רות ביידר גינזברג והרוקח הערבי

לפני שנים כתבתי פוסט על הדילמה של השופטת רות ביידר גינזברג. לפרוש ולתת לנשיא אובמה למנות לה מחליף, או להישאר לשבת על כס השופטת ולהסתכן בכך שנשיא רפובליקני ימנה את ממשיכה. הדילמה בין האינטרס הפוליטי לבין האינטרס האישי שלה הוכרעה לבסוף באופן אנוכי. היא תיעדפה את הקריירה האישית ומתה בעודה שופטת. הנשיא טראמפ מינה אחרי מותה את השופטת קוני בארט השמרנית הקיצונית והבטיח רוב מוצק שמרני בבית המשפט העליון, ובקרוב כנראה יבוטל היתר ההפלות באמריקה.

מול מתקפת הטרור של ערביי ישראל, וגם מול דברי השבח שניתן לקרוא לגביה ברשתות החברתיות של הערבים, הרבה יהודים בישראל מעדיפים להאמין שהרוב המוחלט של ערביי ישראל מאמין בדו-קיום ומתנגד לאלימות. הם מביאים ראיה מכך שיש להם מוסכניק ערבי, רוקח ערבי, רופא שיניים ערבי, פיזיותרפיסט ערבי. כל אלו עושים מלאכתם בנועם ובהגינות.

ייתכן, כך לפחות אני מקווה, שהרוב הגדול של ערביי ישראל מתנגד לאלימות. גם אין ספק שהאינטרקציה הבין אישית החיובית בין יהודים לערבים מסייעת ותורמת להפחתת השנאה. עם זאת, הדברים מורכבים יותר. זה שהמוסכניק הערבי מעניק שירות מצוין לקליינטים היהודים אין משמעותו שהוא שלם עם שהותם בחלקת האדמה הזו מתוקף הצלחתה של התנועה הציונית. ייתכן שהוא פשוט, כמו השופטת ביידר גינזברג, חי בשלום עם דיסוננס מסוים בין התנהלותו כאדם פוליטי לבין התנהלותו האישית. ממש כפי שהרבה אנשים עשירים מצביעים למפלגות סוציאליסטיות. האזורים במוח שעוסקים בפוליטי הם כנראה נפרדים מהאזורים במוח שעוסקים באישי. ייתכן שיש לכם רופא שיניים מצוין, אכפתי וקשוב מהמגזר, אבל אם יפרט לכם את דעותיו לגבי הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-ערבי ולגבי הדרך להגיע לשם, תתחלחלו עד עומקי נשמתכם. ממש כפי שיכול להיות מטופל ערבי שישתאה מטיפולו המסור של רופא יהודי, ולא יעלה על דעתו שזה תומך בכלל בטרנספר. ההיקש מההתנהלות האישית-מקצועית להתנהלות הפוליטית הוא קלוש מאוד.

זכרו את סיפורו של הסטאז'ר מפנימית ב' בבית החולים ברזילי. מנהל המחלקה אמר עליו: "הוא טיפל בחולים יותר ממה שמצופה מכל סטאז'ר אחר. אנחנו נוהגים מדי יום לעשות ישיבות בוקר והוא היה משתתף בכל הישיבות, מגיע בזמן ומשתתף ואומר את דעתו. הוא היה מסור, מסוג המתמחים שכל רופא היה רוצה לצדו. הוא היה גאון. מעולם לא נתקלנו באירועי אלימות, לא מילוליים ובטח לא פיזיים. הוא התייחס למטופלים בצורה יפה ומקצועית". אותו אחד סיים את חייו בעודו נלחם בשם דאעש.

על עושר העמים, על תיאוריות קשר ועל זו שלא קשורה

מכון הסקרים YouGov פרסם היום סקר מרתק על אמונה בקונספירציות. הסוקרים הציגו לנשאלים מ-24 מדינות בעולם קונספירציות שונות ובחנו את מידת האמונה בהן בכל מדינה ומדינה.

הממצאים של מכון הסקרים שוב החזירו אותי אל הממצא העתיק שלי: עשירים נגד הפלות. מצאתי בזמנו, לפני עידן ועידנים, שיש דרך פשוטה לנבא איזו מדינה עשירה ואיזו מדינה ענייה. בודקים כמה אחוזים מהתושבים במדינה תומכים בהיתר הפלות, ומייד מקבלים אומדן מעולה מה רמת העושר של המדינה. כמה שיותר תומכים בהיתר הפלות, ככה המדינה עשירה יותר. מתאם דומה מאוד התקבל בין תמיכה בנישואים חד מיניים לבין עושר של מדינה. יותר תמיכה בנישואים חד מיניים משמעותה תמ"ג לנפש גבוה יותר.

אבל גיליתי היום תגלית מרעישה במדעי החברה. יש אומדן אפילו טוב יותר ואמין יותר. אז דיברתי על קורלציה של 0.85 עם התמ"ג. היום כבר אפשר להגיע, עם מדד אחר לגמרי, לקורלציה דמיונית של 0.92. מה עושים כדי להגיע לניבוי כה מדהים? בודקים את ההפרש בין מספר המאמינים בארבע תיאוריות קונספירציה למספר השוללים אותן. התיאוריות הן:

  • מספרי הנספים בשואה פוברקו
  • הנחיתה על הירח זויפה
  • תופעות הלוואי של החיסונים מוסתרות
  • מידע על מגע של האנושות עם חוצנים מוסתר

מסיכום ארבעת המשתנים יוצרים ממוצע של מידת קונספירטיביות המדינה. מחוללים בתוכנה סטטיסטית מתאם עם התמ"ג לנפש (במדידה לוגריתמית), ומתקבלת הקורלציה שלא תיאמן: 0.92. זו כמובן קורלציה הפוכה. יותר קונספירטיביות, פחות עושר.

