על אייקיו והצבעה

שאלת ההשתתפות בהצבעה בבחירות נתפסת כקריטית להכרעה בבחירות לכנסת שיתקיימו בעוד שבוע וחצי. כרגיל בבלוג זה נשאל מה יעשו בעלי האייקיו הגבוה. ובכן, מחקר בריטי מ-2008 השווה בין ציוני אייקיו של ילדים לבין השתתפותם בבחירות מאוחר יותר בחייהם. אלו שבחרו להצביעו היו בעלי אייקיו ממוצע 104, ואלו שבחרו שלא להצביע היו בעלי אייקיו ממוצע 99. ההבדל משמעותי. ההחלטה להצביע היא החלטה אינטליגנטית, דבר מפתיע כי היא לכאורה לא החלטה אינטליגנטית. סתם תבזבז את הזמן בתור לקלפי, ומה הסיכוי שהצבעתך תשנה משהו?

אבל אנשים אינטליגנטים מודעים לצורך להתנהל לפי הוראותיהם המוסריות של הלל הזקן ועמנואל קאנט – לעשות בחייך הפרטיים מה שהיית רוצה שכולם יעשו בחייהם שלהם. נכון שהסיכוי שהצבעתך תשנה משהו הוא נמוך, ועדיין היית רוצה שכולם ייצאו ויצביעו למפלגה האהובה עליך, ולכן גם אתה צריך לשאת בנטל.

ומכיוון אחר: הצבעה היא לא אינסטינקט אבולוציוני, ולכן היא נפוצה יותר אצל בעלי אייקיו גבוה. זאת בעוד שדברים שהם כן אינסטינקט אבולוציוני, כמו קיום יחסי מין בגיל הנעורים למשל, הם נפוצים יותר אצל בעלי אייקיו נמוך.

האם גם שאלת אופן ההצבעה מושפעת מהאייקיו? כאן לקוראי הבלוג לא מצפה הפתעה. המחקר הבריטי מצא שהמצביעים למפלגת הירוקים הם בעלי אייקיו 108 גבוה במיוחד. זו מפלגה שמקבילה בערך למרצ אצלנו. מהצד השני המצביעים למפלגה של נייג'ל פאראג' היו בעלי אייקיו נמוך (99). אבל כמובן, בפרספקטיבה של 15 שנה, אין לזלזל בבעלי האייקיו הנמוך. הם הצליחו להגשים את הבלתי ייאמן ובסופו של דבר הוציאו את בריטניה מהאיחוד האירופי.

שאלת היתרון הצרפתי

באחד הפוסטים הקודמים זלזלתי ביכולתה של מערכת החינוך להשפיע על כישורים שהם גנטיים. הרבה מקוראי הבלוג לא אהבו כל כך את הפוסט. כדי לאזן את התמונה ולהציג אלמנטים לא גנטיים שמשפיעים על הצלחה, מעניין להפנות למאמר מרתק שפרסם בנימין לאשקר בשנה שעברה על פער ההצלחה בין יהודים ספרדים בישראל ובצרפת. ניתן לטעון שגם במקרה זה הפער הוא גנטי: המוצלחים יותר היגרו לצרפת, אבל לאשקר מתמודד עם הטענה בצורה מכובדת. אמנם פסקה אחת במאמרו של לאשקר מנפנפת את הבסיס הגנטי לפערים אתניים באינטליגנציה ומצטטת באופן שטחי את הממצאים המחקריים בנושא כפי שמכחישי הגנטיקה היו רוצים שיהיו, ולא כפי שהם באמת. אבל כל הפסקאות האחרות מעניינות מאוד.

לאשקר לא מפנה אצבע מאשימה להבדלים במערכת החינוך בין ישראל לצרפת, אלא לגורם סביר יותר: הכלכלה הסוציאליסטית, הפרוטקציוניסטית והחנוקה ששררה בישראל בימים עברו (ועדיין לא נעלמה כליל). היא נתנה יתרון לאשכנזים המקורבים לצלחת. נשמע לי הגיוני, גם אם לא בהכרח כהסבר של 100% כי ייתכן שהייתה מידה של סלקציה בהגירה.

לונג קוביד, היסטריה, ריקודים וטרנסים

מאז פרצה הקורונה לחיינו התחלנו לשמוע על תופעת "לונג קוביד", חולים בקורונה סוחבים תסמינים לטווח הארוך. בכל מקום מתייחסים ל"לונג קוביד" כאל עובדה רפואית שאינה שנויה במחלוקת, אבל נתקלתי בעמדה שונה והראיות שלצידה מעניינות. הראיה המרכזית היא שכאשר אנשים טוענים שיש להם לונג קוביד אחרי הידבקות בקורונה ועורכים להם בדיקת דם לגלות האם אכן נדבקו, מוצאים שאין הבדל בסימפטומים המדווחים בין מי שבאמת נדבק לבין מי שרק חשב שנדבק. יוצא דופן רק אובדן הריח המתמשך שמאפיין את מי שבאמת היה להם קורונה.

דבר נוסף לשים לב אליו הוא שיש יותר נשים שלוקות בלונג קוביד מאשר גברים. לפי אחד המחקרים הפער עצום, לפי מחקר אחר הפער לא כזה גדול. בוינה של המאה ה-19 פרויד הראה שנשים פיתחו תסמינים גופניים מסיבות נפשיות, דבר שנקרא היסטריה. תופעת ההיסטריה פחות משמעותית בתקופתנו, האם לונג קוביד מסמל את חזרתה המחודשת? 

