מאוד, צריך לקנות אותה. כאשר תיאוריה פסיכולוגית נוחה מאוד, צריך לזרוק אותה. או לפחות כך תמיד חשדתי.

מדוע בנות מצליחות פחות מבנים במבחנים במתמטיקה? שאלה שאפשר להרחיב אותה גם לפערי הצלחה בין קבוצות אחרות כמו שחורים ולבנים. יש תשובות לשאלה זו שמדעני הפסיכולוגיה יאטמו אוזניהם וישירו "לה לה לה" כדי לא לשמוע בת קול שלהן לעולם. אבל יש תשובה אחת אפשרית שהיא נוחה מאוד לפסיכולוגים ליברלים שוחרי טוב וצדק מגדרי : תיאוריית איום הסטריאוטיפ. התיאוריה הזו גורסת שבנות אשר עמלות על פיתרון תרגילים במתמטיקה עומדות בסיטואציית חרדה קיצונית. במוח מהדהד להן הסטריאוטיפ שלפיו הן שוות פחות. החברה חלחלה להן אותו במגוון דרכים. החרדה מכה בהן, משתקת את ידן האוחזת בעיפרון ואת מוחן המחשב חישובים והישגיהן נפגעים.

במרוצת השנים הצטבר גוף מחקר יפה בתחום. ולעתים היה נדמה שהנה התיאוריה מאוששת מעבר לספק סביר: הבלטת סטריאוטיפים אכן פוגעת בהישגים אקדמיים. המסקנה המתבקשת הייתה שאם תודבר המיזוגניה, שלמרבה הצער מתרגמת לחרדה אשר מקננת בסתר במוחן של בנות, יחול זינוק מרשים בהישגים שלהן.
קשה לי לפקפק במאמרים מחקריים אשר מתפרסמים בג'ורנלים נחשבים ומצוידים בכל המבחנים הסטטיסטיים הנדרשים. ובכל אופן תמיד כל זה נראה לי מעורר חשד.. התיאוריה פשוט נוחה מדי.
יש מגוון כלים שיכולים לגרום לתיאוריה מדעית לצבור תאוצה ופרסומים אף שאינה אמת. אחד הפשוטים בהם הוא הטיית פרסום. חלק מהמחקרים מוצאים עדויות לתיאוריה. חלק לא. רק המחקרים התומכים בתיאוריה זוכים להתפרסם. כנגד זה החלה להתבסס במדעי החברה גישה חדשה: רישום מראש. עורכי המחקר רושמים אותו לפני ביצועו בפועל וכך עריכתו ותוצאותיו לא יחמקו מעין הקהילה המדעית, יהיו אשר יהיו.

ואכן לאחרונה נודע כי מחקר מקיף ששותפו בו אלפיים תלמידים, שנרשם מראש בהתאם לגישה החדשה, נערך בהולנד ועסק השפעות איום סטריאוטיפ על הבדלים בין המינים בהישגים. מחקר זה לא מצא שום תוצאה. מה שמחזק את החשד שכבר הובע מזמן שהטיות פירסום הביאו לעליית תיאוריית איום הסטריאוטיפ או לפחות לניפוח האפקט שלה.
הוויכוח על התיאוריה הזו לא תם ולא הושלם. אבל בינתיים אני מתחזק בתיאוריית הכורסה שלי על ההבדל בין כורסה לבין תיאוריה. תיאוריה לא אמורה להיות נוחה מדי.

שר הביטחון העצמי המוגזם

החיים מלאים בספק, בבלבול, בחוסר ודאות. חוכמה עוזרת לנווט בתוך הג'ונגל הכאוטי הזה. אבל במידה מוגבלת. בסופו של דבר יש גבול ליכולתם של התאים האפורים במוחנו להשליט ודאות בתוך הלא ודאי. לעולם לא נדע בדיוק איזה השלכות יהיו למעשינו, האם אנחנו צודקים בהשערותינו יותר מאחרים, האם אנחנו אומרים ועושים את הדבר הנכון בזמן הנכון או את היפוכו הגמור ובזמן הכי לא מתאים.