מסעיר לחשוב שאין בעצם שום קשר בין שני המדדים, זה הישן שמצאתי וזה החדש. אפשר בקלות לדמיין תומכי הפלות נלהבים שחושבים שמסתירים מידע על חיסונים (מבחינה אידיאולוגית ההתנגדות לכפות על אישה ללדת יכולה לגור בקלות עם ההתנגדות לכפות על אדם להתחסן). והאם הקונספירטור ההזוי שחושב שהנחיתה על הירח זויפה חייב להחזיק בעמדה ששוללת חתונה בין שני גברים? מה הקשר בכלל. ובכל אופן אלו שני מדדים נפרדים, שכל אחד מהם מנבא ברמת דיוק מופלאה את מידת העושר של המדינה.

כל הדרכים בעולם העתיק הובילו לרומא, וכל הדרכים במדעי החברה מובילות לאייקיו. סביר להניח שהאנשים החכמים והמשכילים, בעלי האייקיו הגבוה שהופכים מדינה לעשירה, הם הדבק שמחבר בין שני המדדים. הם גם תומכים בעמדות ליברליות והשתחררו מהקבעונות הדתיים השמרניים והם גם בזים לקונספירציות.

בזים לקונספירציות, אמרתי? לא בדיוק. יש תיאוריית קשר אחת שלא מלמדת כלום על עושרה של מדינה, מאחר שגם במדינות העשירות מאמינים בה, לא פחות מאשר במדינות העניות. זו התיאוריה שהקמפיין של דונלד טראמפ שיתף פעולה עם רוסיה כדי לזכות בנשיאות ב-2016. זהו מן הסתם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. כי אנשים עם אייקיו גבוה שונאים שונאים שונאים את דונלד טראמפ, וגם את ולדימיר פוטין. תיאוריית קשר ביניהם מדברת אל ליבם של החכמים. אמונה רווחת בה אינה עדות לכך שמדינה עניה.

מה נלמד מהמיצ״ב ההולנדי

הולנד פתחה את תוצאות בחינות בתי הספר שלה הדומות לבחינות המיצ״ב בארץ בפני חוקרים, והממצאים מתפרסמים בכתב העת דמוגרפיה. ניתן ללמוד מהן כמה וכמה דברים מעניינים. ראשית בנושא בו התמקדו החוקרים, משקי בית חד מיניים, אבל גם בנושאים אחרים.

יש מעט מאוד ילדים שגדלים במשק בית חד מיני של שני גברים בהולנד, בערך עשרה בשנתון. זה נתון מפתיע ואף מרעיש במדינה כל כך ליברלית. נראה שהבייבי בום של קהילת ההומואים הישראלים ייחודי לה ואינו תופעה אוניברסלית, גם לא במדינות ליברליות כהולנד. יש פונדקאות חוקית בהולנד אבל באופן מוגבל ולא מסחרי.

לעומת זאת יש מספר מכובד יותר של ילדים שגדלים במשקי בית של שתי נשים. הישגיהם במיצ״ב ההולנדי עולים על אלו של ילדים במשפחות סטרייטיות קונבנציונליות. אפשר לפרש זאת בכמה דרכים. למשל שתי אמהות זה טוב. ״מנה כפולה של אמהות״ כפי שמגדירים זאת החוקרים. אפשרות נוספת: נשים שמחליטות להפוך ללסביות, חלקן באמצע החיים, באות מרקע סוציואקונומי גבוה. אבל אני הייתי מהמר פשוט שלשימוש בבנקי זרע יש אפקט אאוגני. כלומר האדם התורם את זרעו (וזוכה שזרעו ייבחר בידי אישה) הוא אינטליגנטי מהממוצע ומוריש אינטליגנציה זו לילד.

מתוך גישה גנטית זו שאני תמיד נאמן לה, לא הופתעתי גם לראות שלהיותו של ילד מאומץ יש אפקט שלילי משמעותי על הישגיו במבחנים. הורים שמוסרים את ילדם הביולוגי לאימוץ אינם העפרונות הכי מחודדים בקלמר. מה משמעותי יותר להישגיו של ילד: השאלה אם לאביו יש השכלה תיכונית או שהוא אקדמאי, או לחילופין השאלה אם הוא מאומץ או לא? התשובה: בערך אותו דבר.

למה חשוב הסטטוס ההשכלתי של האבא? לדעתי כי אייקיו עובר בגנים. ניתן מן הסתם להסביר את השפעת השכלת ההורים באפקט סביבתי – ההורים המשכילים משקיעים יותר בטיפוחם של הילדים. לא כל כך קונה טענות מסוג זה. הייתה היום כתבה מעניינת בהארץ על האופן שבו ילדים ממשפחות דוברות רוסית מתחברים לתרבות המולדת הענקית, הקרה והרחוקה. בלט לי שההורים התעקשו שהם לא עודדו את התהליך בכלל. הילד זרם אליו באופן עצמאי. כמובן, ההורים הניחו את התשתית בכך שדיברו רוסית בבית, אבל מכאן והלאה הילד מסתדר לבד מול מסך המחשב. תיאוריות לפיהן הורים מצליחים לעסוק במיקרו-ניהול של חינוך הילד תמיד מתבדות במבחן אמפירי. מה שנקרא מיתוס גידול הילדים.

במדינה מערב אירופאית אי אפשר לחמוק משאלת ההגירה. כאן מצאתי הפתעה מסוימת. גם מוצא טורקי וגם מוצא מרוקאי מורידים מאוד את ציוניו של הילד. אבל למרות שציוני מרוקו בפיז״ה הם זוועה וציוני טורקיה סבירים, בהולנד דווקא למוצא הטורקי יש אפקט שלילי חזק יותר (אפקט שדומה בגודלו להשפעת סטטוס האימוץ. כלומר השאלה האם הילד טורקי או הולנדי דומה בהשפעתה לשאלות האם הילד מאומץ או לא או האם אביו אקדמאי או שהוא בוגר תיכון בלבד). כדי לא לחטוא בגזענות סתם צריך להגיד שיש סימנים לכך שבמבחנים במתמטיקה האפקט עדיין משמעותי אך חלש יותר. כלומר חלק מהעניין הוא שהשפה היא מכשול לילדים מהגרים וזה טבעי.