העובדה שנשים נסחפות יותר בקלות לזהות את עצמן עם תופעה חברתית-פיזית חדשה ניכרה כבר בשטרסבורג בשנת 1518, אז פרצה מגפת ריקודים. זה אירוע כזה מעניין וחריג שיהיה נחמד להעתיק את דברי הויקיפדיה בנושא:

ההתפרצות החלה כאשר אישה בשם פראו טרופאה יצאה לאחד הרחובות בעיר שטרסבורג, והחלה לרקוד בהתלהבות וללא הפסקה במשך ארבעה עד שישה ימים רצופים. בתוך שבוע, 34 אנשים נוספים הצטרפו, ובתוך חודש, היו כ-400 רקדנים, בעיקר נשים.

כשמגפת הריקודים החמירה, אצילים מודאגים ביקשו את עצתו של הרופא המקומי, ששלל סיבות אסטרולוגיות או על טבעיות, במקום זאת הודיע כי המגפה היא "מחלה טבעית" שנגרמת כתוצאה מן "הדם החם" של הרוקדים. אך במקום לעשות להם הקזת דם כנהוג באותה תקופה, הרשויות דווקא עודדו את הריקודים, בין היתר על ידי הקצאת אולמות עבור הרוקדים ואפילו בנייה של במת עץ עבורם. הסיבה שגרמה לרשויות לנהוג כך, הייתה האמונה שרק אם החולים ימשיכו לרקוד ברציפות ובלי מנוחה, יום ולילה – הם ירפאו. כדי להגדיל את האפקטיביות של ה"ריפוי", הרשויות אף שילמו למוזיקאים שינגנו בחצוצרות ותופים ולרקדנים מקצועיים שילוו אותם. המוזיקה שימשה כדי לגרות אותם להמשיך לרקוד וכתרופה לחולאים שלהם. במהלך אותו חודש נעשו גם ניסיונות לגירוש שדים, אך בסופו של דבר, עד סוף הקיץ מתו רבים מן הרוקדים מהתקפי לב, שבץ, או תשישות.

יש טוענים שגם בימינו מבצבצת מגפה חדשה שפוקדת בנות צעירות: הן מגיעות למסקנה שהן בעצם בנים ומתחילות בטיפולים לשינוי מין. יש ויכוחים סוערים בנושא, אבל הנתונים מראים שאם בעבר היו הרבה יותר גברים שעוברים טיפולים לשינוי מין והופכים לנשים, הרי שהיום השתנה המצב ושיעור הבנות שהופך לבנים עלה מאוד עד שהוא משתווה למספר אלו שעושים את הדרך ההפוכה או אף עולה עליו. השאלה האם התופעה קשורה להדבקה חברתית ולהיסטריית המונים בין בנות צעירות שנויה במחלוקת חריפה.

האייקיו של ראש הממשלה

אייקיו, מנת משכל בעברית, זו תכונה מוערכת מאוד בבני אדם, אולי אפילו יתר על המידה. מידת היוקרה של מקצוע קשורה בקשר ברור לממוצע האייקיו של העוסקים בו. לכן רופא גסטרו זה מקצוע יוקרתי בהרבה מאשר שרברבות למרות שתכל׳ס זה די דומה, ולא ברור מי מרוויח יותר.

האם כדאי לצפות ולקוות שגם לראש הממשלה יהיה אייקיו בשמים? לראשי ממשלות ישראל לאורך השנים היה כנראה אייקיו גבוה. קשה לדעת בוודאות לגבי כולם ועל גולדה מאיר למשל אמרו שיש לה אוצר מילים בן 300 מילה, אם כי אני התרשמתי מקריאת האוטוביוגרפיה שלה שהייתה חריפה וחכמה. אריאל שרון היה מקורי ורב הישגים (וכשלונות), אבל בערוב ימיו כראש ממשלה הותיר תחושה של דעיכה קוגניטיבית ברורה. לא נותר לי ספק לגבי האייקיו הגבוה של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, אחרי קריאת זכרונותיו שבהם הוא משוויץ בהצלחתו בלימודיו באיסטנבול (מצוטטים בידי דניאל פרידמן בספרו ״לפני המהפכה״):

בבחינה הראשונה, משפט בינלאומי, קיבלתי 9.5. בבחינה השנייה, משפט אזרחי, קיבלתי הציון המקסימלי – 10. שלושה חברים שנבחנו יחד איתי קיבל אחד מספר 3 (כישלון), השני 6, השלישי 8.. הבחינה השלישית הייתה במשפטי עונשין. כרגיל לא מפרסמים התוצאות באותו היום, אבל הפעם אמר לי הפרופסור במין התלהבות אחרי השאלות שהציג לי: אני קובע לך כבר הציון 10, ובפנותו לתלמיד השני שנכנס איתי לבחינה אמר: "אני שמח ושבע רצון כשיש לי הזדמנות לתת לתלמיד כזה הסימן 10". לפניי נבחנו שנים עשר תלמידים, וכולם יצאו מהבחינה נרגזים וקיללו את הפרופסור על קפדנותו ודייקנותו.

על ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד, תמיד ריחף החשד שאינו חריף די להצדיק את יומרותיו. לא רק בגלל העדר הבגרות. אמנם כתב טורים יפים בעיתון, אבל לא כאלו שביטאו יכולת מופלגת להעמקה. הדברים שאיילת שקד סיפרה לגביו לא מזמן, לפיהם רשלנותו מכניסה את המדינה לפינות לא נעימות, הוסיפו לתחושה שמתקבלת גם מהעדר הדיוק המביך שנמצא בטקסטים שלו. משהו שם אינו מהודק מספיק. מצד שני פיתוח קריירה יצירתית שעוסקת במילים הוא כן עדות לטובתו. גם אופיה הגנטי של האינטליגנציה עומד לזכותו. שני הוריו חריפים מאוד. אביו המנוח טומי בוודאי היה באלפיון העליון של הברק.

האייקיו של המנהיג מתקשר לסוגיה בעייתית במיוחד בדור האחרון. בעלי האייקיו הגבוה נסחפים לפרוגרסיביות המטורללת. בצד השני המנהיג של המחנה הימני, האנטי פרוגרסיבי, נדרש להוביל קהל תומכים שלחלקו יש, איך ננסח זאת בעדינות, דרך חשיבה פשוטה מאוד. המנהיג יכול להיות כמו תומכיו ובן דמותם. כזה הוא דונאלד טראמפ, הוא אוהב את עצמו ומעריציו אוהבים אותו. אוצר המילים של ילד בן שמונה שיש לו לא מותיר ספק שהוא יוצא דופן באייקיו הנמוך שלו בין נשיאי ארצות הברית, אך תומכיו אוהבים את שפתו הפשוטה ואת דרך התנסחותו המביכה כל בוגר תיכון. טראמפ הצליח במו ידיו לחולל מהפך דמוגרפי-פוליטי מעורר תדהמה בארצות הברית, כשנחל הצלחה פוליטית לא תיאמן בקרב גברים היספנים, ובמידת מה גם שחורים, בשכבות הלא משכילות, והצליח לחסל את שאריות התמיכה של המפלגה הדמוקרטית בקרב מעמד הפועלים הלבן. אבל בארה״ב יש בכל אופן אי אלו מצביעים עם אייקיו גבוה, והם סולדים מטראמפ ונטשו את המפלגה הרפובליקנית באופן שמאזן במקצת את התמונה.

הכי קרוב לטראמפ בפוליטיקה הישראלית הוא ביבי. אבל גם אם יש דמיון בנרקיסיזם, אין שום דמיון במנת המשכל. ביבי הוא עילוי. את טראמפ אי אפשר לדמיין בסיטואציה שבה היה דוד בן גוריון בחדר המבחן באיסטנבול (אלא אם היה משלם למתחזה שיופיע שם במקומו, כפי שטוענים שעשה בפסיכומטרי האמריקני). את ביבי אפשר. מן הסתם ביבי חש כל השנים שבנט מהווה איום עליו גם כי שניהם חולקים אייקיו גבוה (לפי הטענה בנט קיבל 770 בפסיכומטרי). כדי למנוע תחרות הוא הקפיד להשאיר בצמרת הליכוד רק את אלו שאינם מותירים רושם של אייקיו גבוה במיוחד או כאלו שהאייקיו הגבוה שלהם אינו מלווה בכריזמה (כמו שטייניץ, אבל הנה הוא גם פורש).

האם גם בפוליטיקה הישראלית יכול להופיע טראמפ? איש עסקים בוטה וגס רוח ששפתו כה דלה וחשיבתו רדודה? אני מקווה שלא. קשה לדעת בוודאות האם אייקיו גבוה חיוני למנהיגות מוצלחת, אבל עדיף לא לקחת סיכון. שולי הביטחון של המדינה שלנו צרים.

רות ביידר גינזברג והרוקח הערבי

לפני שנים כתבתי פוסט על הדילמה של השופטת רות ביידר גינזברג. לפרוש ולתת לנשיא אובמה למנות לה מחליף, או להישאר לשבת על כס השופטת ולהסתכן בכך שנשיא רפובליקני ימנה את ממשיכה. הדילמה בין האינטרס הפוליטי לבין האינטרס האישי שלה הוכרעה לבסוף באופן אנוכי. היא תיעדפה את הקריירה האישית ומתה בעודה שופטת. הנשיא טראמפ מינה אחרי מותה את השופטת קוני בארט השמרנית הקיצונית והבטיח רוב מוצק שמרני בבית המשפט העליון, ובקרוב כנראה יבוטל היתר ההפלות באמריקה.

מול מתקפת הטרור של ערביי ישראל, וגם מול דברי השבח שניתן לקרוא לגביה ברשתות החברתיות של הערבים, הרבה יהודים בישראל מעדיפים להאמין שהרוב המוחלט של ערביי ישראל מאמין בדו-קיום ומתנגד לאלימות. הם מביאים ראיה מכך שיש להם מוסכניק ערבי, רוקח ערבי, רופא שיניים ערבי, פיזיותרפיסט ערבי. כל אלו עושים מלאכתם בנועם ובהגינות.