בתוך כל הבלגן יש תכונה אחת שמשליטה סדר והיגיון בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה – ביטחון עצמי. מי שמקרין ביטחון גורם לאנשים ללכת אחריו, לעשות כדבריו, להיענות לדרישותיו. מחקר שפורסם לאחרונה באחד מכתבי העת הפסיכולוגיים החשובים ניסה לבדוק את האופי הפרדוקסלי של אמירות שופעות ביטחון. מצד אחד אין ספק שלביטחון שאדם מקרין יש אפקט חיובי על הנכונות לשמוע לו, להקשיב לדבריו ולהתייחס אליהם בחיוב. מצד שני, אדם שמקרין ביטחון עצמי מותיר רושם שלילי ומעורר יותר זלזול ברגע של אמת – כאשר טענותיו והנחותיו התבדו.

החוקרים פיצלו את האמירות שופעות הביטחון לשני סוגים – כאלו שהביטחון לגביהן בוטא במילים מפורשות וכאלו שהביטחון לגביהן התגלם ברמיזות שאינן מילים מפורשות – דיבור בטוח, דיבור בקול, נכונות לדבר ראשונים, התייחסות מעטה להשגות זולת, שפת גוף שאננה.  יש הבדל גדול – ביטחון שהתבדה ובוטא במילים אפשר לצטט, להלעיג, לגבות עליו מחיר. את הבטחתו של יצחק רבין שלא יהיו קטיושות מעזה אפשר למשל לשמוע ביוטיוב עד עצם היום הזה. כאשר מידת הביטחון בדברים אינם מפורשת, אלא מבוטאת במחוות של שפת גוף (למשל במחקר: ידיים מאחורי הראש; מבט ישיר וקול בוטח), אפקט הביטחון העצמי על מידת השכנוע של השומעים הוא דומה, אך אין לכך אותו מחיר חברתי כשהטענות מתבדות.

חשבו על תוצאות המחקר ושימו לב לטעות של אביגדור ליברמן שאולי בגללה לא יישב בכנסת הבאה, כמו שמנבאים הסקרים. מבנה גופו ושפת גופו משדרים ביטחון עצמי וכוח עד אין קץ. יכול היה בטרם מינויו לשר ביטחון להסתפק באמירות מעורפלות כמו "ליברמן יידע מה לעשות מה עם החמאס", "החמאס ישקשק מליברמן". אבל הוא, במקום זאת, בישר לאסמעיל הניה את מותו בתוך 48 שעות, אם לא יחזיר את נעדרי צה"ל. אמר הבטחה קונקרטית ואכזב. אבל ביטחון עצמי ויהירות מוטב להם שלא יהיו קונקרטיים כל כך.

לחזות טיפשות

בספרו על הכלכלה ההתנהגותית מספר חתן פרס נובל ריצ'ארד ת'יילר על ניסוי שעשה עם הפייננשל טיימס.

נניח שמציעים לך לשחק משחק שבו הרבה אנשים בוחרים מספר אקראי בין 0 ל-100. המנצח יוגרל מבין אלו שהכי התקרבו לשני שלישים מממוצע המספרים.

באופן זה במשחק של 3 משתתפים שבו נבחרו המספרים 20, 30, 40, המנצח יהיה מי שבחר 20, שני שלישים מהממוצע שעומד על 30.

הפייננשל טיימס נתן לקוראיו להשתתף במשחק עם הבטחה לכרטיס טיסה מתנה למנצח. אני ממליץ לעצור כאן ולחשוב כמה רגעים: באיזה מספר הייתם בוחרים.

מהי הבחירה האנליטית?

לכאורה הממוצע הצפוי בעולם של בחירות אקראיות אמור להיות 50. אבל אז המנצח יהיה זה שיבחר 33. אם כך למה שלא כולם יבחרו 33, אבל אז הממוצע יירד ל-22. אם כך למה שלא כולם יבחרו 22.. בדרך חשיבה זו הממוצע הצפוי הולך ויורד עד שמתייצב על אפס. ואכן המון קוראי פייננשל טיימס שטפו את המערכת עם גלויות שעליהן התשובה היא אפס.. אף אחד מהם לא זכה. כשמשחקים משחק אנליטי שמתבסס על חוכמת ההמון צריך לקחת בחשבון שלא כולם אנליטים מבריקים כמוכם. היו גם הרבה כאלו שנתנו תשובות פשטניות יותר, 33 או פחות. בסופו של דבר שני השלישים מהממוצע התייצבו על 12 ואחד מהבוחרים במספר זה זכה בפרס.