אנשים מספרים על עצמם ועל האחרים שחשובים להם

יש ז'אנר ספרים שאני מאוד אוהב – אנשים מספרים על עצמם, על עולמם הפנימי, על רגשותיהם ועל חוויותיהם. במילותיהם שלהם, בלי מסכות ובלי מגננות, אם כי לעתים קרובות בשם בדוי. בני אדם הם בעיניי היצירה המפוארת ביותר של הטבע, ולהתוודע למי שהם מבפנים באופן הכי אותנטי תמיד נראה לי חוויה שהיא פשוט נשגבת. לכן אף פעם לא זלזלתי בביקור אצל רופא שיניים שבו אפשר לקרוא "לאישה" בחדר ההמתנה. עיתוני נשים רצופים בכתבות כאלו, אבל ישנם גם ספרים מסגנון זה ואפילו ממש איכותיים.

רק חיבוק

חלוצת הגישה בארץ ומי שכתבה ספרים רבים בסגנון זה היא עמיה ליבליך, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה ומהחוקרות המובילות בעולם במחקר האיכותני, שלא מודד אנשים כמותית אלא נותן להם לגולל את סיפוריהם. לאחרונה קראתי את ספרה האחרון של ליבליך, "רק חיבוק" שעוסק באהבה רומנטית בגיל מבוגר. כשאנשים מדברים על הקשרים הבין אישיים המשמעותיים שלהם הם מדברים על אחד הדברים החשובים בחייהם, אם לא החשוב ביותר – וזה נוגע בליבת מי שהם וגם תמיד מעניין, נוגע ומשמעותי לי כקורא.

ליבליך כתבה את הספר על רקע מגפת הקורונה, ויש חשיבות מיוחדת ללמוד על חייהם של מבוגרים בתקופת המגפה. הבחירות שהחברה המערבית ברוב המדינות לקחה בתקופת המגפה, להטיל סגרים והגבלות קשות ולעודד חיסונים, זכו לזלזול ולביקורת כי הרי המגפה הורגת מעט צעירים יחסית. אבל גם לחייהם של זקנים יש ערך. הם יוצרים, והם אוהבים והם שמחים והם חווים רגעים נפלאים גם בגילם, והספר יכול לשכנע את מי שיעלה על דעתו לפקפק בכך. למרות ששמו של הספר רומז אחרת, הרבה מהמרואיינים מדווחים שהם אינם מסתפקים בחיבוקים ויש להם חיי מין פעילים. אחת המרואיינות אפילו אמרה שהרשתה לעצמה בשנות השבעים לחייה לבטא את צרכיה הפיזיים בזוגיות פרק ב' כפי שלא העזה מעולם.

מהספר אפשר ללמוד על דינמיקות מעניינות של זוגיות מבוגרת. כמובן הכימיה עם הילדים חשובה. אישה אחת עזבה את הגבר שמצאה כי נכנס עם הבן שלה לוויכוח פוליטי שעבר לפסים אלימים בזמן "צוק איתן". מנגד, הבן שלה היה זה שחיפש עבורה שידוך חדש, במין היפוך תפקידים לעומת מה שמקובל בחברות מסורתיות שבהן ההורה מחפש עבור הילד את זיווגו. מההיבט הכלכלי – יש חשדנות של הילדים כלפי ההיבט הכספי, והסכמי ממון וצוואות הם חלק בלתי נפרד מההסדרים.

ישנם זוגות שבוחרים להישאר לגור בגפם, ולא חושבים שחיים יחד מתאימים לחייהם בשלב זה. בכלל הגמישות של זוגיות מבוגרת היא עצומה. ותמיד מרחף החשש הבריאותי, כי בקלות בן זוג יכול להפוך לסוג של מטפל.

ישנה הדינמיקה של בתי אבות. הגברים מבוקשים בהרבה מהנשים, כי הדמוגרפיה אומרת שלנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר. מכאן שהגברים ששרדו והם במצב בריאותי טוב הם מבוקשים במיוחד. "נשים היו תמיד הרוב. כשהגיע גבר בודד, מייד הייתה עליו התנפלות שלא תיאמן". הפועל "להתנפל" נשנה בספר, כשהוא מתאר את גישתן של נשים מבוגרות כשהן נתקלות בגבר פנוי בן גילן.

מצאתי עניין בדעת מיעוט של מרואיינת אחת שפסלה את כל קונספט האהבה בגיל מבוגר.

יש מחיר לזוגיות המאוחרת הזאת שאת כותבת עליה. זה שונה אם זה בעלך 50 שנה ואתם מזדקנים יחד. אבל להתאהב בגיל כזה – הרי אי אפשר להפריד את הגוף מהנפש… לדעתי זה בלתי אפשרי להתאהב באיש חדש בגילנו. אולי אפשר להידלק, להתאהב ככה בסערה, אבל זה לא יחזיק. אני ממשיכה לחלום על חתיך צעיר, בן 50 לכל היותר, חטוב וחזק. אם אפשר – שגם יודע לתקן כל דבר בבית, אבל חתיך שכזה לא ירצה מציאה שכמוני.

הייתי מצפה לשמוע דעה כזו ממרואיין גבר, כי הפיזיות הבריאה והיפה של בת זוג נתפסת חשובה במיוחד אבולוציונית לגברים, והיה מעניין שדווקא אישה צוטטה כבעלת גישה זאת. בספר היה נראה שדעתה של אותה מרואיינת היא היוצא מהכלל. גברים ונשים בגילאים מבוגרים עדיין מסוגלים למצוא עניין זה בזו ואולי זה באמת פלא אבולוציוני.