ייתכן, כך לפחות אני מקווה, שהרוב הגדול של ערביי ישראל מתנגד לאלימות. גם אין ספק שהאינטרקציה הבין אישית החיובית בין יהודים לערבים מסייעת ותורמת להפחתת השנאה. עם זאת, הדברים מורכבים יותר. זה שהמוסכניק הערבי מעניק שירות מצוין לקליינטים היהודים אין משמעותו שהוא שלם עם שהותם בחלקת האדמה הזו מתוקף הצלחתה של התנועה הציונית. ייתכן שהוא פשוט, כמו השופטת ביידר גינזברג, חי בשלום עם דיסוננס מסוים בין התנהלותו כאדם פוליטי לבין התנהלותו האישית. ממש כפי שהרבה אנשים עשירים מצביעים למפלגות סוציאליסטיות. האזורים במוח שעוסקים בפוליטי הם כנראה נפרדים מהאזורים במוח שעוסקים באישי. ייתכן שיש לכם רופא שיניים מצוין, אכפתי וקשוב מהמגזר, אבל אם יפרט לכם את דעותיו לגבי הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-ערבי ולגבי הדרך להגיע לשם, תתחלחלו עד עומקי נשמתכם. ממש כפי שיכול להיות מטופל ערבי שישתאה מטיפולו המסור של רופא יהודי, ולא יעלה על דעתו שזה תומך בכלל בטרנספר. ההיקש מההתנהלות האישית-מקצועית להתנהלות הפוליטית הוא קלוש מאוד.

זכרו את סיפורו של הסטאז'ר מפנימית ב' בבית החולים ברזילי. מנהל המחלקה אמר עליו: "הוא טיפל בחולים יותר ממה שמצופה מכל סטאז'ר אחר. אנחנו נוהגים מדי יום לעשות ישיבות בוקר והוא היה משתתף בכל הישיבות, מגיע בזמן ומשתתף ואומר את דעתו. הוא היה מסור, מסוג המתמחים שכל רופא היה רוצה לצדו. הוא היה גאון. מעולם לא נתקלנו באירועי אלימות, לא מילוליים ובטח לא פיזיים. הוא התייחס למטופלים בצורה יפה ומקצועית". אותו אחד סיים את חייו בעודו נלחם בשם דאעש.

על עושר העמים, על תיאוריות קשר ועל זו שלא קשורה

מכון הסקרים YouGov פרסם היום סקר מרתק על אמונה בקונספירציות. הסוקרים הציגו לנשאלים מ-24 מדינות בעולם קונספירציות שונות ובחנו את מידת האמונה בהן בכל מדינה ומדינה.

הממצאים של מכון הסקרים שוב החזירו אותי אל הממצא העתיק שלי: עשירים נגד הפלות. מצאתי בזמנו, לפני עידן ועידנים, שיש דרך פשוטה לנבא איזו מדינה עשירה ואיזו מדינה ענייה. בודקים כמה אחוזים מהתושבים במדינה תומכים בהיתר הפלות, ומייד מקבלים אומדן מעולה מה רמת העושר של המדינה. כמה שיותר תומכים בהיתר הפלות, ככה המדינה עשירה יותר. מתאם דומה מאוד התקבל בין תמיכה בנישואים חד מיניים לבין עושר של מדינה. יותר תמיכה בנישואים חד מיניים משמעותה תמ"ג לנפש גבוה יותר.

אבל גיליתי היום תגלית מרעישה במדעי החברה. יש אומדן אפילו טוב יותר ואמין יותר. אז דיברתי על קורלציה של 0.85 עם התמ"ג. היום כבר אפשר להגיע, עם מדד אחר לגמרי, לקורלציה דמיונית של 0.92. מה עושים כדי להגיע לניבוי כה מדהים? בודקים את ההפרש בין מספר המאמינים בארבע תיאוריות קונספירציה למספר השוללים אותן. התיאוריות הן:

  • מספרי הנספים בשואה פוברקו
  • הנחיתה על הירח זויפה
  • תופעות הלוואי של החיסונים מוסתרות
  • מידע על מגע של האנושות עם חוצנים מוסתר

מסיכום ארבעת המשתנים יוצרים ממוצע של מידת קונספירטיביות המדינה. מחוללים בתוכנה סטטיסטית מתאם עם התמ"ג לנפש (במדידה לוגריתמית), ומתקבלת הקורלציה שלא תיאמן: 0.92. זו כמובן קורלציה הפוכה. יותר קונספירטיביות, פחות עושר.

מסעיר לחשוב שאין בעצם שום קשר בין שני המדדים, זה הישן שמצאתי וזה החדש. אפשר בקלות לדמיין תומכי הפלות נלהבים שחושבים שמסתירים מידע על חיסונים (מבחינה אידיאולוגית ההתנגדות לכפות על אישה ללדת יכולה לגור בקלות עם ההתנגדות לכפות על אדם להתחסן). והאם הקונספירטור ההזוי שחושב שהנחיתה על הירח זויפה חייב להחזיק בעמדה ששוללת חתונה בין שני גברים? מה הקשר בכלל. ובכל אופן אלו שני מדדים נפרדים, שכל אחד מהם מנבא ברמת דיוק מופלאה את מידת העושר של המדינה.

כל הדרכים בעולם העתיק הובילו לרומא, וכל הדרכים במדעי החברה מובילות לאייקיו. סביר להניח שהאנשים החכמים והמשכילים, בעלי האייקיו הגבוה שהופכים מדינה לעשירה, הם הדבק שמחבר בין שני המדדים. הם גם תומכים בעמדות ליברליות והשתחררו מהקבעונות הדתיים השמרניים והם גם בזים לקונספירציות.

בזים לקונספירציות, אמרתי? לא בדיוק. יש תיאוריית קשר אחת שלא מלמדת כלום על עושרה של מדינה, מאחר שגם במדינות העשירות מאמינים בה, לא פחות מאשר במדינות העניות. זו התיאוריה שהקמפיין של דונלד טראמפ שיתף פעולה עם רוסיה כדי לזכות בנשיאות ב-2016. זהו מן הסתם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. כי אנשים עם אייקיו גבוה שונאים שונאים שונאים את דונלד טראמפ, וגם את ולדימיר פוטין. תיאוריית קשר ביניהם מדברת אל ליבם של החכמים. אמונה רווחת בה אינה עדות לכך שמדינה עניה.