מה מוסר ההשכל? מן הסתם לקח למי שעושה למשל שורט על בועה מגוחכת כמו הביטקוין. לא משנה כמה אתה חכם, ההצלחה דורשת גם יכולת לחזות איוולת. זהו גם לקח למהמרים על תוצאות בחירות כמו שאני עשיתי פעם.

שובו של המרשמלו

אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה הוא ניסוי המרשמלו. הוא הולך בערך כך: הצע לילד בן 4.5 לקבל לאלתר ממתק מרשמלו (או ממתק אחר שלטעמו של הילד) או לקבל שני ממתקים אם יהיה מוכן להמתין עוד כמה דקות. הילדים שיסכימו להמתין יתבררו, עם חלוף השנים, כילדים הרבה יותר מצליחים בחיים.

הרבה ניסויים בפסיכולוגיה לא עמדו באתגר השחזור. אבל ממאמר שפורסם ממש לאחרונה התברר שניסוי המרשמלו עמד בו לא רע. כן, ילדים שהצליחו להתאפק בדרך למרשמלו קיבלו ציונים טובים יותר במבחנים גם בגיל 15. כן, האפקט השתחזר גם אם הוא נבדק על ילדים לאמהות שלא גמרו קולג' (הניסוי המקורי בוצע בפעוטון באוניברסיטת סטנפורד, כך שהילדים המשתתפים בו היו כנראה בנים ובנות להורים משכילים מאוד).

מצד שני, השחזור הראה את מגבלות האפקט. ראשית, הקשר בין זמן ההמתנה לבין ציונים בעתיד היה משמעותי אבל פחות דרמטי ממה שהוצג במחקרים קודמים. שנית, הקשר בין זמן ההמתנה למדדים של התנהגות בעייתית בגיל 15 לא בוסס במחקר. כישלון מפתיע ומעורר שאלות.

הדבר החשוב ביותר שניתן להסיק מהשחזור הוא שזמן ההמתנה למרשמלו משקף בעיקר משהו מהאייקיו של הילד. גם נטיה לאימפולסיביות, אבל בעיקר אייקיו. כמו בכל מבחן שקשור לאייקיו אפשר היה למצוא בתוצאות את ההיררכיות הרגילות. ילדים לאמהות בוגרות קולג' היו מסוגלים להמתין למרשמלו יותר מילדים לאמהות שלא בגרו קולג' ובאופן דומה מאוד ילדים לאמהות שבעצמן השיגו תוצאות טובות במבחני אינטליגנציה המתינו יותר מילדים לאמהות שהשיגו בהם תוצאות גרועות. ילדים לבנים המתינו יותר מילדים היספנים וילדים היספנים המתינו יותר מילדים שחורים – הישגיהם של ילדים שחורים במבחן זה היו נמוכים באופן בולט. ילדים למשפחות עשירות המתינו יותר מילדים למשפחות עניות. בנות הצליחו קצת יותר מבנים.

נראה שמבחן המרשמלו מגלה לנו משהו על אינטליגנציה וקצת על אימפולסיביות. כאן צריך לזכור שגם אינטליגנציה עצמה היא בעלת אפקט מוגבל בחייו של הפרט. כבר התנ"ך ידע להגיד שלא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. היכולת להסיק מאינטליגנציה של אדם בודד על הכנסתו או על עושרו או על מעמדו היא מוגבלת. נשוב כאן לעובדה הבלתי נתפסת שהחיים הפוליטיים חגים סביבה בשנה וחצי האחרונות: דונאלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית. כמה שניות היה ממתין דונאלד הצעיר לפני שהיה חוטף את המרשמלו? אירוע שקרה בשבוע שעבר נתן לנו אומדן כלשהו – הדונאלד לא היה מסוגל להמתין בשבוע שעבר אפילו את השעה הנדרשת עד לפרסום הרשמי על ההישגים (היפים באמת) של שוק התעסוקה האמריקני בתקופת נשיאותו. לחרדת אוצרי הנתונים הממשלתיים הוא צייץ רמיזה למידע בטרם עת והקפיץ את השווקים.