איפה החברות שלנו

ספר נוסף שקראתי לאחרונה שעוסק בקשרים בין אישיים החיוניים כל כך לאושר שלנו ורצוף מונולוגים של נשים, מעניין לא פחות ואפילו חדשני, הוא "איפה החברות שלנו" של חני לרמן. לרמן היא אמא לילדים ונשואה לבעל אוהב. יש לה אפילו אחות שהיא קרובה אליה מאוד, ובכל אופן חשה חסך עצום בחייה כאשר החברות שלה התרחקו. התנתקות של חברה אחת שחשבה לקרובה הייתה שבר ענק, קשה מפרידות זוגיות שהיא חוותה. היא עשתה מאמץ נואש למצוא חברות חדשות בשלל דרכים והגיעה למסקנה שזה דבר קשה ביותר. אבל הקושי הגדול ביותר שלה היה נעוץ בתחושה שהחברה נתנה לה שלהתעסק בצער על העדר חברות עם נשים אחרות זהו דבר הזוי, מופרך ולא מקובל חברתית. היא תולה זאת בהסבר מעניין מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית – בני אדם נותנים העדפה לדברים הבסיסיים ההכרחיים לקיום ולהישרדות – התפרנסות, בן זוג להקים איתו משפחה, ילדים. דברים גבוהים יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו נדחקים הצידה, אבל גם הם יכולים להיות חיוניים לאושר. בסופו של דבר הקימה מיזם של קבוצות שאליהן נשים באות במוצהר כדי למצוא חברות חדשות, וההיענות הדהימה אותה ופוגגה את תחושותיה שהיא הזויה ושתזכה לבוז על תוכניותיה.

יש לי סימפתיה עמוקה למי שמתגבר על התחושה שהוא אדם הזוי שראוי ללעג ועושה בעולם דברים פורצי דרך ובכלל הספר מעניין ביותר ורצוף תובנות מרתקות. למשל שאחרי גיל האוניברסיטה (ואולי עד הדיור המוגן) אין כל כך דרכים מקובלות חברתית למצוא חברות עמוקה. מביך לנסות זאת, והפחד מדחייה ומלהיתפס מוזר, כמו תמיד, משתק אנשים. תובנה קריטית אחרת היא על האופן שבו גירושים ואובדן הורסים גם חברויות, וכך אישה מאבדת את סביבת התמיכה שלה דווקא ברגע שבו היא נזקקת לה יותר מכול. למשל, כשנשים מתחילות לחשוש שחברתן הגרושה תפתה את הבעל.

חברות קריטית בכל גיל, אבל כמו בספר של ליבליך, אפשר למצוא בספר חומר מרתק וחשוב על הקריטיות של הקשרים הבין אישיים בקרב נשים בגיל המבוגר, נושא שחשוב גם מפרספקטיבה דמוגרפית וכפי שציינתי לעיל, נשים מטבען מאריכות חיים יותר מגברים ועלולות למצוא עצמן לבד. למשל במונולוג היפה הבא מפי אישה בת 71:

כל חברותיי בעיר החדשה אלמנות או גרושות וחיות לבדן. זה מרכיב חשוב בקשר. אנחנו ערות מאוד אחת לצרכים של השנייה, מתעניינות זו בזו בחגים ובשבתות, בודקות שאף אחת לא נשארת לבד. אפילו הגדרנו בינינו שאנחנו רואות את עצמנו כסוג של משפחה. את חולה? תרימי טלפון שנבוא לעזור לך. אנחנו נותנות גיבוי, קרבה ומענה למצבי לחץ אחת לשנייה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית לגמרי. הן כל כך מרכזיות בחיים שלי, שכשהבנתי שאחת מהן עוברת לעיר אחרת, היה לי ממש שבוע של כעס ואבל.

חשוב מאוד להגיד שאנחנו ישירות לגמרי זו עם זו. אף אחת לא משחקת משחקים, וזה לא מובן מאליו. לא מתחשק לי לצאת לסרט? אני אגיד "לא מתחשק לי" לזו שיוזמת. יש לי סבלנות לדבר? יופי, בואי! ואם התעייפתי אני אומרת "אני צריכה את הלבד שלי", וזה מאוד עוזר.

מה היהודים ינקו עם חלב אמם?

מריסטלה בוטוצ׳יני וצבי אקשטיין הם צמד חוקרים המפורסמים במחקריהם על ההיסטוריה הדמוגרפית של היהודים וכיצד התעצבה בידי לימוד התורה. במאמר שפרסמו ב-2019 (יחד עם ענת ואטורי) הם נגעו בשאלת ההתפוצצות הדמוגרפית של יהדות פולין עד תחילת המאה העשרים. היהודים בפולין שמרו על קצב גידול אוכלוסיה גבוה בהרבה משכניהם הלא יהודים וכך חלקם של היהודים באוכלוסיית פולין עלה בחדות. ב-1800 היהודים מנו פחות מ-7% מאוכלוסיית פולין. ב-1880 מנו כבר יותר מ-15%. אז המגמה נעצרה בשל הגירת יהודים לאמריקה, ושישים שנה לאחר מכן הגיע היטלר.

מדוע היהודים צמחו דמוגרפית? החוקרים בוחנים טבלאות ילודה ותמותה ומגיעים למסקנה שהילודה היהודית לא הייתה גבוהה יותר, אך תמותת התינוקות בקרב היהודים הייתה נמוכה יותר. הכיצד? ההערכה של החוקרים היא שהוראות תלמודיות עתיקות לגבי הנקה היו מועילות יותר מאשר הכללים שרווחו בקרב נוצרים. בין השאר היהודים לא החליפו מניקה שהילד הסתגל אליה ונתנו לתינוק לינוק מהאם החל מימיו הראשונים. הייתה גם רמת מודעות גבוהה לכך שעל האם להשקיע בהנקת התינוק בשנתיים הראשונות לחייו.