מה נלמד מהמיצ״ב ההולנדי

הולנד פתחה את תוצאות בחינות בתי הספר שלה הדומות לבחינות המיצ״ב בארץ בפני חוקרים, והממצאים מתפרסמים בכתב העת דמוגרפיה. ניתן ללמוד מהן כמה וכמה דברים מעניינים. ראשית בנושא בו התמקדו החוקרים, משקי בית חד מיניים, אבל גם בנושאים אחרים.

יש מעט מאוד ילדים שגדלים במשק בית חד מיני של שני גברים בהולנד, בערך עשרה בשנתון. זה נתון מפתיע ואף מרעיש במדינה כל כך ליברלית. נראה שהבייבי בום של קהילת ההומואים הישראלים ייחודי לה ואינו תופעה אוניברסלית, גם לא במדינות ליברליות כהולנד. יש פונדקאות חוקית בהולנד אבל באופן מוגבל ולא מסחרי.

לעומת זאת יש מספר מכובד יותר של ילדים שגדלים במשקי בית של שתי נשים. הישגיהם במיצ״ב ההולנדי עולים על אלו של ילדים במשפחות סטרייטיות קונבנציונליות. אפשר לפרש זאת בכמה דרכים. למשל שתי אמהות זה טוב. ״מנה כפולה של אמהות״ כפי שמגדירים זאת החוקרים. אפשרות נוספת: נשים שמחליטות להפוך ללסביות, חלקן באמצע החיים, באות מרקע סוציואקונומי גבוה. אבל אני הייתי מהמר פשוט שלשימוש בבנקי זרע יש אפקט אאוגני. כלומר האדם התורם את זרעו (וזוכה שזרעו ייבחר בידי אישה) הוא אינטליגנטי מהממוצע ומוריש אינטליגנציה זו לילד.

מתוך גישה גנטית זו שאני תמיד נאמן לה, לא הופתעתי גם לראות שלהיותו של ילד מאומץ יש אפקט שלילי משמעותי על הישגיו במבחנים. הורים שמוסרים את ילדם הביולוגי לאימוץ אינם העפרונות הכי מחודדים בקלמר. מה משמעותי יותר להישגיו של ילד: השאלה אם לאביו יש השכלה תיכונית או שהוא אקדמאי, או לחילופין השאלה אם הוא מאומץ או לא? התשובה: בערך אותו דבר.

למה חשוב הסטטוס ההשכלתי של האבא? לדעתי כי אייקיו עובר בגנים. ניתן מן הסתם להסביר את השפעת השכלת ההורים באפקט סביבתי – ההורים המשכילים משקיעים יותר בטיפוחם של הילדים. לא כל כך קונה טענות מסוג זה. הייתה היום כתבה מעניינת בהארץ על האופן שבו ילדים ממשפחות דוברות רוסית מתחברים לתרבות המולדת הענקית, הקרה והרחוקה. בלט לי שההורים התעקשו שהם לא עודדו את התהליך בכלל. הילד זרם אליו באופן עצמאי. כמובן, ההורים הניחו את התשתית בכך שדיברו רוסית בבית, אבל מכאן והלאה הילד מסתדר לבד מול מסך המחשב. תיאוריות לפיהן הורים מצליחים לעסוק במיקרו-ניהול של חינוך הילד תמיד מתבדות במבחן אמפירי. מה שנקרא מיתוס גידול הילדים.

במדינה מערב אירופאית אי אפשר לחמוק משאלת ההגירה. כאן מצאתי הפתעה מסוימת. גם מוצא טורקי וגם מוצא מרוקאי מורידים מאוד את ציוניו של הילד. אבל למרות שציוני מרוקו בפיז״ה הם זוועה וציוני טורקיה סבירים, בהולנד דווקא למוצא הטורקי יש אפקט שלילי חזק יותר (אפקט שדומה בגודלו להשפעת סטטוס האימוץ. כלומר השאלה האם הילד טורקי או הולנדי דומה בהשפעתה לשאלות האם הילד מאומץ או לא או האם אביו אקדמאי או שהוא בוגר תיכון בלבד). כדי לא לחטוא בגזענות סתם צריך להגיד שיש סימנים לכך שבמבחנים במתמטיקה האפקט עדיין משמעותי אך חלש יותר. כלומר חלק מהעניין הוא שהשפה היא מכשול לילדים מהגרים וזה טבעי.

אנשים מספרים על עצמם ועל האחרים שחשובים להם

יש ז'אנר ספרים שאני מאוד אוהב – אנשים מספרים על עצמם, על עולמם הפנימי, על רגשותיהם ועל חוויותיהם. במילותיהם שלהם, בלי מסכות ובלי מגננות, אם כי לעתים קרובות בשם בדוי. בני אדם הם בעיניי היצירה המפוארת ביותר של הטבע, ולהתוודע למי שהם מבפנים באופן הכי אותנטי תמיד נראה לי חוויה שהיא פשוט נשגבת. לכן אף פעם לא זלזלתי בביקור אצל רופא שיניים שבו אפשר לקרוא "לאישה" בחדר ההמתנה. עיתוני נשים רצופים בכתבות כאלו, אבל ישנם גם ספרים מסגנון זה ואפילו ממש איכותיים.