זו מידת הטמבליות, טמבל

לפני שנתיים פרסם כתב העת המדעי החשוב ביותר נייצ'ר מאמר מעניין בנושא שחיתות ויושר. המאמר תיאר ניסוי יפה שנערך ב-23 ארצות: נתנו לאנשים קובייה ואמרו להם להטיל אותה באופן שבו רק הם יכולים לראות את התוצאה. העניקו להם כסף בהתאם לתוצאה – ככל שהמספר על הקובייה גבוה, כך גדל המענק. הסכום המדובר הותאם ליוקר המחיה בארצם.

האם התוצאה הממוצעת שדווחה הייתה בממוצע שמתחייב סטטיסטית, או שהתמריץ הברור של השחקנים לנפח את התוצאה הוביל לניפוח בדיווח התוצאה הממוצעת? ההנחיה למשתתפים הייתה להטיל את הקובייה פעמיים ולדווח רק על ההטלה הראשונה. הוראה זו הקלה נפשית על הולכת השולל – לא חייבים לפברק תוצאה. אפשר לדווח על ההטלה השנייה במקרה שהייתה גבוהה מהראשונה.

ובכן, בכל הארצות שנבחנו היה הדיווח גבוה מהממוצע הצפוי אבל היו הבדלים. בארצות מערב אירופיות כמו שוודיה, גרמניה ובריטניה ההבדל היה קטן. זאת בעוד שבטנזניה ובמרוקו התוצאות היו קטסטרופליות – כולם מרמים. יצוין שבמשחק המתואר יש שני סוגי רמאות – האחד הוא ניפוח התוצאה והשני הוא מקסום. אם הממוצע גבוה מהממוצע הצפוי, זו עדות לניפוח תוצאה. אם שיעור אלו שנפלה בחלקם הטלת קובייה מקסימלית גבוה משמעותית מהשיעור הצפוי, זו עדות לרמאות בוטה יותר – בחירה להצהיר על הסכום המקסימלי בלי שום קשר לתוצאה האמיתית. היה הבדל בין מדינות בדרך שבה בוצעה התרמית. נראה שוויאטנמים למשל אוהבים לרמות בקטנה, אבל לא ילכו לתבוע את הסכום המקסימלי סתם.

הפואנטה של המאמר הייתה הקורלציה הגבוהה בין האופן שבו התנהגו תושבי ארץ מסוימת במשחק לבין מדדי השחיתות המקושרים עם אותה ארץ. בארצות שידועות כמושחתות (כמו מרוקו וטנזניה) אנשים נטו לרמות. בארצות שידועות כנמוכות בשחיתות, כמו בצפון מערב אירופה, שיעור התרמית היה נמוך. הנורמות החברתיות מחלחלות להתנהגות האישית. המידה שבה אתה מרשה לעצמך לשקר תלויה בנורמות השקר הכלליות בחברה.  זו פואנטה קצת טריוויאלית, אבל כזו שאפשר לפרסם בנייצ'ר. מעניין שהקשר הזה התקיים בעיקר לגבי תרמית מסוג ניפוח הממוצע. ברם, כאשר דובר בסוג הרמאות שגורם לאנשים להצהיר בלי בושה על המקסימום, הקשר בין רמאות שכזו לבין שחיתות כוללת לא הגיע למובהקות סטטיסטית.  אולי נכונות לרמות ביג טיים כרוכה בנכלוליות אישית של המשתתף יותר מאשר בנורמות חברתיות מושחתות.

גורם נסתר נוסף?

מאמר שפורסם בכתב העת "אינטליגנציה" לאחרונה מבקר את הפרסום בנייצ'ר על כך שעצר באמצע ולא העלה את הגורם הנוסף שעומד מאחורי כל הממצאים – היכולות השכליות של בני ארצות שונות. זו ביקורת שאפשר להעלות הרבה פעמים כלפי מאמרים שדנים בהבדלים בין תרבותיים. הם לא מעזים להכניס את גורם הבדלי מנת המשכל כי הוא מאוד לא תקין פוליטית. אני בספק רב אם נייצ'ר היה מפרסם מאמר שמשקלל גורם זה. לא צריך להיות חוקר מבריק יותר כדי להכניס את גורם מנת המשכל לתמונה, אבל צריך להיות לשם כך חוקר פחות מחושב פוליטית.

המאמר ב"אינטליגנציה" לקח את הצלחת התלמידים בארצות השונות במבחני הפיז"ה ובמבחנים דומים נוספים כפקטור נוסף וגילה שהוא הופך להיות הגורם המשמעותי ביותר שיכול להסביר הן את רמות השחיתות והן את חוסר היושר האישי. אם במדינה מסוימת הציונים במבחני הפיז"ה חלשים, כלומר זו מדינה שבה רבים הטמבלים, תהיה בה הרבה שחיתות וגם הרמאות תהיה שכיחה במבחן הטלת הקובייה.