אין לי כלים לשפוט את איכות ההסברים במאמר, אבל אפשר בקלות להצביע הסבר חלופי, כללי יותר. היהודים פשוט היו יותר חכמים ולכן היו אפקטיביים יותר בשימור חיי ילדיהם בשלל אופנים שהנקה בידי האם היא לא בהכרח המרכזית שבהם. כל מדד של בריאות תמיד קשור לאייקיו. הדבר מזכיר את הטענה של שמרנים באמריקה שהתחלה מוקדמת של חיי המין קשורה לפשיעה. יש באמת קשר כזה, אבל כשחוקרים בדקו צמדי תאומים זהים, הם לא ראו שמועד השלת הבתולים ניבא משהו בחייהם. הקשר בין חיי מין לא בשלים לפשיעה הוא קשר למראית עין בלבד כי הוא אינו סיבתי אלא נובע ממשתנה שלישי שמביא לשניהם: אייקיו נמוך. כאשר מדובר בתאומים זהים שהאייקיו שלהם זהה, להבדל במועד התחלת חיי המין אין כל חשיבות.

יצוין ששאלה דומה עולה גם לגבי חשיבות ההנקה בזמננו. האם תינוקות שינקו הם חכמים יותר או שאמהות חכמות יותר (שמטבע הדברים הגנטי מולידות תינוקות חכמים יותר) הן אלו שמצייתות להנחיות להניק? הראיות נוטות מאוד לכיוון השני.

סגרים כסיגרים ועוד על בדידות

באינטרנט מסתובב מכתב קורע לב של בחור שהחליט להתאבד בגיל צעיר. הנימוק: בדידות. בדידות היא אחד מגורמי הסבל הגדולים בחיים, ומוטב אם היה מוקדש לה חלק מתשומת הלב הציבורית שמוקדש לנושאים אחרים חשובים פחות, כמו בבריטניה שם מונתה ב-2018 שרה לענייני בדידות. בדו"ח הוועדה הציבורית שהובילה להקמת המיניסטריון מצוין שמעגל חברתי רופף מסוכן לבריאות כמו עישון 15 סיגריות ליום. ועוד יחקרו מן הסתם את השפעותיה הבריאותיות של מגפת הקורונה מבחינה זו – היא בודדה אנשים והרחיקה אותם ממכריהם. בטח מתישהו ייצא המאמר שיפסוק שנזקם של סגרים היה רב מתועלתם בשל חמש עשרה הסיגריות שכל בודד עישן מטאפורית בימי הסגר. בעידן של זום ווטסאפ אפשר אולי לתקשר גם ממרחק, אבל זה לא אותו דבר. הקמפיין של ג'ו ביידן לנשיאות יודע זאת ומעמיד בחזית שידורי התעמולה שלו סבתא שמאשימה את דונלד טראמפ וגישתו הרשלנית למגפה בכך שהקשר שלה עם נכדיה מתמצה בזום.

אבל זום כן עוזר ובסך הכול העידן המודרני, בניגוד להשמצות, טוב לבודדים הצעירים.  הבדידות המשמעותית ביותר היא זו הנוגעת לחוסר יכולת למצוא זוגיות ולהקים משפחה. כאן הגיעה המצאה מופלאה לטובת הנשים: בנק זרע. אפילו נשים שלא מצאו את זיווגן, אינן אמורות ואינן צריכות להישאר עריריות. בשנים האחרונות מתווספת לכך גם היכולת להקפיא ביציות. העידן המודרני נחמד לנשים בדרך נוספת, נסתרת יותר – אין כבר מלחמות גדולות. אחרי מלחמת העולם הראשונה נשים נידונו לחיי רווקות מאחר שהגברים שהיו יכולים להתחתן איתן פשוט מתו בשדות הקרב של המלחמה הגדולה. חוסר האיזון הדמוגרפי הגיע אז למדרגה קיצונית. מן הסתם דברים דומים אפשר לראות היום בעדה העלאווית בסוריה. ככה זה במלחמות, עד תום המלחמה הגברים סובלים. לאחריה הגברים ששרדו נהנים משוק דייטינג שמוטה לטובתם והנשים אומללות. בחורה צעירה ורואה למרחוק שחייתה בדרום ארה"ב כתבה ב-1864, לקראת תום מלחמת האזרחים, לעיתון:

אחרי תום המלחמה, איזה הבדל גדול יהיה במספר הזכרים והנקבות. גמרתי בדעתי לא להיות בתולה זקנה, אבל עם הון צנוע ומעט יופי, אני חוששת שיהיה לי קשה להגשים את משאלתי.

עם זאת מחקרים שנערכו בנושא הראו שהאפקט הפוסט מלחמתי שתוצאתו "בתולות זקנות" היה אז הרבה יותר קטן מהמצופה. כמו בכל תחום בחיים האנושיים בני אדם יודעים לעשות התאמות שמסייעות להם להתמודד עם סיטואציה שמוטה נגדם.

גם היום, אפילו ללא מלחמות, מגיע גיל מסוים בשנות השלושים שבו המאזן הדמוגרפי מטה את הכוח לצד הגברי. יש יותר נשים בשוק הפנויים פנויות. בתולים מרירים שתהו מדוע בנות לא שמות עליהם מגלים פתאום בגיל מסוים שהם נחשקים בשוק הדייטים. במדינה כמו ישראל שבה השנתונים הולכים וגדלים יכול להתווסף לכך גורם נוסף משמעותי – גברים נוטים להזדווג לנשים צעירות מהן, ולכן עומד לרשותם היצע בנות זוג גדול יותר מהיצע בני הזוג שעומד לרשות הנשים, שמסתכלות מעלה בשנתונים ולא מטה.

פייגה המשוגעת צווחת בברקלי

כתב אראל סג"ל במקור ראשון לפני כמה שנים:

פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן נהג לספר בשיעוריו על פייגה המשוגעת ממאה־שערים שמנהלת את המדינה. כיצד? כשהרב הדתי־לאומי צריך לפסוק, הוא פוזל ימינה לראות מה אומרים החרדים. ושם הרב עובדיה מחכה לראות כיצד יפסוק הרב אלישיב, שממתין לגאב"ד (גאון אב בית דין) שממתין לראב"ד (ראש אב בית דין) שחושב על דבר אחד בלבד – מה תצעק פייגה המשוגעת אם אלך מתחת למרפסת שלה מחר בבוקר.

