כתבתי לא מזמן פוסט אוהד לדת ולאופן שבו היא מאפשרת שמירת מידה של שבטיות בעידן הגלובאלי. השבטיות נחוצה לנו, גם ובעיקר במאה ה-21. השבטיות היא הדרך היחידה שבה מדינות רווחה מערביות משגשגות יוכלו לשמור על קיומן ועל זהותן, גם מול האיסלאם הרדיקלי ומול גלים ענקיים של הגירה ופליטות מכל עבר. כל זאת בלי לשקוע בטירוף האשמה העצמית הליברלי.
אלא שגישה כזו, כשמובעת בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות במדינה, יכולה להשתמע כמתן צ'ק חופשי לכל קואליציה עם חרדים ולכל גחמה של החרדים לכפות את הדת על אחרים. לא ככה. ישראל צריכה להישמר כמדינה חופשית שתוכל לשמור גם על האתאיסטים, האגנוסטיקנים והדאיסטים שהם תמיד הציבור המשכיל והמוצלח שמשלם הכי הרבה מסים וגם יכול להוביל את המדינה בהצלחה. כמדומני שגם ראש הממשלה נתניהו הגדיר עצמו פעם כדאיסט.
והאמת היא שאין זה קשה כל כך להיפטר מכפיה דתית. זאת דווקא מאחר שהפסיכולוגיה של האדם הדתי שונה מהפסיכולוגיה האנושית הרגילה.
באופן רגיל אדם רוצה משהו ופועל להשגתו, וכך גם ציבור של בני אדם רוצה משהו ופועל להשגתו. למשל, אנשים רוצים שיקבלו שכר גבוה יותר במפעל הטקסטיל שבו הם מרוויחים את לחמם, מתארגנים ושובתים.
ברם, כשאדם דתי פועל מטעמים דתיים הדברים אינם בדיוק עובדים כך. מה שמניע אותו הוא הרצון לעשות מספיק כדי לחוש שמימש את חובתו לאלוהים, שמילא את חובת ההשתדלות. כלומר כשהשר אריה דרעי פועל למנוע תחבורה ציבורית בשבת, להערכתי השאלה האם בסופו של דבר יסעו אוטובוסים בשבת בכבישי ישראל מעניינת אותו כקליפת השום. מה שמעניין אותו הוא האם אלוהים, כמו גם רבניו וציבור בוחריו, ירשמו בפנקסיהם שהשתדל כמיטב יכולתו כדי למנוע תחבורה ציבורית בשבת.
נכון, שונים הדברים כשמדובר באדם בעל גישה דתית משיחית, שלפיה החובה הדתית צריכה להתממש כאן ועכשיו. בעלי גישה זו לא מסתפקים רק בהשתדלות. הם רוצים תכל'ס. אבל רוב היהודים האדוקים בארץ, למודי שבתאי צבי ואלפיים שנות גלות, אינם בעלי גישה משיחית מיידית, ואינם מצפים לתוצאות, אלא למאמץ.
לכן מאבק נגד כפיה דתית אינו משחק סכום אפס. יש אפשרות ששני הצדדים יסיימו מרוצים. החילונים – כשיקבלו את מבוקשם, החרדים – כשירגישו שעשו את כל מה שהיו יכולים כדי למנוע את ניצחון החילוניות ונכנעו רק כשכל אדם בר דעת היה נכנע. המפתח לתוצאה כזו, טובה לכולם, הוא פשוט גישה אגרסיבית ולא ותרנית של החילונים על הדברים החשובים להם. גישה שתבהיר שהתעקשות על כפיה דתית תגבה מחיר קשה מאוד מהצד הכופה. תראו למשל איך החרדים אינם מפגינים יותר נגד מצעד הגאווה בירושלים, ורק בשוליים של החרד"ליות מתעסקים עוד בנושא. החרדים הגיעו למסקנה שהמאבק חסר תוחלת ואילו חשיפת צעיריהם לנושא ההומוסקסואליות מזיקה יותר.
שימו לב גם בהקשר זה למה שכותב עיתונאי החרדים, חוקר החרדים והפילוסוף המזהיר של החרדיות, אבישי בן חיים. הוא אינו חשוד בסלידה מהחרדים. למעשה ההערצה שלו ליו"ר ש"ס אריה דרעי מזכירה את היחסים בין העיתונאי אורי דן לאריק שרון, למי שזוכר.
אבל עדיין – אבישי בן חיים מתעקש שיש סכנה גדולה בכניעה לדרישת החרדים לקבלת הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. אפשר להבין את צדקתו לפי מה שכתבתי – מדינת ישראל היא קובעת הנורמות מה סביר ומה לא סביר. אם תקבע שהפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי היא לא סבירה, לא תעלה על הדעת ותחייב התערבות משפטית ומשטרתית, אזי גם אדוקי החברה החרדית יאלצו לקבל זאת. הם לא יחושו רגשי אשמה כשישבו באירוע ליד נשותיהם ובנותיהם, כי ההכרח לא יגונה. ממש כפי שהרבנים הראשיים, צדיקים מאין כמוהם, נשארים לשבת כשמושמעת שירת נשים בטקס רשמי. אין להם באמת תשוקה אישית לנוס כשקול נשי נישא בחלל האוויר. הם פשוט מנסים לקיים את חובת ההשתדלות שאלוהים ועמיתיהם לחברה החרדית מצפים לה. כשמדינת ישראל מבהירה להם שאקט מסוים הוא לא סביר והתגובה עליו תהיה סנקציות קשות, הם מבינים שהוא לא כלול בחובת ההשתדלות שלהם כלפי אלוהים ונחה דעתם.
כשצד אחד רוצה תוצאות בשטח, והצד השני פחות מתעניין בתוצאות ורק רוצה להשתדל, הדבר נותן יתרון גדול לצד שרוצה את התוצאות. זו הפסיכולוגיה של ההתמודדות עם הדתיות הלא משיחית. היא מקנה יתרון לצד החילוני, והוא יכול וצריך להשתמש בו.