רק חיבוק

חלוצת הגישה בארץ ומי שכתבה ספרים רבים בסגנון זה היא עמיה ליבליך, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה ומהחוקרות המובילות בעולם במחקר האיכותני, שלא מודד אנשים כמותית אלא נותן להם לגולל את סיפוריהם. לאחרונה קראתי את ספרה האחרון של ליבליך, "רק חיבוק" שעוסק באהבה רומנטית בגיל מבוגר. כשאנשים מדברים על הקשרים הבין אישיים המשמעותיים שלהם הם מדברים על אחד הדברים החשובים בחייהם, אם לא החשוב ביותר – וזה נוגע בליבת מי שהם וגם תמיד מעניין, נוגע ומשמעותי לי כקורא.

ליבליך כתבה את הספר על רקע מגפת הקורונה, ויש חשיבות מיוחדת ללמוד על חייהם של מבוגרים בתקופת המגפה. הבחירות שהחברה המערבית ברוב המדינות לקחה בתקופת המגפה, להטיל סגרים והגבלות קשות ולעודד חיסונים, זכו לזלזול ולביקורת כי הרי המגפה הורגת מעט צעירים יחסית. אבל גם לחייהם של זקנים יש ערך. הם יוצרים, והם אוהבים והם שמחים והם חווים רגעים נפלאים גם בגילם, והספר יכול לשכנע את מי שיעלה על דעתו לפקפק בכך. למרות ששמו של הספר רומז אחרת, הרבה מהמרואיינים מדווחים שהם אינם מסתפקים בחיבוקים ויש להם חיי מין פעילים. אחת המרואיינות אפילו אמרה שהרשתה לעצמה בשנות השבעים לחייה לבטא את צרכיה הפיזיים בזוגיות פרק ב' כפי שלא העזה מעולם.

מהספר אפשר ללמוד על דינמיקות מעניינות של זוגיות מבוגרת. כמובן הכימיה עם הילדים חשובה. אישה אחת עזבה את הגבר שמצאה כי נכנס עם הבן שלה לוויכוח פוליטי שעבר לפסים אלימים בזמן "צוק איתן". מנגד, הבן שלה היה זה שחיפש עבורה שידוך חדש, במין היפוך תפקידים לעומת מה שמקובל בחברות מסורתיות שבהן ההורה מחפש עבור הילד את זיווגו. מההיבט הכלכלי – יש חשדנות של הילדים כלפי ההיבט הכספי, והסכמי ממון וצוואות הם חלק בלתי נפרד מההסדרים.

ישנם זוגות שבוחרים להישאר לגור בגפם, ולא חושבים שחיים יחד מתאימים לחייהם בשלב זה. בכלל הגמישות של זוגיות מבוגרת היא עצומה. ותמיד מרחף החשש הבריאותי, כי בקלות בן זוג יכול להפוך לסוג של מטפל.

ישנה הדינמיקה של בתי אבות. הגברים מבוקשים בהרבה מהנשים, כי הדמוגרפיה אומרת שלנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר. מכאן שהגברים ששרדו והם במצב בריאותי טוב הם מבוקשים במיוחד. "נשים היו תמיד הרוב. כשהגיע גבר בודד, מייד הייתה עליו התנפלות שלא תיאמן". הפועל "להתנפל" נשנה בספר, כשהוא מתאר את גישתן של נשים מבוגרות כשהן נתקלות בגבר פנוי בן גילן.

מצאתי עניין בדעת מיעוט של מרואיינת אחת שפסלה את כל קונספט האהבה בגיל מבוגר.

יש מחיר לזוגיות המאוחרת הזאת שאת כותבת עליה. זה שונה אם זה בעלך 50 שנה ואתם מזדקנים יחד. אבל להתאהב בגיל כזה – הרי אי אפשר להפריד את הגוף מהנפש… לדעתי זה בלתי אפשרי להתאהב באיש חדש בגילנו. אולי אפשר להידלק, להתאהב ככה בסערה, אבל זה לא יחזיק. אני ממשיכה לחלום על חתיך צעיר, בן 50 לכל היותר, חטוב וחזק. אם אפשר – שגם יודע לתקן כל דבר בבית, אבל חתיך שכזה לא ירצה מציאה שכמוני.

הייתי מצפה לשמוע דעה כזו ממרואיין גבר, כי הפיזיות הבריאה והיפה של בת זוג נתפסת חשובה במיוחד אבולוציונית לגברים, והיה מעניין שדווקא אישה צוטטה כבעלת גישה זאת. בספר היה נראה שדעתה של אותה מרואיינת היא היוצא מהכלל. גברים ונשים בגילאים מבוגרים עדיין מסוגלים למצוא עניין זה בזו ואולי זה באמת פלא אבולוציוני.