זו מנטליות של אנשים דתיים אדוקים. הם לא רוצים שאיש יחשוד בהם שהם פחות אדוקים ממה שהם אמורים להיות. לכן כל אחד מביט הלאה ממנו ומוודא שהוא לא סוטה מהנורמה. התוצאה היא שכולם מנוהלים בידי פייגה המשוגעת ממאה שערים. הפסיכית הכי קיצונית מציבה עצמה בראש ההיררכיה של האדיקות הדתית, וכולם מפחדים ממנה.

אירועי הזמן האחרון פשוט מראים שפייגה המשוגעת הגיעה לעולם המערבי. מפגיני בלק לייבס מטר הציבו עצמם כפייגה המשוגעת של התקופה. אף אחד מהמיינסטרים לא מעז להצטייר כפחות אדוק מהם בדת התקינות הפוליטית. לכן "חלף עם הרוח" מסולק מספריות ה-VOD, פסלים מושלכים ברחובות, דיסני מסרבת לפרסם בתוכנית של טאקר קרלסון. ואם מישהו יביע ספק בכך שאישה טרנסית זהה במאה אחוזים לאישה ביולוגית, כפי שרמזה ג"ק רולינג, הוא ייתקל בחרם. פלא שעוד מוכרים הארי פוטר בחנויות. גם להעיר שהמחאות ההמוניות מסכנות חיים בעידן הקוביד 19 זו כפירה שפייגה המשוגעת ואלו שמתייראים ממנה לא יראו בעין יפה.

הדברים מזכירים אפקט פסיכולוגי שקרוי "קיטוב קבוצתי". כשקבוצה מתכנסת הדעה שמתקבלת היא לא בהכרח איזה ממוצע פשרני. לעתים דווקא הקיצוניים נותנים את הטון. אף אחד לא רוצה להצטייר כמי שמתון מהם ברדיפת העקרונות שלהם מחויבת הקבוצה. היום הליברלים במערב חווים קיטוב קבוצתי.

הפלזמה משמידה את הדפנות

הויקיפדיה מספרת על פרויקט איטר לבניית כור היתוך גרעיני להפקת אנרגיה המתקיים בפרובנס בדרום צרפת. כור כזה יוכל לספק אנרגיה נקייה בכמויות עצומות. טכנולוגיית ההיתוך מבוססת על חימום מימן לטמפרטורה גבוהה ביותר. בטמפרטורה זו החומר הופך לפלזמה. זהו מצב צבירה בו האלקטרונים נפרדים מגרעיני האטומים. טמפרטורת הפלזמה גבוהה מאוד. כל חומר שיבוא במגע עם הפלזמה יותך מיד. לכן יש להחזיק את הפלזמה בתוך מקום מרוקן מאוויר, באמצעות אלקטרומגנט ענק ששומר שהפלזמה תהיה במרכז הריק, ללא מגע עם חומר אחר ובמיוחד ללא מגע עם דפנות המכל.

זה, אפשר להגיד, משל לאתגר של העולם המערבי בימים אלו. איך להחזיק את הפלזמה רותחת במרכז המיכל מבלי שתשמיד לחלוטין את דפנותיו.

הפלזמה של העולם המערבי היא יכולת ההפשטה העצומה של בני האדם החכמים שחיים בו. זה הכלי שאיתו משיגים פריצות דרך טכנולוגיות ומחוללים יצירות מופת תרבותיות. ברם, יכולת ההפשטה הזו גם מכרסמת בהבחנות הישנות בין אדם לאדם ובין לאום ולאום. היא אינה יכולה לסבול את הגבולות הישנים הלא רציונליים בין בני אדם שהיו מקור לאפליה ולגזענות. היא מכרסמת בדפנות המיכל, הלאומיות המערבית עצמה. אדם עם יכולת הפשטה גבוהה ששומע "אנחנו" ו"הם" רוצה להקיא.

הלבנים הליברלים בארה"ב הם כנראה הציבור הראשון בתולדות האנושות שמפגין, על פי הסקרים, יותר אהדה לקבוצת החוץ מאשר לקבוצת הפנים – הם מעדיפים אנשים שאינם כמוהם על פני אנשים שדומים להם. הם פיתחו אנטגוניזם עצום לגזענות של אבותיהם ועתה נחושים לפצות עליה מעל ומעבר. ברם, מידה מסוימת של שוביניזם לאומי נחוצה לשם הקיום. אם מרוב רגשי אשמה הם יחשבו שעליהם לחסל את המשטרה או לפתוח את הגבולות לכל נדכאי אפריקה ומרכז אמריקה, לא יישאר מארה"ב הרבה.

ימניים, גם פה בבלוג, לא אוהבים לשמוע שיכולת הפשטה גבוהה היא אויב מושבע להשקפותיהם. הם טוענים שרק בקרב העוסקים במדעי החברה יש נטיה חזקה שמאלה. אבל האמת היא שגם בכימיה, מתמטיקה ומחשבים יש פי שישה דמוקרטים מרפובליקנים. נכון שבתחומים אלו לא מגיעים לקיצוניות של מדע האנתרופולוגיה שבו היחס הוא אינסוף מאחר שיש בו הרבה דמוקרטים ואפס רפובליקנים.

מאוד מסקרן לראות האם יש דרך שיטתית להוציא אנשים בעלי יכולות גבוהות בתחומים אקדמיים מבלי שיהפכו לשמאלנים מושבעים. הציבור הדתי מצליח בכך. נמנים על שורותיו מדענים מזהירים שמוכנים לבטא עמדות ימין. הכי בולט מביניהם חתן הנובל פרופסור ישראל אומן שחגג לאחרונה יום הולדת תשעים. עם זאת נראה שגם בציבור זה האליטה האקדמית היא שמאלה לשאר הציבור, ובעבר הוציאה מתוכה את מפלגת השמאל הזעירה אך האיכותית מימד.