מדוע בעצם שיהיה קשר כזה? האם החכמים לא אמורים לשאוף דווקא למקסם רווח בכל מחיר? המחברים של המאמר ב"אינטליגנציה" מזכירים את תיאוריית ההתפתחות המוסרית של הפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה שלפיה התפתחות מוסרית דורשת התפתחות של יכולת החשיבה. כדי לראות את הזולת כאדם שווה לך בזכויותיו ולבטל את הנטייה המיידית לראות את הדברים מהפרספקטיבה של העצמי נדרשת יכולת חשיבה והפשטה. כתבתי על הנושא בעבר. אגב, בחברה המערבית ובפרט בקרב הרבה יהודים מאוד מאוד חכמים רואים איך הנטייה הזו הופכת לגרוטסקית – חשיבה מופשטת שמהללת את האחר ואת זכויותיו מעבר לכל היגיון.

מסכמים כותבי המאמר ב"אינטליגנציה": הגישה של המחברים בנייצ'ר אינה שגויה, אבל היא לא שלמה. נורמות של העדר שחיתות עשויות להשפיע על הגינותם של יחידים והגינות היחידים עשויה להשפיע על נורמות של העדר שחיתות, אך שני הדברים גם יחד מושפעים מהיכולת השכלית.

ובכל אופן כמה משפטים לסיום, לפני שנסגוד טוטאלית לארצות החכמות והישרות ונבוז לכל ארצות הנוכלים הטיפשים בדרום אירופה ובאפריקה: ראשית, העולם יותר מורכב משנדמה, ויש  מדינות שלפחות במחקר הנתון לא השתלבו בתבניות המוצעות – ראו למשל את מלזיה, גרוזיה, גואטמלה. תמיד יהיו חריגים לניבויים פשטניים.

honesty

בנוסף לא ראיתי לכך התייחסות במאמרים, אבל הציונים הגבוהים במבחני פיז"ה בסין לצד השחיתות הקשה שם – זה דבר שאומר דרשני. ושמא סין כל כך מושחתת שגם על הציונים במבחני הפיז"ה שלה לא ניתן לסמוך ויש שטוענים שכך הוא.

הערה אחרונה: המדינה שנמצאו בה הכי הרבה אנשים ישרים היא גרמניה.

לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.

הפסיכולוג שעיצב את צה"ל

אני קורא בימים אלו את "ענן של אפשרויות", ספר עיון מאת מייקל לואיס, המהווה ביוגרפיה מקצועית של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, גאוני הפסיכולוגיה שהוכיחו בעבודתם באוניברסיטה העברית בירושלים ומאוחר יותר בארה"ב כי בניגוד להנחות היסוד של מדע הכלכלה, בני אדם מקבלים החלטות לא לוגיות ולא רציונליות.

בצדק הצמיד דוד רוזנטל בוואלה את התואר "מרהיב" לאופן שבו לואיס מספר את סיפורם של כהנמן וטברסקי. ישנם ספרי עיון שהקורא בר מזל אם הצליח למצוא בהם שלושה או ארבעה משפטים בעלי ערך ועניין שיישארו איתו מבעד לקש ולגבבה של המלל האינסופי.  כאן כל שורה היא קסם וכל משפט דורש סימון מדגש צהוב (למזלי בימינו אנו אפשר להעביר את המדגש דיגיטלית בקינדל מבלי להשחית את הספר).

נחמד גם לראות את התיאור הרומנטי של ישראל הצעירה אשר שזור בספר. זהו מעין "אקסודוס" של ספרי העיון, שיר הלל לרוחה של ישראל בתקומתה, עם אזכורים נרחבים גם לשואה, שאותה חווה דניאל כהנמן כילד בצרפת הכבושה. המסע במסתורי הנפש הכלכלית של כהנמן וטברסקי קצת נדמה לי כגרסה אקדמית לשני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, על החברות בין ניצול השואה לצבר הכריזמטי (טברסקי שנאמר עליו שכל אחד ידע בכל ויכוח שהוא הצודק תמיד). חברות שמובילה אותם להרפתקה משותפת רבת חשיבות. הכתיבה מפגינה את איכויותיו המרשימות של לואיס ככותב ספרי עיון. הוא עשה עבודה פנטסטית בלימוד נשמת מדינת ישראל של שנות החמישים והשישים, ולמיטב הבחנתי אינו נופל בקטנות.