איפה החברות שלנו

ספר נוסף שקראתי לאחרונה שעוסק בקשרים בין אישיים החיוניים כל כך לאושר שלנו ורצוף מונולוגים של נשים, מעניין לא פחות ואפילו חדשני, הוא "איפה החברות שלנו" של חני לרמן. לרמן היא אמא לילדים ונשואה לבעל אוהב. יש לה אפילו אחות שהיא קרובה אליה מאוד, ובכל אופן חשה חסך עצום בחייה כאשר החברות שלה התרחקו. התנתקות של חברה אחת שחשבה לקרובה הייתה שבר ענק, קשה מפרידות זוגיות שהיא חוותה. היא עשתה מאמץ נואש למצוא חברות חדשות בשלל דרכים והגיעה למסקנה שזה דבר קשה ביותר. אבל הקושי הגדול ביותר שלה היה נעוץ בתחושה שהחברה נתנה לה שלהתעסק בצער על העדר חברות עם נשים אחרות זהו דבר הזוי, מופרך ולא מקובל חברתית. היא תולה זאת בהסבר מעניין מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית – בני אדם נותנים העדפה לדברים הבסיסיים ההכרחיים לקיום ולהישרדות – התפרנסות, בן זוג להקים איתו משפחה, ילדים. דברים גבוהים יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו נדחקים הצידה, אבל גם הם יכולים להיות חיוניים לאושר. בסופו של דבר הקימה מיזם של קבוצות שאליהן נשים באות במוצהר כדי למצוא חברות חדשות, וההיענות הדהימה אותה ופוגגה את תחושותיה שהיא הזויה ושתזכה לבוז על תוכניותיה.

יש לי סימפתיה עמוקה למי שמתגבר על התחושה שהוא אדם הזוי שראוי ללעג ועושה בעולם דברים פורצי דרך ובכלל הספר מעניין ביותר ורצוף תובנות מרתקות. למשל שאחרי גיל האוניברסיטה (ואולי עד הדיור המוגן) אין כל כך דרכים מקובלות חברתית למצוא חברות עמוקה. מביך לנסות זאת, והפחד מדחייה ומלהיתפס מוזר, כמו תמיד, משתק אנשים. תובנה קריטית אחרת היא על האופן שבו גירושים ואובדן הורסים גם חברויות, וכך אישה מאבדת את סביבת התמיכה שלה דווקא ברגע שבו היא נזקקת לה יותר מכול. למשל, כשנשים מתחילות לחשוש שחברתן הגרושה תפתה את הבעל.

חברות קריטית בכל גיל, אבל כמו בספר של ליבליך, אפשר למצוא בספר חומר מרתק וחשוב על הקריטיות של הקשרים הבין אישיים בקרב נשים בגיל המבוגר, נושא שחשוב גם מפרספקטיבה דמוגרפית וכפי שציינתי לעיל, נשים מטבען מאריכות חיים יותר מגברים ועלולות למצוא עצמן לבד. למשל במונולוג היפה הבא מפי אישה בת 71:

כל חברותיי בעיר החדשה אלמנות או גרושות וחיות לבדן. זה מרכיב חשוב בקשר. אנחנו ערות מאוד אחת לצרכים של השנייה, מתעניינות זו בזו בחגים ובשבתות, בודקות שאף אחת לא נשארת לבד. אפילו הגדרנו בינינו שאנחנו רואות את עצמנו כסוג של משפחה. את חולה? תרימי טלפון שנבוא לעזור לך. אנחנו נותנות גיבוי, קרבה ומענה למצבי לחץ אחת לשנייה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית לגמרי. הן כל כך מרכזיות בחיים שלי, שכשהבנתי שאחת מהן עוברת לעיר אחרת, היה לי ממש שבוע של כעס ואבל.

חשוב מאוד להגיד שאנחנו ישירות לגמרי זו עם זו. אף אחת לא משחקת משחקים, וזה לא מובן מאליו. לא מתחשק לי לצאת לסרט? אני אגיד "לא מתחשק לי" לזו שיוזמת. יש לי סבלנות לדבר? יופי, בואי! ואם התעייפתי אני אומרת "אני צריכה את הלבד שלי", וזה מאוד עוזר.

מה היהודים ינקו עם חלב אמם?

מריסטלה בוטוצ׳יני וצבי אקשטיין הם צמד חוקרים המפורסמים במחקריהם על ההיסטוריה הדמוגרפית של היהודים וכיצד התעצבה בידי לימוד התורה. במאמר שפרסמו ב-2019 (יחד עם ענת ואטורי) הם נגעו בשאלת ההתפוצצות הדמוגרפית של יהדות פולין עד תחילת המאה העשרים. היהודים בפולין שמרו על קצב גידול אוכלוסיה גבוה בהרבה משכניהם הלא יהודים וכך חלקם של היהודים באוכלוסיית פולין עלה בחדות. ב-1800 היהודים מנו פחות מ-7% מאוכלוסיית פולין. ב-1880 מנו כבר יותר מ-15%. אז המגמה נעצרה בשל הגירת יהודים לאמריקה, ושישים שנה לאחר מכן הגיע היטלר.

מדוע היהודים צמחו דמוגרפית? החוקרים בוחנים טבלאות ילודה ותמותה ומגיעים למסקנה שהילודה היהודית לא הייתה גבוהה יותר, אך תמותת התינוקות בקרב היהודים הייתה נמוכה יותר. הכיצד? ההערכה של החוקרים היא שהוראות תלמודיות עתיקות לגבי הנקה היו מועילות יותר מאשר הכללים שרווחו בקרב נוצרים. בין השאר היהודים לא החליפו מניקה שהילד הסתגל אליה ונתנו לתינוק לינוק מהאם החל מימיו הראשונים. הייתה גם רמת מודעות גבוהה לכך שעל האם להשקיע בהנקת התינוק בשנתיים הראשונות לחייו.