חוקר האינטליגנציה ריצ'רד לין טען בעבר שסין תשתלט על העולם כאשר תשכלל את תהליכי ברירת העוברים במעבדה ותוודא שכל אישה סינית תהרה עם הביצית המופרית שיש בה הכי הרבה פוטנציאל לאייקיו גבוה. אבל אם אייקיו כרוך ביכולת הפשטה ואם יכולת הפשטה מכרסמת בהבחנות הלאומיות הישנות, אז הסינים עוד יוציאו מתוכם, במהלך שכזה, את האנשים שיתעבו יותר מכל אימפריאליזם והשתלטות מצד מולדתם.

הדור הבא ממתין בחדר הסמוך

בעבר הקדשתי פוסט לאפקט המרשמלו. אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה הוא ניסוי המרשמלו. הוא הולך בערך כך: הצע לילד בן 4.5 לקבל לאלתר ממתק מרשמלו (או ממתק אחר שלטעמו של הילד) או לקבל שני ממתקים אם יהיה מוכן להמתין עוד כמה דקות. הילדים שיסכימו להמתין יתבררו, עם חלוף השנים, כילדים הרבה יותר מצליחים בחיים.

בפוסט אחר כתבתי גם על אפקט פלין. ג'יימס פלין, פרופסור מניו זילנד, תרם את אחת התרומות החשובות ביותר לפסיכולוגיה המודרנית, מבלי להיות בכלל פסיכולוג. מחקריו במדעי המדינה הביאו אותו לגלות ולאבחן תופעה מעוררת השתאות: במהלך המאה ה-20 חלה עלייה מרשימה בציונים הממוצעים שהשיגו נבחנים במבחני איי קיו. מתברר שהאינטליגנציה האנושית הייתה בעלייה תלולה במהלך המאה, תופעה שכונתה על שמו אפקט פלין.

אפקט פלין מגלה אמת הפוכה ממה שרגילים לטעון נביאי הזעם הכרוניים – אנחנו לא הופכים לטיפשים, אלא נעשים חכמים יותר. והנה מתברר שיש מאמר שקשר בין פלין למרשמלו!

כאשר נבחנו ילדים מהשנתונים של העשורים האחרונים התברר שביצועיהם במטלת המרשמלו טובים בהרבה משל ילדי הדורות הקודמים. ילדים בני זמננו מגלים הרבה יותר סבלנות. רובם מסוגל להמתין מעל עשר דקות עד להגעת הממתקים. דבר שלא היה כדוגמתו במחקרי העבר. נראה שתהליך ההשתפרות הקוגניטיבית האנושי לא פסח גם על מטלה זו ועל הביצועים בה. כבר למעלה ממאה שנה יש המודאגים מהתהליך שבו אנשים עם אינטליגנציה גבוהה מולידים פחות ילדים מבני מדינתם האהבלים וכך דנים את האנושות לניוון קוגניטיבי מתמשך. אפילו נעשה סרט שמתאר את תהומות הטמטום שאמריקה עוד תגיע אליהם בעקבות תהליך זה.

אמנם בעמנו שלנו הקשרים מעורפלים יותר בגלל המשקל הגבוה של דתיות בהחלטה להוליד הרבה ילדים, והעובדה שיהדות דתית כרוכה בסבלנות ללימוד תורה מעמיק ולכן יכול להיות בה מימד אינטלקטואלי חזק (גם אם פונדמנטליסטי). איש לא יפקפק בכישוריו האנליטיים המעולים של מנהיג החרדים, הרב יוסף שלום אלישיב, שהותיר אחריו למעלה מאלף צאצאים בפטירתו בגיל 102.

כך או כך, אפקט פלין הופך לחלוטין את פני הדברים. מי שהיה מצפה לראות יכולות הולכות ויורדות מגלה את ההיפך – ההישגים של דורנו טובים יותר. הציבור לא הפנים את אפקט פלין והוא חי בתפיסה הפוכה. בסקר שביקש מאנשים להעריך מי יצליח יותר בדחיית סיפוקים – ילדי העבר או ילדי ההווה – המשיבים ציפו ברוב מוחץ שיהיו אלו ילדי העבר, דור הילדים שהם עצמם היו שייכים לו. טעות. בפועל כל עשרים שנה הנכונות של ילדים להמתין לממתק גדלה בדקה שלמה. עוד מישהו יכתוב סיפור מדע בדיוני (או פרק "מראה שחורה") על ילד מהעתיד שמעביר את כל חייו בציפיה למרשמלו.

מדוע יש אפקט שכזה? הילדים ממחקרי העבר באו ממשפחות יותר פריבילגיות, כך שקשה לתלות את הדבר בשינויים דמוגרפיים באמריקה. אלו היו צפויים לנבא את ההיפך.  על כן החוקרים שבים לרעיון שבזמננו החשיבה מופשטת יותר, מרסנת את האימפולסיביות ונותנת פחות משקל לכאן ולעכשיו. בדיוק אותם הדברים שמתחוורים גם מתוך הירידה רבת הדורות בפשיעה, במלחמה ובאלימות שעליה עמד סטיבן פינקר.

באופן אישי אני מתפעם מהיכולת שהייתה לי פעם לקרוא ספרים איטיים ולצפות בסרטים איטיים משמימים כמו סרטי שנות הארבעים. היום כל דבר שאינו מכיל מידע סמיך מרוכז כמו בציוץ טוויטר של נדב אייל מאתגר את הסבלנות שלי. וזה לא רק אני, אלא פני הדור כולו. המחברים מנסים למצוא הסבר כלשהו כדי לתרץ את הפער בין יכולת הקשב הנמוכה של ימינו לבין הסבלנות המרשימה שהופגנה בהמתנה לממתק. אולי באמת אין סתירה. ילדים (ובני האדם כולם) חכמים יותר ולכן מסוגלים לפעול טוב יותר ובאופן סבלני יותר בהתאם לכללים שיוצרים התמריצים. בעת ובעונה אחת אין להם עניין בדברים שלא ממריצים מספיק את מוחם הרגיל לעמוד בעומס רב של גירויים בו זמניים.