אני מניח שאקדיש לספר רשומה נוספת או אף יותר, אבל בינתיים קבלו כמה אנקדוטות מעבודתו של כהנמן בצה"ל. כהנמן בעצם הקים במו ידיו, בתחילת שנות העשרים לחייו, את מערכת האבחון והמבדקים הצה"לית, ועד היום היא מעוצבת על פי שיטתו.

צה"ל שלח את המועמדים לקצונה למבדק שבו נדרשו לבצע יחדיו משימה – לעבור קיר באמצעות עץ, מבלי לגעת בקיר. "שמנו לב מי לקח פיקוד, מי ניסה להנהיג ונדחה, באיזו מידה כל חייל שיתף פעולה. ראינו את העקשנים, הכנועים, היהירים, הסבלניים, חמי המזג", סיפר כהנמן. "ראינו תגובות לאתגר… חשנו שתחת לחץ האירוע נחשף טבעו האמיתי של האדם".

בסופו של דבר ניתן היה להבחין אילו אנשים מתאימים יותר לקצונה, ולמי אין סיכוי. מי הכוכב ומי הבינוני. אלא שכאשר ניתנה לכהנמן ההזדמנות לבחון את ניבוייו מול הישגי המועמדים בפועל בקורס הקצינים, התוצאה הייתה מפתיעה. הניבויים התבררו כחסרי ערך. הוא דימה את התחושה שלו למה שמרגישים מול אשליית הקווים המפורסמת. ברור לוגית שהקווים זהים, ובכל אופן קשה להשלים עם כך שהקו השמאלי אינו ארוך יותר.

מסקנתו של כהנמן הייתה שניתן להצליח באבחון, אבל לא בהתבסס על התרשמויות כלליות שטחיות, אלא באמצעות איסוף נתונים עובדתיים ושקלולם. הוא הביע חוסר עניין מוחלט בהתרשמות הכללית של המאבחנות הצה"לית ודרש מהם פשוט לאסוף נתונים על דפוסי התנהגות של המועמד לגיוס. את התאמתו הכוללת ישקלל האלגוריתם שבנה.

"המאבחנות שנאו את זה", כהנמן סיפר. "הן התקוממו". "אחת מהן אמרה לי שאני הופך אותן לרובוטים. הן הרגישו שהן יכולות לאפיין דמויות ואני שללתי מהן את זה". אבל האינטואציה של המאבחנות בצה"ל התבררה לכהנמן כבעיה, לא כמשאב.

עוד גילוי של כהנמן היה שאין הבדל גדול בין סוג האישיות הנדרשת בחי"ר לזו שנדרשת בארטילריה או בטנק או בסיירת המובחרת. מי שיש לו את התכונות המתאימות לצבא צפוי להצליח בכל מקום, לפחות במידה שהמבחנים שלו גילו.  לימים הפילטרים של כהנמן עוררו גם את סקרנותם של הגנרלים האמריקנים שתהו על סוד עוצמתו האנושית של צה"ל.

אנקדוטה צבאית נהדרת אחרת באה מעבודתו של כהנמן בשיפור הכשרת טייסי הקרב. המדריכים האמינו שביקורת עוזרת יותר משבח במהלך הכשרת הטייסים. והייתה להם ראיה אמפירית. כל פעם ששיבחו טייס הוא הפגין ביצועים גרועים יותר בפעמים הבאות. כל פעם שביקרו אותו, הוא השתפר. כהנמן היה צריך להסביר להם את תופעת הרגרסיה לממוצע. באופן טבעי דברים יוצאי דופן הם לא שכיחים. לכן ביצוע יוצא דופן לטובה ילווה בביצועים טובים פחות אחריו, ואילו ביצוע גרוע במיוחד ילווה בביצועים גרועים פחות אחריו. כהנמן בעצם הסביר להם שסטטיסטית ענישה, אשר באה אחרי ביצוע גרוע, צפויה להיראות יותר פרודוקטיבית מאשר שבח, שמטבעו בא אחרי ביצוע מצוין.