אין לי כלים לשפוט את איכות ההסברים במאמר, אבל אפשר בקלות להצביע הסבר חלופי, כללי יותר. היהודים פשוט היו יותר חכמים ולכן היו אפקטיביים יותר בשימור חיי ילדיהם בשלל אופנים שהנקה בידי האם היא לא בהכרח המרכזית שבהם. כל מדד של בריאות תמיד קשור לאייקיו. הדבר מזכיר את הטענה של שמרנים באמריקה שהתחלה מוקדמת של חיי המין קשורה לפשיעה. יש באמת קשר כזה, אבל כשחוקרים בדקו צמדי תאומים זהים, הם לא ראו שמועד השלת הבתולים ניבא משהו בחייהם. הקשר בין חיי מין לא בשלים לפשיעה הוא קשר למראית עין בלבד כי הוא אינו סיבתי אלא נובע ממשתנה שלישי שמביא לשניהם: אייקיו נמוך. כאשר מדובר בתאומים זהים שהאייקיו שלהם זהה, להבדל במועד התחלת חיי המין אין כל חשיבות.

יצוין ששאלה דומה עולה גם לגבי חשיבות ההנקה בזמננו. האם תינוקות שינקו הם חכמים יותר או שאמהות חכמות יותר (שמטבע הדברים הגנטי מולידות תינוקות חכמים יותר) הן אלו שמצייתות להנחיות להניק? הראיות נוטות מאוד לכיוון השני.

סגרים כסיגרים ועוד על בדידות

באינטרנט מסתובב מכתב קורע לב של בחור שהחליט להתאבד בגיל צעיר. הנימוק: בדידות. בדידות היא אחד מגורמי הסבל הגדולים בחיים, ומוטב אם היה מוקדש לה חלק מתשומת הלב הציבורית שמוקדש לנושאים אחרים חשובים פחות, כמו בבריטניה שם מונתה ב-2018 שרה לענייני בדידות. בדו"ח הוועדה הציבורית שהובילה להקמת המיניסטריון מצוין שמעגל חברתי רופף מסוכן לבריאות כמו עישון 15 סיגריות ליום. ועוד יחקרו מן הסתם את השפעותיה הבריאותיות של מגפת הקורונה מבחינה זו – היא בודדה אנשים והרחיקה אותם ממכריהם. בטח מתישהו ייצא המאמר שיפסוק שנזקם של סגרים היה רב מתועלתם בשל חמש עשרה הסיגריות שכל בודד עישן מטאפורית בימי הסגר. בעידן של זום ווטסאפ אפשר אולי לתקשר גם ממרחק, אבל זה לא אותו דבר. הקמפיין של ג'ו ביידן לנשיאות יודע זאת ומעמיד בחזית שידורי התעמולה שלו סבתא שמאשימה את דונלד טראמפ וגישתו הרשלנית למגפה בכך שהקשר שלה עם נכדיה מתמצה בזום.

אבל זום כן עוזר ובסך הכול העידן המודרני, בניגוד להשמצות, טוב לבודדים הצעירים.  הבדידות המשמעותית ביותר היא זו הנוגעת לחוסר יכולת למצוא זוגיות ולהקים משפחה. כאן הגיעה המצאה מופלאה לטובת הנשים: בנק זרע. אפילו נשים שלא מצאו את זיווגן, אינן אמורות ואינן צריכות להישאר עריריות. בשנים האחרונות מתווספת לכך גם היכולת להקפיא ביציות. העידן המודרני נחמד לנשים בדרך נוספת, נסתרת יותר – אין כבר מלחמות גדולות. אחרי מלחמת העולם הראשונה נשים נידונו לחיי רווקות מאחר שהגברים שהיו יכולים להתחתן איתן פשוט מתו בשדות הקרב של המלחמה הגדולה. חוסר האיזון הדמוגרפי הגיע אז למדרגה קיצונית. מן הסתם דברים דומים אפשר לראות היום בעדה העלאווית בסוריה. ככה זה במלחמות, עד תום המלחמה הגברים סובלים. לאחריה הגברים ששרדו נהנים משוק דייטינג שמוטה לטובתם והנשים אומללות. בחורה צעירה ורואה למרחוק שחייתה בדרום ארה"ב כתבה ב-1864, לקראת תום מלחמת האזרחים, לעיתון:

אחרי תום המלחמה, איזה הבדל גדול יהיה במספר הזכרים והנקבות. גמרתי בדעתי לא להיות בתולה זקנה, אבל עם הון צנוע ומעט יופי, אני חוששת שיהיה לי קשה להגשים את משאלתי.

עם זאת מחקרים שנערכו בנושא הראו שהאפקט הפוסט מלחמתי שתוצאתו "בתולות זקנות" היה אז הרבה יותר קטן מהמצופה. כמו בכל תחום בחיים האנושיים בני אדם יודעים לעשות התאמות שמסייעות להם להתמודד עם סיטואציה שמוטה נגדם.

גם היום, אפילו ללא מלחמות, מגיע גיל מסוים בשנות השלושים שבו המאזן הדמוגרפי מטה את הכוח לצד הגברי. יש יותר נשים בשוק הפנויים פנויות. בתולים מרירים שתהו מדוע בנות לא שמות עליהם מגלים פתאום בגיל מסוים שהם נחשקים בשוק הדייטים. במדינה כמו ישראל שבה השנתונים הולכים וגדלים יכול להתווסף לכך גורם נוסף משמעותי – גברים נוטים להזדווג לנשים צעירות מהן, ולכן עומד לרשותם היצע בנות זוג גדול יותר מהיצע בני הזוג שעומד לרשות הנשים, שמסתכלות מעלה בשנתונים ולא מטה.