מלחמת סעודיה – אירן, קרב המוחות

אירוע חמור מאין כמוהו התרחש אמש במזרח התיכון – מתקפה שטיבה עדיין לא ברור לחלוטין אבל בוצעה בוודאות בידי מיליציות שזוכות לתמיכה איראנית גרמה להשבתת חצי מייצור הנפט הסעודי. איש לא יודע להגיד בוודאות עדיין האם זו מכה קלה בכנף או פגיעה לטווח הארוך. ומה ימנע מהאיראנים ובעלי בריתם לעשות זאת שוב ושוב ושוב? כששוקי הנפט יחזרו לפעילות בתום חופשת סוף השבוע ויתמחרו את הנפט לאור הנסיבות, נבין מה מידת החומרה שהשווקים מייחסים למצב.

סעודיה אינה יוצאת טוב ממלחמתה עם אירן. סעודיה מותקפת בלב ליבה התעשייתי ובשטחיה הריבוניים בעוד שאירן יושבת שאננה. הצבא הסעודי מתברר בחולשתו מול מיליציות שיעיות בעוד שתדמיתה של סעודיה בשפל. המפלגה הדמוקרטית בארה"ב סולדת מסעודיה יותר מאי פעם ומאשימה אותה במעשי טבח חסרי הבחנה.

איך כל זה קורה? נתוני הפיז"ה המחרידים של הערבים במפרץ מלמדים על עומק הנחשלות של מדינותיהם ועל עומק הכישלון של מערכות החינוך אצלם. בעולם בלי נפט, בעולם שבו אין להם יכולת לייבא עובדים זרים ולהסתמך על שירותיהם, הם במצב קטסטרופלי. הצבא הסעודי אינו לגיון זרים וצריך להסתמך על סעודים מקוריים, וככה זה נראה.

מה מצב החינוך בארצות המפרץ? אין לנו את הנתונים מסעודיה, אבל יש לנו את איחוד האמירויות, ומן הסתם ההבדל בין המדינות לא גדול. כשמנסים לשער את הישגי הפיז"ה על פי נתונים שמגיעים מאיחוד האמירויות ולא רוצים לעשות את הטעות של דן בן דוד, להשתמש בנתונים מהמפרץ כאילו הם מייצגים מדינה ערבית, נתקלים בהשמטה זועקת: לא מוזכר בשום מקום הפילוח החשוב כל כך בין תלמידים שהם בני תושבים מקוריים לבין תלמידים שהם צאצאי המון העובדים הזרים. צריך לחפש חוברת של ארגון פיז"ה ואז אפשר להגיע למסקנות. מתברר שבאיחוד האמירויות כמעט 60% מהתלמידים הם מהגרים וציוניהם עולים ב-80 נקודות על ציוני הלא מהגרים. משוואה בשני נעלמים תגלה לנו שהציון של בני איחוד האמירויות המקוריים (במבחני המדע שלגביהם נערך הפילוח המדוקדק ב-2015) הוא כ-390.

ערביי איחוד האמירויות נקלעו לנסיבות היסטוריות שונות ונעימות יותר מאלו של אחיהם בישראל, בירדן ובטוניסיה, אבל הציונים במבחן? הם די דומים. בתי ספר דוברי ערבית בישראל הוציאו 401 באותו מבחן. בירדן? 409. בתוניסיה ובלבנון? 386.

בקיצור יש לנו אומדן לציון הממוצע של הערבי תושב איחוד האמירויות, ציון 390. ציון שהוא במיקום דומה על הסקלה לזה של מי שמקבל פסיכומטרי 390. תארו לעצמכם. שימו לב שמדובר במדינה עשירה. התירוצים הרגילים של המסכנות והעוני לא יעבדו כאן.

עד כאן אומדן למצב הערבים במפרץ. מה עם הפרסים? אירן והישגיה הקוגניטיביים זו שאלה סבוכה. מצד אחד לאירן יש שני זוכים במדליית פילדס (אחד מהם כורדי). יש לאירן הישגים מרשימים באולימפיאדות המדע לנוער. מהגרים אירנים מצליחים מאוד מחוץ לארצם. בדירוג ההכנסה מהגרים מאירן ומהגרים משוויץ נמצאים בארה"ב באותו מקום. מצד שני הרושם הכללי שהיא עושה הוא של מדינה מושחתת, נחשלת ופנאטית שמסתמכת על משאבי טבע מתכלים. נראה שיש במדינה פער גדול בין אליטות לבין המונים ובעיה קשה של בריחת מוחות. זו מדינה שעברה גידול אוכלוסיה מטורף במאה ה-20 וסביר להניח שכמו בכל מקום, הפנאטים והעניים הם שהובילו את הגידול הזה. דבר שיכול להסביר ירידה דרמטית בהישגי האירני הממוצע (ונורת אזהרה לנו).

כל אלו ספקולציות. מה אומרים המבחנים הרשמיים? ובכן אירן לא משתתפת בתוכנית הפיז"ה, אבל היא השתתפה במבחני המיצ"ב. שם היו לה, לפי מה שראיתי, ציונים דומים מאוד לתאילנד. הבה נניח אם כך שתאילנד תייצג לנו את אירן ואת יכולותיה.  התאילנדי הממוצע מקבל 420 במבחן המדע בפיז"ה 2015. זה מאיחוד האמירויות קיבל כזכור 390. קיבלנו אומדן להפרש בין איראני לסעודי – 30 נקודות בפיז"ה. זה הפרש משמעותי, דומה להפרש שבין מדינה מערב אירופית כמו יוון לבין טורקיה. לסעודים יש מכפיל כוח – העובדים הזרים המוכשרים שהם מביאים, אבל כנראה כאשר מדובר בענייני צבא, הם צריכים להסתמך על עצמם ולעת עתה זה לא נראה טוב.